בס"ד. ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשכ"ב

144

(הנחה בלתי מוגה)

כי

תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו' ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם זה יתנו גו' מחצית השקל גו'1. וצריך להבין דיוק הלשון כי תשא דוקא2, שהרי ענין המנין יכול להאמר בכמה לשונות, וכמ"ש בהמשך הכתוב לפקודיהם, בפקוד אותם, ומהו אומרו כי תשא דוקא. ועוד צריך להבין3 בכללות הענין דנתינת מחצית השקל, דהנה, מצינו שמחצית השקל הו"ע של כפרה על חטא העגל, כדאיתא בירושלמי4 לפי שחטאו (בעגל) במחצית היום יתנו מחצית השקל כו' לפי שעברו על עשרת הדברות יהי' נותן כאו"א עשר גרה [ועד"ז איתא בזהר5 כד יהבו ישראל דהבא לעגלא קב"ה אקדים לון לאסוותא דהבא דמשכנא, היינו, שנתינת הזהב למשכן היתה הקדמת רפואה למכה דנתינת הזהב לחטא העגל], וכיון שחטא העגל הוא כללות ועיקר ענין החטאים, וכמ"ש6 וביום פקדי ופקדתי, ואמרו חז"ל7 שע"י חטא העגל חזרה זוהמתן שפסקה מהם בשעת מ"ת, הרי מובן שמחצית השקל (כפרה על חטא העגל) הוא כללות ענין הכפרה והתשובה. ואינו מובן, שהרי ממחצית השקל נעשו אדני המשכן8 שהם יסוד המשכן, וכדאיתא בגמרא9 שמזה למדים שבנין אדנים כקרקע, והרי עיקר ענין המשכן הי' בשביל עבודת הקרבנות10 (כמבואר גם בהמשך המאמרים דיום ההילולא11), שזהו אופן העבודה דתמידים כסדרם, שהו"ע עבודת הצדיקים, ולא עבודת התשובה.

ב) ולהבין

זה12 יש להקדים תחילה ביאור מאמר חז"ל13 במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו,

145

דצריך להבין למה גדלה מעלת בעל תשובה ממעלת צדיק, הרי הצדיק כל ימיו למד תורה וקיים מצוות עד שהתורה מעידה עליו שהוא צדיק, ולמה בעל תשובה הוא גדול ממנו. ואף שיש מעלה בעבודת הבע"ת שהיא בחילא יתיר14, מ"מ, עדיין אינו מובן, שהרי הסיבה לכך שעבודת הבע"ת היא בחילא יתיר היא לפי שחטא ופגם ונתרחק כו', משא"כ הצדיק שעסק כל ימיו בתומ"צ אינו צריך לחילא יתיר, וא"כ למה יגרע חלקו של הצדיק שלא נתרחק כלל, עד שלא יוכל לעמוד במקום הבע"ת.

ויובן

בהקדם שורש ענין התשובה, דהנה, בענין המשכת י"ג מדות הרחמים שהם שרש ענין התשובה, כתיב15 ושמתיך בנקרת הצור, דנקרת הצור הוא בחינת תוכן פנימיות נקודת הצור שממנו מקור האש, ומשם הוא שרש ענין התשובה.

ולבאר

זה צריך לבאר תחילה מעלת ענין האש, עד כדי כך שמדמים ענין האלקות לאש דוקא, כמ"ש16 כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, היינו, שמכל ד' היסודות של כל הנבראים, אש רוח מים עפר17, הנה דוקא יסוד האש הוא משל לענין האלקות. וטעם הדבר, לפי שהאש חלוק מכל שאר היסודות, שטבעו לעלות למעלה18, והיינו, שרוצה ליפרד מכל הדברים שמחובר עמהם ולעלות למעלה, ובכדי שהאש יהי' למטה צ"ל איזה דבר שיאחז בו האש שעל ידו ישאר למטה, אבל מצד עצמו הרי הוא בטבע העלי' למעלה, וטבע זה הוא רק באש, ולא בשאר היסודות. וזהו מ"ש הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, דכשם שהאש מצד עצמו אין לו התחברות עם שאר היסודות, כך גם האלקות מובדל בערך מכללות ענין ההשתלשלות, דהגם שהעולמות שבסדר השתלשלות הם בריבוי עצום, כמ"ש19 ועלמות אין מספר, א"ת עלמות אלא עולמות20, מ"מ, הנה לא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו21, כי בחינת האלקות

146

שנמשך להוות את הנבראים אינו אלא זיו והארה בלבד שאין ערוך כלל אליו ית'.

