בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשי"ב

קסו

(הנחה בלתי מוגה)

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, הנה פסוק זה הוא מאמר דוד מלך ישראל עבור כנסת ישראל, שהגם שהי' במצב דקרב, היתה פדי' בשלום מן הקרב, וטעם הדבר הוא כי ברבים היו עמדי. ואמרו חז"ל בגמרא2, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. וצריך להבין, איך אפשר להיות פדי' בשלום, כשהי' מצב של קרב ומלחמה. גם צריך להבין, דהנה פשטות משמעות הכתוב היא (כנ"ל) דברבים היו עמדי הוא נתינת טעם, שהטעם על הפדי' בשלום הוא כי ברבים היו עמדי. וכן מפורש בירושלמי3 דכי ברבים היו עמדי קאי על אנשי אבשלום שהתפללו לנצחונו של דוד, היינו שדוד אומר שזה שהוא נפדה מן הקרב הוא משום שהרבים שהם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו. ולפי זה אינו מובן מארז"ל הנ"ל כל עוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו'. שהרי ענין התורה וגמ"ח מרומז בפסוק בתיבת שלום, כמבואר במפרשי הש"ס4 דהתורה היא שלום דכתיב5 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום וכן גמ"ח הוא ענין של שלום שעושה שלום בין הבריות, והרי לפי הפירוש הפשוט תיבת בשלום אינה טעם על הפדי' אלא ביאור אופן הפדי', והטעם על הפדי' הוא רק כי ברבים היו עמדי, שזהו ענין ומתפלל עם הצבור. ואם כן היו חז"ל צריכים לדרוש רק על המתפלל עם הצבור שהוא זה שגורם לפדאני לי ולבני כו'. ולפי זה מובן, דלפי דרשת חז"ל זו הפירוש דפדה בשלום אינו שהפדי' היתה באופן של שלום, אלא שהפדי' היתה ע"י השלום. ונמצא שיש שני פירושים בענין פדה בשלום. א' שהפדי' היא ע"י השלום, שזה כולל תורה וגמ"ח, וגם ענין התפלה בצבור, כי גם תפלה בצבור הוא ענין של שלום, שהמתפלל הוא בשלום ובאחדות עם הצבור. ב' שהפדי' היא באופן של שלום, והטעם על הפדי' בשלום הוא כי ברבים היו עמדי. וצריך להבין הענין בזה.

קסז

ולהבין תיווך ב' הפירושים, יש להקדים תחילה מ"ש רבינו הזקן בספר התניא6 דלכל איש ישראל יש שתי נשמות שהן שתי נפשות, נפש אחת היא הנפש הבהמית, והנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש. ומבאר שם7, שהגוף נקרא עיר קטנה8, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עלי', כך שתי הנפשות, הנפש האלקית והנפש הבהמית, נלחמות זו עם זה על הגוף, שכל אחת מהן רוצה למשול ולשלוט על הגוף. וזהו כללות תכלית ירידת הנשמה למטה, כידוע9 שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם. ועבודה זו היא בדרך מלחמה וקרב, כי הגוף והנה"ב והחלק בעולם מנגדים לנפש האלקית, והנפש האלקית צריכה להלחם בהם.

והנה עיקר עבודה זו הוא באופן דקרב, היינו קרב מלשון קירוב10. דהנה אפשר שעבודת הנפש האלקית תהי' באופן שאין לה שייכות וקשר כלל עם הגוף ונפש הבהמית. ובפרט כאשר מתלבשת נשמת אדם גבוה לאין קץ בגוף שהוא נבזה ושפל (ע"ד מ"ש בתניא11), שאז הרי מחמת ריחוק הערך שבין רוחניות ומעלת הנשמה וגשמיות וחומריות הגוף, הרי הנשמה עובדת עבודתה באופן שאין לה שייכות כלל אל הגוף. דהיינו שהנשמה שקועה בהשגות אלקות, ע"ד שהי' לפני ירידתה למטה, דכתיב בה12 חי ה' אשר עמדתי לפניו, ואין עמידה אלא תפלה13, שהיתה הנשמה בדרגת אהבה ויראה וכו'. אבל אין לזה שום שייכות אל הגוף והנה"ב. ולכן נשאר הגוף והנה"ב במעמדו ובמצבו. דכאשר הנפש האלקית היא בגילוי ובתוקף, אז אין נרגשים כלל הגוף ונה"ב וכ"ש שאר כל עניניהם. אבל כאשר אין הוא עוסק בהשגת אלקות, הרי מכיון שלא פעל בירור וזיכוך בגוף ובנה"ב, אפשר שיהי' נופל מן הקצה אל הקצה. ותכלית הכוונה היא שהנפש האלקית תתלבש בנפש הבהמית ובגוף בדרך קירוב וקישור. דאף שיש ריחוק הערך ביותר בין הנשמה והגוף, מ"מ, מזה גופא שנשמה זו נתלבשה בגוף זה, בהכרח שיש שייכות ביניהם והנשמה יכולה לברר גוף זה, דזהו מ"ש14 הלא אח

