בס"ד. יום שמחת תורה, ה'תשכ"ב

114

(הנחה בלתי מוגה)

ביום

השמיני עצרת תהי' לכם1, והיינו שצ"ל לכם דוקא, וכדאיתא במדרש2 הה"ד יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך3. ובכדי שיהי' לכם, צ"ל תחילה הענין דשמיני, שעי"ז הוא עצרת, ואז נעשה לכם. וצריך להבין מהו"ע שמיני עצרת שעי"ז דוקא נעשה לכם. והנה, בשמיני עצרת קבעו שמחת תורה, שזוהי שמחה נוספת, היינו, שלאחר כל המועדים, מועדים לשמחה4, קבעו בשמע"צ שמחה נוספת, שמחת תורה. וכמנהג ישראל (תורה הוא5) שהשמחה דשמע"צ ושמח"ת היא שמחה יתירה משמחת כל המועדים. וכיון שקבעו שמחה זו בשמע"צ דוקא, שענינו לכם, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, מובן שגם ענין השמחה שייך לכם דוקא. וכמו שאומרים בנוסח התפלה6 וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך, שענין השמחה שייך לישראל דוקא, להיותם מקדשי שמך, היינו שהם ממשיכים קדושה בבחינת שמו ית', וענין זה נעשה ע"י השמחה, שע"י השמחה הם מקדשי שמך.

ב) ולהבין

זה שע"י השמחה נעשים ישראל מקדשי שמך, צריך להקדים תחילה ביאור ענין השם. והענין בזה7, דהנה ידוע8 שכללות ענין השם הוא התפשטות הארה בעלמא מן עצם האדם בשביל הזולת, שהרי כשהאדם הוא בפ"ע אינו צריך להשם כלל, והתועלת

115

שבקריאת השם אינה לעצמו אלא רק לקוראו שיהי' לו במה להמשיכו אליו. ודוגמתו למעלה, שעשר ספירות דאצילות הם בחי' התפשטות הארה בלבד מאוא"ס המאציל ע"ד ענין השם, וכמבואר בלקו"ת9 בפירוש מ"ש10 קורא הדורות מראש, שדורות קאי על העשר ספירות, והמשכתם מאוא"ס המאציל הו"ע הקריאה מראש, שהוא בחינת א"ק, להיות נמשכים ומתגלים למטה, כמי שקורא לחבירו כו'. אמנם, גם בחי' המאציל, כיון שנקרא בשם מאציל הרי הוא ג"כ בבחי' שם עכ"פ, אלא שאינו בבחי' התפשטות השם, כי אם עצם השם כמו שהוא טרם שיקראוהו בשמו, שאז לא ניכר השם בגילוי וישנו רק בהעלם. ועז"נ11 עד שלא נברא (וכמו כן עד שלא נאצל12) העולם הי' הוא ושמו בלבד, שגם לפני הצמצום ישנו כללות האור השייך לנאצלים ולעולמות, שהוא רק מבחי' האחרונה שבו, והוא בחי' עצם השם, שממנו יומשך אח"כ התפשטות השם, שכללותו הוא בחי' הקו וחוט שנמשך אחר הצמצום, ועד להמשכת עשר ספירות דאצילות. ונוסף לזה יש גם בחי' בעל השם שלמעלה לגמרי מענין השם (למעלה גם מעצם השם), כמו עצם האדם (בעל השם) שגם עצם השם אינו נוגע אליו, ודוגמתו למעלה הוא בחי' עצמות א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' שם לגמרי. ונמצא, שענין הקדושה הוא היפך ענין השם, שהרי שם הו"ע הגילוי השייך לעולמות, והוא בדרך המשכה, משא"כ קדושה הו"ע ההבדלה כו'. וענין ישראל מקדשי שמך היינו שישראל הם ממשיכים מבחינת קדושת העצמות לבחינת השם. וצריך להבין, איך אפשר להגיע לבחי' קדושת העצמות להיות מקדשי שמך.