ג) והענין

בזה22, דהנה כתיב23 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דקאי על כללות העולמות שנכללים בג' עולמות בי"ע, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ועז"נ כל הנקרא בשמי, שכל מה שנמשך בג' עולמות בי"ע אינו אלא בחינת שם, ששם הו"ע של הארה בלבד24. ומוסיף בכתוב (בשמי) ולכבודי, שאפילו בחינת השם (שמי), הנה בכדי שיומשך בבי"ע הרי זה רק ע"י בחינת כבודי דוקא. וביאור הענין, דהנה, ג' העולמות בי"ע, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הם ע"ד ג' הבחינות שיש באדם [שהוא מבחר וכללות הבריאה, וכל הבריאה היא בשבילו25, כמארז"ל26 בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית], שהם מחשבה דיבור ומעשה. דהנה, מחשבה היא התחלת מציאות האותיות, דהגם שאותיות המחשבה יש להם מקור בבחינה שלמעלה מהמחשבה, מ"מ, בהיותם במקורם אינם במציאות של אותיות כלל, והתחלת מציאות האותיות היא במחשבה. אמנם, אף שבמחשבה יש כבר אותיות, מלשון אתא בוקר27, שהו"ע הגילוי, מ"מ, גילוי זה הוא רק לעצמו, וגם לעצמו הוא בהעלם עדיין. ולאח"ז באים אותיות הדיבור, שהמשכתם מאותיות המחשבה היא בדרך גילוי ההעלם, שנרגש בהם מקורם באותיות המחשבה (דלא כהתהוות אותיות המחשבה מבחי' שלמעלה ממחשבה, שלא נרגש בהם מקורם, והם כעין יש מאין), אלא שבמקורם הרי הם בהעלם, ובדיבור באים האותיות בגילוי. ודוגמתם בעולמות הם בריאה ויצירה, והו"ע יוצר אור ובורא חושך28, דבריאה הוא חושך והעלם, ע"ד אותיות המחשבה, ויצירה הוא אור וגילוי, ע"ד אותיות הדיבור. ובחי' המעשה הוא באופן שנעשה נפרד מהאדם לגמרי, שלכן תופס הזולת בהמעשה שלו. ודוגמתו בעולמות הוא עולם העשי'. והכחות מחדומ"ע שבאדם הם רק דוגמא לבחי' בי"ע, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ועז"נ כל הנקרא בשמי ולכבודי גו', שמה שנמשך בבי"ע (בראתיו יצרתיו אף

147

עשיתיו) הוא רק בבחי' שם, הארה בלבד, ועוד זאת, שגם הארה זו אופן המשכתה בבי"ע הוא ע"י התורה דוקא, שזהו מ"ש ולכבודי, דאין כבוד אלא תורה29, שהתורה היא דוגמת הדבר שבו נאחז האש והאור שלמעלה, היינו, שע"י התורה נמשך האור להתהוות העולמות, כמארז"ל30 ע"פ31 ואהי' אצלו אמון, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, וכן אמרו רז"ל32 אסתכל באורייתא וברא עלמא, אלא שבתחילת הבריאה הי' ענין זה מצד כי חפץ חסד הוא33, ועכשיו לאחרי שנברא העולם, ומכ"ש לאחרי מ"ת, צריך להיות אתעדל"ת, והו"ע לימוד התורה של האדם למטה, שעי"ז נאחז האש שלמעלה להיות נמשך בבי"ע.

