בס"ד. ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשי"ב

רא

(הנחה בלתי מוגה)

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען1. ופירוש הכתוב הוא, שיעקב קבע את מושבו בארץ מגורי אביו יצחק. וצריך להבין2, דהרי כבר כתיב לעיל מיני'3 ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו' ויגוע יצחק וימת, דמיתת יצחק היתה כמה שנים לאחרי שבא יעקב אליו, דמזה גופא מובן שלא היתה זו ביאת עראי אלא ביאת קבע, וא"כ מה מחדש הכתוב באמרו שיעקב קבע מושבו בארץ מגורי אביו יצחק. והנה במדרש4 איתא (והובא גם בפירוש רש"י5) בקש יעקב לישב בשלוה כו' אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. ובזה מבואר החידוש שבכתוב וישב יעקב, שביקש יעקב לישב בשלוה. אך צריך להבין במה שאמרו שם אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים כו', והרי מכיון שיעקב ביקש לישב בשלוה מובן שידע יעקב כי מגיע לו השכר דישיבה בשלוה, ובפרט שמצינו ביעקב במקום אחר6 שהי' ירא שמא יגרום החטא, דמזה מובן דכאשר לא חשש שמא יגרום החטא אלא ביקש לישב בשלוה הרי בוודאי זה מגיע לו, ובאמת מובן הדבר גם ממה שאמרו רז"ל7 שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, דקאי על האבות, ולכן פשוט שיעקב בחיר שבאבות8 הי' ראוי שישב בשלוה, וא"כ תמוה ביותר מה שאמר הקב"ה לא דיין לצדיקים כו'.

ולהבין כל זה יש להקדים תחילה פרטי הענין דחנוכה. דהנה איתא בגמרא9, נר חנוכה מצותה משתשקע החמה כו', ולהלן שם, מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, והיכן מנח לה כו' משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. והנה יש שלש מצוות בנרות, נר המנורה שהיתה במקדש, נר שבת, ונר חנוכה. ומצינו חילוק בין נר חנוכה

רב

ונרות המקדש ושבת10. דנרות המקדש מצות הדלקתם היא בפלג המנחה, שהוא לפני שקיעת החמה, וכן נרות שבת צריך להדליק לפני השקיעה, משא"כ נר חנוכה מצותה משתשקע החמה. ועוד זאת, דנר המקדש מקומו הוא בפנים המקדש, ובזה גופא בפנים ההיכל דוקא11 (ולא בעזרה), מקום שרק כהנים נכנסים לשם, וגם לכהנים אסור להכנס שלא לצורך עבודה (ביאה ריקנית)12, וכן נר שבת מצותו בפנים הבית, שהרי ענינו הוא להביא שלום בית, ולכן הדין הוא שצריך להדליקו בחדר שאוכלים בו13, משא"כ נר חנוכה הדלקתו היא על פתח ביתו מבחוץ. ועוד ענין14, דנר המקדש הוא בימין, מנורה בדרום ושולחן בצפון15, וכן נר שבת איתא בקבלה (בס' משנת חסידים16) שצריך להיות מימין, משא"כ בנר חנוכה הדין הוא שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל.

והנה זה שתקנו חכמים את מצות נר חנוכה הי' מצד הנצחון שנצחו ישראל את היוונים, דהיוונים נלחמו בישראל ורצו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך17, ולאחרי שגברה עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום אז תקנו מצות נר חנוכה. ומובן מזה, שהפרטים דמצות נר חנוכה הם בהתאם לביטול גזירת היוונים.

וביאור הענין הוא, דהנה מבואר בכ"מ18, דעיקר גזירת היוונים היתה לא על לימוד התורה בכלל, אלא כדיוק הלשון17 להשכיחם תורתך, להשכיח מישראל שהתורה היא תורת הוי'. דהנה בתורה כתיב19 כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, היינו שגם שכל אנושי מבין שחכמת התורה היא חכמה עמוקה וכו', ועל ענין זה שבתורה, שיהי' לימוד התורה מצד מעלת החכמה והשכל שבה, כמו שלומדים שאר שכל