ג) והענין

בזה, שקידוש השם (מקדשי שמך) נעשה ע"י המצוות, ולכן נקראים ישראל מקדשי שמך, כיון שהם מקיימים המצוות, ועי"ז מגיעים לבחינת הקדושה, כנוסח ברכת המצוות אשר קדשנו במצותיו, להיות מקדשי שמך. וביאור הענין, דהנה, ידוע שהמצוות נקראים ארחות הוי'13, דאורח הוא שביל ודרך להילוך האדם, וכך המצוות הם שביל ודרך להילוך בחי' העצמיות שלמעלה גם מבחי' השם. אך לכאורה אין זה מובן, דהנה, ידוע שענין המצוות הוא שעל ידם נעשית

116

המשכת אור א"ס בכלים מכלים שונים, היינו, שלולי הכלים הי' האור מסתלק לבחי' עצמותו, לפי שהאור מצד עצמו טבעו לעלות למעלה14, וע"י הכלים נאחזים האורות ונמשכים למטה, וענין זה הוא בבחינת האורות וכלים עד רום המעלות, כמ"ש בעץ חיים15 בנוגע לאורות דעולם העקודים שע"י הכלים הם נעקדים ומקושרים כו'. ומזה גופא שהכלים יכולים לפעול על האורות, מוכח שהם אורות השייכים לכלים, היינו שגם טרם התלבשותם בכלי שייכים הם להכלים, שלכן יכולים הכלים לפעול עליהם. וכיון שהמצוות הם אורחות הוי' להמשיך האורות בכלים, הרי מובן שהאור שנמשך ע"י מעשה המצוות הוא אור ששייך לכלים בלבד, ואינו ענין הקדושה וההבדלה. ועפ"ז צריך להבין מהו הענין שע"י מעשה המצוות מגיעים ישראל בבחי' קדושת העצמות להיות מקדשי שמך.

אך

הענין הוא, שההמשכה שע"י המצוות היא דוקא כאשר ישראל עושים את המצוות. וכמו במצות תפילין, שאע"פ שכתיבת פ' קדש באותיות ודיו על קלף התפילין היא כלי להשראת אור החכמה דאצילות, שזהו ע"ד ענין המשכת האורות בכלים, שהקלף הגשמי הוא דוגמת הכלים שבהם נמשך אור החכמה, הרי אם לא יניח האדם את התפילין בראשו אין זה מצוה כלל, לפי שפנימיות רצונו ית' שיקח האדם את התפילין ויניחם בראשו דוקא, אבל אם יניחם על השולחן אין בזה השראת פנימיות רצונו כלל, דאף שבפ' קדש הכתובה בקלף התפילין יש רמז להשראת אור חכמה דאצילות, מ"מ, אין האור שורה בכלי אלא כשהאדם מניחם בראשו דוקא16. והיינו, שהמצוות מצד עצמם הם המשכות אורות בכלים בלבד, ועי"ז שישראל מקיימים את המצוות פועלים בהמצוות שעל ידם יומשך גם בחי' העצמות. ועוד זאת, שזה גופא שע"י המצוות נעשה קישור האורות בכלים הוא ע"י ישראל דוקא, שבכחם לחבר את האורות והכלים. דהנה, אורות וכלים הם הפכים זמ"ז, ולכן, בכדי לקשר את האורות והכלים צריך להיות ענין שלמעלה משניהם, וענין זה נעשה ע"י ישראל, שהם מגיעים בקדושת העצמות, ומצד המשכת העצמות אפשר להיות חיבור אורות וכלים. וזהו אשר קדשנו במצותיו, שע"י מעשה המצוות מגיעים ישראל בקדושת העצמות, בעל השם, ועי"ז נעשה כללות הענין דיחוד קוב"ה ושכינתי', היינו שגם

117

בבחי' מלכות דא"ס (שכינתי') הנקרא מאציל שהוא שרש כל הנאצלים, והוא בחי' שם והתפשטות בלבד, יומשך מבחי' עצמותו ית' הנקרא בעל השם, וזהו"ע מקדשי שמך, שממשיכים מבחי' עצמותו ית' בבחי' השם, ומשם יומשך בחינת הקו וחוט כו', עד לקישור וחיבור האורות בכלים. וזהו אומרו וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך, בך דייקא (ולא כהלשון הרגיל שמחו בהוי'17), שפירושו בתוך עצמותך ומהותך, שהו"ע קדושת העצמות.

