85

– למדריכות תחיינה, הנוסעות למחנה-קיץ "אמונה", בחדרו הק' –

בלתי מוגה

א. בפרשת השבוע1 מספרת התורה, שלאחר פטירת מרים "לא הי' מים לעדה", "מכאן שכל מ' שנה הי' להם הבאר בזכות מרים". אלא שלאח"ז עשה הקב"ה נס מיוחד ע"י משה ואהרן, וחזרה נביעת המים מבארה של מרים2.

וככל ענין בתורה, אפילו הסיפורים שבתורה, שנצטווינו ללמדו וללמוד ממנו, כן הוא גם בסיפור האמור – שאף שאין זה דבר הלכה, אלא סיפור, אעפ"כ, חייבים אנו ללמדו וללמוד ממנו כיצד להתנהג בחיי היום-יום.

ב. לכאורה אינו מובן: מדוע הוצרכו המים להיות בזכות מרים דוקא, ולא בזכות משה ואהרן?

ועד כדי כך, שלאחר הסתלקות מרים, הוצרכו לנס מיוחד בכדי להחזיר את נביעת המים, וגם אז – לאחר שחזרו המים בזכות משה ואהרן – היתה עדיין נביעתם מבארה של מרים דוקא!

נמצינו למדים, שענין המים שייך (לא לאנשים, אלא) לנשים דוקא.

ג. וביאור הענין:

צורך האדם במים, הוא לא פחות מהצורך במזון, אלא שפעולת המים היא – כמ"ש הרמב"ם3 שהמים "אינם מן המזונות, אבל הם מוליכין המזון למקומותיו הידועות".

כלומר: את הכח והחיות – מקבל האדם מן המזון, אבל כדי שהמזון, עם סגולותיו להזין ולתת כח באדם, יגיע לכל חלקי הגוף – הרי זה ע"י שתיית מים דוקא. ואם אדם יאכל ולא ישתה – אזי ישאר המזון בחלק אחד מגופו, ולא יגיע לכל שאר חלקי הגוף.

ועד"ז ברוחניות:

1) חוקת כ, ב ובפרש"י.

2) תענית ט, א.

3) פיה"מ עירובין רפ"ג.