בס"ד. ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ב

רסה

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר1 אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וארא אל אברהם גו' בא-ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם גו'2, ובהמשך הכתובים נאמר3 והוצאתי גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו', ד' לשונות של גאולה, וידעתם כי אני הוי'. ומשמעות הענין, דע"י הגאולה ממצרים דוקא באו לידיעת שם הוי'. וצריך להבין, דהרי גם אצל האבות מצינו ענין גילוי שם הוי', כמ"ש וירא הוי' אל אברם4, וירא אליו הוי'5, וכיו"ב. וא"כ מהו ושמי הוי' לא נודעתי להם. גם צריך להבין מדוע זכו למדריגה זו דוקא ע"י יציאת ממצרים, הגאולה ממצרים. דמשמע מזה, שדוקא ע"י שהיו בגלות מצרים ונגאלו ממנו עי"ז זכו לגילוי שם הוי'. דאי אפשר לומר שגילוי שם הוי' הוא רק משום שאינם בגלות מצרים, שהרי גם האבות לא היו בגלות, ומ"מ ושמי הוי' לא נודעתי להם. ומוכח מזה דכוונת הכתוב, שדוקא ע"י שהיו בגלות מצרים ונגאלו ממנו, עי"ז באו לגילוי דוידעתם כי אני הוי'. וצריך להבין הענין בזה.

ויובן כל זה6 בהקדם מארז"ל7 אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, ומשמע מזה8 שהתשובה אינה רק אם יש חטא ועון אלא בכל אופן אי אפשר שתהא הגאולה ללא תשובה. וכן פסק הרמב"ם9 דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, דלשון אין כו' אלא הוא

רסו

לעיכובא10. וצריך להבין, מהו ההכרח שלפני הגאולה יהי' ענין התשובה. דבשלמא אם יש חטא ועון מובן מדוע צ"ל תשובה ע"ז לפני הגאולה דלעתיד, שהרי לע"ל כתיב11 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולכן צ"ל לפני זה ביטול החטאים והעוונות, שלא תהי' לעניני לעו"ז שום אחיזה אצל האדם במחדו"מ שלו. אבל כשאין חטאים למה צריך לענין התשובה.

אך הענין הוא12, דהנה בנוגע לענין התשובה (שעתידים ישראל לעשות בסוף גלותן9) כתיב13 כי לא ידח ממנו נידח, ממנו דייקא, דקאי על עצומ"ה ית', שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכא14, עצומ"ה ית'. אך איך תהי' הנפש הזאת שהיא בבחינת גבול ונברא משתאבת בגופא דמלכא, עצומ"ה א"ס ב"ה, שהוא בחינת בלי גבול ובורא. ויתר על כן, דבאמת אי אפשר לומר עליו ח"ו גם התואר בלי גבול15, כשם שאי אפשר לומר ח"ו שהוא בגדר גבול, דעצומ"ה הוא שלילת הגבול ושלילת הבל"ג, שלילת החיוב ושלילת השלילה16. וא"כ יפלא ביותר איך תהי' התקשרות הנפש עם העצמות, שהנפש היא בבחינת גבול בקצה השני ממש, ובפרט כשהיא מלובשת בגוף. אך הענין הוא, דההתקשרות היא ע"י תורה ומצוות. דהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה17 והמצוות הן איברין דמלכא18, ואעפ"כ נשתלשלו וירדו ממקום כבודם ומתלבשים בענינים גשמיים. דלענין התורה הרי ארז"ל19 דכשבקשו המלאכים שתינתן להם התורה הי' המענה על בקשתם כלום למצרים ירדתם, יצה"ר יש ביניכם וכו'. דמזה שענין זה הובא לגבי נתינת התורה (ולא רק קיום המצוות) מוכח שהתורה עצמה נתלבשה בדברים גשמיים. וכן הוא גם במצוות בפשטות, שהמצוות הם בדברים גשמיים. ואפילו המצוות שקיומם הוא במוח ובלב, הרי שיעור המצוה הוא שתהא נרגשת במוח הגשמי ובלב הגשמי20. ולכן התומ"צ הם הממוצעים