ד) והנה

כשם שההמשכה שלמעלה שע"י התורה (לכבודי) נחלקת לג' בחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כן הוא גם בעבודת האדם, שכללות הענין דלימוד התורה נחלק לג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח (כי ע"י לימוד התורה אפשר לידע אופן ההנהגה בכל ג' הקוין), שהם במחשבה דיבור ומעשה, כנגד ג' עולמות בי"ע. והענין בזה, דהנה, קו העבודה (עבודת הקרבנות) הוא בחי' מחשבה, שהרי בקרבנות נעשה פסול אפילו ע"י מחשבה בלבד34, דאף שבכל מצוות התורה העיקר הוא הדיבור והמעשה, ואין עונשין על מחשבה35, מ"מ, בקרבנות נעשה פסול אפילו ע"י מחשבה בלבד. ועוד זאת, שעבודת הקרבנות ע"י הכהנים היא בחשאי וברעותא דלבא36, בחשאי הוא ע"ד העלם המחשבה, וברעו"ד הוא העלם עמוק עוד יותר. קו התורה הוא בחי' הדיבור, דכשם שהמשכת התורה מלמעלה היא ע"י דיבורו של הקב"ה, כמ"ש וידבר הוי' אל משה, ויאמר הוי' אל משה, כמו"כ צ"ל לימוד התורה ע"י האדם בדיבור דוקא37, וכמ"ש38 חיים הם למוצאיהם, ודרשו חז"ל39 למוציאיהם בפה דוקא. ואין זה בסתירה לגודל מעלת התורה, כמארז"ל40 שתלמוד תורה כנגד כולם, שכולל גם תפלה, ואעפ"כ, תפלה היא בחי' מחשבה, ותורה היא בחי' דיבור שלמטה ממחשבה, כי, היא הנותנת, דכיון שהתורה היא

148

ממקום גבוה יותר מתפלה, לכן נמשכת ובאה למטה יותר, שמתלבשת בדיבור דוקא, כי כל מה שהוא יותר נעלה יכול לירד למטה יותר. וע"ד שמצינו בענין ראי' ושמיעה, שע"י ראי' תופסים את מהות הדבר, וע"י שמיעה תופסים את מציאות הדבר בלבד, ומ"מ, מצד זה גופא הרי שמיעה תופס בדבר רוחני בערך הדבר הגשמי שנתפס בראי' דוקא, וטעם הדבר, דכיון שכח הראי' הוא למעלה יותר משמיעה, לכן נמשך למטה יותר לתפוס בדבר גשמי41. ובאמת אין המשל ממעלת הראי' דומה לנמשל דמעלת התורה, כי בראי', הרי מצד מעלתה תופסת היא בדבר גשמי דוקא, ולא בדבר רוחני, משא"כ התורה ישנה הן בדיבור והן במחשבה, שהרי נוסף על הדיבור שבתורה, יש גם מצות ידיעת התורה ועיון התורה. והיינו, שעם היות שבתושב"כ (שזהו מה שנתגלה במ"ת) העיקר הוא הדיבור, שלכן, אם מוציא בשפתיו אע"פ שאינו מבין פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ ה"ז מקיים מצות ולמדתם, ויכול לברך ברכת התורה, ולאידך גיסא, כשלומד בהרהור לבד ואינו מוציא בשפתיו, אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם (כמבואר בהל' ת"ת לרבינו הזקן42), מ"מ, יש גם מצות ידיעת ועיון התורה, שלצורך קיומה מוכרח להיות ענין המחשבה. וקו הגמ"ח הוא בחי' מעשה, כי גמ"ח הוא כללות כל המצוות שקיומם במעשה דוקא. והיינו, שהמצוות הם נעלות יותר גם מהתורה, לכן ירדו למטה יותר ונתלבשו במעשה דוקא. וזהו שע"י כללות עבודת האדם בלימוד התורה שנחלק אח"כ בג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, פועל הוא המשכת האור שלמעלה בהתורה (לכבודי), שעל ידה יומשך אח"כ בג' עולמות בריאה יצירה עשי' (בראתיו יצרתיו אף עשיתיו).

ה) ועוד

זאת, דכיון שהמשכת האור להתהוות העולמות היא ע"י התורה, שהיא בדוגמת הדבר שבו נאחז האש שלמעלה (הוי' אלקיך אש אוכלה הוא), הנה כשם שאין האור נאחז כי אם במקום שהאש מכלה אותו כמו פתילה ועצים שהאש שורף ומכלה אותם, כן הוא גם בעבודת האדם בכל ג' הקוין הנ"ל, שכדי שיהיו כלים להמשיך על ידם האש שלמעלה, צריכים להיות בבחי' ביטול דוקא. ובפרטיות יותר, הנה אפילו בקו העבודה שהו"ע התפלה, הרי עם היות שכל ענינה הוא כעבדא קמי מרי'43, שהו"ע הביטול, מ"מ, צריך להזהיר (באַוואָרענען) על ענין הביטול, ולשלול כל ענין של מציאות בפני עצמו ומכ"ש ענין הישות, הן

