בס"ד. יום ג', פ' לך לך, ד' מרחשון, ה'תשכ"א

173

(הנחה בלתי מוגה)

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו1, ומסיים, א"ל אדכרתן מילתא כו' מאי דכתיב2 בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם כו', לומר לך כל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתיישבה, וכל ארץ שלא גזר עלי' אדה"ר לישוב לא נתיישבה. ומבאר רבינו נשיאנו3, דהנה גבי תורה כתיב4 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, ותורה אור5, שהיא מאירה לאדם בדרכי נועם בין אדם לחבירו, וזהו שאנו מברכין בברכת התורה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, דכאשר מאיר לו אור האמת שבתורה (תורת חיים, הוראה בחיים6, שמורה ומאירה את דרך האדם בעולמו), אז הוא נראה וניכר גם בחיי עולם בין אדם לחבירו, וכידוע7 דואהבת לרעך כמוך8 הוא כלי לואהבת את ה' אלקיך9, ולזאת כאשר האדם הולך מחבירו (שאז נעשה ביניהם פירוד במקום, ולכן צריך להבטיח שענין זה לא יפעול ענין שאינו מתאים לואהבת לרעך כמוך), צריך להניח לו איזה דבר שיזכרנו עד אשר יחזרו ויתראו [ולהעיר ממאמר הבעש"ט הידוע10, שכל מקום שהי' האדם פעם אחת, מוכרח לבוא שמה שנית], ולכן אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דברי תורה שדרכי' דרכי נועם גם בחיי עולם. ומדייק בהמאמר11, שלפי זה יוקשה אומרו מתוך דבר הלכה, דמשמע דדוקא אז זוכרהו, וצריך להבין מהו"ע דבר הלכה דאז זוכרהו. ויש להוסיף, שהשאלה היא כפולה. מהו הדיוק דבר הלכה דוקא, הרי בתורה גופא יש כמה חלקים, ומצד זה שהתורה דרכי' דרכי נועם, ועי"ז שנתן לנו תורת אמת אזי חיי עולם נטע בתוכנו, יכול להפטר מחבירו ע"י כל ענין בתורה, לאו דוקא דבר הלכה. ויתירה מזה, כיון שצריך רק לפעול שיזכרנו עד אשר יחזרו ויתראו, הרי

174

מספיק להניח לו איזה דבר, ולכאורה אפשר למצוא כו"כ ענינים שכאשר יניח לו אותם הנה ע"י ראייתם יזכור את חבירו שנפטר ממנו במקום. ומהו הצורך בדבר תורה דוקא. ועוד צריך להבין מהו דכל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתיישבה כו', מהו קישור הענינים במארז"ל זה.

ב) וממשיך בהמאמר<11>, ולהבין כ"ז ילהק"ת דהנה ידוע דהצמצום הראשון שהי' באוא"ס ב"ה וכו', והולך ומבאר ענין הצמצום, ושכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי וכו' (כדלקמן). ויש לומר בביאור קישור הענינים (שלא נתפרש בהמאמר), דהנה, כל הענינים שלמטה, ועאכו"כ עניני בנ"י, נשתלשלו מהן12, מאותם ענינים כפי שהם למעלה. ומזה מובן, שהאפשרות שיוכל להיות למטה הענין דיפטר אדם מחבירו, היא, לפי שישנו ענין זה בנוגע לאדם וחבירו למעלה, כנס"י והקב"ה, כדאיתא במדרש13 עה"פ14 רעך ורע אביך אל תעזוב, זה הקב"ה. והענין בזה, דהנה, נש"י חצובות מתחת כסא הכבוד15, ולמעלה יותר, לפני הצמצום, הרי הנשמות מושרשות בעצמותו ית' למעלה אפילו מהתורה, וכידוע מארז"ל16 שבעה דברים17 קדמו לעולם וביניהם תורה וישראל, ומסיים שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל. וע"פ משנ"ת במאמרים הקודמים18 שהצמצום אינו פועל שום שינוי לגבי למעלה, הרי כן הוא גם עתה. וא"כ, לא שייך שיפטר אדם מחבירו, כיון שנש"י מושרשות בהעצמות בעומק יותר משרש התורה. ומ"מ, הרי בסדר השתלשלות ישנו הענין דירידת הנשמה מלמעלה למטה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא19, ובבירא עמיקתא גופא הרי הנפש האלקית, שהיא חלק אלקה ממעל ממש20, באה בהתלבשות בגוף ונה"ב באופן שנעשה יחוד ביניהם, עד שיכול להיות הענין דלאום מלאום יאמץ21. וזהו קישור הענינים בהמאמר, שמקדים לבאר כיצד נעשה הענין דיפטר אדם מחבירו (שהעצה לזה היא דבר הלכה) בתחילה ובעצם – שזהו ע"י הצמצום, כפי שמבאר, שתחלת הכל הי'