רסז

המקשרים ומחברים את הנפש האלקית שהיא בגדר גבול ומקום ומלובשת בגוף, שתוכל להבטל ולהכלל באור א"ס ב"ה, לאשתאבא בגופא דמלכא, עצומ"ה ית'. ומטעם זה נקראו המצוות בשם לבושים21, שהם מלבישים את נשמת האדם שתוכל להכלל באור א"ס ולחזות בנועם הוי'22 ולאשתאבא בגופא דמלכא.

וזהו23 מ"ש24 ואברהם זקן בא בימים גו', ואיתא בזוהר25 על הפסוק, דבא בימים פירושו ביומין שלמים, אינון יומין עילאין שהם הלבושים דתומ"צ. דהימים הם בחינת לבושים להלביש את נשמת האדם, והם הם לבושי התומ"צ, שעל ידם יוכל האדם להמשיך עליו אחדותו ית'. וזהו מ"ש ואברהם זקן בא בימים, זקן זה שקנה חכמה26, דבחינת חכמה הוא גילוי האחדות דלמעלה, כמבואר בתניא27 דבחינת החכמה היא מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכדי להגיע למדריגה זו הי' אברהם בא בימים, היינו לבושי התומ"צ. וענין זה קשור עם ימים כפשוטם, שכל יום צריך להיות מלא בקיום התומ"צ, כמאמר28 בכל יומא ויומא עביד עבידתי', היינו שבכל יום ויום צ"ל קיום התומ"צ שבאותו היום. דעי"ז אפשר להגיע להתקשרות הנפש עם עצומ"ה ית'. ולכן צריך האדם לסגל תורה ומצוות ואפילו מצוה אחת כמה פעמים כמספר הימים אשר ניתנו לו מן השמים. ועוד זאת, שלפעמים עושה מצוה אחת כמה פעמים באותו היום, וכמו בענין התפלות שיש ג' תפלות בכל יום ובשבת ויו"ט ד' תפלות וביו"כ ה' תפלות. ויש להוסיף בזה, דהנה לכאורה אינו מובן, דהרי ידוע שמעלת הנשמות היא היותן בבחינת מהלכים דוקא, שעבודתם היא בבחינת הילוך ועלי' ממדריגה למדריגה, וכמבואר29 בפירוש הכתוב30 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וא"כ מדוע צ"ל העסק באותה מצוה כמה פעמים באותו היום. אך ע"פ הנ"ל מובן, דהן אמת שהעבודה עצמה היא בבחינת עלי' מדרגא לדרגא, אבל המצוות הם רק בבחינת

רסח

לבושים שעל ידם יוכל לקשר נפשו באלקות, ולכן צ"ל עשיית מצוות אלו פעמים רבות כדי שתוכל נשמתו להתקשר עם אלקות, ואז תוכל להיות העלי' וההילוך.