קסח

עשו ליעקב, שיש ערך ואחוה בין המברר (יעקב) והמתברר (עשו), ולפום גמלא שיחנא15, שניתן כח לנשמה לברר גם גוף זה שהוא בתכלית הריחוק ממנה. וזהו ענין הקרב, שעבודת הנפש האלקית נקראת בשם קרב, שאין זה רק משום שהוא ענין דמלחמה (כנ"ל), אלא גם קרב לשון קירוב, שצ"ל ההתלבשות והקירוב של הנה"א אל הנה"ב והגוף. וזהו גם מה שארז"ל16 המתפלל צריך שיהיו עיניו למטה וליבו למעלה. היינו שאינו מספיק זה שליבו למעלה, אלא צריך שיהיו עיניו למטה, שימשיך את ענין התפלה וההתקשרות באלקות (ליבו למעלה) אל המטה, הגוף ונה"ב, ולכן גם לאחרי התפלה כשעוסק בצרכיו יהי' בכל דרכיך דעהו17, שימשיך גם בדרכיו את ההתקשרות באלקות שבשעת התפלה. דאילולא זאת אפשר שיפול למטה מטה כנ"ל, ולכן צ"ל ההתקשרות של הנה"א עם הנה"ב והגוף. ובפרטיות יותר בעבודת האדם, הרי זהו מ"ש18 דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, שאינו מספיק ענין דע את אלקי אביך, הידיעה וההשגה באלקות, אלא צ"ל ועבדהו בלב שלם. שכל הענינים שמגיע אליהם בהשגת אלקות ובאהוי"ר, ימשיכם גם באופן שיתקבלו גם בשכל אנושי, שעי"ז יגיע הענין גם אל הגוף והנה"ב. שזה מורה על הקירוב וההתלבשות בנה"ב, שהשגתו באלקות והאהוי"ר שלו פועלים בירור הגוף ונה"ב, ובמילא גם בחלקו בעולם.

אמנם עבודה זו עצמה של הקרב עם הגוף ונה"ב, אפשר שתהי' בכללות בשני אופנים, בדרך מלחמה או בדרך מנוחה19. דכאשר סדר העבודה הוא ע"פ מדידה והגבלה וע"פ טעם ודעת דשכל, אזי עבודה זו היא בדרך מלחמה. כי מכיון שדרך עבודתו בבירור הנה"ב היא ע"י שנכנס בענינים של שקו"ט להסביר לשכל דנה"ב איך שאלקות הוא דבר טוב, ואיך שאלקות הוא טוב לפניו, הרי כך הוא טבע השכל שיש בו נטיות הן לקו אחד והן למשנהו, ובמילא הרי זה נותן מקום לטענות של הצד שכנגד. וכדי לבטל טענות הצד שכנגד צריך האדם להכנס במלחמה שינצחו טענותיו את טענות הצד שכנגד. דמכיון שדרך עבודתו היא באופן שנותן מקום לצד שכנגד שגם הוא יוכל להציע את טענותיו,

קסט

הרי זה וזה שופטן20, שזה אומר דעתו וזה אומר דעתו. ועוד זאת, דאפילו כאשר הוא מנצחו, הרי אפשר שאין זה אלא לפי שעה, ולאחר זמן אפשר שיתהפך הדבר. דמכיון שהי' זמן שהיתה לנה"ב תפיסה ואחיזה ע"י שהציע את טענותיו, הרי גם לאחר שניצחו אפשר שלאחר זמן יהי' חוזר וניעור ויתחיל את כל הענין מתחילתו. ואופן עבודה זו בדרך כלל הוא אופן עבודת ימי החול דכתיב בהו21 ששת ימים תעבוד, שהאדם צריך להתעסק עם עובדין דחול, ויורד להתעסק בעניני עולם הזה, עד שאפשר שיתלבש בהם. דהגם שההתעסקות בענינים דחול מצד עצמה היא דבר שאין עליו רשות כמאמר22 מאן דמחוי במחוג קמי' מלכא כו', מ"מ כאן נתנה לו התורה רשות לדבר23, ואדרבה, נצטוה ששת ימים תעבוד, שיתעסק בעובדין דחול, כדי לבררם. אך מכיון שלפי שעה יש בזה ענין של העלם והסתר, שמתעסק בעובדין דחול, ובאופן של מלחמה, שזה נותן מקום לצד שכנגד, הרי אפשר שגם לאחרי הנצחון יהי' חוזר וניעור.