175

אור עליון פשוט ממלא כל המציאות כו' ולא הי' מקום לעמידת העולמות (ועאכו"כ שלא הי' מקום לענין של פירוד, יפטר), ואח"כ צמצם את עצמו כביכול שזהו"ע צמצום הראשון שהוא בבחי' סילוק לגמרי. ועי"ז נעשית האפשרות שיוכל להיות הענין דיפטר אדם מחבירו למעלה, ומצד זה יכול להיות גם הענין דיפטר אדם מחבירו למטה.

ג) וממשיך בהמאמר לבאר כוונת המאציל בענין הצמצום כו'. דהנה, תוכן מארז"ל זה הוא שצריכים לבטל פעולת הריחוק שע"י הפיטור (אל יפטר כו' אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו), ולכן מבאר מיד בתחילת הענין כללות הנקודה, שאף שישנו ענין הצמצום שעל ידו נעשית האפשרות שיוכל להיות הענין דיפטר אדם מחבירו, מ"מ, בנוגע לכוונת המאציל בענין הצמצום, הרי אי אפשר לומר שהכוונה הוא שיהי' סילוק האור ח"ו, כי איזה תכלית יש בבחינת העדר האור והגילוי (ובפרט בצמצום הראשון שהוא באופן של סילוק, שזהו העלם והסתר לגמרי). ומביא הוכחה לזה, שהרי גם במדרי' שלאחר הצמצום כתיב22 לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה, דהכוונה האמיתית הוא בבחי' התיקון דלשבת יצרה בבחי' גילוי אור דוקא, וא"כ הרי ברור הדבר דאי אפשר לומר דכוונת המאציל ב"ה בענין הצמצום הוא שיהי' סילוק האור ח"ו, אלא דכוונת הצמצום הוא שיתגלה האור שלפני הצמצום, היינו, שהאור הבלי גבול יבוא אח"כ במדה וגבול.

והענין בזה, דהנה, כיון שפעולת הצמצום היא ענין הפכי מהגילוי שלפנ"ז, הרי לא יתכן שענין הגילוי שבו היא כוונת הצמצום אינו אלא הגילוי שהי' לפני הצמצום, דא"כ, מהו הצורך והתועלת שבכל הענין, ועכצ"ל, שהגילוי שבו היא כוונת הצמצום הוא נעלה יותר מהגילוי שהי' לפני הצמצום, ובשביל זה כדאי שלפי שעה ובהרגש התחתונים יהי' היפך ענין הגילוי, כיון שעי"ז יבואו אח"כ לגילוי נעלה יותר מהגילוי שהי' לפני הצמצום. ועל זה הולך ומבאר כללות ענין הצמצום, שצמצום הראשון הוכרח להיות באופן כזה שהוא בבחי' סילוק לגמרי, שסילק אורו הגדול על הצד, דהיינו, סילוק האור הבלי גבול, שעי"ז הי' יכול להיות התגלות האור הגבולי. וכפי שממשיך לבאר בפרטיות יותר23, שכח הגבול ישנו גם בא"ס ב"ה שלפני הצמצום, כי הוא ית' כל יכול ויש בו גם כח