ובזה31 יש לבאר32 מה שמצינו סתירה בענין החיוב דתלמוד תורה, דבמ"א ארז"ל33 דמי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר34 כי דבר הוי' בזה גו' הכרת תכרת גו', ובמ"א אמרו35 דמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כל היום מפני עסקו במשא ומתן די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. דאי נימא דזה שהמתבטל מת"ת עליו נאמר כי דבר הוי' בזה הוא מצד מעלת התורה, שהוא בזיון התורה, אם כן מדוע בעל עסק די לו בפ"א שחרית ופרק א' ערבית. ואם נאמר שענין עסק התורה תלוי בפנאי שיש לאדם, דלכן מי שהוא בעל עסק די לו בפ"א שחרית ופ"א ערבית, א"כ מה הרעש אם מי שיש לו פנאי מתבטל שעה קלה, עד שעליו נאמר הכרת תכרת גו'. אך הענין מובן ע"פ משנת"ל שהתורה היא לבוש לנשמה שתוכל להתקשר עם אלקות, לאשתאבא בגופא דמלכא. ולכן ה"ז תלוי באיזו נשמה מדובר. דיש נשמה שצריכה יותר ללבושים, ויש נשמה שאצלה הצורך בלבושים אינו גדול כ"כ. ולכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה כל היום כולו מחמת עסק הפרנסה, הרי מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים שיהי' פנוי כל היום לעסוק בתורה, מוכח מזה שנשמתו אינה צריכה כ"כ ללבושי התורה, ודי לו בפ"א שחרית ופ"א ערבית. אך מי שאפשר לו לעסוק בתורה כל היום, מוכח מזה שנשמתו צריכה ליותר לבושים, ולכן אסור לו לבטל אפילו רגע א', אלא צריך לעסוק כל היום כפי שיעור הלבושים הדרושים לשורש נשמתו, ואם לאו הרי הכרת תכרת גו', שאין נשמתו יכולה לעלות וליראות באור ה'. וראי' לדבר ממה שארז"ל36 שמי שביטל מצות ק"ש אפילו פעם אחת כאילו לא קרא כל ימיו, דמכיון שחסר לו בלבוש זה, א"כ חסר אצלו בהתקשרות עם עצומ"ה א"ס ב"ה. ודוקא ע"י קיום התומ"צ בכל יום ויום, כפי מספר הימים הקצובים לו, אפשר שתהי' התקשרות הנשמות עם עצומ"ה א"ס ב"ה.

רסט

ומבאר רבינו הזקן37, דהנה אין כל אדם זוכה לזה שיהיו כל ימיו שלימים ולא יחסר מהם אפי' שעה אחת רגע א'. ויש לומר בביאור דיוק לשון רבינו הזקן שאין כל אדם זוכה לזה, דמשמע שזהו ענין של זכות מלמעלה, ולא דבר התלוי בבחירה. וי"ל דמובן הוא ע"פ הידוע38 דביטול תורה אין אדם ניצול ממנו בכל יום, כמובן ממארז"ל39 ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום כו', ונמצא שאין זה דבר התלוי בבחירת האדם אלא צריך לזה זכות וסייעתא דשמיא. וממשיך רבינו הזקן37, דהעצה לזה היא שיהי' כל ימיו בתשובה40. פירוש הדברים, דכיון שאין כל אדם יכול לזכות לזה שלא יהי' חסרון בלבושו, וא"כ איך יבוא האדם להתקשרות נשמתו עם עצומ"ה א"ס ב"ה, הנה העצה לזה היא ע"י התשובה. דגם ע"י תשובה יכול לבוא לאשתאבא בגופא דמלכא. ומבאר שם, דשובה אותיות בושה, וכן תשוב אותיות בושת. דענין תשובה הוא שיבוא ליראה בושת, יראה מחמת בושה. דע"י שיעמיק בשכלו בגדולת ה' אשר הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כל"ח, ואור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית41, בודאי תיפול עליו הבושה ממנו ית'42. דאף שהוא אוהב את השם וירא את השם, מ"מ אין האהוי"ר שלו נחשבת לכלום. וכמו שמביא ע"ז אדמו"ר הצ"צ43 מ"ש רבינו הזקן בד"ה וטהר לבנו44 בשם הרב המגיד נ"ע45, דפירוש יראה בושת הוא ע"ד מ"ש46 כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילות העילות. וכאשר האדם ידקדק על עצמו וישים אל ליבו איך אפילו כתר עליון דאצילות אוכם הוא ומתבייש נגד אוא"ס ב"ה, אז תיפול עליו אימה ופחד ביותר. ובפרט כשיתבונן האדם שהוא אינו יודע גם מהות הע"ס, שהרי ידיעתו בהם היא רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות, וכ"ש וק"ו שאינו יודע בחינת כתרא עילאה, ובפרט כמו שהוא לפני הצמצום, דגם כתרא עלאה שלפני הצמצום אוכם הוא קדם עילת העילות.

