17

(הנחה בלתי מוגה)

שובה

ישראל עד הוי' אלקיך1. ואיתא בלקו"ת2 שצריך להבין מהו הלשון עד הוי', דלכאורה הול"ל להוי', או אל הוי', כמ"ש בפסוק שלאח"ז3 ושובו אל הוי'. ויש להוסיף בזה, דהנה, לשון עד מורה על הגבלה, כמו עד פה תבוא ולא יותר4. ובפרטיות יותר, יש בזה ב' אופנים, עד ולא עד בכלל, עד ועד בכלל5. והנה, האופן דלא עד בכלל הוא בודאי ענין של הגבלה, שעד פה תבוא ולא יותר. וגם האופן דעד בכלל הו"ע של הגבלה, שהרי מזה גופא שצריכים להדגיש ולומר (באַוואָרענען) שעד בכלל, מובן, שיש קס"ד לומר שלא עד בכלל, שזהו מצד ההגבלה שבדבר. ויתירה מזה, דהנה, ידוע בענין שבעים פנים לתורה6, שכל הפירושים (פנים) שייכים זל"ז7, ומזה מובן שבכל מקום שנאמר עד נכללים בו ב' האופנים דעד בכלל ולא עד בכלל, ונמצא, שגם האופן דעד בכלל שייך להאופן דלא עד בכלל, שבו מודגש ענין ההגבלה. ועפ"ז יוקשה ביותר מש"נ הלשון עד בענין התשובה (שובה ישראל עד הוי' אלקיך), הרי כללות ענין התשובה, ובפרט התשובה דעשי"ת, ובפרט התשובה דשבת שובה, הוא8 מצד פנימיות הנפש, שכל ענינה הוא היפך הציור וההגבלה, לצאת ממציאותו, פאַרלירן זיך, שלא להיות אפילו בבחי' יש מי שאוהב כו'9, וא"כ, למה נאמר בענין התשובה הלשון עד שמורה על ענין ההגבלה.

ב) אך

הענין הוא10, דהנה, מבואר בלקו"ת11 שתיבת עד הוא גם מלשון נצחיות, כמו לעדי עד ימלוך12, וכמ"ש13 ה' ימלוך לעולם ועד,

1) הושע יד, ב – הפטרת שבת שובה.

2) דרושים לשבת שובה סו, ריש ע"ב.

3) הושע שם, ג.

4) לקו"ת פקודי ה, א. ז, ב.

5) ראה רד"ה שובה תרס"ו. ד"ה שובה ישראל דש"פ האזינו תשל"ז (תו"מ סה"מ תשרי ע' צו ואילך. סה"מ תשל"ז ע' 18 ואילך). וראה גם לקו"ת שם, ג.

6) ראה במדב"ר פי"ג, טז.

7) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ועוד.

8) נתבאר בארוכה בהשיחה שלפני המאמר (נדפסה בלקו"ש חי"ד ע' 143 ואילך).

9) ראה תו"א הוספות קיד, ד.

10) בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב ח"ג ע' א'שמה ואילך. וראה אוה"ת שבת שובה ס"ע א'תקכ ואילך. סה"מ תרס"ח ע' קפב ואילך.

11) דרושים לשבת שובה סז, ג.

12) פיוט "מלך עליון".

13) בשלח טו, יח.