בס"ד. י"א ניסן (מאמר ב), ה'תשכ"ב

274

(הנחה בלתי מוגה)

גדול

העונה אמן יותר מן המברך1 כו' תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין2. ולכאורה צריך להבין, הרי כללות הענין דעניית אמן שייך ובא רק לאחר שישנו ענין הברכה ע"י המברך3, וא"כ, איך אפשר לומר שגדול העונה אמן יותר מן המברך. גם צריך להבין הקשר והשייכות דענין הברכה ועניית אמן לענין המלחמה, שכיון שבמלחמה ישנם אלה שמתחילים המלחמה, ואח"כ באים אלה שגומרים ומנצחים המלחמה, לכן גם בענין הברכה ועניית אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך.

ויש

לקשר ענין זה (גדול העונה אמן יותר מן המברך) עם מאמר חז"ל4 כל המברך מתברך בברכתו של הקב"ה, כמ"ש5 ואברכה מברכיך, דאף שהמברך מברך בברכת בשר ודם, מ"מ, ישנה ההבטחה והפס"ד שעי"ז מתברך הוא בברכה נעלית יותר, ברכתו של הקב"ה, שהיא באופן דתוספת מרובה על העיקר6. ועד"ז גם בענין הברכה ועניית אמן, כמבואר במפרשי הש"ס7 שעניית אמן מקיימת ומאמתת את הברכה, וכדאיתא בזהר8 כל ברכה דאתיבו עלה אמן דא איהו בקיומא כדקא יאות, להיות דבר של קיימא, באופן נצחי, היינו, שהעילוי שנעשה ע"י עניית אמן הוא ע"ד ובדוגמת העילוי שבברכתו של הקב"ה לגבי ברכת בשר ודם.

ב) ויובן

בהקדם המבואר בארוכה בהמשך חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום9, שהוא הרחב הביאור במאמרו של אדמו"ר הזקן ד"ה להבין ענין הברכות10, דהנה, כללות סדר ההשתלשלות הו"ע ברכתו של הקב"ה, שהרי התהוותו היא רק מפני שהקב"ה הוא עצם הטוב

275

וטבע הטוב להיטיב11, בתורת צדקה וברכה. וכשם שבברכות יש ב' סוגים, מטבע קצר (שפותח בברוך ואינו חותם בברוך) ומטבע ארוך (שפותח בברוך וחותם בברוך)12, כך גם בכללות סדר השתלשלות יש ב' הענינים דאריך אנפין וזעיר אנפין, ובלשון המדרש13 שמבאר הענין דצמצם שכינתו בין שני בדי הארון ע"פ משל ממראות גדולות ומראות קטנות, שזהו כללות הענין דאריך אנפין וזעיר אנפין14.

והענין

בזה15, דמטבע קצר קאי על אריך אנפין שהוא בדוגמת המעיין שנובע טיפין טיפין בלבד (ע"ד מטבע קצר), אלא שיש בו המעלה שמימיו נקראים בשם מים חיים, שקיימים לעד16, שזהו"ע תמידי, היינו, ענין שלמעלה מהגבלה, ולכן נקרא בשם אריך, ובלשון התו"א17 שגם בתחילתו הוא ארוך, היינו, שכל נקודה וכל טפה שבו הו"ע של אריכות, למעלה ממדידה והגבלה. אמנם כשהמעיין יורד למטה ונמשך בהנהר, הנה ככל שיורד ונמשך ה"ה בא בהרחבה והתפשטות יותר, שזהו"ע דמטבע ארוך (היפך המעיין שנובע טיפין טיפין, מטבע קצר). ועוד דוגמא להחילוק שבין מטבע קצר למטבע ארוך, כמארז"ל18 לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, שכל פרטי ההלכות שבאים אח"כ בהתרחבות והתפשטות (מטבע ארוך), נכללים בדברי הרב בדרך קצרה (מטבע קצר). ועד"ז הוא בהענין דכלל ופרט, ועוד כמה דוגמאות בזה. ומבאר בהמשך הנ"ל19, שענין הקיצור (מטבע קצר ודרך קצרה) אינו בסתירה לכך שנקרא בשם אריך, כי, ענין הקיצור הוא מצד הכלים, משא"כ מצד האור ה"ז באופן דאריך, שמורה על ריבוי האור. וכמבואר בארוכה בביאורי הזהר20 בהטעם שלפעמים מצינו שלמעלה הו"ע הריבוי ולמטה הו"ע המיעוט, ולפעמים מצינו להיפך (שלמעלה הו"ע המיעוט ולמטה הו"ע הריבוי), שענין זה תלוי בהחילוק שבין אורות לכלים, היינו, שמצד האורות, הנה למעלה יותר האורות הם בריבוי יותר (אריך), ומצד