ער

[דענין זה הוא בכל המדריגות שבכתרא עילאה, דאפילו במדריגות הכי עליונות שבו, ואפילו במדריגה שלמעלה מגדר מדריגות כלל, גם שם אוכם הוא קדם עילת העילות, דאדרבה, עילת העילות נמצא למטה דוקא, כמבואר במ"א47]. וע"י התבוננות זו בא האדם לבחינת בושה, שזהו ענין התשובה. וע"י התשובה תוכל להיות התקשרות הנפש בעצומ"ה א"ס ב"ה.

וביאור הענין הוא48, דהנה כתיב49 כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. הענין הוא כמו שאנו רואים עד"מ אצל בן נער, שכל זמן שנמצא בקירוב לאביו ואביו מראה לו אהבתו ומקרבהו באהבה וחיבה יתירה, אז מתרהב הבן בנפשו לעשות מילין דשטותא מצד קטנות המוחין, אף שהוא נגד רצון אביו, ואף אם אביו מוחה בידו אינו משגיח בו ואינו שומע לקולו. ורק כשאביו מסתיר פניו ממנו ודוחה אותו החוצה עד שאומר לו שאינו אביו כלל, אז דוקא יתעורר הבן להיות בקרבת אביו. וכך הוא הענין באהבת ישראל למקום ב"ה המסותרת בלב כל או"א מישראל, שאינה יוצאת מן ההעלם אל הגילוי כי אם ע"י ההתבוננות בריחוקו מה'. וזהו כי נער ישראל ואוהבהו, דכאשר ישנו ענין הקירוב (ואוהבהו) יכול להיות נער ישראל, שיעשה מעשי נערות וקטנות, ודוקא ממצרים קראתי לבני, דע"י מצרים הוא מיצר וקטנות, ענין הבושה הנ"ל, עי"ז קראתי לבני, שעי"ז הוא גילוי האהבה ביתר שאת.

והנה בפרטיות יותר ענין גלות מצרים שעל ידו הוא גילוי האהבה ה"ז מה שהאדם נמצא בעבודתו במצב של ירידה, שזה מעורר בו עוד יותר את הרגש הבושה והתשובה. ובזה גופא יש כמה מדריגות, וכמבואר במאמר אדמו"ר הזקן50 שיש בחינת מצרים דקדושה ובחינת מצרים דלעו"ז. דבחינת מצרים דקדושה הוא שמסתפק בתורתו ועבודתו שלומד בתורה ועובד ה', ואינו משתדל להרבות בתורה ומע"ט אלא די לו במה שעוסק, כי לפי ראות עיניו יוצא ידי חובתו. ויש לומר שזהו גם ענין קיום המצוות כמצות אנשים מלומדה51. ומבחינת מצרים שבקדושה נמשך

רעא

ונשתלשל עד שנעשה למטה בקליפה בחינת מצרים דלעו"ז, דהיינו בחינת פגם הברית. דלפעמים הוא שלא ברצונו, שמטמאין אותו בע"כ שלא ברצונו במקרה לילה, וכמ"ש52 אשר מצרים מעבידים אותם. וענין יציאת מצרים הוא בחינת תשובה על ידי ענין זה עצמו, כשרואה בעצמו שהוא רחוק מה' בתכלית, דאז ממצרים קראתי לבני, שהריחוק דוקא מעורר בו את התשובה ואת ההרגש שהוא בני, ועי"ז מקשר נפשו עם עצומ"ה, לאשתאבא בגופא דמלכא.

