בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תש"כ.

75

בלתי מוגה

א. על1 הפסוק2 "ויהי ביום השמיני", הקשה הכלי יקר: מדוע נקרא היום שלאחרי שבעת ימי המילואים בשם "שמיני", שמזה משמע שהוא כמו המשך לימי המילואים? הרי ימי המילואים אינם אלא שבעה ימים, וכמ"ש3 "שבעת ימים ימלא את ידכם", שבהם היתה חנוכת המזבח, ואילו היום שלאחרי שבעת הימים הי' ענין בפני עצמו4 – חנוכת אהרן ובניו, ולא חנוכת המזבח.

ומתרץ, שהתורה קוראת יום זה בשם "שמיני" בכדי לספר מעלתו של יום זה:

בהמשך הפרשה נאמר5 "כי היום ה' נראה אליכם". ועל זה מקדים הפסוק ומבאר מדוע דוקא ביום זה ייראה הקב"ה ולא בימים שלפניו – להיותו "יום השמיני", ולכן יש בו קדושה נעלית יותר מאשר בשבעת הימים שלפניו, כי, "כל מספר שבעה חול ומספר שמיני קודש"6. וזהו גם הטעם שמילה דוחה שבת, כי מילה בשמיני ושבת בשביעי, ו"הרוחני דוחה הגשמי"7.

ב. מ"ש בנוגע למספר שבעה הלשון "חול" – אין כוונתו חול ממש, שהרי שבת הוא קודש. אלא, כיון שגם שבת נכלל בשבעת ימי הבנין, הרי הוא קשור עדיין עם הבריאה (חול), ולגבי מספר שמיני, שהוא

76

למעלה מכללות ענין הבריאה ו"מיוחד אליו יתברך", נקרא אפילו שבת בשם "חול".

וכן מובן מהדוגמא שהכלי יקר מביא כאן אודות מעלת הקדושה דמספר שמיני, שכינור של ימות המשיח יהי' של שמונה נימין8 – שהרי פשוט שהכינור של בית המקדש שהי' של שבעה נימין, הוא קדושה, אלא שלגבי הכינור של ימות המשיח נקרא "חול".

וכיון שכל הענינים משתקפים גם בתורה, מצינו עד"ז גם בתורה: תורה (אפילו דעוה"ז) היא בודאי קודש, ואעפ"כ, לגבי לימוד התורה שיגלה משיח, נקראת "הבל"9.

ג. אך צריך להבין: תירוצו של הכלי יקר אינו מתרץ לכאורה את קושייתו, אלא אדרבה, הקושיא מתחזקת יותר: כיון ש"שמיני" היא מדריגה ש"מיוחד אליו יתברך", למעלה לגמרי מכללות הבריאה10 – לא היתה צריכה להיות שייכת כלל לשבעת ימי המילואים שכנגד שבעת ימי הבנין, וא"כ, למה נקרא יום זה בשם "שמיני", שמורה על היותו המשך לשבעת הימים שלפנ"ז?

והביאור בזה:

כל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתנו עתה11. אע"פ שהגילויים דלעתיד הם בחי' "שמיני" – כמרומז במארז"ל הנ"ל "כינור של שמונה נימין" – למעלה מכללות הבריאה, ונבראים בעבודתם אינם יכולים להגיע שם, אלא המשכת הגילויים תהי' בדרך התעוררות מלמעלה12, מ"מ, יש צורך בעבודתנו עתה, בכדי להמשיך את אותן מדריגות שעבודה היא כלי אליהן, ואז, לאחרי שלימות העבודה, יומשכו מלמעלה הגילויים דלעתיד שהם נעלים יותר ממה שעבודה יכולה להגיע.

דוגמא לדבר:

בשבת יש בכללות שתי מדריגות: (א) שבת הוא אחד משבעת ימי הבנין, אלא שבהשוואה לששת הימים שלפנ"ז הרי הוא קודש. אבל

77

קדושה זו קשורה גם היא עם הבריאה, בחינת השתלשלות, ונמשכת ע"י עבודתם של ישראל, ועז"נ13 "לעשות את השבת"14. (ב) שבת הוא מעין15 דלעתיד, מ"יום שכולו שבת"16, שלמעלה מהשתלשלות, וכאמור לעיל, אי אפשר להגיע למדריגה זו ע"י עבודה, אלא היא נמשכת מלמעלה, בדרך אתערותא דלעילא, כדאיתא בגמרא17 שעל בחינה זו דשבת אומר הקב"ה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה": מדריגה זו בשבת היא מתנה מלמעלה, והרי מתנה ניתנת אל המקבל לא ע"י עבודתו, אלא בגלל שהנותן רוצה ליתן לו המתנה (אם נותנים זאת בגלל עבודתו, הרי זה שכר ולא מתנה).