רג

אנושי, על זה הסכימו גם היוונים, ומה שרצו בגזירתם הוא להשכיחם תורתך, להשכיח מישראל שהיא תורת הוי'. וכן הוא גם מה שרצו להעבירם מחוקי רצונך, שרצו לבטל בעיקר את קיום החוקים. דהנה ידוע20 שיש ג' סוגים במצוות, עדות חוקים ומשפטים. משפטים ועדות הם מצוות שיש עליהם מקום בשכל, דמשפטים הן המצוות שהשכל מחייבן, וגם העדות יש להם מקום בשכל, וכמו מצוות שהם זכר ליציאת מצרים, או שבת שהיא זכר למעשה בראשית21 כמ"ש22 כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו'. משא"כ החוקים הם המצוות שאין להם מקום בשכל כלל, וכלשון חז"ל23 חוקה חקקתי גזירה גזרתי. ועל זה לא הסכימו היוונים. ובעומק יותר יש לומר24, דגם בשאר המצוות הסכימו שיהי' קיומם מצד הטעם השכלי שבהם אבל לא מצד רצון ה' שבהם, זה שעל ידם גורמים נחת רוח לפניו ית', כמאמר נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני25. אמנם26 עומק כוונת היוונים הי' לבטל מישראל ענין לימוד התורה וקיום המצוות בכלל. דע"י שבתחילה יתבטלו ישראל מלימוד התורה מצד זה שהיא תורת ה', וכן מקיום חוקי רצונך, הרי זה יביא לביטול ענין התורה ומצוות. וכמובן מביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר27 במאמר רז"ל28 (על היצר הרע) היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה, שהכוונה בזה, דכאשר האדם עובד את השי"ת, לומד תורה ומקיים מצוות, אומר לו היצר הרע עשה כך, שגם הוא מסכים שיקיים מצוות ושילמוד תורה, אבל שקיום המצוות ולימוד התורה יהי' מצד השכל ולא מצד שהם רצון ה', שעל זה מסכים גם היצר הרע, וזה מביא אחר כך שיתבטל לגמרי מלימוד התורה וקיום המצוות.

וביאור הענין בעומק יותר, הנה ארז"ל29 עה"פ30 רועה זונות יאבד הון, כל האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה מאבד הונה של תורה. ומשמעות הענין, שהאומר שמועה זו אינה נאה מאבד גם את השמועה שאומר עלי' שהיא נאה. ולכאורה אינו מובן, דמאחר שאומר

רד

שמועה זו נאה, היינו שיש לו חיות בשמועה זו, מדוע מאבדה. ובפרט ע"פ מה שארז"ל31 לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ, שאז דוקא תורתו משתמרת אצלו, כמ"ש רש"י לפי שלבו על תאותו, א"כ מדוע מאבד שמועה זו שלבו חפץ בה. אך הענין הוא, דדבר זה הוא רק בחכמה שבתורה, זה שהתורה היא חכמה נפלאה בערך לשאר החכמות, אבל עצם התורה הוא למעלה מהשגה לגמרי. דעצם התורה מצד עצמו אי אפשר שתהא בו השגה, ורק שכך רצה הקב"ה שתתלבש התורה בשכל באופן שיוכלו להשיגה. דמכיון שרצה הקב"ה שבנ"י יהיו קשורים אליו עי"ז שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה32, ולא רק הנפש האלקית אלא גם הנה"ב והגוף החומרי, הרי לפיכך נסעה התורה וירדה בסתר המדריגות ממדריגה למדריגה עד שנתלבשה בשכל והשגה33, עד שהאדם הלומד יוכל ע"י השגת התורה להתאחד עם התורה ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו וכערכו נמצא כלל34. ומזה מובן, שהלומד תורה מצד השכל שבה אי אפשר שישיג את עצם התורה, ובמילא חסר לו גם בהבנת ענין זה שבתורה שעליו הוא אומר שמועה זו נאה. כי מכיון שאין זה עצם התורה הרי סוף סוף יאבד גם ענין זה. וזה הי' מה שרצו היוונים להשכיחם תורתך, היינו להשכיח שהיא תורת הוי', שעי"ז יהי' גם סוף סוף ביטול ענין התורה בכלל, שהרי הוא מאבד הון, גם שמועה זו שאומר עלי' שהיא נאה, כי כאשר חסר הקשר עם העצם שבתורה, הרי אז מאבדים גם את הקשר עם התורה בכלל.