149

בנוגע לעבודת ההכנה קודם התפלה, והן בשעת התפלה עצמה, שלא יהיו דברים מבלבלים כו'. ומכ"ש בתורה, דכיון שלימוד התורה הוא בשכל אנושי ובדיבור גשמי, הרי אפשר שילמד תורה וישכח ח"ו על נותן התורה44, ולכן יש צורך בזהירות יתירה שלימוד התורה יהי' בביטול, שהו"ע ברכו בתורה תחילה44. ועאכו"כ בגמ"ח, כללות כל המצוות, דכיון שזהו"ע של מעשה ממש בדברים הגשמיים כו', צ"ל זהירות גדולה עוד יותר שיהי' בבחי' ביטול. והיינו, שבכל קו שהוא למטה יותר ובגשמיות יותר, צריך זהירות יותר שיהי' בבחי' ביטול. ועד"ז למעלה בהמשכת האור (שנמשל לאש) בג' מיני כלים, פנימיים אמצעיים וחיצוניים, שככל שהכלים רחוקים יותר מהאור, הם בבחי' מציאות יותר, ולכן צריך להדגיש יותר את ענין הביטול.

ויובן

זה מאברי גוף האדם [כמשנת"ל (ס"ג) שהאדם כולל בעצמו כל הבריאה, לפי שנברא בצלם ובדמות שלמעלה45, שזהו הן מצד כחות נפשו, והן מצד איברי גופו46], דהנה, כללות הגוף נחלק לג' חלקים כלליים, ראש גוף ורגל, שהם כלים לג' הכחות מחשבה דיבור ומעשה, שהמחשבה היא בראש, והדיבור הוא בגוף, שהרי הבל הדיבור יוצא מהלב (דאף שהדיבור הוא בה' מוצאות הפה שהם בתחתית הראש, הרי ענין ה' מוצאות הפה הוא שעל ידם מצטיירים האותיות, אבל שרשם ומקורם הוא בלב47), וכללות ענין הדיבור הוא לבוש המשרת את המדות48 שמשכנם בלב. והמעשה הוא ברגל. והנה, בג' חלקים אלו הרי הראש הוא למעלה מהגוף, שהרי בראש שורה כללות החיות, והיינו שגם החיות שנמשך לאברי הגוף עיקרו הוא בראש וממנו נמשך בפרטי אברי הגוף49, ועוד זאת, שבראש הוא משכן כל הכחות הנעלים, כמו כח השכל וכח הראי' כו'. והגוף הוא למעלה מהרגל. ולכאורה מצד זה הי' צ"ל הראש גדול בכמותו יותר מהגוף, והגוף יותר מהרגלים, ולפועל הוא להיפך, שהראש קטן מהגוף, והגוף קטן מהרגל. וטעם הדבר, לפי שככל שהכלי קרוב יותר לאור וחיות הנפש, אינו במציאות כל כך, ולכן הוא קטן יותר. והדוגמא מזה למעלה בענין המשכת האור בג' מיני כלים, פנימיים אמצעיים וחיצוניים, שהכלים הפנימיים אינם במציאות כל כך כמו הכלים

150

האמצעיים, והכלים האמצעיים אינם במציאות כ"כ כמו הכלים החיצוניים. ובכללות הרי זה ההפרש בין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד50, ב"פ חד51, שאינו דומה היחוד דגרמוהי שהו"ע המדות, להיחוד דחיוהי שהו"ע המוחין52, ובמוחין גופא עיקר היחוד הוא בחכמה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא53 בהגהה בשם מורו הטעם שאוא"ס ב"ה אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחילה בספירת החכמה, משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה. וכמו כן במדות עצמם, אינו דומה היחוד בנה"י שהם לבר מגופא54 להיחוד דחג"ת. ומזה מובן, שככל שהכלים רחוקים יותר מהאור, הם בבחי' מציאות יותר, ולכן צריך להדגיש יותר את ענין הביטול.