176

הגבול, וכדאיתא בעבוה"ק24 דא"ס הוא שלימות מבלי חסרון ח"ו, ואם תאמר שיש לו כח בבלי גבול ואין לו כח בגבול, אתה מחסר שלימותו, אלא כשם שיש לו כח הבבע"ג כן יש לו כח הגבול. אלא שלפני הצמצום הי' ההתגלות דבחי' אוא"ס הבל"ג, וכח הגבול הי' בהעלם. ועפ"ז מבאר גם בנוגע לכוונת הצמצום בשביל הגילוי, דכשם25 שקודם הצמצום כשהי' התגלות בחי' אוא"ס הבלתי בע"ג, הרי הי' התגברות האור הזה הבל"ג על בחי' כח הגבול, שלא הי' ניכר כלל (והיינו, שאור הבל"ג הי' שולט, ועד שכלל בתוכו לגמרי (ער האָט אינגאַנצן אַרומגענומען) את כח הגבול), הנה מזה מוכרח שכן הוא גם לאחר הצמצום, שהי' רצונו ית' שיהי' התגלות כח הגבול, שהגבול כולל (נעמט אַרום) את כל ענין הבל"ג, היינו, שע"י הגבול לוקחים את הבלי גבול. ובכללות נפעל ענין זה ע"י הרשימו (כח הגבול) ואח"כ ע"י הקו (שהמשכתו מבחי' הגילוי שהוא כח הבל"ג), וכפי שמבאר בהמאמר26 שהתהוות הכלים (ששרשם מבחי' הרשימו) הוא מן האור (אור הקו), דמהתעבות האור נעשה הכלי27, ועי"ז נעשה הכלי בערך האור, שיוכל לקבל בתוכו את האור והגילוי, שזוהי תכליתם של הכלים. ובשביל זה צריכים לפעול בהאורות והכלים שיהיו שניהם היפך טבעם28, דטבע האור לעלות למעלה ולא להתלבש בכלי, וטבע הכלים להעלים ולהסתיר ולא לגלות, ולכן צריכים לפעול בשניהם, הן בהאור והן בהכלי, היפך טבעם, ועי"ז נעשית התאחדות שני הענינים (אור וכלי) ביחד.

ד) אמנם אף שלאחר הצמצום נשאר הרשימו, ואח"כ נמשך הקו, שענינו להיות נמשך באופן של התלבשות אורות בכלים וחיבורם יחד, מ"מ, כפי שנמשך בסדר ההשתלשלות הרי זה באופן שישנו הענין דיפטר אדם מחבירו, שהרי בחיצוניות ובהרגש ישנו ענין של מציאות כו'. ובפרט ע"פ משנ"ת במאמרים שלפנ"ז29 בענין בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ30, שהתורה אומרת שזהו מציאות31. ולכן יש צורך בעצה כדי להגיע לתכלית שבשביל זה הי' כל ענין ההשתלשלות, החל מהצמצום כו'. וזהו אל יפטר כו' אלא מתוך דבר הלכה, שבכללות הו"ע התורה, שעל ידה נפעל הענין דהליכות עולם לו32, שהו"ע המשכת העצמות למטה.

177

אך לאחרי כל ביאור זה, עדיין צריך להבין הדיוק דאל יפטר כו' אלא מתוך דבר הלכה, דלכאורה, ע"פ משנת"ל הרי יכולים לפעול ענין זה ע"י כל ענין שבתורה, כיון שכל התורה כולה מושרשת בהעצמות, ומהו הצורך בענין של דבר הלכה דוקא.

ה) ויובן זה בהקדים הידוע33 בענין זכרונות דר"ה (כמארז"ל34 אמרו לפני בר"ה כו' זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ומביאים על זה ראי' מן התורה, שזהו"ע פסוקי זכרונות35), אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם36, מעשה עולם קאי על כל סדר ההשתלשלות דעולם הנאצל ועולם הנברא, ויצורי קדם קאי על העולמות שהם מקדם ולפני עולם האצילות, שעל כולם צריכים הזכרון בר"ה, וזהו גם מה שאומרים וגם את נח באהבה זכרת, שהו"ע הכריתת ברית דנח, ומסיימים זוכר הברית, דקאי על כריתת ברית דאברהם [המבוארת בפרשת שבוע זה37], ועל כריתת ברית דמשה רבינו.