ואופן העבודה הב' הוא שהבירור הוא בדרך מנוחה. ופירוש הדברים, שע"י שהוא עובד עבודתו בקו דעשה טוב, ובריבוי אור, ואינו נותן מקום כלל למציאות הרע, היינו שכל מציאות הקליפות והסט"א אין להם תפיסת מקום אצלו, הרי אז הבירור הוא בדרך מנוחה. כי אין הכוונה (כנ"ל) שהוא מופשט לגמרי מעניני החול ואינו עוסק אלא בדברים רוחניים, אלא שהוא עומד במצב דקרב לשון קירוב, שהוא קשור עם הגוף והנה"ב, אלא שאופן עבודתו עמהם הוא שאינו נכנס בטענות ומענות ע"פ טעם ודעת, באופן שגם הם יכולים להציע טענותיהם כנ"ל, אלא הוא הולך בתקיפות, ובתוקף הרצון והעונג, שאי אפשר בענין אחר. וכיון שכן הרי המנגד אינו תופס מקום כלל ומתבטל מאליו. וכאשר האדם פועל ענין זה בעולם קטן שלו, הרי זה פועל גם בחלקו בעולם, שמתבטל לגמרי המנגד. וכאשר ביטול האויב הוא באופן כזה שהאויב מתבטל לגמרי, אזי שלום ושלוה יהי' בימיו24, שאין חשש שהמנגד יהי' חוזר וניעור. כי אין לאויב מציאות ותפיסת מקום שהוא התגבר עליו במלחמתו, אלא שהאויב מתבטל לגמרי ממציאותו. ואין זה בסתירה למשנת"ל שהעבודה צ"ל בדרך קרב וקירוב עם הגוף ונה"ב, משום שביטול מציאותם בדרך זו הוא שהמנגד נהפך לאוהב, שלא זו בלבד

קע

שאינו מנגד לעבודת ה' אלא הוא מסייע לאדם בעבודתו. וזהו תוכן העבודה דשבת, שהעבודה היא באופן דאז תתענג על הוי'25. דבשבת בורר אסור, היינו שאין זה זמן עבודת הבירורים בדרך מלחמה, ולכן כל הל"ט מלאכות שבחול אסורות בשבת, דתנא סידורא דפת נקט26, הזורע החורש וכו', דהיינו הבירור בדרך מלחמה שהיא העבודה דסור מרע. דהגם שגם בעבודת סידורא דפת שבימות החול ה"ה מברר את הדברים הגשמיים, ובאופן דלחם לבב אנוש יסעד27, שמזכך אותם ומעלה אותם וכו', מ"מ מכיון שזהו בדרך מלחמה אפשר שיהי' חוזר וניעור כנ"ל, משא"כ בשבת הרי אופן העבודה דשבת אינו בדרך מלחמה אלא בענין דעשה טוב, אז תתענג על הוי'. אך אין הכוונה שהוא מופשט מן הדבר המתברר לגמרי, אלא עבודתו היא בדרך קירוב, אך מ"מ ה"ז ע"י ריבוי אור, שזה גורם לבירור הניצוצות בדרך ממילא.

וזהו ענין פדה בשלום נפשי מקרב לי, שהגם שההתעסקות עם הגוף והנפש הבהמית היא באופן דקרב מלשון קירוב, מ"מ הפדי' והבירור היא בדרך מנוחה ושלום, פדה בשלום. וכמו28 שהי' בימי שלמה המלך, שאצלו הי' ריבוי האור וריבוי החכמה, ובימיו קיימא סיהרא באשלמותא29, שאז הי' בירור הניצוצות בדרך מנוחה וממילא. וכמו בפשטות, שמלכת שבא30 שמעה את שמע שלמה וחכמתו, ובאה מעצמה אליו, וכן באו אליו מכל המקומות שבעולם, גם מהמקומות הרחוקים ביותר, והביאו לו את ניצוצות הקדושה.

אמנם31 אופן זה בבירור בדרך מנוחה עדיין אינו בתכלית השלימות, שהרי עי"ז מבררים רק ניצוצות אלו שנרגש בהם ענין הקדושה ואור הקדושה. ותכלית השלימות בענין הבירור תהי' לע"ל דוקא, דאז כתיב32 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לקרוא כולם בשם הוי', כולם דייקא, גם הניצוצות הרחוקים ביותר שהם בעמקי הקליפות, ונחשך בהם אור הקדושה לגמרי עד שאינו נרגש כלל. דניצוצות אלו שנרגש בהם אור הקדושה אינם צריכים אלא שיורגש בהם היכן נמצא המאור, ובדרך

קעא

ממילא הם נמשכים אל המאור, משא"כ בניצוצות שאין נרגש בהם כלל האור האלקי אין זה מספיק, וצריך להיות גילוי נעלה יותר כמו שיהי' לע"ל. ומטעם זה הרי אפילו בבירור בדרך מנוחה שהי' בימי שלמה לא הי' זה בשלימות, שהרי מלכת שבא חזרה אח"כ למקומה, משא"כ לעתיד יתהפכו כל האומות לעבדו שכם אחד. וזהו תכלית שלימות ענין הפדי' בשלום. ולכן נאמר הפסוק פדה בשלום ע"י דוד דוקא, דדוד הוא מלכא משיחא, לפי שעיקר ענין הפדי' בשלום בתכלית השלימות, שלום גם לשון שלימות, יהי' לעתיד לבוא ע"י דוד מלכא משיחא33.