וזהו

שכללות העבודה בכל ג' הקוין דעבודה תורה וגמ"ח, שהם כנגד מחשבה דיבור ומעשה, ראש גוף ורגל, צ"ל בביטול דוקא, שעי"ז יומשך האש שלמעלה (הוי' אלקיך אש אוכלה הוא), כשם שהאש אינו נאחז אלא בדבר שמכלה אותו. והטעם שצריך להזהיר על ענין הביטול בכל ג' הקוין, הוא, לפי שבכולם אפשר להיות גם ענין של ישות וגאוה, דגאוה היא ראשית גוים55, שרש כל המיני רע. והענין בזה, שגם בלעו"ז יש ג' הבחי' דראש גוף ורגל, והיינו, שלא זו בלבד שיכול להיות ענין הגאוה בבחי' הראש, והיינו שיש לו טעם בשכלו על מה יתגאה, אלא גם כשהוא בחי' רגל בלבד אפשר להיות ענין הגאוה, וכמ"ש56 אל תבואני רגל גאוה. ולכן צריך להזהיר על ענין הגאוה בכל המדריגות, כי דוקא ע"י הביטול אפשר להמשיך את האש שלמעלה.

ו) והנה

כל האמור לעיל הוא באופן העבודה של צדיק שעוסק כל ימיו בתורה עבודה וגמ"ח, שעי"ז בונה את ג' העולמות שבנפשו, עולם קטן זה האדם57, ועי"ז גם את הג' עולמות בי"ע, שיומשך בהם אוא"ס, דאף שמצד עצמו אינו בערך כלל להעולמות, מ"מ, יומשך ויאחז

151

בהם ע"י הכלים דמעשה התומ"צ במחשבה דיבור ומעשה, בדוגמת האש שאע"פ שטבעו לעלות למעלה, מ"מ, כשיש כלי נאחז בו האש. אמנם, מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אינו יכול להמשיך האש שלמעלה, לפי שאין לו כלים שבהם יאחז האש. ולכן צריך להמשיך משרש ומקור האש, היינו מבחי' צור, ע"י עבודת התשובה שהיא בחילא יתיר. והענין בזה, שהאש שבבחי' צור (שרש ומקור האש) הוא בהעלם שאינו במציאות, וכדי לגלות האש יש צורך בהכאה דוקא (דלא כמו האש שבגחלת, שהיא בהעלם שישנו במציאות, וכדי לגלותה מספיק נפיחה במפוח), וזהו מה שעבודת התשובה הוא בחילא (ויתירה מזה, בחילא) יתיר, ע"ד ענין הכאה שעל ידה מגלים את האש שבבחי' צור.

וזהו

מ"ש והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, דכבודי הו"ע התורה (כנ"ל ס"ג), אבל בעבור כבודי, היינו, שעוברים ח"ו על התורה, אזי ושמתיך בנקרת הצור, שצריך להמשיך מבחינת נקרת הצור דוקא, מקור האש. וזהו ג"כ מ"ש58 הנה מקום אתי ונצבת על הצור, דמקום קאי על כללות סדר ההשתלשלות, ובפרטיות יותר הו"ע המלכות, וכאשר נעשה פגם בבחינה זו, אזי צריך להמשיך מבחינת הנה מקום אתי, אתרי טפלה לי59, שזהו"ע הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו60. וענין זה נאמר בהקדמה לכללות הענין דהתגלות י"ג מדות הרחמים, שבהם כתיב61 הוי' הוי' ב"פ, אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב62, כי כדי לפעול המשכת יגמה"ר, שהו"ע הסליחה ומחילה שע"י התשובה, אי אפשר שיומשך מבחי' האש, כי אם מבחי' צור דוקא.

אך

עדיין צריך להבין, שהרי י"ג מדה"ר (שעל ידם נעשה כללות ענין המחילה וסליחה) הם מקור החסדים, ואיך אפשר שיומשכו מבחינת צור שהוא מקור הגבורות. אך הענין הוא, דהנה ידוע דלית שמאלא בהאי עתיקא63, שהגבורה שלמעלה היא ג"כ בבחי' השפעה, ואדרבה, יש מעלה בהמשכה שע"י הגבורה בג' ענינים. ענין א', שבגבורות יש תגבורת החיות יותר מאשר בחסדים. וכמו שרואים בההפרש שבין בהמות לחיות, שהבהמה יש לה כח רב לעשות מלאכה, ורב תבואות בכח שור64, כשור