אבל אעפ"כ, גם הבחינה הנעלית דשבת נמשכת דוקא לאחרי שהיתה תחילה עבודה, כמאמר רז"ל18: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". אמנם אין הכוונה שהעבודה מעוררת וממשכת בחינת המתנה דשבת – אבל זהו כפי שאמרו חז"ל19 "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא" (אילו המקבל לא הי' גורם לו נחת רוח לא הי' נותן לו המתנה). אבל כשנותן לו המתנה בגלל הנחת רוח שגרם לו – נותן לו הרבה יותר משווי' של הנחת רוח, ובכך מתבטאת המתנה.

ועד"ז הוא גם בנוגע לגילויים שהיו ביום השמיני למילואים: אע"פ שהגילויים הם ממקום כזה שעבודה אינה מגעת שם, מ"מ, היתה המשכתם לאחרי העבודה בשבעת ימי המילואים, והיינו, שכאשר היתה שלימות העבודה, אזי נמשכה גם האתערותא דלעילא שמצד עצמה. ולכן הרי זה נקרא בשם "שמיני", להיותו לאחרי העבודה של השבעה.

ד. ע"פ הנ"ל יש לבאר גם את השייכות של פרשת שמיני עם

78

ספירת העומר, שבהרבה שנים קורין פרשה זו מיד לאחרי פסח, התחלת ימי הספירה20:

אודות מצות ספירת העומר נאמר הלשון בתורה21: "תספרו חמשים יום". וידועה הקושיא22: הרי סופרים רק ארבעים ותשע ימים? ומבארים בזה, שבני ישראל על ידי הספירה שלהם, ע"י עבודתם, ממשיכים רק מ"ט שערי בינה – "שבעה שבועות תספר לך"23 (בחינת שבעת ימי הבנין); אבל בגלל שממשיכים ע"י עבודתם מ"ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם שער החמישים (שהוא ע"ד "שמיני" – למעלה משבעה (שבועות), שלכן, המשכת שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן תורה, שבשעת מתן תורה הי' מעין הגילוי דלעתיד24). ולכן נאמר "תספרו חמשים יום", כיון שגם שער החמישים מקבלים בני ישראל על ידי עבודתם25.

ה. באמת, מהוה ספירת העומר הכנה לא רק למתן תורה, שהוא מעין הגילוי דלעתיד, אלא הכנה גם להגילוי דלעתיד גופא.

ידוע הדיוק בלשון הפסוק26 "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים גו'": היציאה ממצרים היתה לכאורה ביום אחד, ט"ו בניסן? ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר27, ששלימות היציאה מ"מצרים" תושלם רק בגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז ישנם עדיין מצרים וגבולים שמוכרחים להשתחרר מהם. מט"ו ניסן שנת ב' אלפים תמ"ח, ממשיכים בנ"י לצאת ממצרים – ככל שנמשך הזמן הולכים בעילוי אחר עילוי28, ועד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז יצאו לגמרי ממצרים.

העבודה הראשונה של בנ"י מיד לאחרי היציאה מארץ מצרים, היתה ספירה ע"ד ספירת העומר29. והיינו, שספירת העומר היא הצעד הראשון בעבודה לבוא ל"כימי צאתך" בשלימות, לגאולה העתידה – בחינת "שמיני".

79

ו. עפ"ז יובן הטעם לכך שספירת העומר היא בלילה, והיום הולך אחר הלילה30. הקרבת העומר היא קרבן, ובקרבנות הדין הוא שהלילה הולך אחר היום31, אבל בספירת העומר, אע"פ שענינה שסופרים כמה ימים עברו מהבאת והקרבת העומר32, מ"מ, הדין הוא שהיום הולך אחרי הלילה. ואינו מובן: כיון שהספירה היא ספירת הימים מההקרבה, למה33 יהי' הדין בספירה שונה מהדין בהקרבה?