והענין בזה38, דהנה, תוכן הענין דכריתת ברית מובן מהמעשה שבדבר כפשוטו, שמחלקים וגוזרים דבר א' לשני חצאין ועוברים בין בתריו, שזהו סימן המורה שכשם שב' הבתרים הם דבר אחד, כמו"כ גם אלו שעוברים בין הבתרים הם דבר אחד39. ובעומק יותר, הנה פעולת הכריתת ברית, שעוברים בין הבתרים, היא, שאפילו לאחרי שבחיצוניות יתרחקו איש מרעהו, ישאר זכרון ההתאחדות שישנה בפנימיות הענינים, כמו בהדבר שגזרו לבתרים, שבתחילה הי' באופן של אחדות, ובפנימיות נשארת אחדות זו גם לאחרי כן. והתאחדות זו שמצד פנימיות הענינים, תומשך ותפעל גם בהחיצוניות, לשלול את פעולת הענינים המפסיקים, שגם בחיצוניות יהיו בהתאחדות. והיינו, שענין הכריתת ברית הוא, לקשר את האיחוד שבפנימיות עם חיצוניות הענין, שיומשך ויפעל גם בהחיצוניות. ובפרטיות יותר יש בזה ג' ענינים, הכריתת ברית דנח, דאברהם ודמשה. דהנה, יש זכרון ויש זכרון, יש זכרון בחיצוניות, ויש זכרון בפנימיות. זכרון בחיצוניות, כללותו שייך בענינים חיצוניים, ענינים גשמיים, שגם ההפסק ביניהם הוא בענינים גשמיים, הפסק גשמי, במקום או בזמן. וכן למעלה

178

יותר, בכללות ענין סדר ההשתלשלות כפי שנקבע בסדר קבוע, ששרשו למעלה הוא מבחי' יחוד חיצוני דחו"ב40 [וכמשנת"ל41 לגבי החילוק בין כ"ה באלול לר"ה, שבר"ה שבו נברא אדה"ר42, הנה על ידו נפעל יחוד פנימי דחו"ב]. ועל הזכרון בחיצוניות, שהוא הזכרון על סדר ההשתלשלות שנמשך מיחוד חיצוני דחו"ב, הי' הכריתת ברית דנח, שענינה הוא שיהי' קיום כל סדר ההשתלשלות, שבמשך כל ימי העולם לא יופסקו סדרי העולם. אך ישנו גם הזכרון בפנימיות, יעלה זכרונכם לפני, שעל זה הי' הכריתת ברית דאברהם והכריתת ברית דמשה, וכמבואר במ"א בארוכה43 החילוק ביניהם, שהכר"ב דאברהם היתה על תורה וארץ ישראל, והכר"ב דמשה היתה על ענין התשובה, שזהו מ"ש44 כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך גו', דקאי על ענין התשובה, שהיא למעלה מתורה ומצוותי' (כמבואר לעיל41), ובפרט בארבעים יום האחרונים שמר"ח אלול עד יוהכ"פ שבו נפעל הענין דסלחתי כדבריך45, שאז מודגשת הכר"ב דמשה על ענין התשובה. אמנם, הכוונה והתכלית היא שמהזכרון בפנימיות יומשך גם בהזכרון בחיצוניות, והיינו, שעי"ז שיעלה זכרונכם לפני לטובה, שזהו הזכרון בפנימיות, וכפי שאומרים בסיום וחותם הברכה זוכר הברית, שזהו הכר"ב דאברהם (הקשורה עם עקידת יצחק) והכר"ב דמשה – הרי זה פועל גם בהזכרון בחיצוניות, וגם את נח באהבה זכרת, שיהי' גם הזכרון על ענינים חיצוניים, שיומשך בכל סדר ההשתלשלות, עד למטה מטה, בבני חיי ומזוני רויחי.