152

לעול וכחמור למשא65, ומ"מ הילוכה הוא בעצלות ואין לה זריזות כ"כ, משא"כ חי' שהילוכה במהירות וזריזות, מפני שיש בה תגבורת החיות, והוא מפני ששרש החי' הוא מבחי' גבורות (משא"כ שרש הבהמה היא מבחי' החסדים), ולכן נקראת בשם חי', ע"ש תגבורת החיות. וענין הב', שע"י הגבורות בא השפע גם למקום רחוק, וכמו דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב66, דכאשר הם יוצאים מרתיחות הדמים שבלב, שהו"ע הגבורות, אזי הם נכנסים ללב המקבל, אף שהוא רחוק מהמשפיע. וענין הג', שע"י הגבורה בא האור בהתחלקות ובריבוי, וכמו גבורות גשמים67, שמתחלקין לטיפין טיפין, וכמארז"ל68 שלכל טיפה וטיפה יש דפוס בפני עצמה, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ, היינו שע"י הגבורות נעשה ההתחלקות, וכמו כן נעשה ע"י הגבורות ענין הריבוי, שזהו מ"ש69 וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ארבה בגימטריא יצחק70, שהוא בחי' גבורות, שעי"ז דוקא נעשה ענין הריבוי. ועד"ז יובן בענין הגבורות שלמעלה, דלית שמאלא בהאי עתיקא, שבבחי' עתיק גם הגבורות הו"ע של השפעה, ואדרבה, ההשפעה היא באופן של תגבורת החיות, ונמשכת גם למקום רחוק, ובאה באופן של התחלקות וריבוי.

ועפ"ז

יובן מעלת עבודת בעלי תשובה על עבודת הצדיקים, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כי, ע"י עבודת הצדיקים בתורה ומצוות ממשיכים מבחי' האש, משא"כ בעלי תשובה, כיון שמצד החטא והפגם כו' נעשית עבודתם בחילא יתיר, הנה עי"ז ממשיכים משורש ומקור האש, בחי' צור, מקור הגבורות, שמשם נמשכת ההשפעה באופן של תגבורת החיות (בחילא יתיר), ונמשכת גם למקום רחוק (הריחוק שע"י החטא ופגם).

ז) אמנם

עדיין אינו מובן, למה יגרע חלקו של צדיק שלא נתרחק כלל. אך הענין הוא, שעל זה אמרו71 משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, היינו, שגם הצדיקים יתעלו לבחי' התשובה. וכפי שמצינו גבי משה שהתעלה לבחי' התשובה72, דאף שבתחילה היתה עבודתו באופן

153

עבודת הצדיקים, הנה לאח"ז נאמר לו ושמתיך בנקרת הצור, שהגיע למעלת התשובה. ועד"ז יהי' אצל כל הצדיקים בביאת משיח שאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. והנה, ידוע מאמר הבעש"ט73 שישנו משיח הפרטי בכל אחד ואחד, והוא בחי' יחידה שבנפש, וכן מובן גם מהמבואר באגה"ק74 ע"פ75 פדה בשלום נפשי, שישנו גאולה הפרטית שבכל אחד ואחד. והכח על גאולה הפרטית וביאת המשיח הפרטי שבכל אחד הוא ממשה רבינו, שהוא הנותן כח לגלות את משיח הפרטי, ועד שעי"ז באים לגאולה הכללית ע"י משיח הכללי, בחי' יחידה הכללית76. ולכן, כשם שמשה רבינו הגיע גם למעלת התשובה, כמו כן פועל הוא מעלת התשובה אצל כל בנ"י.