ומכל זה יובן במעלת ענין התשובה53, דגם מי שאין ימיו שלמים, שחסר בלבושי התומ"צ שלו, דאין כל אדם זוכה לזה כנ"ל, אפשר שתהי' התקשרות נפשו בעצומ"ה ע"י התשובה. ואדרבה, יש מעלה בהתקשרות שע"י התשובה על ההתקשרות שע"י לבושי התומ"צ. דההמשכה שע"י לבושי התומ"צ היא בבחינת גבול, מבחינת ממכ"ע. אבל ע"י התשובה, שהתשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא54, הרי ההמשכה שעי"ז היא בלי גבול. וכמשנת"ל דענין התשובה היא הבושה, שכל ענין של מדידה והגבלה יודע שהוא אוכם קדם עילת העילות, ורוצה לצאת מהגבלה זו, ולכן ההמשכה שע"י התשובה, בחינת ממצרים קראתי לבני, היא המשכה נעלית עוד יותר.

וזהו55 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי גו', דהגילוי לאבות הוא בחינת א-ל שדי, דבכללות זהו ענין ממכ"ע. דהגם שיש כמה בחינות בא-ל שדי56, דישנו ענין שאמר לעולמו די57, שזהו טבע העולם שהוא בבחינת העלם והסתר, ויש ענין א-ל שדי למעלה מזה, דע"ז כתיב58 והריקותי לכם ברכה עד בלי די וארז"ל59 כדי סיפוקו60, שהיא המשכת אלקות בעולמות, מ"מ ה"ז רק כדי סיפוקו ולא ענין העשירות. וכידוע61 בענין די מחסורו אשר יחסר לו62 אפילו סוס לרכוב

ערב

עליו ועבד לרוץ לפניו63, שכל זה הוא ענין של מילוי החסרון בלבד ולא ענין של עשירות ומותרות. דהיינו ההמשכה שמבחינת ממכ"ע. אמנם ע"י הירידה לגלות מצרים דוקא הגיעו לגילוי שם הוי', ממצרים קראתי לבני, ההמשכה מבחינת הוי', בלי גבול, וידעתם כי אני הוי'.

וזהו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. דהנה פסוק זה הוא מענה64 על שאלת משה לעיל למה הרעות לעם הזה65, דהיינו למה הוצרך להיות כל ענין גלות מצרים. וע"ז בא המענה ויאמר אליו אני הוי', דתכלית ענין גלות מצרים הוא גילוי שם הוי'66. והגם67 שהי' ענין שם הוי' גם אצל האבות כנ"ל, ה"ז בחינת הוי' דלתתא, בחינת שם הוי' השייך לעולמות, הוי' לשון מהווה68. אמנם ע"י הירידה דגלות מצרים באו לגילוי דוידעתם כי אני הוי' שלמעלה מגדרי העולם, דהוי' הוא הי' הווה ויהי' כאחד69. וענין זה בא ע"י עבודת התשובה כנ"ל, דזהו70 מ"ש71 ונתתי אותה לכם מורשה, כי האהבה הבאה מבחינת התשובה היא כמו ירושה שנפל לו הון רב אשר לא עמל בו, וכך האהבה וקרבת ה' הבאה ע"י התשובה והבושה היא שלא ע"י מעשיו הטובים דבר יום ביומו (כנ"ל) כי אם בשעה אחת, בתורת ירושה הבאה מלמעלה. ויש להוסיף עוד בזה, דענין הירושה הוא מצד שיש ליורש יחס אל המוריש ואינו נוגע בזה מצב היורש, ולכן גם חרש שוטה וקטן יורש72, כי מה שנוגע הוא רק שיש לו יחס אל המוריש. וזהו מורשה אני הוי', דבכדי להגיע לבחינת הוי' דלעילא הוא ע"י ירושה. ועוד יש להוסיף, דמורשה הוא גם מלשון ראש, היינו ההתקשרות עם ראש העדה73, ראשיכם שבטיכם, שע"י ההתקשרות עם ראשיכם שבטיכם74 הנה גם חוטב עציך ושואב מימיך74 יגיעו לגילוי שם הוי'. אך צ"ל ההתקשרות, ולא להפרד ח"ו מהמוריש והראש, וכנ"ל בענין התשובה, שהוא כמו הבן שאינו יכול

רעג

לסבול שאביו אומר שאין הוא אביו, ורוצה להיות מקושר אליו. ועי"ז וידעתם כי אני הוי', שתהיו מקושרים (דעת לשון התקשרות75) לשם הוי' דלעילא, בחינת הי' הווה ויהי' כאחד, בחינת בל"ג, שכל זה בא ע"י התשובה.

