184

– לעסקני ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק' –

בלתי מוגה

א. [ברצוני לפתוח בהקדמה קצרה, ושלא כרגיל, אתחיל בסיפור שאירע בעבר:]

בנוגע לז' חשון מסופר בגמרא שיום זה הי' בעל משמעות מיוחדת בארץ ישראל:

בהימים טובים היו באים בני ישראל מכל המקומות ועולים לרגל לירושלים לבית המקדש, להקריב קרבנות, ולהפגש איש עם רעהו ולספר זל"ז בשורות טובות, ואח"כ כאשר היו חוזרים למקומותיהם, היו לוקחים עמהם את קדושת ביהמ"ק ואווירת האחדות – "כל ישראל חברים"1 – וממשיכים זאת על הימים שלאח"ז.

בין הימים טובים עצמם, שלשת הרגלים, פסח שבועות וסוכות, הי' חג הסוכות היו"ט השמח ביותר – כדאיתא בילקוט2 "בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת .. שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינה עושה .. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת .. מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות, לפי שפירות האילן נידונין .. אבל בחג (הסוכות) .. שהתבואה ופירות האילן בפנים .. כתב שלש שמחות".

כלומר: לא מבעי בחג הפסח שעדיין לא ידעו כיצד יהי' מצב הפרנסה, אלא אפילו בחג השבועות שידעו כבר את מצב הפרנסה באופן חלקי, הנה אף שהי' ענין השמחה, מ"מ, לא היתה השמחה לאמיתתה ובשלימותה ("מיטן גאַנצן טומל"); ורק בחג הסוכות, שנקרא "חג האסיף"3, שאספו את התבואה ופירות האילן, ונוכחו לדעת שהקב"ה בירך את בנ"י בפרנסה במילואה – אזי היתה העלי' לרגל בשמחה גדולה במיוחד.

ואז היו מבלים וחוגגים בירושלים (לא רק במשך שבעה ימים,

1) ע"פ ס' שופטים כ, יא. וראה חגיגה כו, א. ירושלמי שם פ"ג סה"ו. תניא אגה"ק סו"ס כב.

2) יל"ש אמור רמז תרנד (בתחלתו).

3) משפטים כג, טז ובפרש"י.