אמנם אף שענין זה בשלימותו יהי' לע"ל בגאולה העתידה, מ"מ הרי ידוע שהתחלת הגאולה היא מהרגע שבו נחרב הבית, כדאיתא במדרש34 שגעתה פרתו פעם אחת מפני החורבן ואח"כ געתה פעם שני' מפני שנולד מושיען של ישראל. ומזה מובן, שגם בעבודת האדם בזמן הזה ישנה ההכנה לענין פדה בשלום בתכלית השלימות, לא רק בירור בדרך מלחמה, ולא רק בירור בדרך מנוחה בניצוצות שנרגש בהם אור הקדושה, אלא גם בירור בדרך מנוחה בענינים שלא נרגש בהם רק ענין הגשמיות והחומריות שבהם.

ובזה יובן מה שאמרו רז"ל כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו', כי עבודה זו דבירור הניצוצות הרחוקים ביותר היא ע"י העבודה בג' ענינים אלו דתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור.

וביאור הענין הוא, דהנה ידוע שההפרש בין תורה ותפלה הוא35, דענין התורה הוא מלמעלה למטה ותפלה היא מלמטה למעלה. דעיקר ענין התפלה קשור עם המטה, בקשת צרכיו. וכמרז"ל36 לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל (יבקש צרכיו), דהיינו דסידור שבחו של מקום אינו אלא הקדמה והכנה אל התפלה, ועיקר התפלה היא בקשת צרכיו37. וזהו גם מה שהתפלה היא בדוגמת הקרבנות38, דענין הקרבנות הוא העלי' מלמטה למעלה. משא"כ לימוד התורה ענינו המשכה מלמעלה למטה, שהאדם לומד את חכמתו ורצונו

קעב

של הקב"ה, שהתורה קדמה לעולם39, והוא ממשיך אותה לתוך העולם בדרך מלמעלה למטה. ומזה מובן, שע"י עסק התורה כפי שהוא באמיתתו הרי העבודה בעולם אינה בדרך מלחמה, שהרי אין כאן שני צדדים שוים שתהא מלחמה ביניהם, אלא העבודה היא בדרך מנוחה.

והנה בתורה גופא יש ב' אופנים. דאפשר שיהי' לימוד התורה באופן דלא זכה40, היינו שהוא מקושר עם הגוף ונה"ב באופן שמהלימוד אפשר שיהי' לא זכה כו', ויש לימוד באופן נעלה יותר, באופן שאין אפילו אפשרות להעדר הזכי'. וזהו בדרך כלל החילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה41. דבנגלה דתורה הרי העסק הוא אודות דברים גשמיים וחומריים, ועוד זאת42, שהתורה נתלבשה אפילו בטענות של שקר, דכאשר יטעון ראובן כך עד"מ ושמעון כך יהי' הפסק ביניהם באופן מסויים, והרי אחד מהם טוען טענת שקר, ובזה מתלבשת התורה לברר את פסק הדין. ומכיון שהאדם הלומד מלביש שכלו בעניני גשמיות וחומריות וטענות של שקר, הרי אפשר שאם לא יכין עצמו ובהקדמה והכנה וזהירות המתאימה, יבוא ח"ו למצב דלא זכה, שאז נעשית לו סם דהיפך כו'. דאף שבתורה עצמה אין זה נוגע, מ"מ לו דייקא נעשית לסם דהיפך כו'. משא"כ בפנימיות התורה לא שייך ענין זה כלל, ומכמה טעמים. חדא, שהעסק אינו בענינים גשמיים וחומריים, אלא בענינים רוחניים, כגון בעניני סדר ההשתלשלות, או אהבה ויראה, או כיצד יבוא לאהבתו וליראתו. ועוד זאת, שבנגלה דתורה אופן הלימוד הוא שעיקר כוונת הלומד היא להכניס את שכלו בסוגיא הנלמדת ולהשיג ולהתייגע ולחדש בתורה כפי שורש נשמתו43. ומכיון שיש בלימוד באופן כזה נתינת מקום למציאותו, ולא עוד אלא שהוא מחויב לייגע את שכלו עד כמה שידו מגעת, הרי אפשר שזה יגרום אצלו להרגשת היש, שיהי' יש ומציאות בעיני עצמו. כלומר, שלא זו בלבד שהתורה אינו פועלת בו הענין דנפשי כעפר לכל תהי', ושזה יביא לפתח לבי בתורתך44, אלא להיפך, הלימוד יכול להביא לידי ישות וגאוה. משא"כ בפנימיות התורה הרי עיקר אופן הלימוד הוא ללמוד את דברי הרב. וזהו מה שארז"ל45