והביאור בזה:

החידוש של הגאולה העתידה לגבי יציאת מצרים ומתן תורה הוא, שביצי"מ ואפילו במ"ת הי' הגילוי מלמעלה שלא ע"י עבודה (דאף שספרו מ"ט ימים, הרי במשך זמן קצר כזה לא הי' שייך שבכח עבודתם עצמה יצאו ממ"ט שערי טומאה34, ויזדככו כ"כ להיות ראויים לקבל התורה), ולכן, "במשוך היובל"35, לאחרי מ"ת, נשאר העולם בחומריותו36, ועד שהי' יכול להיות לאח"ז חטא העגל – השורש של כל החטאים שלאח"ז37;

משא"כ בגאולה העתידה, כיון שתבוא ע"י עבודתם של ישראל, שהתחילה מיצי"מ, לזכך לא רק את עצמו אלא גם כל אחד את חלקו בעולם38 – הנה עי"ז יהי' העולם כלי לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמ"ש39 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה "כבוד הוי'". ואע"פ שעבודת הנבראים אינה כלי להגילוי דלעתיד, מ"מ, לאחר שלימות העבודה יתנו את הגילויים מלמעלה גם באופן דאתערותא דלעילא מצד עצמה, ובפנימיות.

ונמצא, שהגילויים של הגאולה העתידה יש בהם שני קצוות: (א) גילוי אור שלמעלה לגמרי מהעולם, ואפילו ע"י עבודה הכי נעלית אי אפשר לקחתו; (ב) ואעפ"כ יהי' הגילוי בעולם, בפנימיות.

80

וכיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה בהכנה לגאולה העתידה, הנה "משכרה נדע מהותה"40: כיון שהשכר עבור עבודה זו (באופן של מתנה) היא הגאולה העתידה, הרי מזה ראי' שגם בעבודה עצמה ישנם שני הקצוות בדוגמת הגילויים דגאולה העתידה: (א) ענין הספירה הוא ספירת הימים מעת ההקרבה, שהו"ע המשך של קדשים. (ב) ואעפ"כ, הספירה עצמה – העבודה שמכשרת את העולם אל הגילוי – היא דוקא כפי סדר הבריאה41: "ברישא חשוכא והדר נהורא"42, היום הולך אחר הלילה.

ז. והביאור בזה:

הסדר בקדשים הוא ש"הלילה הולך אחר היום", היפך מסדר העבודה בבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר"43 – כי, סדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: ההתחלה היא בחושך, וע"י עבודה צריך לזכך את העולם שיהי' כלי לאור האלקי; אבל בקדשים, סדר גילוי האור הוא מלמעלה למטה: ההתחלה היא באור, וגם הלילה שבא לאחרי היום, הרי זה עבודת הבירורים שבאה מצד הגילוי אור, שהגילוי ד"יום" נותן כח שיוכלו לירד אל החושך ולברר אותו44.

בספירת העומר שהיא העבודה של בירורים מלמטה למעלה45, לזכך את העולם עד שיהי' כלי לגאולה העתידה – הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא", שמזככים את חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אבל אעפ"כ הספירה היא המשך להקרבן46, היינו, שבעבודת הספירה ישנו הכח דקדשים, גילוי אור מלמעלה, שיומשך ע"י עבודת הספירה בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

***

81

ח. לאחרי שמסופר בהתחלת הפרשה אודות הגילוי ד"יום השמיני", "כי היום ה' נראה אליכם",

– שפעל "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'"47, והיינו, שאע"פ ש"קרא משה (רק) לאהרן ולבניו ולזקני ישראל"<2>, אעפ"כ, פעל הדבר על כל העדה שנתקרבו כולם לפני ה', וכדיוק המפרשים48: "דקדק הכתוב לומר לפני ה' ולא אמר לפני אוהל מועד",

ויש להוסיף ולדייק מ"ש "לפני ה'", שזהו ע"ד המבואר בחסידות49 בפירוש הפסוק50 "לפני ה' תטהרו", דהיינו למעלה מהוי' –

ממשיך הכתוב51: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'".