ד) ועדיין

צריך להבין, דלכאורה, כיון שקיום המצוות הוא ע"י נש"י בהיותן מלובשות בגוף ונה"ב, איך אפשר שעי"ז יגיעו בקדושת העצמות. אך הענין הוא, שהכח בכללות נש"י שיוכלו להקדיש שמו ית' הוא ע"י השמחה, שזהו אומרו וישמחו כו' מקדשי שמך, שע"י השמחה הם מקדשי שמך. וכידוע18 ששמחה פורץ גדר ומבטלת את כל הגדרים וההגבלות. והענין בזה, שענין השמחה הוא בחינת אור חוזר למקורו, היינו, שכחות הנפש עולים בבחי' אור חוזר במקורן ושרשן, וכנראה בחוש שבשעת השמחה כל הכחות ניזזים ממקומם ועומדים בעילוי, ועד שיכול להיות שמעוצם השמחה יהי' ניזוז כל עצמותו ממש עד שתסתלק הנפש מפני שלא תוכל להאחז בגוף כלל, וכמו אדם שראה את אוהבו האמיתי כמו בנו שנפל באיזה סכנה גדולה עד שנתייאש ממנו, הנה אח"כ כשניצול מן הסכנה וראה אותו חי, תפול השמחה פתאום בלבבו עד שתצא נפשו, כמו שפרחה נשמת שרה19 בהתוודע לה פתאום שיצחק חי כו'20. וכמו כן יובן בענין השמחה דוישמחו בך כל ישראל כו', ששמחה זו באה לאחרי גודל הריחוק בעבודה דחודש אלול ועשי"ת, ובפרט בימים הנוראים, וכמ"ש21 ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, שהרי גם שמים לא זכו בעיניו גו'22, דהן אמת שישראל הם בטוחים שזוכים בדין כו'23, הנה זהו מצד ישראל, אבל מצד התנשאות העצמות הרי גם שמים לא זכו בעיניו גו', ולכן הרי זה עד"מ מצב של סכנה ויאוש כו', ולאחרי זה (בשעת מען גייט דאָס דורך) אזי תגדל השמחה ביותר בבחי' אור חוזר, מלמטה למעלה, למעלה מעלה ביותר, עד לבחינת עצמותו ית', שזהו אומרו וישמחו בך, היינו, לא עמך, ע"ד

118

מ"ש24 כי עמך מקור חיים, והיינו שבחי' מקור חיים של העולם הוא רק עמך, טפל ובטל לך25, שהוא בחינת השם, אלא בך דייקא, שפירושו בתוך עצמותך ומהותך, ולכן יש בכח שמחתם להמשיך מבחי' העצמות לבחי' השם, שזהו"ע מקדשי שמך.

ה) אמנם

השמחה דחג הסוכות שלאחרי הריחוק דהימים נוראים להיותה בבחי' אור חוזר לעצמותו ית' שלמעלה מבחי' גילוי, אינה בערך הנבראים ואינה יכולה להתגלות בפנימיותם, וכמובן מהמשל מאדם השמח פתאום מהצלת בנו, שהשמחה היא למעלה מהשגתו, ואינה בהתיישבות, שזהו"ע דפרחה נשמתה כנ"ל, וכדי שתתגלה השמחה בבחי' מקיף עכ"פ צ"ל הענין דסכך הסוכה, שזהו צל ומסך להסתיר ולהעלים על עצם האור דשמחה העליונה בבחי' עצמותו ית', שיוכל להאיר בבחי' מקיף. אך עיקר התגלות השמחה היא בשמיני עצרת, דעצרת הוא מלשון אסיפה, וכמו שתרגם עצרת תהי' לכם, כנישין תהא לכון, שהו"ע כנישת ואסיפת השמחה שתהי' בהתגלות בפנימיות בבחי' המלכות, שזהו"ע יום השמיני, דקאי על מלכות, שהיא ספירה השמינית בסדר הספירות מלמעלה למטה26.