276

הכלים, הנה למטה יותר הכלים הם בריבוי יותר, ולמעלה הכלים הם במיעוט (מטבע קצר).

והנה

מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך. והענין בזה21, שהפתיחה בברוך ענינה פעולת הברכה וההמשכה למטה. וכיון שבחינת אריך אנפין (מטבע קצר) מצד עצמו הוא למעלה מעלה מכללות סדר השתלשלות, לכן צריך להיות בו הפתיחה בברוך כדי לפעול ענין ההמשכה למטה. אמנם, הענין דחותם בברוך הוא כמו לשון חותם שעל האגרת מבחוץ כדי שלא יקרא באגרת הזאת איש זר, ודוגמתו בענין הברכה שלא תומשך למקום וענין בלתי רצוי, וזהו גם שחותם הוא אותיות חומת תחום, שסוגרים ומגבילים את המשכת הברכה באופן שעד פה תבוא ההשפעה, ולא תגיע לאלה הנמצאים מבחוץ. וענין זה (חותם בברוך) אינו צריך להיות במטבע קצר, בחי' אריך, כיון שבבחי' זו לא שייך כלל ענין הרע, כמ"ש22 לא יגורך רע, היינו, ששם אין מקום ליניקה דלעו"ז. ורק במטבע ארוך, היינו, בהמשכה בסדר השתלשלות, ובפרט בעולמות בי"ע עד לעוה"ז הגשמי והחומרי, ששם יש מקום ליניקה דלעו"ז, אזי יש צורך בהחתימה בברוך.

ג) ועוד

ענין23 בהפתיחה בברוך שבמטבע קצר, בחי' אריך אנפין (נוסף על הפתיחה לפעול ההמשכה למטה מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות), שגם היא באה בשביל לדחות יניקת החיצונים [אלא שאין זה כמו החתימה בברוך שבמטבע ארוך שענינה שלא ינקו החיצונים מריבוי הצמצומים עד למטה ביותר, כי אם אדרבה], שלא ינקו ממקום גבוה ביותר, מבחי' אריך אנפין. והענין בזה, דהנה, בבחי' אריך אנפין כתיב כחשיכה כאורה24, אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו גו'25, ולכן יכול להיות משם יניקת החיצונים26. וכידוע27 בענין גלות מצרים, דבי' עסקינן, שזהו מצד יניקת פרעה בהעורף דאריך אנפין, דאף שאין זה אלא מבחי' העורף בלבד, כמאן דשדי בתר כתפוי28, שיריים בלבד, ה"ז ג"כ ריבוי עצום כו', כמבואר בארוכה בדרושי עבדים היינו

277

כו'29. ולזה צריך להיות הענין דפותח בברוך, שההמשכה מבחי' אריך אנפין תהי' רק לצד הקדושה, ולא ינקו החיצונים משם.