וזהו גם עומק הענין מה שרצו היוונים להעבירם מחוקי רצונך. דהנה ידוע שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שהגילוים מלמעלה נמשכים ע"י ההתעוררות מלמטה. והאתעדל"ת שעל ידה היא המשכת אור התורה, האלקות שבתורה, למטה, הוא קיום חוקי רצונך. דהנה החידוש בהמשכת התורה הוא שהתורה נסעה וירדה עד שאפשר להשיגה בשכל אנושי, ובאופן שע"י ההשגה האדם המשיג מתייחד עם התורה ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו, כנ"ל, שזהו שינוי המהות. ולכן המשכה זו היא ע"י העבודה דקיום המצוות, שע"י קיום המצוות עושים מדברים גשמיים אלקות, היינו שפועלים בהם שינוי המהות. ועי"ז ממשיכים מלמעלה ג"כ עד"ז, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, רוח אייתי

רה

רוח ואמשיך רוח35, שממשיכים את התורה שהיא למעלה לגמרי מהשגה שתומשך בשכל והשגה. ומכיון שהיוונים רצו שיהי' ביטול קיום המצוות לגמרי (כנ"ל), שע"י שבתחילה יבטלום מקיום החוקים ואח"כ מקיום המצוות מצד הרצון שבהם, ע"י זה יגיעו סוף סוף לביטול קיום המצוות לגמרי. וזה יבטל את המשכת התורה מלמעלה, וכנ"ל, שהמשכת התורה מלמעלה היא ע"י האתערותא דלתתא שע"י קיום המצוות, ולכן רצו היוונים לבטל את קיום המצוות כי זה יבטל את המשכת התורה מלמעלה.

ובזה יובן גם מה שהמסירת נפש שעל ידה נתבטלה גזירת היוונים שרשה ג"כ במקום שלמעלה מטעם ודעת (ע"ד עצם התורה כנ"ל), ולכן בכוחה לבטל את הגזירה. דהנה מסירת נפש בכלל הוא ענין שלמעלה משכל, דהרי ע"פ השכל לא היו ישראל יכולים לנצחם, שהרי היו חלשים נגד גבורים ומעטים נגד רבים17, ואם כן הרי זה גופא שנלחמו נגד היוונים הוא למעלה מטעם ודעת. ויתר על כן36, שמס"נ זו היתה גם למעלה מטעם ודעת דקדושה, שכל התורה. שהרי ע"פ הדין יש מקום לעיין בדבר אם גזירת היוונים היא בכלל הדברים שעליהם נצטווינו יהרג ואל יעבור או שמא יעבור ואל יהרג. דהנה בפשטות היתה הגזירה על מילה שבת וטהרת המשפחה (עריות)37, כפרש"י38 תבעל להגמון תחילה. והנה המצוות דמילה ושבת הם מהמצוות שחל עליהם הדין דיעבור ואל יהרג39. וגם ענין תבעל להגמון תחילה אף שעריות הם בכלל יהרג ואל יעבור39 הרי יש מקום לומר שאין זה חל על גזירה זו כידוע מאמר רז"ל40 דאסתר קרקע עולם היתה. ואף שבשעת השמד הדין הוא דיהרג ואל יעבור בכל המצוות41, הרי זהו רק כשכופים אותו לעבור, אבל לכאורה, אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלה42. ומזה מובן שהמס"נ היא למעלה גם מטו"ד דקדושה. ויש להוסיף עוד בדבר, דהנה נת"ל שהיוונים גזרו גזירתם בדרך התחכמות, דכוונתם היתה לעקור את עיקרי האמונה ולבטל את ישראל מתורה ומצוות כליל. אך גזרו גזירתם בדרך התחכמות כנ"ל. וגם מזה מובן שהמס"נ להלחם

רו

בגזירה זו היא גדולה ועמוקה יותר. וע"ד המבואר בכ"מ43 טעם ההפרש בין אשם תלוי לחטאת, שחטאת היא בת דנקא ואילו אשם תלוי הוא בן שתים44, אף שלכאורה האשם בא על הספק, ומבואר בזה, דמכיון שבחטאת יודע בוודאי שחטא הרי הוא מתחרט ע"ז בכל לבו, משא"כ באשם תלוי הבא על הספק, הרי כיון שהוא ספק ולבו נוקפו שמא לא חטא ואין תשובתו שלימה, ולכן צריך האשם תלוי להיות ביוקר יותר מן החטאת. ועד"ז הוא בענין המסירת נפש נגד גזירת היוונים, דמכיון שמלחמה זו היתה בדרך התחכמות, לכן צ"ל מסירת נפש עמוקה יותר להתגבר על זה.

