בס"ד. ש"פ האזינו, י"ג תשרי ה'תשי"ב.

כד

שיפורסמו הדברים), שמונח אצלו ("ביי אים לייגט זיך") שההפרש בין אדמו"ר מהר"ש (זקנו) לאדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (אביו) הוא בדוגמת ההפרש בין רצון לעונג:

שניהם - כחות מקיפים, אלא שהרצון פועל שבירה ("רצון ברעכט"), ואילו העונג פועל המשכה וקירוב ("עונג ציהט צו").

ובנדו"ד: אדמו"ר מהר"ש הוא בדוגמת הרצון, ולכן הי' מטיל אימה, ואילו אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע הוא בדוגמת התענוג.

*

ג. קבלן אחד בא לאדמו"ר הצ"צ לבקש ברכה. הצ"צ ברכו, והוא אכן הצליח מאד. בא הקבלן אל אדמו"ר הצ"צ והביא לו במתנה מרכבה, אמר לו הצ"צ: אני - אין לי צורך בזה, תן אותה לבני, המהר"ש4.

- אצל אדמו"ר הצ"צ היתה ההנהגה בענינים הגשמיים שלא באופן של הרחבה, עד כדי כך, שהכסאות לא היו צבועים, ואילו אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש - עוד בחיי אדמו"ר הצ"צ - היתה ההנהגה להיפך, ועד שהיו גם ווילונות יקרים על חלונות ביתו.

*

ד. אדמו"ר המהר"ש הי' אומר חסידות עוד בחיי אביו הצ"צ5. - הי' גם זמן (לפנ"ז) שהי' אומר חסידות באופן שלא ידעו מזה. מנהגו הי' לנעול את הדלת, לסדר כסאות, והי' מצביע ואומר: זה הרד"ץ, וזה הרשב"ץ, וכן עוד חסידים, והי' אומר "לפניהם" חסידות6.

לאחרי כן, בעת נשיאותו, הי' הסדר באמירת חסידות לפני החסידים, שלאחרי כניסת כולם, היו נועלים את הדלתות ולא הי' ניתן לצאת, ואם מישהו הי' מתנמנם באמצע אמירת החסידות, היו מניחים לפניו "צעמעריצע"7, אבק בעל ריח חריף מאד, עד שהי' מתחיל להתעטש... (אנשים מיוחדים היו ממונים לתפקיד זה!), כך שהכל ידעו שלאחר שנכנסים אי-אפשר לצאת, ומי שמתנמנם, מקבל מיד "פסק"8...

*


4) ראש "רשימות" (יומן) כ"ף מרחשון, תרצ"ג.

5) ראה ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (קה"ת, תש"ז) ס"ע 13.

6) ראה גם "רשימות" חוברת ה (יומן ב) ע' 29.

7) כך אמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר כשסיפר לי ובמענה לשאלתי, הסביר, שזהו אבק בעל ריח חריף.

8) ראה "רשימות" שבהערה 6 ע' 24.