ויובן30

ע"פ מ"ש בזהר31 כד ברא קב"ה עלמא כו' באת בי"ת דאיהו סימן ברכה ובי' אשתכלל עלמא ואתברי, ואי תימא דאל"ף איהו רישא דכל אתוון כו' בגין דאקרי בי' ארור כו' לא אתברי בי' עלמא. וענינו בספירות, דהנה, אל"ף, שרומז על אלופו של עולם, קאי על אריך אנפין32, שמשם יכול להיות יניקה גם ללעו"ז שנקראת בשם ארור, כיון דכחשכה כאורה. ולכן היתה ברה"ע באות בי"ת (דבראשית), סימן ברכה, ע"ד פותח בברוך (פותחין בברכה), שזהו כללות הענין דסדר השתלשלות ע"י ההתלבשות תחילה בספירת החכמה, אות בי"ת33, שענינה ביטול, שלכן ההמשכה היא רק בצד הקדושה שיש בה הביטול לאוא"ס ב"ה (כמבואר בספר תניא קדישא34). וזהו ג"כ מה שבבחי' החכמה יש ג"כ קצת דין [כמבואר בהוספות לתו"א35 שנחלקו המקובלים אם החכמה הוא דין או חסד, והאריז"ל הכריע ששניהם אמת כו'], שעי"ז תהי' ההמשכה רק במקום הביטול כו'. אמנם, לאחרי שנברא העולם באות בי"ת, יכולה להיות גם הפתיחה באל"ף, שזוהי הפתיחה דעשה"ד באנכי הוי' אלקיך36. והענין בזה, שלאחרי שישנה כבר הפתיחה בברוך, אזי יכולה להיות גם ההמשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, מבחי' אריך אנפין, באופן שתומשך רק לצד הקדושה, ולא ינקו החיצונים ממנה. וזהו שמטבע קצר פותח בברוך, שהפתיחה בברוך פועלת שגם ההמשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, למעלה גם מראשית ההשתלשלות בספירת החכמה (אות בי"ת), מבחי' אריך אנפין, תהי' לצד הקדושה בלבד, ולא ינקו החיצונים משם.

ויש

לקשר זה עם ימי הפורים [ע"פ מארז"ל37 מיסמך גאולה לגאולה], שחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך

278

מרדכי38. דהנה, ענין המן שהפיל פור הוא הגורל39, שגורל הוא למעלה מהשכל40 (ענין המוחין שכללותם הו"ע החכמה), הוא ע"ד כחשכה כאורה, שאין חילוק בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו, שההמשכה יכולה להיות לא רק לבחי' ברוך מרדכי אלא גם לבחי' ארור המן. והנס דפורים הוא ע"ד פותח בברוך, שגם מהבחי' דלא ידע כו' יומשך רק בבחי' ברוך מרדכי, ולא בבחי' ארור המן, היינו, שלא תהי' יניקה לארור המן מבחי' היותר גבוה דעד דלא ידע.

ד) ועפ"ז

יתבאר הענין דגדול העונה אמן יותר מן המברך, דהנה, ענין הברכה (מברך) הוא באות בי"ת, שזהו"ע פותח בברוך, ולאח"ז ישנו הענין דאמירת אמן (העונה אמן) שהוא באות אל"ף, שזהו ע"ד הפתיחה באות אל"ף דעשה"ד לאחרי שישנה הפתיחה בברוך ע"י התחלת הבריאה באות בי"ת. והענין בזה, שכללות ענין הברכה הוא בדוגמת ענין המלחמה עם הלעו"ז שלא תהי' יניקה כו', שהרי אפילו בברכה במטבע קצר, בחי' אריך אנפין, יכולה להיות היניקה של פרעה מהעורף דא"א, מצד כחשכה כאורה, כנ"ל. ולכן יש צורך בענין של מלחמה לפעול שתהי' ההמשכה בצד הקדושה בלבד. וענין זה נעשה ע"י המברך, שזהו"ע דפותח בברוך, ולאח"ז ישנו גם הענין דעונה אמן, שאמן הוא באל"ף דוקא, שמורה שההמשכה היא לא רק מבחי' החכמה (אות בי"ת) שהיא ראשית סדר השתלשלות, אלא שניתוסף בזה גם מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות, הוספה שמרובה על העיקר (כנ"ל ס"א), מבחי' אריך אנפין, שכל נקודה ונקודה שבו היא באופן שכולו ארוך (כנ"ל ס"ב), ואעפ"כ תהי' ההמשכה רק לצד הקדושה, באופן שלא יגע בו זר. וזהו גדול העונה אמן יותר מן המברך, כי, המברך שפותח בברוך ענינו ספירת החכמה, שהיא כבר ההתחלה דסדר השתלשלות, ועם היותה התחלה בלבד, ובמילא המדידה וההגבלה היא נעלית ביותר, ה"ז כבר ענין של מדידה והגבלה. וכיון שהכוונה היא להיות41 דירה לו (לעצמותו) ית'42, צ"ל המשכה מבחי' שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, שזהו"ע דהעונה אמן שהוא גדול יותר מן המברך. אלא שצ"ל הקדמת המברך שפותח בברוך, כדי שההמשכה שלמעלה ממדידה והגבלה תומשך רק לצד הקדושה.