והקשו מפרשים48: מהו "הדבר אשר צוה ה'" – הרי אי אפשר לפרש שקאי על מ"ש בפסוק שלאח"ז52 "קרב אל המזבח ועשה גו'", כי: (א) על זה היתה אמירה בפני עצמה – "ויאמר משה אל אהרן קרב גו'"52, (ב) הציווי "קרב אל המזבח גו'" הוא לאהרן בלבד, ואילו כאן נאמר "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", לשון רבים?

ט. ובהקדמה:

דובר כמ"פ53 שיש כמה ענינים בפנימיות התורה שמפורשים להדיא בנגלה דתורה, כיון שאי אפשר ללמדם באופן אחר.

ועד"ז בנדו"ד54:

איתא בתורת כהנים על הפסוק: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו . . מפני מה, כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים55. עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה'".

– תורת כהנים הוא ספר של הלכות, ובזה גופא – "חמור שבספרים"56, דהיינו גליא שבתורה. ואילו כאן נאמר ענין שאינו בסגנון

82

של נגלה דתורה, ואפילו לא בסגנון של אגדתא, אלא כולו פנימיות התורה לגמרי. וראי' לדבר – שפיסקא זו הובאה בצוואת הריב"ש57, ואם לא רואים את ההקדמה "איתא בספרא", יכולים לחשוב שזהו אחד מליקוטי התורות של הבעש"ט!

והאור החיים הקדוש כתב: "זה הדבר וגו', צריך להבין מה הוא הדבר . . ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך דכתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' . . ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלימות . . שהיא לפני ה' . . כמאמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד58 . . וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם, זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, פי', צוה ה' שתעשו אותו שתהיו תמיד מעריכים בדעתיכם כי אתם עומדים לפני ה', (ואז) וירא אליכם כבוד ה'", ואח"כ כותב: "שוב בא לידי מדרש . . וז"ל זה הדבר, אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה א' . . ותהי' עבודתם מיוחדת לפניו כו'", ומסיים, "והם דברינו עצמם".

ונמצא, שמאמר התו"כ ש"תהיו כולם ביראה אחת ובעצה אחת כו'" הוא אותו הענין כמו "ויקרבו גו' ויעמדו לפני ה'".

י. ובפרטיות יותר:

"תהיו כולכם . . בעצה אחת", פירושו, שלא מספיק המעשה בלבד (אף ש"המעשה הוא העיקר"59), אלא צריכה להיות גם כוונת המצוות, שאז ישנה "עצה אחת", דהיינו מחשבה אחת, כי, לולי זאת, הרי פלוני מניח תפילין וחושב אודות עסקיו במסחר העצים, ופלוני מניח תפילין וחושב אודות עסקיו בכלי כסף וזהב, כך, שאין כאן מחשבה אחת, "עצה אחת".

ונוסף לזה, צריכה להיות גם "יראה אחת", כי, גם כאשר ישנה "עצה אחת", כוונת המצוות, מתוך אהבה ויראה, שעי"ז "פרחא לעילא"60, יתכן שאין זו "יראה אחת", כי, עבודתו של פלוני היא מתוך יראת העונש, ואילו עבודתו של פלוני היא מתוך יראת הרוממות כו'. ועל זה אומרים שצריכה להיות גם "יראה אחת".

ועד ש"תהא עבודתכם מיוחדת לפניו" – שזוהי העבודה שמצד

83

בחי' היחידה (שלמעלה מכחות הגלויים), הקשורה עם בחי' יחיד61, שזהו אומרו "כשם שהוא יחידי בעולם".

ומביא ראי' ממ"ש "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים":

ידועה הקושיא על מש"נ בפסוק שה' הוא "אלקי האלקים", שבזה נותנים מקום ח"ו שיש גם המציאות שלהם, אלא שהוא ית' למעלה מהם? אך הענין הוא62, ש"אלקים" קאי על מלאכים, ויתירה מזה, שקאי על כל המדריגות דסדר השתלשלות, למעלה גם ממלאכים כו', ועל זה נאמר ש"הוא אלקי האלקים", שהוא ית' למעלה מכל בחינה ותואר, להיותו פשוט כו', וזוהי בחינת יחיד.

