164

והביאור בזה:

לכל לראש – ישנו דין שאם "הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש, ולא עוד אלא שאם הי' קורא ובא, פוסק"11 (כמדובר לעיל12). והיינו, שאע"פ שהענין דק"ש (שעיקרו הוא פסוק ראשון13) הוא "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"14 [ומיד לאח"ז אומרים שנמשך "(ברוך) שם כבוד מלכותו (עד) לעולם ועד"15], מ"מ, ישנו מצב שצריכים להפסיק מאמירת ק"ש, שזהו"ע ד"יפטר אדם מחבירו".

ויתירה מזה:

מבואר בתניא16 ש"עיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים", והיינו, שסדר העבודה בבינונים, ש"זוהי מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"17, שרק בתחלת הלימוד ישנה הכוונה לשמה, אבל לאח"ז, באמצע הלימוד, כאשר עוסק בלימוד שכל התורה שמדבר בענינים גשמיים, הרי אע"פ שזהו"ע של תורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"18, מ"מ, כיון שהציווי דמצות לימוד התורה הוא להבין ולהשיג בשכלו, ועד שגם השכל דנפש הבהמית יבין את הענין הנלמד – בהכרח להפסיק מהכוונה לשמה (שתשאר רק באופן של "פעולה נמשכת" מהכוונה הגלוי' בתחלת הלימוד), ולהתעסק בהבנת הלימוד.

ומובן, שבערך הכוונה לשמה שבתחלת הלימוד, הרי ההפסק מהכוונה לשמה באמצע הלימוד – הוא בבחינת "יפטר אדם מחבירו".

ועוד זאת, שישנו ענין שהוא לא רק בבחינת "יפטר" בלבד, היינו, שהולך ועובר מדרגא אחת לדרגא אחרת שהיא בערך לדרגא הראשונה, אלא הליכה ומעבר בין שתי דרגות שיש ביניהם חילוק שבאין-ערוך, עד כדי כך, שיש צורך בענין של מסירת-נפש בשביל מעבר זה – כדברי רבינו נשיאנו19 שזהו ענין של מסירת-נפש לילך ("אַוועקגיין") מהדביקות באלקות ולעבור לקיום מצוה של "ואהבת לרעך כמוך"20 שזהו (לא רק מצוה סתם, אלא) "כלל גדול בתורה"21.

11) ברכות כד, ב.

12) שיחת יום שמח"ת ס"ט ואילך (לעיל ע' 128 ואילך).

13) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסנ"ח. סס"א ס"ז. סס"ג ס"ה. עוד.

14) ואתחנן ו, ד.

15) פסחים נו, א.

16) ספמ"א (נח, ב).

17) שם רפי"ד.

18) שם פ"ד, רפכ"ג (ועוד) – בשם הזהר (ראה זח"ב ס, סע"א. לקו"ת נצבים מו, א).

19) לקו"ד ח"א מה, א. – וראה גם שיחת יום שמח"ת ס"ה (לעיל ע' 124).

20) קדושים יט, יח.

21) תו"כ ופרש"י עה"פ.