קעג

אין מוסרין רזי תורה אלא למי שליבו דואג בקרבו, דכאשר ידע אינש בנפשי' מעמדו ומצבו, וזה גורם שהוא בדאגה תמידית כיצד הגיע לענינים כאלה, הרי זה גורם שיגלו לו רזי תורה. וזהו דיוק הלשון מוסרים לו, דמשמעות הענין היא שמוסרים לו דבר גמור, אלא שדורשים ממנו שיבינו וישיגו, אבל גם ההבנה והשגה אינה עיקר העבודה. וכ"ש וק"ו שעיקר העבודה אינו שיחדש בזה, ואינו צריך אלא להסיר את ההעלמות וההסתרים שבזה כגון ורמינהו וקושיות וכדומה. ועוד זאת, דגם אם זה אינו, לא הפסיד מאומה, שהרי עיקר ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר46, וכן עיקר ענין חב"ד הוא בשביל המדות, ובמילא אינו נוגע כ"כ החידוש שלו, אלא שיתפוס את הענינים כמו שהם וימשיך אותם במסקנא, ובענין של בכן, בנוגע למחשבה דיבור ומעשה. ומכיון שבלימוד פנימיות התורה אין דורשים מהאדם את המציאות שלו, הרי רחוק הדבר מאד שיבוא מזה לידי ישות וגאוה. ובפרט ע"פ הנ"ל שאינו עוסק אלא בדברים רוחניים כמו אהוי"ר. ולכן47 נקרא לימוד פנימיות התורה אילנא דחיי48, שאינו מתלבש בענינים דטו"ר כמו נגלה דתורה.

וזהו מה שארז"ל כל העוסק בתורה דוקא, כמבואר בכמה דרושים49 דענין כל העוסק בתורה שבמרז"ל זה, מורה על פנימיות התורה דוקא, דמכיון שלומד פנימיות התורה, שזהו ענין של ריבוי אור, בדרך מלמעלה למטה לגמרי, הרי עבודת הבירורים שלו היא בדרך מנוחה לגמרי ע"ד שיהי' לע"ל, שגם הדבר הגשמי מתברר ומזדכך, ולא עוד אלא שנעשה מסייע.

והנה עד"ז הוא בענין השני שבמאמר רז"ל הנ"ל, העבודה דגמילות חסדים. והענין הוא50, דהנה ידוע שההפרש בין צדקה לגמ"ח הוא שצדקה היא לעניים ואילו גמ"ח היא בין לעניים בין לעשירים51. ומבואר בזה, דענין הצדקה הוא למלאות את החסרון שיש בעני המתפרנס מן הצדקה. ועל זה אמרו חז"ל52 די מחסורו אשר יחסר לו53 אבל אי אתה

קעד

מחוייב לעשרו. היינו דאף שגם די מחסורו אשר יחסר לו הוא בתכלית השלימות, כמאמר רז"ל52 אפילו סוס לרכוב עליו אפילו עבד לרוץ לפניו, מ"מ הרי זה רק מילוי החסרון בלבד. וענין גמ"ח לעשירים הוא ענין העשירות שלמעלה ממילוי החסרון. ומכל זה יובן בעניננו, דענין הצדקה שהוא לעניים, המורה על מילוי החסרון, ה"ז ע"ד ענין הבירור בדרך מלחמה, משא"כ הענין דגמ"ח שהוא גם לעשירים, ה"ז מגיע ממקום שלמעלה מכל נתינת מקום לעניות ומנגד, ולכן המנגד בטל בדרך ממילא. וביאור הדברים, הנה ידוע54 שהשורש והמקור לכל ענין הלעו"ז הוא מהצמצום הראשון שהי' בדרך סילוק, וכאשר לאחר הצמצום הי' גילוי אור הקו שנמשך במקום החלל, ה"ז ענין של מילוי החסרון. דשורש הקו הוא מהעיגול הגדול שלפני הצמצום שהי' בו הצמצום, והמשכת הקו ענינה הוא מילוי החסרון שע"י הצמצום. והיינו שנמשך אור זה שנסתלק בלבד. אבל מכיון שזהו ענין של אור בלבד, ה"ז גילויים ולא עצמות, שהרי במאור לא הי' הצמצום55, הרי לאחרי ריבוי השתלשלות יכול לצאת מזה ענין של פירוד וכו', ובמילא אין זו תכלית השלימות בבירור, ואין זו פדי' בשלום בתכלית השלימות. משא"כ הענין דעוסק בגמ"ח מורה על המשכת העצמות, שעי"ז הפדי' היא בשלום בתכלית השלימות, שאין כלל נתינת מקום למנגד.

ויובן חילוק זה בין צדקה שהיא לעניים בלבד לגמ"ח שהיא גם לעשירים, ע"פ המבואר בענין התפלה שיש ב' מיני תפלה, תפלה לעשיר ותפלה לעני56. דתפלה לעני היא תפלה על מילוי החסרון ובקשת צרכיו. משא"כ העשיר אינו מתפלל על צרכיו ומילוי חסרונו. וביאור הענין הוא57, דהנה ארז"ל58 במדרש על הפסוק59 תפלה למשה, א"ל הקב"ה למשה מה אתה מבקש אמר משה איני מבקש בשבילי אלא מדינה פלונית היא חרבה והיא שלך גזור שתיבנה, כך משה לא ביקש לעצמו אלא בשביל ישראל. ופירוש הדברים הוא, דהנה ידוע ההפרש בין תפלת דוד לתפלת משה60, דתפלת דוד היא תפלת עני ותפלת משה היא תפלת