279

ה) אמנם

פעולת הפתיחה בברוך, שההמשכה היא ע"י בחי' החכמה, כדי שלא ינקו החיצונים מבחי' אריך אנפין שלמעלה ממדידה והגבלה, היא רק בעולם האצילות, שבו היא ההתפשטות דבחי' החכמה (כמשנת"ל במאמר הקודם43). ובעולם האצילות מספיק הענין דפותח בברוך שעי"ז נדחית יניקת החיצונים מהבחי' דכחשכה כאורה, ואין צורך בהחותם בברוך (דמטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך) שענינו לדחות יניקת החיצונים מריבוי הצמצומים, כי בעולם האצילות לא יגורך רע, ולא שייך שם יניקת החיצונים מסדר ההשתלשלות בריבוי הצמצומים. אבל כיון שתכלית הכוונה היא (לא בעולם האצילות, אלא) שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים41, בעולמות בי"ע, וביחוד בעולם העשי', שנקרא עולם הקליפות והסט"א שהרשעים גוברים בו (כמבואר בתניא44), לכן צריך להיות גם הענין דחותם בברוך שלא יגע בו זר, היינו, שגם בריבוי ההשפעה למטה לא תהי' יניקה לחיצונים. ועד"ז בפורים, שהטבעת וחותם המלך ניטלה מהמן וניתנה למרדכי45, וכן את בית המן נתתי למרדכי46, שזהו ע"ד הענין דחותם בברוך, שלא תהי' יניקת החיצונים גם מריבוי הצמצומים.

וזהו

ענין שגוליירין מתגרין במלחמה וגבורים יורדין ונוצחין, היינו, שלא מספיק התחלת המלחמה שלא ינקו החיצונים מבחי' אריך אנפין (שענין זה נעשה ע"י המברך שפותח בברוך), אלא צריך להיות גם גמר ונצחון המלחמה, שגם בריבוי ההשפעה למטה ביותר לא תהי' יניקה לחיצונים. וענין זה נעשה ע"י העונה אמן, שאמן הוא באל"ף, שמורה על ההמשכה מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות (כנ"ל), שעל ידה נעשה הנצחון, כמבואר בהמשך המאמרים דיום ההילולא47 שבשביל ענין הנצחון ישנו בזבוז האוצרות שהיו כמוסים וחתומים מעין כל רואה, שזהו"ע שלמעלה לגמרי מסדר השתלשלות, שמשם נמשך להיות חותם בברוך, שגם בריבוי ההשפעה למטה לא יגע בו זר. וזהו שהעונה אמן מקיים ומאמת את הברכה, דאמת הוא חותמו של הקב"ה48, שהתחלתו

280

באל"ף וסיומו בתי"ו, שמורה על ההמשכה מבחי' אריך אנפין שלמעלה ממדידה והגבלה (מטבע קצר), כפי שנמשכת ובאה בכל האריכות דסדר השתלשלות (מטבע ארוך) עד למטה מטה בסופא דכל דרגין, שגם שם תהי' ההמשכה באופן שיש בה החותם שלא יגע בו זר. וזהו49 שאמן בגימטריא הוי' אד'50, שרומז על יחודא עילאה ויחודא תתאה, היינו, שלא רק ביחו"ע אלא גם ביחו"ת תהי' ההמשכה באופן שלא יגע בו זר.

