27

אז גלות רומי66) – כיון שאז לא הי' שלימות היחוד דקוב"ה ממש (גנתא דלא עאל בה ההוא גננא), ואז ישנו רק היחוד שנעשה ע"י נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחי' זו נקרא הילולא", כמבואר בזהר (בהאידרא)<60> שאז היו פניו מאירים, שהו"ע תוספת אור גדול למעלה ע"י עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.

יג. אמנם, עפ"ז הי' צריך להיות ענין של הילולא ביום ההסתלקות של כל הצדיקים?

ויובן ע"פ המבואר בכ"מ (וכמדובר גם אשתקד<19>) שבשביל לפעול ענין של "הילולא" יש צורך בחיבור שני ענינים: יש לפעול ענין של פנימיות, וביחד עם זה, יש להמשיך זאת בגילוי.

והענין בזה – כידוע67 שענין הולדת הולד צריך להיות נמשך מפנימיות המוחין (שלכן "קטן אינו מוליד"68), ובלשון הרמב"ם69: "כח הגוף וחייו ומאור העינים"; ומשם צריך להיות נמשך כל ציור רמ"ח אברים כו', נשמה בגוף, היינו, שצריך להיות נמשך בגילוי.

וענין זה פועלים רק הצדיקים שעבודתם היתה באופן של חיבור ב' ענינים הנ"ל – שלקחו "רזין דרזין", והמשיכו זאת בגילוי עד למטה מעשרה טפחים, באופן שיהי' שייך גם ל"חוצה".

ולכן, אצל צדיקים גופא, הנה רק אצל יחידי סגולה מצינו הלשון "הילולא", שאז אין זה ענין של תענית, אלא הפכו כו'.

יד. ובענין זה ישנה הפעולה ד"זרעו בחיים" – "ושננתם לבניך אלו התלמידים", כולל גם תלמידי תלמידיו שהם "גידולי גידולין":

כאשר "זרעו בחיים" ממלאים את רצונו וממשיכים בפועל את עניני תורתו ועבודתו עד למטה מעשרה טפחים דה"חוצה" – אזי עושים מ"יום הסתלקות" "יום הילולא".

ועי"ז פועלים גם הענין ד"חיים עד העולם"70 (כפי שמסיים בהאידרא<60>) – שממשיכים מעצמיות החיים למעלה, "כי עמך מקור חיים"71, "עד העולם", בעולם התחתון, "עולם" מלשון העלם72 (והסתר), ופועלים שיומשך בו הפירוש השני ד"עולם" – מלשון נצחיות, שענין


66) ראה שבת לג, ב.

67) ראה לקו"ת בשלח ב, סע"ד. ואתחנן ג, סע"ב. ובכ"מ.

68) סנהדרין סח, סע"ב.

69) הל' דעות פ"ד הי"ט.

70) תהלים קלג, ג.

71) שם לו, יו"ד.

72) לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.