ו) וביאור הענין, דלכאורה צריך להבין, מהו הצורך בזכרון בנוגע לבחי' הפנימיות, הרי בבחי' הפנימיות ישנו הרצון העצמי דיבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה46, שהוא נעלה יותר אפילו מענין התענוג, כמבואר במ"א בארוכה47 שהרצון מגלה (גיט אַרויס)

179

יותר מאשר התענוג. וכידוע הראי' והדוגמא בזה גם למטה מהרצון עצמי דישראל, כמאמר כ"ק אדמו"ר הזקן48 שאיש הישראלי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות, שרצון זה הוא רצון עצמי, ועד שמביא לידי מסירת נפש בפועל, וידוע49 שענין המס"נ הוא דוקא מצד רצון שאינו קשור עם שכל, שהרי השכל אינו מחייב ואינו נותן מקום לענין המס"נ (שכל טראָגט ניט און בריינגט ניט צו מס"נ), ויתירה מזה, שרצון זה אין בו גם ענין העונג, כי גם אם הי' בזה עונג, לא הי' בא לידי מס"נ אמיתית, וכדי לבוא למס"נ אמיתית הרי זה דוקא ע"י רצון עצמי, שלא זו בלבד שאינו מדוד ע"פ טו"ד ושכל, אלא עוד זאת, שאינו קשור עם ענין העונג, ומזה מוכח, שזהו רצון שלמעלה מעונג, שלכן יכול להביא לידי מס"נ למטה בפועל, מס"נ אמיתית שאין בה עונג. ואעפ"כ, הנה גם בבחי' הפנימיות צריך לפעול ענין הזכרון, כי, אף שלא שייך שהרצון העצמי יתבטל ח"ו, מ"מ, אפשר שיהי' בהעלם לפי שעה. וזהו ענין אמירת פסוקי זכרונות, שמביאים ראי' מפסוקי התורה, שעי"ז פועלים שיהי' הזכרון בפנימיות, זוכר הברית, הכר"ב דאברהם, ובעומק יותר, הכר"ב דמשה על התשובה, ועי"ז נמשך גם הזכרון בחיצוניות, וגם את נח באהבה זכרת, שזהו הזכרון שנוגע לכל סדר ההשתלשלות, ועד למטה מעשרה טפחים בכל צרכי האדם.

ז) ועפ"ז יש לבאר מארז"ל אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו. דהנה, נת"ל (ס"ב) שמצד סדר ההשתלשלות (שנעשה מצד רצון הבורא שתהי' דירה בתחתונים50) ישנו ענין ירידת הנשמה מלמעלה, מאיגרא רמה, עד שבאה למטה, לבירא עמיקתא, במדידות והגבלות העולם, עד שיכול להיות ענין של העלם והסתר, שהו"ע דיפטר אדם מחבירו. ולכן צריך לפעול שיהי' זוכרהו (ע"ד שיעלה זכרונכם לפני לטובה), והיינו, לעורר את השרש של נש"י כפי שהוא בבחי' הפנימיות שלמעלה (לפני), ועד לבחי' הפנימיות שהיא נעלית יותר מבחי' החכמה וגם מבחי' העונג שלמעלה, שזהו הרצון העצמי שלמעלה (ע"ד שבר"ה צריכים לפעול הזכרון בפנימיות, לפי שכל הענינים חוזרים לקדמותם51, ולכן צריכה להיות ההמשכה מבחי' נעלית יותר

180

מהבחי' שבה חזרו כל הענינים, שזהו בחי' הרצון עצמי שלמעלה משכל ועונג). וענין זה נעשה ע"י דבר הלכה דוקא. דהנה, מבואר בארוכה באגה"ק52 בפירוש מארז"ל53 כל השונה הלכות בכל יום כו', הלכות דייקא, שענין ההלכות הוא שבהם נמצא רצון העליון בגלוי. ולכן, הנה כדי שהרצון העצמי שלמטה יהי' כלי ויתקשר עם הרצון העצמי שלמעלה, הרי זה נעשה (לא ע"י ענין שבשכל, ככל שתגדל מעלת השכל, ואפילו לא ע"י ענין של עונג, אלא) ע"י ענין הרצון, שזהו"ע דבר הלכה, שבזה ישנו רצון העליון כמו שהוא, ללא עירוב ענינים נוספים זולת הרצון, וכפי שמסיים בהמאמר54 גודל הענין דהלכה פסוקה, שבזה כל עומק עצמות רצון העליון.