קעה

עשיר, ומכיון שמשה הי' עשיר לכן שאלו הקב"ה מה אתה מבקש, שהרי מכיון שהוא עשיר אינו חסר מאומה ומה מבקש בתפלתו. וע"ז ענה לו משה שאינו מבקש אלא בשביל ישראל. והנה כשם שהי' במשה עד"ז היא הנהגת נשיאי ישראל בכלל, שאף שאצלם מצד עצמם לא חסר מאומה הרי אין מבקשים על עצמם אלא על ישראל. וכמו ביעקב, דידוע61 שמצד יעקב כבר בא משיח, ולכן רצה ללכת אל אדוני שעירה, אלא שצעירי הצאן, שעדיין אינם מוכנים, עלות עלי62, הרי על זה אמר ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן62, דיש לומר הפירוש בזה, שאם ימהרו ויביאו תיכף את הגילוי דיום אחד, ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד63, אזי יפעול זה בהם כליון לגמרי, ומתו כל הצאן, תמורת ענין רצוא ושוב שהוא תכלית העבודה. ולכן נשאר יעקב בגלות. ועד"ז הי' במשה, שלו עצמו לא הי' חסר מאומה, עד שהעיד עליו הקב"ה שהוא עשיר בזה ששאלו מה אתה מבקש, אך על זה ענה לו משה שאינו מבקש אלא בשביל ישראל. וזהו גם ביאור פרטי המשל דמדינה חריבה וכו', דמדינה חריבה קאי על עולם התוהו, שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן כו'64, דשבירת הכלים דתוהו הוא שורש כל הענינים המנגדים, והיא מדינה שלך, היינו שבאמת ענין זה הוא היפך רצון העליון, וכדאיתא בגמרא65 שהקב"ה מתחרט בכל יום על בריאת היצה"ר כמ"ש66 אשר הרעותי גו', ועל זה הוא מבקש גזור עלי' שתיבנה, היינו דאף שכ"ה מצד סדר ההשתלשלות מבקש הוא שהקב"ה יגזור שתיבנה, בין אם כן הוא ע"פ טו"ד בין אם לאו. ומכיון שהבקשה היא על דבר שאינו ע"פ טעם ודעת, הרי הכלי לזה הוא כאשר האתערותא דלתתא היא ג"כ בענין שאינו ע"פ טו"ד, שאפילו אם הוא עצמו עשיר ומושלם בכל הענינים, אעפ"כ הרי הוא עומד ותובע בדרך מתנת חינם, ואינו מתחשב עם מציאותו, אלא תובע גזור עלי' ותיבנה, שהצאן הללו שהן עלות עלי, ייגאלו, שיהי' בנין המדינה, לטובתן של ישראל. ומענין התפלה לעשיר מובן גם לענין זה שגמ"ח הוא גם לעשירים, היינו עבודה זו שהאדם אינו מבקש עבור החסרון שלו, כי אין חסר לו, אלא הוא מבקש לבנות את המדינה שהיא חריבה. ויש לומר עוד, דענין זה שייך גם לעניים. דהנה לכאורה

קעו

יש להבין בדיוק לשון רז"ל הנ"ל שאמרו דגמ"ח בין לעשירים בין לעניים, ומדוע לא אמרו שגמ"ח היא גם לעשירים. ומשמעות הענין הוא, דאף שבפשטות לעניים שייך ענין הצדקה, מ"מ ענין הגמ"ח הוא שגם בעניים ישנו ענין זה כמו בעשירים. דהיינו שגם בעניים פועלים לא רק מילוי החסרון, אלא גם ענין אתה מחוייב לעשרו, שהעני לא איכפת לי' אם חסר לו אם לאו, אלא הוא רוצה לבנות את המדינה שהיא חסרה. וענין זה נפעל ע"י פתיחת הצינור והשביל דתפלה לעשיר ע"י משה רבינו, שזה פתח את הצינור לכאו"א מישראל, גם מי שהוא במדריגת עני, שיכול להגיע לענין תפלה לעשיר וענין הגמ"ח שהוא גם לעשירים. והוא ענין הפדי' בשלום כנ"ל, בירור בדרך מנוחה בתכלית השלימות.