והענין

בזה, דהנה, עצרת הוא גם לשון עכבה ומניעה27, העצרה והעדר ההמשכה, והיינו, שצריך תחילה לעצור ולעכב את האור העצמי, ודוקא עי"ז תהי' אח"כ התגלות האור. ועד"מ קליטת הטפה במעי הנוקבא שנעצר ומתעכב שם ט' חדשים, שאף שקליטה זו היא מניעת ההולדה עד ט' חדשים, הרי זה עיקר סיבת ההולדה לאחר ט' חדשים, שהרי אם לא יוקלט ויתעכב כו' לא יוליד כלום. וכן הוא גם בהשפעת השכל מרב לתלמיד שהם באין ערוך זמ"ז, שתחילה צריך הרב לצמצם ולעצור את השכל בעצמותו, ועי"ז דוקא יוכל להיות לידת השכל שהוא בערך להשגת התלמיד. ואם בהשפעת השכל שהיא השפעת הארה לבד צ"ל תחילה ההעכבה, הרי במכ"ש בענין השפעת הטיפה שהיא השפעה עצמית, שבכדי שתהי' ההולדה צ"ל תחילה ההעכבה. ועד"ז הוא ג"כ בענין לידת הנשמות, שתחילה צריך להיות קליטת והעכבת האור בבחי' מלכות דאצילות, ועי"ז יהי' ענין הלידה וההתגלות. וכמו נשמת

119

משה דכתיב בי'28 מן המים משיתיהו, ממים עליונים דדכורא, שנשמתו היתה מבחינת יסוד ז"א כמו שמלובש בו בחי' נה"י דאבא, ומ"מ הי' צריך להעצר ולהתעכב תחילה בבחי' עיבור בבטן מלכות דאצילות. וכן נשמה דעולם הבריאה צריכה עצירה וקליטה בבטן מלכות דבריאה, ונשמה דיצירה צריכה עצירה וקליטה בבטן מלכות דיצירה. וכמו שאמר אליהו חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו29, היינו, קודם שנעצר ונקלט בבחי' המלכות [שזהו"ע מה שאלי' הי' בעיבור י"ב חודש30, ולאידך גיסא, דוד המלך הי' בר נפלי31, לפי שהי' חסר אצלו ענין העיבור בבחינת המלכות], שאז עמד לפניו, כמאמר32 כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא, שהוא בחינת ז"א דאצילות, לפי שגם נשמות שמעלמא דנוקבא, נשמות דב"ן, צריכים לכח המוליד של האב, בחי' ז"א, והחילוק שבין נשמות דז"א, נשמות דמ"ה, שהם נשמות דדכורא, לנשמות דב"ן, נשמות דנוקבא33, הוא רק איזה בחינה היא בהתגברות, בחי' הדכר או בחי' הנוקבא, אבל בשניהם צ"ל ב' הענינים, שגם נשמות דב"ן הם מושרשים בז"א, וגם נשמות דמ"ה צ"ל בעיבור בבחי' המלכות, ודוקא עי"ז תהי' ההולדה, וככל שתהי' העכבה והקליטה יותר, תהי' גם ההולדה בטוב יותר, וכמובן ממשל הנ"ל דרב ותלמיד, שכל מה שהרב יצמצם את השכל ביותר יהי' יותר לידת והשפעת השכל השייך להתלמיד. וזהו גם ענין ההעכבה וקליטה דשמיני עצרת, שעי"ז נעשה אח"כ ענין הלידה בשביעי של פסח34.

ו) וזהו

ביום השמיני עצרת תהי' לכם, דשמיני הוא בחינת המלכות, ובה הו"ע ההעצרה והקליטה, שעי"ז יהי' ענין הלידה כנ"ל, וזהו"ע לכם, שההעצרה והקליטה היא בשבילכם, כדי שיומשך האור

120

בהתגלות. וזהו ג"כ מה שקבעו שמחת תורה בשמיני עצרת, כי השמחה דאור חוזר שבאה אחרי הימים נוראים, הנה בחג הסוכות היא בבחינת מקיף ואינה בהתיישבות, ועיקר השמחה הוא כאשר ההמשכה באה בפנימיות והתיישבות בשמע"צ. ושמחה זו היא באופן דלכם, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, כיון שע"י השמחה מגיעים בבחינת העצמות, כנ"ל בפירוש וישמחו בך דייקא. וגם ענין זה קשור עם שמע"צ, שאז היא השפעת הטיפה שהו"ע המשכה עצמית, שלכן נעשה עי"ז ענין ההולדה בדומה לו ממש, שזהו"ע לכם, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.