והנה מכיון שהמסירת נפש היתה באופן נעלה כל כך, לכן גם הנס שנפעל עי"ז הוא נס נעלה ביותר. דמלבד נס הנצחון דמסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים הי' גם הנס שמצאו פך שמן שלא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים9. והנה לכאורה זה גופא דורש ביאור, מדוע עשה הקב"ה שימצאו פך שהספיק ליום אחד בלבד, ואחר כך הצטרכו לנס גדול כזה שידליקו ממנו שמונה ימים, ולא מצאו מלכתחילה פך שיספיק לשמונה ימים. אך הענין הוא, שרצה הקב"ה שיהי' נס מופלא כזה משום שעבודתם מלמטה היתה במסירת נפש מופלאה ביותר. ובזה יובן גם מה שהנס נעשה במנורה דוקא, דהרי ידוע45 דענין המנורה (נר המערבי שבה) הי' כדי להיות לעדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, דהיינו להראות חיבתן של ישראל, שהיא האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת. וכמ"ש46 הלא אח עשו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, דע"פ טעם ודעת אח עשו ליעקב, וזה שואוהב את יעקב הוא למעלה מטעם ודעת. ומכיון שישראל ע"י עבודתם במסירת נפש שלמעלה מטו"ד המשיכו מלמעלה את גילוי האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, לכן הי' זה באופן של נס נפלא שלא הי' בו להדליק אלא יום אחד והדליקו ממנו שמונה ימים.

ובזה יבואר גם כללות ענין הנס דמציאת פך השמן, שמצאו פך אחד של שמן שהי' טהור ולא נטמא בטומאת מגע או טומאת היסט47. וידוע מה שהקשו בזה, שהרי גם אם הי' שמן טמא היו יכולים להדליק

רז

בו, שהרי טומאה הותרה בציבור48. ומבואר בזה49, שהוא כדי להראות חיבתן של ישראל, שאינם צריכים להדליק בשמן טמא אלא עשה הקב"ה עבורם נס שיוכלו להדליק בשמן טהור. וע"פ הנ"ל מובן עומק הענין דחיבתן של ישראל, שע"י המס"נ שלמעלה מטעם ודעת המשיכו את האהבה העצמית שלמעלה שהיא למעלה מטעם ודעת, להראות חיבתן של ישראל.

והנה נתבאר לעיל (בד"ה פדה בשלום50), שיש שני אופני בירורים51, בירור בדרך מלחמה ובירור בדרך מנוחה. דבירור בדרך מלחמה הוא ע"י שנכנס במשא ומתן עם המנגד, שישנה מציאות המנגד (האויב) והיא מציאות חזקה, אלא שהוא לוחם עמו ומנצחו. ומכיון שעדיין ישנה מציאות האויב גם לאחר שניצחו הרי יכול להיות חוזר וניעור. אמנם הבירור בדרך מנוחה הוא באופן שהמנגד מתבטל בדרך ממילא. וכמו הבירור שהי' בימי שלמה52, שבימיו קיימא סיהרא באשלמותא (כדאיתא במדרש53 ובזוהר54). והיינו שמצד ריבוי האור שהי' אצל שלמה נמשכו אליו כל הניצוצות. וכמו שהי' בפשטות במלכת שבא55 שמצד ששמעה אודות גודל חכמתו הגיעה אל שלמה בעצמה והביאה לו את הניצוצות כו'. ומכיון שהמנגד מתבטל מעצמו אי אפשר שיהי' חוזר וניעור. וזהו ענין הבירור בדרך מנוחה, כדכתיב בשלמה56 הוא יהי' איש מנוחה גו' ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. אמנם בבירור בדרך מנוחה עצמו נתבאר שם57 שיש ב' אופנים. דאופן הבירור כמו שהי' בימי שלמה היתה פעולתו רק בניצוצות אלה שעדיין יש בהם קדושה, אבל הניצוצות שנחשך בהם אור הקדושה לגמרי, שהאור האלקי שישנו בהם אינו נרגש כלל, בהם לא הי' הבירור אז. וכמבואר בתניא58 בענין מאכלות אסורות, שאף כשאוכל אותם בלא הודע לשם שמים אין להם עלי' עד שיבולע המות לנצח כמ"ש59 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ובירור באופן