ח) וזהו

כי תשא את ראש בני ישראל וגו', דהנה, נתינת מחצית השקל הוא כללות ענין התשובה (כנ"ל ס"א), ולכן נאמר על זה כי תשא את ראש גו', ראש הו"ע עבודת הצדיקים, וכי תשא את ראש, נשיאות ראש, הוא ענין התשובה שנמשך גם בצדיקים. וזהו שממחצית השקל עשו את אדני המשכן, דכללות עבודת המשכן הו"ע עבודת הצדיקים (כנ"ל), לפי שע"י התשובה נעשה עילוי גם בעבודת הצדיקים. והנה, בענין התשובה שבמחצית השקל ישנם ב' דיעות, דעת הירושלמי4 שהי' זה לאחר חטא העגל, ודעת הזהר77 שהי' זה קודם חטא העגל. וההפרש ביניהם, שלשיטת הירושלמי הו"ע התשובה על חטא כפשוטו, ולשיטת הזהר הו"ע שלימות התשובה, שעז"נ78 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שהנשמה מתעלית למקורה ושרשה כמו שהיתה קודם ירידתה, שזוהי מעלת התשובה אצל צדיקים, ע"ד משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, אלא שזהו רק בחי' משיח הפרטי שבכל אחד, ועי"ז באים גם לבחי' משיח הכללי. והענין בזה, שתשובה זו (והרוח תשוב גו') שהנשמה מתעלית לשרשה כמו שהיתה קודם ירידתה, כיון שעז"נ79 ויפח באפיו נשמת חיים, ויפח דייקא, הרי זה בדוגמת ענין הנפיחה שעל ידה מגלים את האש שבגחלת בלבד, ולמעלה מזה הו"ע התשובה שעל ידה מגיעים

154

בבחי' צור, שורש ומקור האש שלמעלה גם מאש שבגחלת (כנ"ל ס"ו), וענין זה יומשך ויתגלה לעתיד לבוא, ע"י משיח הכללי, בכאו"א מישראל, ובכל ג' הבחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (דכשם שבחי' האש, הוי' אלקיך אש אוכלה הוא, נמשכת בכל ג' בחי' הנ"ל, כך תהי' גם המשכת בחי' צור בכל ג' בחי' הנ"ל), עד למטה מטה, וכמ"ש80 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו', שגילוי אלקות דבחי' צור יהי' גם בבשר הגשמי.

______  ______

1) תשא ל, יב-יג.

2) ראה גם רד"ה זה תרס"ה (סה"מ תרס"ה ע' קפט). פר"ת (סה"מ פר"ת ע' רסג). ועוד.

3) רד"ה זה תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' תתצג).

4) שקלים פ"ב ה"ג.

5) ח"ב רכד, א. וראה גם אור החמה שם בשם הרח"ו.

6) תשא לב, לד.

7) זהר ח"א לו, ב. נב, ב.

8) פרש"י תשא ל, טו.

9) ירושלמי שבת פ"ז ה"ב.

10) ראה רמב"ם ריש הל' בית הבחירה.

11) ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"ב ואילך (סה"מ ה'שי"ת ע' 112 ואילך).

12) בכל הבא לקמן – ראה ד"ה לא תבערו אש דש"פ ויקהל תרל"א [שהוא ד"ה כי ביום הזה יכפר וד"ה השיבנו תרל"א (נדפס בסה"מ תר"ל ע' שט ואילך. שיד ואילך) – בתוס' התחלה וסיום]. וראה גם ד"ה כי ביום הזה יכפר בלקו"ת אחרי כה, ג ואילך. ד"ה הנ"ל באוה"ת דברים ח"ה ע' ב'קכח ואילך. – לכמה ענינים המבוארים לקמן – ראה גם ד"ה וידבר גו' זאת חוקת דש"פ ויק"פ תשכ"א (תו"מ ח"ל ע' 188 ואילך).

13) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד (ע"פ ברכות לד, ב).

14) ראה זוהר ח"א קכט, ב. מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ה ח"א ע' תצד. אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תרפה.

15) תשא לג, כב.

16) ואתחנן ד, כד.

17) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד ה"א.

18) ראה רמב"ם שם ה"ב. שמו"ר פכ"ג, יג. במדב"ר פי"ד, יב. זח"ב כד, א (ובהנסמן בנצוצי זוהר שם). תניא רפי"ט.

19) שה"ש ו, ח.

20) ראה זח"ג עא, ב. תקו"ז בהקדמה (יד, ריש ע"ב). וראה ע"ז לה, ב.

21) תו"א מגלת אסתר צט, ב. לקו"ת שה"ש ח, א.

22) ראה גם סה"מ תרח"ץ ע' מח ואילך.

23) ישעי' מג, ז.

24) ראה לקו"ת שה"ש יד, ד. ובכ"מ.