______  ______

1) פינחס כט, לה.

2) שמו"ר פט"ו, כג. וראה ריש וסוף ד"ה זה בסה"מ עת"ר ע' לה. ע' מד; תש"ד ע' 43. ע' 47; תש"ט ע' 69. ע' 73 (הא'); ה'שי"ת ע' 71. ע' 82. רד"ה הנ"ל תש"כ (תו"מ חכ"ז ע' 95). וש"נ.

3) משלי ה, יז.

4) נוסח התפלה וקידוש ליו"ט.

5) ראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. וראה ג"כ מנהגים ישנים מדורא ע' 153. מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. ועוד.

6) דיו"ט.

7) בהבא לקמן – ראה ד"ה ביום השמיני עצרת במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תרפה ואילך (ובשינויים קלים – סה"מ תר"ל ע' שכה ואילך). מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ד ע' א'רסח ואילך. סה"מ תרנ"א ע' סד ואילך. ד"ה בסוכות תשבו תשל"ד (סה"מ תשל"ד ע' 18 ואילך) – וראה גם שיחת ש"פ חיי שרה שנה זו בתחלתה (תו"מ חל"ב ע' 198).

8) ראה תו"א ר"פ תרומה. לקו"ת בהר מא, ג. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' רכב ואילך. אוה"ת שמות ע' קג ואילך.

9) מסעי צה, ב.

10) ישעי' מא, ד.

11) פרקי דר"א פ"ג.

12) עבודת הקודש חלק היחוד פ"ב.

13) תהלים כה, יו"ד. זהר ח"ג קכט, א (אד"ר). נתבאר בסה"מ תער"ב-תרע"ו ע' א ואילך. תרפ"ט ע' 5 ואילך.

14) ראה לקו"ת אחרי כה, ג ואילך. סה"מ תער"ב-תרע"ו ע' יב. תרצ"ו ע' 26. ובכ"מ.

15) שער ו (שער עקודים) פ"א.

16) ראה גם תו"א שמות נג, ד. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שסז.

17) תהלים לב, יא.

18) נתבאר בסה"מ תרנ"ז ע' רכד ואילך.

19) ראה פרש"י חיי שרה כג, ב.

20) ראה פירוש הריב"א חיי שרה שם.

21) בתפלת ר"ה ויוהכ"פ.

22) איוב טו, טו.

23) טור או"ח סו"ס תקפא, מירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. יל"ש ואתחנן רמז תתכה.

24) תהלים לו, י.

25) לקו"ת אמור לא, ד.

26) ראה מאו"א ש, סא. ועוד. – נסמן בסה"מ תרנ"א שם (ע' סה).

27) ראה אוה"ת דרושים לשמע"צ ע' א'תשעו. וש"נ.

28) שמות ב, י.

29) מלכים-א יז, א.

30) ראה אוה"ת בראשית ח"א סד, ב ואילך. ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' כב ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' ריד. וש"נ. וראה במקומות שצויינו בהערה 33.

31) ראה ילקוט שמעוני בראשית רמז מא. זח"א נה, א. צא, ב. קסח, א (ועוד). מגלה עמוקות פ' ויצא [לט, ב]. סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך. ולהעיר ג"כ מבמדב"ר פי"ד, יב. פרקי דר"א פי"ט (הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בהמשך מים רבים תרל"ו ע' קג הערה תט).

32) כ"ה בכ"מ בדא"ח בשם הזהר. – לע"ע לא מצאתיו בל' זה. וראה זח"ג קד, ב. זח"א צ, סע"ב. רכז, ב. רלג, ב. זח"ב צו, ב. זח"ג סא, ב (הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ תרצ"ו ע' 62).

33) ראה גם המשך תרס"ו ס"ע קנז ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' רנג ואילך. וראה במקומות שצויינו בהערה 30.

34) פרי עץ חיים שער הלולב פ"ח. שער חג המצות פ"ח. תניא אגה"ק ס"כ (קל, סע"ב).