רח

זה יהי' לעתיד לבוא. ולכן הרי כשהביאו כל המלכים וכו' את הכסף והזהב אל שלמה עדיין נשאר מזה בידם איזה חלק, משא"כ לעתיד לבוא יהי' שלימות בירור הניצוצות. וזהו מ"ש60 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד, היינו שלעתיד לבוא הרי גם הניצוצות שנחשך אורם לגמרי יתבררו ויהי' בהם הגילוי דה' אחד ושמו אחד61.

ובכל זה יובן מה שמצות נר חנוכה היא דוקא על פתח ביתו מבחוץ ודוקא משמאל ודוקא משתשקע החמה (דלא כנרות המקדש ונרות שבת). כי מכיון שהנס דחנוכה בא כתוצאה מהמס"נ שלמעלה מטו"ד לגמרי כנ"ל, שעי"ז נמשך מלמעלה גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל, ולכן הי' הנס שהדליקו בשמן טהור דוקא כנ"ל, יש לומר, שזהו ע"ד הבירור דלעתיד לבוא שמתבטל לגמרי ענין הטומאה, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והיינו שיש מעלה בנרות חנוכה אפילו לגבי הגילוי שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים. ולכן היתה המנורה דמקדש בת ז' נרות ואילו נר חנוכה יש בו שמונה נרות, כמבואר במ"א62 ההפרש בין כינור דזמן הזה וכינור דלעתיד, דכינור של זמן הזה יש בו ז' נימין משא"כ לעתיד לבוא יהי' כנור של שמונה נימין63. כי הגילוי דחנוכה הוא מעין הגילוי דלעתיד. ובזה יבואר גם מה שארז"ל במדרש ר"פ בהעלותך64 שאמר הקב"ה לאהרן חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות שהם קיימים לעד ולעולמי עולמים. ומבואר בזה ברמב"ן65 שאי אפשר לומר שהכוונה בזה היא לנרות המקדש שהרי אינם קיימים בזמן הגלות, אלא הכוונה הי' לנרות חנוכה שהם גם בזמן הגלות, והם היו ע"י מתתיהו מבניו של אהרן.

ומכיון שעיקר החידוש של הגילוי שהי' בחנוכה הוא שפועל גם בניצוצות הכי רחוקים, לכן הדלקתו הוא בחוץ דוקא כו'. ובזה גופא ההדלקה היא משמאל. דכללות ענין התומ"צ הוא בימין66, דהיינו הבירור בקו הימין, ימין מקרבת67, שזהו בירור בדרך מלחמה, ואם הימין

רט

היא ידא אריכתא הרי זה מגיע בדרך מנוחה גם לניצוצות הרחוקים, אך עדיין הוא בקו הימין. אך ע"י המס"נ דחנוכה הגיעו גם לבירור קו השמאל68, הניצוצות הכי רחוקים כנ"ל. וזהו גם מה שזמן הדלקת נ"ח הוא משתשקע החמה, דהנה69 אמרו רז"ל במדרש70 על הכתוב71 מי זאת הנשקפה כמו שחר גו' ברה כחמה גו', ברה כחמה במלכות יון, דמלכות יון נמשלה לחמה [וכמובא במדרש שם דסנדריאס אם אוליאוס חמה שמה כו'], שהכל בורחים מתוקף החמה, ומתתיהו ובניו עמדו באמונתו של הקב"ה וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו, היינו שע"י המס"נ דחנוכה פעלו ביטול ענין החמה דלעו"ז. וזהו ענין מצותה משתשקע החמה, שעל ידה פועלים ביטול החמה דלעו"ז. ובעבודת האדם ענין החמה מורה על חמימות התאוה, וענין משתשקע החמה הוא ביטול חמימות התאוה. וממשיך בגמרא בענין זמן הדלקת נ"ח, עד שתכלה רגל מן השוק, עד דכליא ריגלא דתרמודאי. דענין הרגל מורה ג"כ על תוקף הלעו"ז, כמ"ש72 משלחי רגל השור והחמור, דקאי על הנפש הבהמית73. ותרמוד אותיות מורדת74, היינו שאין זה רק שלא נרגש בו אלקות אלא שהוא מורד באלקות, ובכל זה מגיע נר חנוכה ופועל בירור הניצוצות. וזהו כללות הענין דנ"ח משמאל, שמגיע גם בקו השמאל.

