ספרי כ"ק אדמו"ר > תורת מנחם > ד – שנת תשי"ב – חלק ראשון > שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו,... > רכא

טובות ומרגליות, אבנים דייקא, שאותם דוקא קובעים בכתר המלך, והן המאירים את כתר המלך71.

***

יב. כאן המקום להוסיף ולהשלים בהמשך להמדובר בהתוועדות די"ט כסלו72 בנוגע להגזירה שהיתה בשעתה נגד לימוד החסידות, שכיון שנתפרש בשעתו טעם הגזירה, אזי כשבטל הטעם, בטלה הגזירה:

שאלו אצלי: היכן המקור לדין זה, שגזרה שנתפרש טעמה, כשבטל הטעם בטלה הגזירה?

והמענה לזה:

איתא בגמרא73 "כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דלמא איכא איניש דלא ס"ל (דלית לי' ההוא טעמא ולא בדיל מיני'74) ואתי לזלזולי בה", "אבל השתא דלא מגלו טעמא דמלתא, בדלי מיני' כ"ע, דסברי קמו רבנן במלתא דאתי מיני' חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא"74 (משא"כ לאחר י"ב חודש, שכבר נודע ונתפרסם ונקבע האיסור, מודיעים הטעם75).

ובהמשך הסוגיא76 מצינו ש"אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה", שבזה נכלל גם שרוב ציבור מקבלים גזירה זו, משא"כ כש"פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה"77 (כלומר, שבטלה גם עבור המיעוט שקיבלוה).

וכיון שכן, הרי, כאשר גוזרים גזירה ומגלים הטעם מיד (קודם שיוודע ויקבע האיסור) - ה"ז יכול להיות בא' מב' האופנים: (א) בגלל הוודאות שגזירה זו תתקבל ותתפשט בציבור ללא עוררין, כך, שאין לחשוש דלמא איכא איניש דלית לי' ההוא טעמא, (ב) להיפך: בגלל הספק שנסתפקו חכמים אם תתקבל הגזירה ברוב הציבור או שיפקפקו העם בה, שלכן, פירסמו מלכתחילה את טעם הגזירה, כדי לבחון אם טעם הגזירה מתקבל אצל רוב הציבור, כך, שהגזירה היא מלכתחילה על הספק.