ולכן דורשים גם מבנ"י ש"תהא עבודתכם מיוחדת לפניו" – לא מצד ההרכבה של כחות הגלויים, אלא מצד פשיטות עצם הנשמה, שמתקשרת עם בחי' יחיד.

וזהו גם הענין ד"ויקרבו גו' ויעמדו לפני הוי'" – למעלה מהוי' (כנ"ל), למעלה מכל השמות כו'.

יא. וההוראה מזה:

ישנם החושבים שאליהם לא מופנית בגלוי הקריאה של משה ("קרא משה"), נשיא הדור. ואעפ"כ, עליהם לדעת שגם אצלם צריך להיות הענין ד"ויקרבו וגו'", כי, עי"ז שהם קשורים עם "זקני ישראל", הקשורים עם בני אהרן (שהרי כהנים הם "שלוחי דרחמנא" ו"שלוחי דידן"63, כי, שתי הדעות אמת, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"64), ועל ידם – עם אהרן, ועל ידו – עם משה, נמשכת קריאתו של משה, נשיא ישראל, מדרגא לדרגא, עד ל"כל העדה", ופועלת בכל אחד מישראל לא רק על נפשו האלקית, ולא רק על נפשו הבהמית והגוף, אלא גם על חלקו בעולם (שזהו הפירוש ד"כל העדה" – כל הענינם השייכים אליו), ועי"ז גם על כללות העולם.

ולכן נדרשת ממנו העבודה ד"ויעמדו לפני ה'", ובאופן ש"זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", "שתהיו תמיד . . עומדים לפני ה'", כנ"ל בארוכה.

ולאלו הטוענים: כיצד יכולים לדרוש מכל אחד מישראל עבודה נעלית כזו, ובפרט שתהי' בתמידות – הנה המענה על זה, שכל חילוקי

84

המדריגות הם רק בכחות הגלויים, אבל מצד בחי' היחידה, "כולן מתאימות ואב א' לכולנה"65, כך, שאצל כולם יכולה להיות העבודה דקבלת עול ומסירת נפש, ואדרבה, אצל אנשים פשוטים הרי זה בנקל יותר, וכמשל הידוע66 שנקל יותר להכניס הרגל למים רותחים, כי, בעלי השגה מתחילים מיד לעשות חשבון אם צריך לעשות כן, ואם הוא שייך לזה וכו', משא"כ אנשים פשוטים.

***

יב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני גו'.

***

יג. דובר פעם67 שחודש אייר קשור עם ספירת העומר, כי, אע"פ שגם בחודש ניסן ובחודש סיון ישנה מצות ספה"ע, הרי אין זה בכל ימי החודש, ורק בחודש אייר קשורים כל ימי החודש עם המצוה דספה"ע.

ויש לבאר המוסר-השכל מהענין דספה"ע בפשטות ביותר – נוסף לכך שבכל ענין שבתורה ישנם ששים ריבוא פירושים בפרד"ס התורה68:

תוכנה של מצות ספירת העומר הוא – ספירת הימים, מנין הזמן. וע"פ הידוע שהמנין מורה על חשיבות הדבר הנמנה, שלכן הדין הוא ש"דבר שבמנין אינו בטל"69, הרי מובן, שספירת הימים מורה על חשיבות ויוקר הזמן, שצריך לנצל כל יום, ואפילו כל שעה וכל רגע, ואם אין מנצלים זאת כדבעי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת70.

אילו הי' זמן מיותר, אזי הי' מקום לחשוב שאף שזוהי אבידה, אין זה נורא כ"כ, כי, גם לאחרי מה שאיבד, יש לו זמן די צרכו;

אבל האמת היא שהקב"ה נותן לכל אדם זמן קצוב, כמ"ש71 "ימים יוצרו", שבו צריך למלא עבודתו ולהגיע לשלימות הנדרשת ממנו. לא נותנים רגע אחד פחות, אבל גם לא נותנים רגע אחד יותר. וכיון שכן, הרי כאשר עובר רגע שלא נוצל כדבעי, אזי נחסר בשלימות הנדרשת ממנו.

ואין זה רק חסרון של פרט מסויים, אלא החסרון הוא בכללות

85

השלימות שהי' צריך להגיע אלי', כך, שבגלל החסרון של רגע מסויים, נחסר בכל פרט ופרט בעבודתו.