ובכל זה יובן גם מ"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען75, דביקש יעקב לישב בשלוה כו' אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים כו'. דהנה יעקב חשב שכבר הגיע זמן הבירורים בדרך מנוחה76. דאחר שעבד אצל לבן י"ד שנה וכו', ובירר את הניצוצות של לבן, כמ"ש77 הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני, ולכן חשב שעתה יכול להיות כבר הבירור בדרך מנוחה, היינו שלא יצטרך לירד למצרים, ובהיותו יושב בשלוה בארץ כנען יגיעו אליו הניצוצות ע"ד שיהי' לעתיד לבוא. אך

רי

באמת אף שמצד יעקב הצדיק כבר הי' הענין כן הרי מצד העולם עדיין לא הי' יכול להיות עדיין הבירור באופן כזה78. ולכן הוצרך יעקב לרדת מצרימה, ואם לא הי' הולך ברצונו הי' הקב"ה מורידו בשלשלאות של ברזל (כמרז"ל79), אך זכה וירד למצרים בעגלות ששלח לו יוסף. אך הגם שהוצרך יעקב לרדת למצרים מ"מ במצרים גופא הי' הבירור שלו בדרך מנוחה, דיעקב ישב בארץ גושן, שהוא מקום תורה, כמארז"ל80 על הפסוק81 ואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גושנה, לעשות לו בית מדרש, היינו שיעקב הי' צריך לירד למקום המתברר, אלא ששם גופא הי' הבירור בדרך מנוחה. ודוגמא לדבר מצינו גם לאחרי מתן תורה82, שישראל הלכו במדבר העמים83, שאז הי' ג"כ הבירור באופן כזה, שהי' במקום המתברר, במדבר העמים, אך שם גופא הי' הבירור בדרך ממילא, שהארון הי' הולך לפניהם והורג את הנחשים ואת העקרבים ומשווה את ההרים והבקעות84. אבל לעתיד לבוא יהי' הבירור בדרך מנוחה לגמרי85, מבלי שום התלבשות ושייכות אל המתברר.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה העבודה בשעת העסק או בשעת האכילה ושתי' היא באופן דבירור בדרך מלחמה86, דנהמא אפום חרבא ליכול87, כי בשעת האכילה צריך להזהר שלא יאכל יותר מהצריך לקיום גופו, וכשאוכל יותר מכדי צרכו הו"ע של קליפת נוגה. ועוד זאת שהאכילה צ"ל בכוונה לשם שמים, וכמפורש בתניא58 שאכילה סתמית שאינו בשביל למלאות תאוותו רק כדי צורך קיומו אך אינה לשם שמים, גם אכילה זו היא ק"נ וצריכה בירור ועלי'. ולכן צ"ל ענין של מלחמה עם עצמו. משא"כ בלימוד התורה הוא הבירור בדרך מנוחה51. ובלימוד התורה גופא ישנם שני האופנים הנ"ל (כמשנת"ל88), דבגליא דתורה שנתלבשה בדברים גשמיים, אלו כשרות ואלו טרפות89, צריך להיות בירור ההיתר מן האיסור, דאף שהוא בירור בדרך מנוחה, הרי אין

ריא

בכוחו לברר אלא את ההיתר. ולמעלה מזה הוא הלימוד דפנימיות התורה90, שעוסקת בענינם רוחניים, כגון ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ובענין עצמות א"ס ב"ה עם הגילויים שלו, הרי לימוד זה פועל את התקשרות הלומד בעצמות ומהות א"ס ב"ה, ומצד ההתקשרות בעצמותו ית' הרי גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר91, ולכן לא שייך בזה ענין של מלחמה כלל. ודוגמא לדבר בענין אכו"ש דשבת92, שהתענוג הוא תענוג אלקי כמ"ש93 אז תתענג על הוי', שמצוה לענגו בבשר שמן ויין מבושם94 אבל התענוג הוא תענוג אלקי. וכן הוא גם באכו"ש שבאה לאחרי העסק בפנימיות התורה. וזהו מה שיכול כל אחד ללמוד בעבודתו מהגילוי דחנוכה, שאף בעת עסקו באכו"ש יש בו ענין ההתקשרות בעצמות ומהות א"ס ב"ה, שמצד זה הרי גם חושך לא יחשיך ממך גו', שזהו ענין נר חנוכה, שהבירור הוא בדרך מנוחה כמו שיהי' לעתיד לבוא.