------- * -------


1) מאמר זה מיוסד על ד"ה וארא דשבת מבה"ח שבט תקנ"ד - הנקרא "דער פרומער וארא" - נדפס בתורה אור לעמבערג שנת תור"ה (ז, ב ואילך). מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' רלח ואילך. שם בהוספות ע' 26 (בהוצאת תשמ"ט). ועם הגהות - אוה"ת וארא ע' קיט ואילך. פלח הרמון שמות ע' מד ואילך. וראה - אודות מאמר זה - רשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בספר השיחות תורת שלום ע' 86. "התמים" חוברת ח ע' ז [שפ, א]. הערה במפתח מאמרי ודרושי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ע' סח. שיחה שלפני המאמר (לקמן ע' 274).

בעת אמירת המאמר בכה כ"ק אדמו"ר שליט"א מאד (המו"ל).

2) פרשתנו ו, ב-ג.

3) שם, ו-ז.

4) לך יב, ז. שם יז, א.

5) וירא יח, א. תולדות כו, ב.

6) בהבא לקמן - ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רלח ואילך. ע' 26). אוה"ת שם (ע' קיט). פלח הרמון שם (ע' מה).

7) סנהדרין צז, ב.

8) באוה"ת שם מציין: ועמ"ש מזה סד"ה כי ההרים ימושו [לקו"ת תצא מ, ד].

9) הל' תשובה פ"ז ה"ה.

10) ראה מנחות פג, ב בתוד"ה מתני'.

11) זכרי' יג, ב.

12) בהבא לקמן - ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רלט. ע' 26). אוה"ת שם. פלח הרמון שם.

9) הל' תשובה פ"ז ה"ה.

13) שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.

14) ראה זח"א ריז, ב.

15) ראה גם לקו"ת פקודי ז, ב. המשך תרס"ו ע' קעב ואילך. המשך תער"ב ח"א ס"ע צד ואילך. ובכ"מ.

16) ראה גם המשך תרס"ו ע' נח. ובכ"מ.

17) ראה תניא פ"ד. ובכ"מ.

18) ראה זח"א קע, ב. תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא רפכ"ג. ובכ"מ.

19) שבת פח, סע"ב ואילך.

20) סה"מ תרצ"ז ע' 215. ע' 282. תרח"ץ ע' קפ.

21) ראה תניא אגה"ק סכ"ט. תו"א מקץ לב, ד ואילך. תו"א וד"ה ואברהם זקן שבהערה 25.

22) תהלים כז, ד.

23) בהבא לקמן - ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רלט. ע' 27). אוה"ת שם. פלח הרמון שם (ע' מו).

24) חיי שרה כד, א.

25) ח"א רכד, א. קכט, א. וראה תו"א חיי שרה טז, א. משפטים עו, ג. עט, ב. ד"ה ואברהם זקן תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט ואילך).

26) קידושין לב, ב.

27) פל"ה בהגהה.

28) זח"ג צד, ריש ע"ב.

29) תו"א וישב ל, סע"א ואילך. ועוד.

30) זכרי' ג, ז.

31) בהבא לקמן - ראה מאמרי אדה"ז שם. אוה"ת שם (ע' קכ).

32) באוה"ת שם מציין: ועמ"ש בתו"א סוף דרושי פורים מזה [צח, ג].

33) סנהדרין צט, א. וראה תניא פ"א.

34) שלח טו, לא.

35) ראה מנחות צט, ב.

36) ברכות סג, ב.