25) ראה ברכות ו, סע"ב. וראה רמב"ם בהקדמה לפיה"מ ד"ה אח"כ ראה להסתפק.

26) פרש"י ורמב"ן עה"ת בראשית א, א. מדרש אגדה (הוצאת באָבער – לבוב, תרנ"ב) בראשית שם. וראה תנחומא (הוצאת באָבער) בראשית ג. ב"ר פ"א, ד. ויק"ר פל"ו, ד.

27) ישעי' כא, יב. וראה תו"א מקץ מב, ב. לקו"ת שה"ש לג, ג. ובכ"מ.

28) ישעי' מה, ז. ברכות ק"ש. וראה פרי עץ חיים שער הק"ש פ"א.

29) אבות פ"ו, ג.

30) ב"ר רפ"א.

31) משלי ח, ל.

32) זח"ב קסא, סע"א ואילך.

33) מיכה ז, יח.

34) ראה רמב"ם הל' פסולי המוקדשין רפי"ג ובמשנה למלך שם.

35) ראה רמב"ם שם פי"ח ה"ב.

36) ראה זח"ג לט, א. פח, ב. קעח, א.

37) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סי"ב. תניא רפל"ז. ספמ"ט. סה"מ תרח"ץ ע' נ ואילך. וש"נ.

38) משלי ד, כב.

39) עירובין נד, רע"א.

40) פאה פ"א מ"א. שבת קכז, סע"א.

41) ראה אוה"ת ואתחנן ע' סב-סג.

42) שבהערה 37.

43) ראה שבת יו"ד, א.

44) ראה נדרים פא, א ובר"ן שם. ב"ח או"ח סימן מז.

45) ראה בראשית א, כו.

46) ראה לקו"ת ויקרא ד, ב. מטות פא, ג.

47) ראה תניא אגה"ק ס"ה.

48) ראה תניא פ"ד. אג"ק חי"ח ע' תקנח.

49) ראה לקו"ת אמור לא, א. ובכ"מ.

50) תקו"ז בהקדמה (ג, ב).

51) ראה גם המשך מים רבים תרל"ו פל"ב. ובכ"מ.

52) ראה לקו"ת שה"ש לא, ג. קיצורים והערות לתניא ע' קה. סה"מ תרנ"ג ע' רכח. סה"מ תש"ח ע' 161 ובהערה שם.

53) פרק לה.

54) ראה זח"א כא, ב.

55) בלק כד, כ. וראה תו"א ס"פ תצוה. אוה"ת תצוה ע' א'תשג ואילך. ובכ"מ.

56) תהלים לו, יב.

57) תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, ב. קא, א).

58) תשא לג, כא.

59) שמו"ר פמ"ה, ו. וראה אוה"ת שם ע' תג ואילך.

60) ב"ר פס"ח, ט. וראה אוה"ת שם.

61) תשא לד, ו.

62) ראה ר"ה יז, ב. הובא בפרש"י עה"פ.

63) זח"ג קכט, א. ועד"ז שם רפט, א.

64) משלי יד, ד.

65) ע"ז ה, ב.

66) ראה ספר הישר לר"ת שער יג. הובא בשל"ה סט, א. וראה גם סה"מ תרפ"ט ע' 30.

67) ריש תענית.

68) ב"ב טז, א.

69) יהושע כד, ג.

70) ראה לקוטי תורה להאריז"ל פ' וירא (סוד העקידה).

71) ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.

72) ראה לקו"ת שבהערה הקודמת.

73) הובא במאור עינים פינחס כה, י. כתר שם טוב בהוספות סרי"ח. וש"נ. וראה גם סה"מ תרמ"ג ע' ע.

74) סוס"ד.

75) תהלים נה, יט.

76) ספר ארבע מאות שקל להאריז"ל (ע' רמא – בהוצאת ירושלים תשמ"ה). רמ"ז לזוהר ח"ב מ, ב. ח"ג רס, ב. סה"מ תרל"ה ח"א ע' רסו. תרח"ץ ע' ר. ובכ"מ.

77) ח"ב קצה, א. רכד, א.

78) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

79) בראשית ב, ז.

80) ישעי' מ, ה. וראה סה"מ תרצ"ו ע' 100. וש"נ. לקו"ש חכ"ב ע' 37 הערה 72. ועוד.