------- * -------


1) פרשתנו לז, א.

2) ראה אברבנאל ואלשיך עה"פ. וראה אוה"ת פרשתנו ח"א רנא, ב. רד"ה וישב יעקב תרנ"ו (סה"מ תרנ"ו ע' שח). תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשעו). ועוד.

3) וישלח לה, כז. כט.

4) ב"ר פפ"ד, ג.

5) פרשתנו שם, ב.

6) ברכות ד, א. פרש"י וישלח לב, יא.

7) ב"ב טז, ב. וראה המשך תער"ב שם ריש ע' תשפד.

8) שער הפסוקים תולדות כז, כה. וראה ג"כ ב"ר רפע"ו. זח"א קיט, ב. קמז, ב.

9) שבת כא, ב ואילך.

10) ראה רד"ה מצותה משתשקע החמה באוה"ת חנוכה (בראשית ח"ה) תתקמ, ב. רד"ה הנ"ל תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' קיב). ד"ה ת"ר מצות נ"ח ורד"ה מצותה משתשקע החמה תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"ב ע' יז. ע' כה). וש"נ.

11) ראה מקומות שצויינו בהערה 15. ועוד.

12) רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ב ה"ב.

13) ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רסג.

14) ראה רד"ה נ"ח מצותה תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ס"ע תשפד ואילך).

15) תרומה כו, לה ובפרש"י. יומא לג, ב. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ז.

16) מסכת ליל שבת פ"ג מ"ח. וראה גם סידור האריז"ל בסדר השולחן.

17) נוסח "ועל הנסים" דחנוכה.

18) ד"ה א"ר אושיעא תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ס"ע 114 ואילך). ד"ה ואתה ברחמיך תרח"ץ (סה"מ תרח"ץ ע' קעג ואילך). ד"ה מאי חנוכה תש"א (סה"מ תש"א ע' 59 ואילך).

17) נוסח "ועל הנסים" דחנוכה.

19) ואתחנן ד, ו.

20) סה"מ תרח"ץ ותש"א שבהערה 18. ובכ"מ.

21) ראה מורה נבוכים ח"ב פל"א. רמב"ן ואתחנן ה, טו. ועוד.

22) יתרו כ, יא. תשא לא, יז.

23) תנחומא חוקת ג. ח. במדב"ר פי"ט, א.

24) ראה לקו"ש ח"ג ע' 815.

25) תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. ועוד.

26) ראה גם סה"מ מלוקט ח"ב ע' יט הערה 33.

27) סה"מ תרפ"ט שם (ע' 124 ואילך). וראה גם סה"מ תרח"ץ שם (ע' קעה).

28) שבת קה, ב.

29) עירובין סד, א.

30) משלי כט, ג.

31) ע"ז יט, א.

32) ראה זח"ג עג, א.

33) ראה תניא פ"ד.

34) ראה תניא פ"ה.

35) ראה זוהר ח"ב קסב, ריש ע"ב. ח"א צט, ריש ע"ב.

17) נוסח "ועל הנסים" דחנוכה.

36) בכ"ז ראה גם לקו"ש חל"ה ע' 173. לקמן ע' 233 ואילך.

37) ראה מגילת אנטיוכוס. רמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"א. רש"י ור"ן שבת כג, א. ועוד.

38) שבת שם.

39) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ב.

39) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"ב.

40) סנהדרין עד, ב. וראה תוד"ה והא אסתר - סנהדרין שם. תוד"ה ולדרוש (הא') - כתובות ג, ב. ועוד.

41) רמב"ם שם ה"ג.

42) ראה לקו"ש שבהערה 36.

43) שו"ע אדה"ז או"ח סתר"ג.

