256

הימים האחרונים של הפסח ענינם יציאה מהמיצר, והיינו שבהם מתגלה ענין הגאולה דיום ט"ו, ועוד בתוספת יתירה.

והענין בזה:

תכלית הכוונה דיציאת מצרים היתה לא רק בשביל להיפטר מן המצריים, אלא הי' צורך גם בהענין ד"יצאו ברכוש גדול"103, "וינצלו את מצרים"104, שהו"ע עליית הניצוצות לקדושה, שזה הי' תנאי עיקרי ביצי"מ (כמשי"ת לקמן סעיף מ ואילך).

וענין זה הי' בשביעי של פסח דוקא – שהרי אף שכבר קודם יציאת מצרים נטלו ישראל מהמצרים "כלי כסף וכלי זהב גו'"105, הרי בתחלה לא היו בידם אלא בתורת שאלה, וממילא לא היתה להם בעלות עליהם, אלא כדין שואל שמותר לו להשתמש בחפץ; ורק בשעת קריעת ים סוף, לאחר שראו "את מצרים מת על שפת הים"106 – אזי נתבטלה בדרך ממילא בעלותם של המצרים, ונכנסו הכלים לרשותם של בנ"י לגמרי.

ונמצא, שאמיתית וגמר היציאה ממצרים היתה בשביעי של פסח דוקא. וטעם הדבר – מצד זיכוך המטה שהי' בשביעי של פסח דוקא, ולא בימים הראשונים של פסח (כנ"ל ס"ח).

וענין זה מודגש יותר באחש"פ שחל בשבת – כיון שענינו של יום השבת הוא "ויכולו גו'"<99>, שהו"ע העלי' מלמטה למעלה, וכנ"ל שענין זה נעשה ע"י עבודת אדם הראשון.

ולהעיר, שענין השבת הוא לא רק באופן ש"שבת מקדשא וקיימא"107, אלא צ"ל ג"כ העבודה ד"לעשות את השבת"108, ודוקא ע"י הקדמת העבודה באים להענין ד"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"109.

ועד"ז בנוגע לענינם של הימים האחרונים דחג הפסח, שהוא הגילוי דקריעת ים סוף מלמעלה – שבא לאחרי הקדמת העבודה דוקא.

ואף שבכללות מבואר110 שזהו החילוק בין ניסן לתשרי, שבניסן היא העבודה ד"דודי לי ואני לו"111 (עבודת הצדיקים, מלמעלמ"ט),


103) לך לך טו, יד.

104) בא יב, לו.

105) שם, לה.

106) בשלח יד, ל.

107) ביצה יז, א.

108) תשא לא, טז.

109) שבת יו"ד, ב. וש"נ. וראה לקו"ת שה"ש כד, ב. סה"מ ה'ש"ת 81 ואילך. ועוד.

110) ראה תו"מ חי"ט ריש ע' 255. וש"נ.

111) שה"ש ב, טז.