ח) ומסיים אדכרתן מילתא כו' כל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתיישבה, וכל ארץ שלא גזר עלי' אדה"ר לישוב לא נתיישבה. והענין בזה, כמבואר בהמאמר54 שאדה"ר הוא פרצוף א"ק, וגזירת אדה"ר הוא מחשבה הקדומה דא"ק, והיינו, דכל מעשי בנ"א ועניניהם הם ע"פ הגזירה דהשגחה העליונה כפי שעלה במחשבה הקדומה דא"ק. ובפרטיות יותר יש בזה ב' אופנים, ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתיישבה, וארץ שלא גזר עלי' אדה"ר לישוב לא נתיישבה, שהם ב' אופנים בעבודת הוי', עבודה באופן של חיוב בצד הטוב, ע"י קיום מצוות עשה, ועבודה באופן של שלילה בצד ההפכי, ע"י שמירת מצוות לא תעשה, ובכללות הם שני הענינים דסור מרע ועשה טוב55. וכללות העבודה בשני סוגי ארצות אלו היא ע"פ הגזירה דהשגחה העליונה. וממשיך בהמאמר: כמ"ש56 מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ [וכידוע תורת הבעש"ט וכ"ק אדמו"ר הזקן57 על הפסוק, שכאשר יהודי בא למקום מסויים, עליו לדעת שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה, והכוונה בזה היא כדי שדרכו – של הקב"ה – יחפץ, כולל גם הפירוש ש(דרכו) יחפץ קאי על הקב"ה], להצליח לאיש ואיש בעבודתו בתו"מ ובכל עניניו הגשמיים בכדי להשלים הכוונה העליונה להיות ותורה אור באור כי טוב.

ויש לומר בביאור קשר הענינים במארז"ל זה, שכדי שיהי' זוכרהו, לא מספיק לימוד דבר ההלכה, למוציאיהם בפה58, אלא נוסף על

181

ההמשכה ממחשבה לדיבור, צריך להיות נמשך גם בעבודה בפועל, לקיים גזירת אדה"ר בכל ארץ לפי ענינה, לישוב או שלא לישוב (כמו בר"ה, שלא מספיק אמירת פסוקי זכרונות, אלא צריך גם ענין המעשה, שזהו אומרו ובמה בשופר<34>, כמבואר בארוכה במאמרים שלפנ"ז59).

ט) וזהו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו60 המשל מבן מלך ששולחו המלך הרחק ממנו כדי לגלות עי"ז מה שביכלתו של בן המלך לפעול כו', ולכן נותן לו מלכתחילה איזה דבר שיזכרנו עד אשר יחזרו ויתראו (כמ"ש בהמאמר61), שזהו"ע הדבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו, היינו, שעי"ז שנותן לו דבר ההלכה, ברור הדבר שלא ידח ממנו נדח62, אלא יהי' זוכרהו, עד אשר יחזרו ויתראו. וזהו גם ביאור דיוק הלשון אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, דלכאורה הול"ל בקיצור יותר, יפטר אדם מחבירו מתוך דבר הלכה. אך הענין הוא, שבזה מודגש שלולי זאת שמלכתחילה ניתן דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, לא הי' כלל מעמד ומצב דיפטר אדם מחבירו, כי אם מעמד ומצב דאל יפטר אדם מחבירו, וכל האפשרות להירידה דיפטר אדם מחבירו, אינה אלא צורך עלי' (ע"ד האמור לעיל (ס"ג) בנוגע לכוונת הצמצום שעל ידו נעשית האפשרות להענין דיפטר אדם מחבירו, שהוא בשביל הגילוי כו'), כדי שיהי' זוכרהו כל זמן שנמצאים בהשליחות. וכאמור, שברור הדבר שיהי' זוכרהו, וברור הדבר שיחזרו ויתראו, וכמשל הבן מלך שהי' בשבי' וחוזר לאביו המלך, שאז השמחה היא גדולה ביותר63, ושמחה זו פורצת כל הגדרים64, ונמשך עצמות ומהות עד למטה מעשרה טפחים, שתהי' דירה לו ית' בתחתונים.

**********


1) ברכות לא, א.

2) ירמי' ב, ו.

3) בד"ה אל יפטר תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ע' 252 ואילך).

4) משלי ג, יז.