44) זבחים מח, א.

9) שבת כא, ב ואילך.

45) שבת כב, ב.

46) מלאכי א, ב-ג.

47) ראה תוד"ה שהי' - שבת כא, ב.

48) פסחים עז, א.

49) ראה פני יהושע שבת שם. שו"ת חכם צבי סימן פז.

50) די"ט כסלו (לעיל ע' 168 ואילך).

51) ראה בארוכה המשך פדה בשלום תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' קסב ואילך), תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 106 ואילך).

52) ראה (בנוסף להמצויין בהערה הקודמת) - ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תרע"ב ח"ב ע' תשסט).

53) שמו"ר פט"ו, כו.

54) ח"א עג, ב. קנ, רע"א. ועוד.

55) ראה מלכים-א י, א ואילך.

56) דברי הימים-א כב, ט.

57) בד"ה פדה בשלום שם (לעיל ע' 170 ואילך) - ע"פ המשך תער"ב ח"ב שם ואילך.

58) פרק ז.

59) זכרי' יג, ב.

60) צפני' ג, ט.

61) זכרי' יד, ט.

62) אוה"ת חנוכה (בראשית ח"ב) שכו, ב ואילך. סד"ה ואתה ברחמיך הרבים הנ"ל (סה"מ תרח"ץ ס"ע קפב ואילך). ובכ"מ.

63) ערכין יג, ב.

64) במדב"ר פט"ו, ו.

65) ר"פ בהעלותך.

66) ראה לבוש ושו"ע אדה"ז או"ח ס"ב ס"ד. הגהות מיימוניות לרמב"ם הל' חנוכה פ"ד ה"ז סק"ח. ר"ן שבת כב, א. לקו"ש ח"ה ע' 223. וראה אוה"ת שם שלז, א ואילך.

67) סוטה מז, א.

68) ראה סה"מ עטר"ת ע' קמח. תרח"ץ שם. ובכ"מ.

69) בהבא לקמן - ראה ד"ה מצותה משתשקע החמה תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' צח ואילך). ד"ה בכ"ה בכסלו תר"ס (סה"מ תר"ס ע' עג ואילך). ד"ה ואתה ברחמיך הרבים תרפ"ו (סה"מ תרפ"ו ס"ע קסד ואילך).

70) שמו"ר פט"ו, ו.

71) שה"ש ו, יא.

72) ישעי' לב, כ.

73) ע"פ ע"ז ה, ב ורש"י שם. הובא בסה"מ תרנ"ד שם (ע' קג). תר"ס שם (ע' עו). תרפ"ו שם (ע' קעז).

74) עמק המלך שער קרית ארבע ר"פ קיא. קהלת יעקב ערך תרמוד.

75) ראה גם סד"ה וישב יעקב תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ס"ע תשפג ואילך).

76) ראה תו"א ר"פ וישלח (כד, סע"ב ואילך). תו"ח שם (מב, סע"ב ואילך). וראה גם ד"ה פדה בשלום (לעיל ע' 175). לקו"ש חכ"ה ע' 368.

77) ויצא לא, מג.

78) ראה תו"א ותו"ח שם.

79) שבת פט, ב.

80) תנחומא (באoבער), ילקוט שמעוני ופרש"י ויגש מו, כח.

81) ויגש שם.

82) ראה ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשעד). המשך פדה בשלום תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' קסד). תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 110).

83) לשון הכתוב - יחזקאל כ, לה.

84) פרש"י בהעלותך י, לד.

85) ראה ד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשסט).

86) ראה המשך פדה בשלום הנ"ל (סה"מ תרנ"ט ע' קס ואילך. תש"ד ע' 103 ואילך).

87) זח"ג קפח, ב.

58) פרק ז.

51) ראה בארוכה המשך פדה בשלום תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' קסב ואילך), תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 106 ואילך).

88) ד"ה פדה בשלום (לעיל ע' 172).

89) חולין פרק ג.

90) סד"ה פדה בשלום תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תשעה). סד"ה הנ"ל עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' קלז).

91) תהלים קלט, יב.

92) ראה המשך פדה בשלום הנ"ל (סה"מ תרנ"ט ע' קסב. תש"ד ע' 107). ועוד.

93) ישעי' נח, יד.

94) רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ז. תניא פ"ז.