251

וזהו הטעם שהגילוי שבקריעת ים סוף התבטא גם בגשמיות, כנ"ל שהגילוי דקרי"ס הי' ע"ד ענין הנבואה, שענינה גילוי במוחש (כידוע66 שזוהי מעלת הנביא על החכם67), ועד ש"כל אחד ואחד מראה באצבעו (הגשמית) ואומר זה אלי"68 – כי גילוי זה בא ע"י העבודה מלמטה למעלה, שעי"ז נפעל זיכוך בהגשמי, ולכן הי' הגילוי גם בגשמיות.

משא"כ ביצי"מ, אף שנתגלו מדריגות נעלות ביותר (כנ"ל), מ"מ הגילוי לא חדר בהמטה, שהרי גם לאחר הגילוי נשארה מצרים ארץ "מלאה גילולים", ולכן הוצרך להיות ענין הבריחה מן הרע, כמ"ש69 "כי ברח העם".

ט. אמנם, לאידך גיסא, הגילוי שבקריעת ים סוף לא הי' בו ענין של התחדשות, וכנ"ל שהתחלת ענין הגירות – האתהפכא והמעבר ("דער איבערגאַנג") מקליפה לקדושה – הי' ביצי"מ דוקא.

כלומר: ביצי"מ ניתנו כבר כל הענינים, עד להענין ד"בכבודו ובעצמו", אלא שהמטה עדיין לא הי' כלי לזה, ולכן לא היו הענינים בגילוי עדיין, ונתגלו בשעת קריעת ים סוף. ונמצא, שהכח להגילוי דקרי"ס הי' כבר בשעת יצי"מ, אלא שהגילוי בפועל הי' לאח"ז, בקריעת ים סוף.

ועפ"ז יובן פסק המג"א70 (הובא גם בשו"ע אדמו"ר הזקן71, ושם הניח דין זה בצ"ע) שמי שלא הזכיר יציאת מצרים יוצא ידי חובתו בהזכרת קריעת ים סוף – דלכאורה, הרי יצי"מ וקרי"ס הם שני ענינים שונים (ובפרט ע"פ דיוק רבנו הזקן שם בלשון הכתוב72 "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" – "יום" לשון יחיד), ומה שייך שע"י זכירת קרי"ס יוצא ידי חובת זכירת יצי"מ?

וע"פ האמור יובן, דכיון שביצי"מ ניתן גם הכח על קריעת ים סוף, הרי בהזכרת קרי"ס נכלל בדרך ממילא גם ענין יצי"מ, שהוא הכח על קרי"ס.

ועד"ז מצינו בנוגע להענין דמתן-תורה לגבי יצי"מ: מצד אחד יש מעלה במ"ת על יצי"מ – שבמ"ת הי' גם זיכוך המטה (ולכן הגילוי


66) תניא אגה"ק סי"ט (קכז, ב). ובכ"מ.

67) בזכרון אחדים: ולאידך, מעלת הגילוי דיצי"מ על הגילוי דקרי"ס היא בדוגמת מעלת החכם על הנביא, כמארז"ל (ב"ב יב, סע"א) "חכם עדיף מנביא", שהשגתו היא במדריגות עליונות יותר (ראה אגה"ק שם).

68) שמו"ר ספכ"ג.

69) בשלח יד, ה. וראה תניא פל"א (מ, ב).

70) או"ח סי' סז סק"א.

71) או"ח שם ס"א ובקו"א סק"ב.

72) פ' ראה טז, ג.