והנה עד"ז הוא בענין השלישי שבמאמר רז"ל הנ"ל, ומתפלל עם הצבור, שגם זה מורה על גילוי אור כזה הפועל בירור בדרך מנוחה ע"ד הבירור שיהי' לע"ל. וביאור הענין הוא, דהנה בענין התפלה בצבור אמרו רז"ל67 על הפסוק68 דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, והא כתיב69 מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו, התם ביחיד הכא בצבור, וביחיד אימת בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ונמצא, שאותו הענין שנמשך ליחיד בעשרת ימי תשובה נמשך ע"י תפלת הצבור במשך כל השנה. והנה בענין עשרת ימי תשובה מבואר בכ"מ70 שאז הוא זמן קירוב המאור אל הניצוץ. ויש לדייק בלשון זה, שאין זה הזמן שהניצוץ מתקרב אל המאור אלא להיפך, שהמאור מתקרב אל הניצוץ, היינו גם לניצוץ כזה שאינו שייך להתקרב אל המאור. וזהו גם דיוק הלשון מאור דוקא, שהמאור הוא למעלה מגדרי הגילויים, ולכן אין שייכים בו שום עניני הגבלה אם הוא שייך לזה או לאו, ולכן המאור פועל בכל מקום, גם בניצוצות כאלו שאין נרגש בהם כלל אור הקדושה, עד שנחשך האור כ"כ מצד ההעלם והסתר שנעשה חושך, ומ"מ הרי גם חושך לא יחשיך ממך71. דאם הי' כל זה בדרך קירוב הניצוץ אל המאור הרי יש חילוק בין הניצוצות, אבל מכיון שזהו קירוב המאור אל הניצוץ, הרי המאור מגיע לכל מקום, גם בניצוצות שנחשך בהם האור האלקי לגמרי. דמצד הגילויים יש ענין של מלחמה, ויש לחלק בין הצד החזק

קעז

במלחמה והצד החלש, אבל מצד המאור אין שום מציאות של מנגד, ולכן אין זה ענין של מלחמה, ולא שייך שיהי' חוזר וניעור, כי האויב מתהפך לאוהב, כמו שיהי' לעתיד לבוא.

ובזה יש לבאר (בדרך אפשר) את הקשר דענין זה עם גאולת רבינו הזקן בי"ט כסלו. דהנה ידוע ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר (בכמה שיחות72) שענין המאסר בא מזה שהי' קטרוג למעלה על גילוי פנימיות התורה בדרך פירסום כדרכו של אדמו"ר הזקן. אך אחר כך הרי אמרו לו73, כיון שהתחלת תמשיך בזה, ואדרבה שיהי' ביתר שאת, ולכן הי' הנצחון למטה משום שהי' הנצחון למעלה. ופירוש הדברים, שלמעלה הי' פסק הדין שמכאן ולהבא יהי' גילוי פנימיות התורה באופן של פירסום ולרבים. ומכיון שהי' זה נצחון רוחני, שהוא העיקר (כפי שביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר), לכן כותב רבינו הזקן74 שהודיעו לו בשורת הגאולה כשאמר את הפסוק פדה בשלום נפשי, כי בפסוק זה טמון הנצחון שלו בגאולת י"ט כסלו. דענין פדה בשלום נפשי הוא השלום בתכלית השלימות, שאף שהוא מקרב לי, באופן של קירוב עם הגוף ונה"ב, מ"מ הפדי' אינה בדרך מלחמה אלא בדרך שלום, ולא עוד אלא שהפדי' היא בשלימות יותר מכפי שהי' בימי שלמה, כי מתבררים אפילו הניצוצות שנחשך אורם לגמרי75. וזהו מה שמסיימים כי ברבים היו עמדי, דזה קאי על הניצוצות שנפלו לרשות הרבים, דפירוש רשות הרבים אינו שיש שם שתי רשויות, רשות הקדושה ורשות שכנגד, אלא כל ענין רשות הרבים, התחלקות ופירוד, הוא מנגד לקדושה, ומ"מ גם בהם פועלים שיהי' כי ברבים היו עמדי, שנעשים עמו דבר אחד, ע"ד אנשי אבשלום שהתפללו לנצחונו של דוד. דענין זה נפעל דוקא ע"י פנימיות התורה כנ"ל בענין כל העוסק בתורה.

וענין זה נמשך בפרטי העבודה במחשבה דיבור ומעשה, שהם שלש העמודים דתורה עבודה וגמ"ח76, תורה הו"ע הדיבור, שהרי עיקר לימוד התורה הוא בדיבור דוקא כמארז"ל77 על הפסוק78 חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, וגמ"ח הו"ע המעשה, דכל המצוות נקראים בשם צדקה, וגם צדקה נקראת מצוה סתם, ותפלה בצבור הו"ע המחשבה,

קעח

שהרי תפלה היא עבודה שבלב79. וזהו ענין פדה בשלום נפשי, שמכאן ולהבא הרי בכל עניני העבודה צ"ל הפדי' בשלום באופן הנ"ל, ע"י ג' הענינים דעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כנ"ל, בעבודה שלמעלה מטעם ודעת ולמעלה ממדידה והגבלה, ובתורה גופא ע"י פנימיות התורה80. וזהו החידוש דתורת החסידות, שאף שעומדים במצב דמקרב לי, בקירוב והתלבשות עם הגוף ונה"ב, הרי זהו ענין החסידות להסביר אלקות גם באותיות כאלה שהשכל האנושי יבין אותם (כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר81), וכאו"א מבני ישראל שייך לזה, ויכול להשיג זה, ולהביא לידי עבודה בפועל, ובאופן דפדה בשלום נפשי (חסר הסיום).

------- * -------


1) תהלים נה, יט.

2) ברכות ח, א.

3) סוטה פ"א ה"ח.

4) פרש"י ברכות שם.

5) משלי ג, יז.

6) תניא פ"א-ב.

