163

– התוועדות "צאתכם לשלום" להאורחים שיחיו –

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לא' האורחים שלימד ניגון חדש, לחזור ולנגנו, וניגן את הניגון "כד יתבון ישראל כו'". ואח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגן הניגון "הושיעה את עמך"].

א. דובר כמ"פ שכל עניני התורה, מלשון הוראה1, שכשם שהם הוראה לבנ"י שלהם ניתנה התורה, כמו כן הם הוראה כביכול לגבי הקב"ה נותן התורה – כמובן מנוסח הברכה שקבעו חז"ל "ונתן לנו את תורתו" (תורה שלו), היינו, שגם אצלו כביכול ה"ז ענין של תורה והוראה, וכדרשת חז"ל2 על הפסוק3 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות".

ומזה מובן גם בנוגע לציווי התורה "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה"4 – שזוהי הוראה הן בנוגע לאדם וחבירו למטה, והן בנוגע לאדם וחבירו ביחס לבנ"י והקב"ה, אדם העליון שעל הכסא, שנקרא גם חבירו, כדרשת חז"ל5 "רעך ורע אביך אל תעזוב6, זה הקב"ה", וקאי גם על בנ"י שנקראים "אחותי רעייתי"7, אחים ורעים להקב"ה8.

ב. ובהקדמה – שלכאורה אינו מובן, איך שייך לומר "יפטר אדם מחבירו" ח"ו ביחס לבנ"י והקב"ה, ש"מלא9 כל הארץ כבודו"?!

ובפרט ע"פ הידוע10 בנוגע להמצוות דיחוד ה', אמונתו, אהבתו ויראתו כו', שהם מצוות תמידיות שחיובם לא יפסוק לרגע אחד במשך חיי האדם, ונמצא, שע"פ ציווי התורה מושללת מלכתחילה האפשרות ד"יפטר אדם מחבירו" ביחס לבנ"י והקב"ה?!

1) ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב.

2) שמו"ר פ"ל, ט.

3) תהלים קמז, יט.

4) ברכות לא, א. וש"נ. "רשימות" חוברת כד ע' 8 ואילך. וראה גם ד"ה אל יפטר כו' דאשתקד (תו"מ חכ"ט ע' 173 ואילך).

5) שמו"ר רפכ"ז. זח"ב נה, רע"ב. הובא בפרש"י (ד"ה דעלך) שבת לא, א.

6) משלי כז, יו"ד.

7) שה"ש ה, ב. וראה לקו"ת שה"ש לה, ד. ובכ"מ.

8) זהר שם. וראה סידור (עם דא"ח) שער הק"ש עו, ד ואילך. תו"ח שמות תנג, א ואילך. ועוד.

9) ישעי' ו, ג.

10) ראה אגרת המחבר שבריש ספר החינוך (בסופה).