5) שם ו, כג.

6) ראה זהר ח"ג נג, ב.

7) ראה גם ספר השיחות תרפ"ט ע' 56. קיץ ה'ש"ת ע' 3.

8) קדושים יט, יח.

9) ואתחנן ו, ה.

10) ספר בעש"ט עה"ת פרשתנו (לך לך) אות כג.

11) סה"מ תרפ"ט שם ע' 253.

12) ראה תניא רפ"ג.

13) שמו"ר רפכ"ז.

14) משלי כז, יו"ד.

15) ראה זהר ח"ג כט, ב. קכג, ב. פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ז.

16) ב"ר פ"א, ד.

17) בב"ר שם: ששה דברים. וראה פסחים נד, א. ועוד.

18) ד"ה תקעו דיום ב' דר"ה פ"ד (לעיל ס"ע 6 ואילך).

19) לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.

20) תניא רפ"ב.

21) תולדות כה, כג ובפרש"י (ממגילה ו, סע"א). וראה תניא פ"ט (יג, סע"ב ואילך). פי"ג (יח, ב). ובכ"מ.

22) ישעי' מה, יח.

23) סה"מ תרפ"ט ע' 254.

24) שער א פ"ח.

25) סה"מ תרפ"ט ע' 255.

26) שם ע' 256.

27) עץ חיים שער העקודים פ"ג.

28) סה"מ תרפ"ט ס"ע 257.

29) נזכר גם בשיחת שמחת בית השואבה סוס"ט (לעיל ס"ע 62).

30) בראשית א, א.

31) ראה המשך מים רבים תרל"ו פקנ"ח (ע' קעה).

32) חבקוק ג, ו. ראה סה"מ תרפ"ט שם ע' 258.

33) המשך תער"ב ח"א פר"א (ע' תז ואילך).

34) ר"ה טז, א. לד, ב.

35) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' ריח.

36) מוסף לר"ה (פסוקי זכרונות).

37) לך לך טו, ט ואילך.

38) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב שם (ע' תח).

39) ראה גם לקו"ת נצבים מד, ב.

40) ראה לקו"ת שם מז, א. ובכ"מ.

41) אולי הכוונה למאמר דש"פ נצו"י כ"ה אלול תש"כ, שלע"ע לא הגיע לידינו (המו"ל).

42) ויק"ר רפכ"ט. תוד"ה לתקופות – ר"ה ח, א.

43) אוה"ת תשא ע' ב'ז ואילך. ד"ה הנה אנכי כורת ברית תר"ל (סה"מ תר"ל ע' קג ואילך). תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' קעד ואילך). וראה גם ד"ה אתם נצבים תשי"ב (תו"מ ח"ו

ע' 176). ד"ה כי תשא (הב') תשי"ז (תו"מ חי"ט ע' 115 ואילך).

44) נצבים ל, יא וברמב"ן שם. וראה לקו"ת שם מה, ג.

45) תנחומא פקודי יא. פרש"י תשא לג, יא. עקב ט, יח. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10.

46) תהלים מז, ה.

47) ראה המשך תער"ב שם (ע' תז ואילך). וראה גם ד"ה ביום השמע"צ תש"כ פ"ג (תו"מ חכ"ז ע' 96 ואילך).

48) אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' שפד. הועתק ב"היום יום" כה תמוז. ועוד.

49) המשך תער"ב שם (ע' תט).

50) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

51) ראה פע"ח ושער הכוונות שער ר"ה. סידור האריז"ל במקומו. לקו"ת שם נא, ב. ובכ"מ.

52) סכ"ט.

53) מגילה כח, ב. נדה עג, א.

54) סה"מ תרפ"ט שם ע' 258.

55) תהלים לד, טו.

56) שם לז, כג.

57) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' קג. קי. "היום יום" – י תמוז; יד חשון.

58) עירובין נד, רע"א.

59) ד"ה תקעו דיום ב' דר"ה פ"ג (לעיל ע' 5).

60) ס"ע שפ ואילך.

61) סה"מ תרפ"ט ע' 253.

62) שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.

63) ראה תניא פל"א (מ, סע"א ואילך).

64) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.