וזוהי ההוראה מענין ספירת העומר – שכאשר מחסירים יום אחד, הרי זה נוגע לכללות ענין ה"תמימות"72.

וזהו גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"שעון" הוא מטיף מוסר אילם ("אַ שטומער מוסר-זאָגער"). – הוא אמנם לא אומר מאומה, אבל, כאשר מביטים ורואים איך שמחוגי השעון זזים בכל רגע, הרי זו הטפת-מוסר הטובה ביותר, ודי גם בהתבוננות קלה בדבר כדי לפעול על עצמו לייקר את הזמן.

יד. והנה, טבע בני אדם הוא שכאשר מתבגרים אזי מתחילים לחשוב שחבל על הזמן שעבר, שבו היו יכולים לפעול ולעשות דבר פלוני ופלוני, ואילו כאשר צעירים אזי עושים חשבון שיש מספיק זמן, ודוחים את הפעולה הנדרשת מיום ליום. ולכן, התבוננות הנ"ל נוגעת ביותר להצעירים, כדי שלא יטעו בדבר.

האמת היא, שצריכים להזהיר על זה את כולם, גם את הזקנים, כי, כל אחד, הנה לגבי הימים והשנים שכבר עברו, נחשב לזקן, ולגבי הימים שלא באו עדיין, הרי הוא צעיר, כך, שגם יהודי בן קי"ט שנה ושנ"ג ימים, זקוק להתבוננות בענין יוקר הזמן, כדי לייקר את הרגע האחרון שנותר לו לחיות ולעבוד עבודתו;

אבל, בעיקר צריכים להזהיר על כך את הצעירים, כי, לצעירים יש מעלת המרץ, ולכן צריכים לחטוף ולנצל את הזמן שהם במלוא המרץ, וגם בגלל שאצלם ישנם פיתויי היצר כו', כנ"ל.

טו. וכן הוא בנוגע לענין שהזמן גרמא:

בימים אלו חוגגים את יום ההולדת של "צעירי אגודת חב"ד" בב' אייר73. ובכן, יש להתבונן בכל הנ"ל ולייקר את הזמן וכו'.

ועי"ז זוכים להוספה בענין הזמן – ע"ד שמצינו בחזקי' שניתוספו לו חמש עשרה שנה74, ולדעה אחת ניתוספו לו חמש עשרה שנה חדשים75,

86

שהו"ע המשכת בחי' י"ה76 שלמעלה מהעולמות, ועד להמשכה חדשה ממש שלמעלה גם מבחי' י"ה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקן משקה עבור צעירי אגודת חב"ד, באמרו, שמסתמא יערכו אסיפה בימים אלו].

***

טז. בתפלת מנחה קורין "אשה כי תזריע וילדה זכר גו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו"77.

ויש לבאר שייכות ענין המילה לכללות הפרשה שמדברת בדיני טומאה וטהרה – שהכוונה היא לערלת הלב, שזהו גם ענין של טומאה, שצריכים להסירה כו'.

וענין זה קשור גם עם מ"ש בפרשתנו "זה הדבר וגו'":

באוה"ח הנ"ל (ס"ט) מובא מאמר המדרש78 (שלא נזכר לעיל) "מה הוא זה הדבר, על המילה, כמה דתימא79 זה הדבר אשר מל יהושע". וכתב האוה"ח: "ודברי המדרש סתומים וחתומים, וכי באותו יום מל אותם משה, או באותו יום צוה על המילה"? ומבאר, "אכן הכוונה היא על ערלת לבם . . וצוה למול ערלת לבם, ובזה יראה להם כבוד ה'".

ולהעיר, שבכללות ישנם ג' ערלות: "ערלת לב ושפה ואוזן"80. וזהו ג"כ ענין ג' שני ערלה. ועי"ז באים אח"כ להעילוי ד"בשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הילולים לה'"81, שזהו גם מ"ש באוה"ח, שע"י הסרת ערלת הלב "יראה להם כבוד ה'".

**********


1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ג ס"ע 973 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ריש פרשתנו.

3) צו ח, לג.

4) וכפי שרואים את החילוק גם באופן העבודה – שבשבעת ימי המילואים היו מקימים ומפרקים את המשכן בכל יום, כיון שבכל יום הוצרך להיות חינוך המשכן ע"י משה, וביום השמיני הקים משה את המשכן ולא פרקו (פרש"י פרשתנו ט, כג. ועוד), ואז התחילה עבודת הקרבנות ע"י אהרן (מהנחה בלתי מוגה).