7) פרק ט.

8) נדרים לב, ב.

9) תניא פל"ז (מח, ב).

10) ראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פ"א ופי"א (שערי תשובה ח"א מט, א. נו, א).

11) שם ספ"ב.

12) מלכים-ב ה, טז.

13) ברכות ו, ב. כו, ב. ב"ר פס"ח, ט.

14) מלאכי א, ב.

15) כתובות סז, א.

16) יבמות קה, ב. ראה קונטרס התפלה פי"ג. ועוד. ד"ה פדה בשלום טו"ב כסלו תשמ"א פ"ד (סה"מ מלוקט ח"א ע' שצה).

17) משלי ג, ו.

18) דברי הימים-א כח, ט. וראה תניא קונטרס אחרון קנו, ב.

19) בהבא לקמן - ראה המשך פדה בשלום תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' קסב ואילך), תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 106 ואילך). בהנסמן לקמן הערה 28.

20) ברכות סא, ב. וראה תניא פי"ג.

21) יתרו כ, ט.

22) ראה חגיגה ה, ב.

23) המשך מים רבים תרל"ו פפ"ו. ועוד.

24) דברי הימים-א כב, ט.

25) ישעי' נח, יד.

26) שבת עד, ב.

27) תהלים קד, טו.

28) בהבא לקמן - ראה ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשסט ואילך). וראה לקו"ת במדבר ד, א. המשך פדה בשלום שבהערה 19.

29) שמו"ר פט"ו, כו.

30) מלכים-א י, א ואילך.

31) בהבא לקמן - ראה המשך תער"ב שם.

32) צפני' ג, ט.

33) ראה גם ד"ה פדה בשלום הנ"ל לאדמו"ר האמצעי פי"א (שערי תשובה ח"א נו, א).

34) איכ"ר פ"א, נא.

35) ראה דרושים שבהערה 19.

36) ברכות לב, א. רמב"ם הל' תפלה פ"א ה"ב.

37) ראה גם לקו"ש חכ"ב ע' 117 ובהערה 34.

38) ברכות כו, א-ב.

39) ב"ר פ"א, א. שם, ד.

40) יומא עב, ב.

41) בכל הבא לקמן - ראה ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשעה).

42) בהבא לקמן - ראה קונטרס עץ החיים פי"א-יג.

43) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד. פ"ב ה"ב.

44) "אלקי נצור" בסוף תפלת העמידה.

45) חגיגה יג, א.

46) לקו"ד ח"א נו, א ואילך.

47) ראה קונטרס עץ החיים שם.

48) זח"ג קכד, ב ואילך (ברע"מ). הובא ונתבאר בתניא אגה"ק סכ"ו.

49) סד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב שם). ובכ"מ.

50) בהבא לקמן - ראה המשך תער"ב שם ע' תשסח ואילך.

51) סוכה מט, ב.

52) כתובות סז, ב.

53) ראה טו, ח.

52) כתובות סז, ב.

54) ד"ה ע"כ יאמרו המושלים תרצ"א (סה"מ קונטרסים ח"א קצא, ב ואילך).

55) תו"א וירא יד, ב. ובכ"מ.

56) בהבא לקמן - ראה המשך תער"ב שם ע' תשעא ואילך.

57) ראה (בנוסף להמשך תער"ב שם) ד"ה תפלה למשה תר"ס (סה"מ תר"ס ע' מט ואילך). ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה וד"ה תפלה למשה תשכ"ט (סה"מ מלוקט ח"ה ע' שיח ואילך. שם ע' ריט ואילך).

58) מדרש תהלים ויל"ש תהלים צ, א.

59) תהלים שם.

60) ראה זח"א קסח, ב.

61) ראה תו"ח וישלח מב, סע"ב ואילך. סד"ה וישב יעקב שנה זו (לקמן ע' 209). וראה לקו"ש ח"א ע' 69. חכ"ה ע' 363. שם ע' 368. ועוד.

62) וישלח לג, יג.

62) וישלח לג, יג.

63) זכרי' יד, ט.

64) קה"ר פ"ג, יד.

65) סוכה נב, ב.

66) מיכה ד, ו.

67) ר"ה יח, א. יבמות מט, ב. קה, א.

68) ישעי' נה, ו.

69) ואתחנן ד, ז.

70) ראה דרך חיים כא, סע"ב. כד, ד ואילך. צא, א. ועוד.

71) תהלים קלט, יב.

72) ספר השיחות תש"ג ע' 59. ובכ"מ.

73) בית רבי ח"א פט"ז בהערה (לא, א). נתבאר בלקו"ש ח"ל ע' 170 ואילך.

74) באגרות-קודש שלו ח"א ע' צח.

75) המשך תער"ב שם ע' תשע.

76) אבות פ"א מ"ב.

77) עירובין נד, א.

78) משלי ד, כב.

79) ראה תענית ב, סע"א.

80) המשך תער"ב שבהערה 41.

81) ראה אגרות-קודש שלו ח"ב ע' כא. ח"י ע' שסו. ע' שעט. ועוד.