37) מאמרי אדה"ז שם (ע' רמ. ע' 27). אוה"ת שם (ע' קכא). פלח הרמון שם (ע' מח).

38) תניא פכ"ה (לב, סע"א).

39) ב"ב קסד, ב. ראה "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא פ"א - קה"ת, תשנ"ה - (ה, ב - ד"ה אפי' עון ביטול תורה).

37) מאמרי אדה"ז שם (ע' רמ. ע' 27). אוה"ת שם (ע' קכא). פלח הרמון שם (ע' מח).

40) לשון חז"ל - שבת קנג, א.

41) ראה תקו"ז תיקון יט (מ, ב). סוף תיקון נז. זוהר חדש לד, סע"ג.

42) ראה תניא פמ"ג. סידור אדה"ז הערה לתיקון חצות בשם הרב המגיד.

43) אוה"ת שם. וראה פלח הרמון שם.

44) מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"ב ע' תקמט. וראה לקו"ת בלק סט, א. וראה גם סה"מ עת"ר ע' מו. תרח"ץ ע' קי. ס"ע קלה ואילך. וראה ספר הערכים-חב"ד ח"ב ע' תקמו, ובהנסמן שם.

45) ראה אור תורה להרב המגיד יד, א.

46) תקו"ז תיקון ע קרוב לסופו (קלה, ב).

47) ראה סה"מ עת"ר ע' מה ואילך. וראה ספר הערכים-חב"ד שם ע' תקמב ואילך, ובהנסמן שם.

48) בהבא לקמן - ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רמא. ע' 28). אוה"ת שם (ס"ע קכב ואילך).

49) הושע יא, א.

50) מאמרי אדה"ז שם (ע' רמג. ע' 29 ואילך). וראה אוה"ת שם (ס"ע קכז ואילך).

51) ישעי' כט, יג. וראה תניא פל"ט (נג, ב).

52) פרשתנו ו, ה.

53) בהבא לקמן - ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רמא ואילך. ע' 28 ואילך). אוה"ת שם (ע' קכג ואילך).

54) זח"א קכט, סע"א ואילך.

55) ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רמא ואילך. ע' 28 ואילך). אוה"ת שם (ע' קכד ואילך). פלח הרמון שם (ע' נב).

56) ראה אוה"ת שם ע' קלד ואילך. סה"מ תר"ס ע' נז. המשך תער"ב ח"א ע' רנא-רעט. ועוד.

57) חגיגה יב, א. ב"ר פמ"ו, ג.

58) מלאכי ג, י.

59) ראה זח"ג יא, ב.

60) אוה"ת שם ע' קלה ואילך. ע' קנז ואילך.

61) ראה מקומות שצויינו בהערה 56; 60.

62) ראה טו, ח.

63) כתובות סז, ב.

64) ראה פרש"י פרשתנו ו, ח.

65) שמות ה, כב.

66) ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רמב ואילך. ע' 29 ואילך). אוה"ת שם (ע' קכד ואילך).

67) ראה אוה"ת שם (ע' קכו ואילך). פלח הרמון שם (ע' נב ואילך).

68) פרדס שער א (עשר ולא תשע) פ"ט. תניא שעהיוה"א רפ"ד. וראה מאמרי אדה"ז שם.

69) זח"ג רנז, ב (ברע"מ). תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א). פרדס שבהערה הקודמת. וראה מאמרי אדה"ז שם. אוה"ת שם (ע' קכד).

70) ראה מאמרי אדה"ז שם (ע' רמג ואילך. ע' 30).

71) פרשתנו ו, ח.

72) ראה משנה נדה מד, רע"א.

73) ראה גם לקמן בהשיחה (ע' 279).

74) לשון הכתוב - נצבים כט, ט-י. וראה לקו"ת ר"פ נצבים.

74) לשון הכתוב - נצבים כט, ט-י. וראה לקו"ת ר"פ נצבים.

75) תניא ספ"ג. ובכ"מ.