5) ט, ד.

6) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 812, ע' 834.

7) ומסיים, ש"יום שמיני זה נטל עשר עטרות, רמז למה שארז"ל (ערכין יג, ב) כינור של ימות המשיח יהי' שמונה נימין ושל העה"ב עשרה נימין . . השמיני יעלה למספר עשרה, ע"כ בא הרמז ביום שמיני זה שנטל עשר עטרות (פרש"י ריש פרשתנו. ועוד), לומר כי יש בו מעין של העה"ב כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

8) ראה בהערה שלפנ"ז.

9) קה"ר רפ"ב. פי"א, ח.

10) כמודגש גם בהרמז שבתיבת "אז", "היינו אחד רוכב על ז', והוא להשליט את השי"ת על כל ז' כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית", כמ"ש הכלי יקר (מהנחה בלתי מוגה).

11) תניא רפל"ז.

12) ולכן ההלכה (כסתימת המדרש שמו"ר פט"ו, יא) שבניסן עתידין להגאל, כי ניסן הוא בחי' אתעדל"ע (ד"ה החודש הזה תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' קלח). לקו"ש ח"א ע' 235. תו"מ חי"ט ע' 206).

13) תשא לא, טז.

14) אלא שבו עצמו, ב' מדריגות בכללות: א) "שבת מקדשא וקיימא" (ביצה יז, א), והיא בחי' אתערותא דלעילא (שקודם לאתערותא דלתתא. ובמילא שרש המשכתו הוא רק מבחינת חיצוניות האור, משא"כ בחי' מתנה דשבת, אתערותא דלעילא שאחרי שלימות העבודה, הוא מבחינת פנימיות האור (ראה בכ"ז לקו"ת שה"ש כד, א-ב. ד"ה את שבתותי ה'ש"ת – סה"מ ה'ש"ת ס"ע 79 ואילך)), ועז"נ "ושמרו גו' את השבת", כי ישנו מצד ההמשכה שמלמעלה, אלא שצריך לשמור אותו. ב) שנמשך על ידי עבודה, ועז"נ "לעשות את השבת".

15) אבל אינו כהגילוי דלעתיד ממש, שלכן, כללות ענין השבת, גם בחי' מתנה דשבת, היא בחי' מספר שבעה, ומילה דוחה אותו, כנ"ל בכלי יקר.

16) תמיד בסופה.

17) שבת יו"ד, ב. וש"נ.

18) ע"ז ג, סע"א. – וקאי גם על בחי' מתנה דשבת (לקו"ת שם).

19) כן מועתק בכ"מ. וראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.

20) ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א) וז"ל: "המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן".

21) אמור כג, טז. וראה לקו"ת במדבר יו"ד, ד. שה"ש לה, ג.

22) ראה ג"כ תו"כ עה"פ. תוד"ה כתוב – מנחות סה, ב. רא"ש סוף פסחים.

23) פ' ראה טז, ט.

24) תניא פל"ו (מו, א).

25) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 996 הערה 8.

26) מיכה ז, טו.

27) ראה ד"ה כימי צאתך תש"ח (סה"מ תש"ח ע' 159 ואילך).

28) ראה לקו"ש כאן הערה 19 (משיחת יט אייר ה'תשי"ב (תו"מ ח"ה ע' 191 ואילך)).

29) ראה ר"ן סוף פסחים. ועייג"כ זח"ג צז, סע"א וברע"מ שם.

30) מנחות סו, א. שו"ע אדמוה"ז או"ח סתפ"ט ס"ג.

31) חולין פג, סע"א. תמורה יד, א.

32) ראה משנה ספ"ו דמנחות ורמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ז ה"ז, דנקצר ביום טו כשר.

33) נלמד מ"תמימות" (מנחות שם), אבל טעמא מאי?

34) ראה זו"ח ר"פ יתרו.

35) יתרו יט, יג.

36) ראה ד"ה אד' שפתי שבסידור עם דא"ח (דר"ה – רלח, ג ואילך). ד"ה וכל העם רואים תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 214 ואילך). ובכ"מ.

37) שלכן "וביום פקדי (על איזה חטא שיהי') ופקדתי גו'" (תשא לב, לד), וכמרז"ל "אין לך כל פורענות כו' של עגל" (סנהדרין קב, א. הובא בפרש"י עה"פ).

38) תניא פל"ז.

39) ישעי' מ, ה.

40) תניא פל"ט (נג, א).

41) ברכות בתחלתה.

42) שבת עז, ב.

43) בראשית א, ה. ועוד.

44) ולבד זאת, הנה עיקר ענין העבודה במקדש היא ביום, ובלילה היא רק בכדי לשלול הלאו דנותר (ראה לקו"ש ח"ג ע' 949).

45) החל מבירור המדות דנפש הבהמית, כמרומז בכך שהעומר הוא מן השעורים, ועז"נ (פ' ראה טז, ט. וראה לקו"ת במדבר טז, ד) "מהחל חרמש בקמה", "קמה הן המדות שהן קמות וגם נצבות . . בתקפן בטבען כתולדותן, וצריך להניף עליהם חרמש . . להכריתן ולהכניען תחת הקדושה", "להאיר אותן ולזככן", שזהו מ"ש "וספרתם לכם", כפירוש אדמו"ר הזקן ("היום יום" י אייר): "וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

46) וכן הוא בעבודה עתה, משחרב בית המקדש, שאף שאין הקרבת הקרבנות בגשמיות, מ"מ, ישנו ענינם ברוחניות.

47) פרשתנו שם, ה.

48) אוה"ח שם, ו.

49) ראה לקו"ת אחרי כו, סע"ג. ובכ"מ.

50) אחרי טז, ל.

51) פרשתנו שם, ו.

52) שם, ז.

53) ראה גם תו"מ ח"ז ע' 112. חי"ב ס"ע 32 ואילך. חי"ג ע' 22. חי"ח ע' 278 ואילך.

54) ראה גם אג"ק חכ"ג ע' קסב. חכ"ז (מכתב ג' תמוז תשל"ב) בהערה (ד"ה עול).

55) עקב יו"ד, יז.

56) תוד"ה סיפרא – ברכות יח, ב.

57) סי' פד.

58) תהלים טז, ח.

59) אבות פ"א מי"ז.

60) תקו"ז ת"י (כה, ב). הובא בתניא פל"ט-מ.

61) ראה לקו"ת ראה כה, א. ובכ"מ.

62) ראה אוה"ת יתרו ס"ע תשלו ואילך.

63) יומא יט, סע"א. וש"נ.

64) עירובין יג, ב. וש"נ.

65) תניא רפל"ב.

66) ראה סה"מ תרמ"ח ע' קפז ואילך. ועוד. הנסמן בתו"מ סה"מ אדר ע' עז.

67) ראה שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר דאשתקד ס"ט (תו"מ חכ"ה ע' 257). וש"נ.

68) שער הגלגולים הקדמה יז. שער רוה"ק בענין היחודים על קברי צדיקים הקדמה ג (קח, ב). לקוטי מהרח"ו שבסוף שערי מאמרי רז"ל להאריז"ל.

69) ערלה פ"ג מ"ז. ביצה ג, ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסק"י.

70) ראה גם תו"מ חכ"א ע' 59.

71) תהלים קלט, טז. וראה לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.

72) ראה גם שיחת ש"פ אחרי הנ"ל ס"י (שם ע' 258). וש"נ.

73) ראה שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר תשט"ז סי"א (תו"מ חט"ז ע' 261). ש"פ

קדושים, מבה"ח אייר תשי"ז ס"ו (תו"מ חי"ט ס"ע 354 ואילך). וש"נ.

74) מלכים-ב כ, ו. ישעי' לח, ה.

75) ראה יבמות מט, סע"ב ואילך. הובא ברד"ק מלכים שם.

76) ראה סה"ל להאריז"ל ישעי' שם. קה"י ערך חזקי'. מג"ע אופן קפ, ועה"ת ר"פ נח.

77) ר"פ תזריע.

78) במדב"ר פי"ב, ח.

79) יהושע ה, ד.

80) ראב"ע תזריע שם. וראה גם תנחומא לך לך טז. פרדר"א פכ"ט.

81) קדושים יט, כד.