ו) וביאור

הענין בעבודת האדם, דהנה, הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל51, וירידתה מאיגרא רמה (איגרא באל"ף, למעלה מהבי"ת, שלכן נקראת בשם רמה) לבירא עמיקתא52, היא לא בשביל עצמה, אלא בשביל לתקן את הגוף ונפש הבהמית51, שזהו כללות ענין המלחמה (שהובא בגמרא בענין המברך והעונה אמן) של הנשמה עם הלעו"ז שבהגוף ונפש הבהמית. ובזה גופא יש התחלת המלחמה וגמר ונצחון המלחמה. התחלת המלחמה היא התחלת העבודה בכל יום ויום בעבודת התפלה, ואח"כ לימוד התורה, מבית הכנסת לבית המדרש53. אלא שכל זה הוא עדיין בהעולם דתומ"צ, שהוא ע"ד עולם האצילות. ונוסף לזה צ"ל העבודה בעולם, הנהג בהם מנהג דרך ארץ54, שהו"ע גמר ונצחון המלחמה, שזהו הקיום בפועל דכל הענינים שנעשו ע"י עבודת התפלה ולימוד התורה שבהתחלת היום, בדוגמת קיום הברכה ע"י העונה אמן.

ובפרטיות

יותר, הנה, מצד הנשמה נעשית העבודה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, היינו, שהעבודה היא מצד בחי' הגורל שבנשמה55, שלמעלה מכחות פנימיים, שזהו"ע דבכל מאדך56 שבעבודת התפלה, ועד"ז בלימוד התורה שלומד בלי מדידה והגבלה, כיון שישנו הענין דברכו בתורה תחילה57, שישנו בזה נותן התורה שהוא למעלה ממדידה והגבלה. וכיון שהעבודה היא בכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך58, ה"ז באופן קיים ונצחי בכל המצבים, גם בעבודתו בעולם באופן

281

דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, בעניני ממון, שזהו הפירוש דבכל מאדך בכל ממונך58. אמנם, העבודה דבכל מאדך שלמעלה ממדידה והגבלה צריכה להיות קשורה גם עם עבודה מסודרת בכחות פנימיים, בכל לבבך ובכל נפשך56, ועד להקיום דתומ"צ בגשמיות, שזהו"ע דפותח בברוך, בחי' החכמה, שהיא התחלת כחות פנימיים. והענין בזה, שכאשר העבודה היא ללא סדר, עבודה דתהו, שזהו"ע פלשתים דקדושה, יכול לבוא מזה הענין דפלשתים דלעו"ז, כמבואר בתו"א59 בענין ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה60. וע"ד משנ"ת במאמר שלפנ"ז61, שאף שעבודת הרצוא היא עבודה נעלית ביותר, נכנס לפני ולפנים62, מ"מ, צ"ל הרצוא בהגבלה – לא מצד המדידות וההגבלות דלמטה, אלא מצד זה שמתבטל ממציאותו (שלא יהי' הרצוא מצד הרצון שלו) להיות רק המציאות דלמעלה. ועד כדי כך, שלולי הגבלת הרצוא יכול לבוא למצב הפכי, שזהו"ע דינחם העם גו' ושבו גו', ודוגמתו בב' ההפכים דבקרבתם לפני הוי' וימותו, שנשמתם נשרפת, ואילו גופם קיים63, בלא ביטול64. וזהו"ע דפותח בברוך, שכאשר העבודה היא בכחות פנימיים, אזי גם העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה היא באופן שלא יהי' מזה יניקה לפלשתים דלעו"ז כו'. אמנם, כללות הענין דפותח בברוך, שהעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה תהי' קשורה עם כחות פנימיים, אינו אלא בעבודתו בד' אמות של תורה ותפלה, ששייך רק לעניני התומ"צ, ואינו שייך לעניני העולם, שבהיותו במעמד ומצב זה ה"ה כדבעי לי' למהוי65. אבל עדיין לא יודעים כיצד תהי' הנהגתו ומעמדו ומצבו בירידתו למטה. וכמבואר בהמשך תער"ב66 שהעבודה צריכה להיות באופן שתהו ותיקון יהיו מתאימים זל"ז, דאל"כ, יכולים להיות ענינים של בלבולים כו', עד שלא יתקיים הרצון העליון. וזהו גם מ"ש בהשיחה הקשורה עם המאמר דאחרי מות67, שענין הרצוא, עד להעלאה הכי עליונה, צריך להיות נרגש וניכר במעשה בפועל דוקא. ולכן, נוסף על הענין דפותח בברוך שע"י המברך, צ"ל גם גמר ונצחון המלחמה ע"י העונה אמן, שפעולת הפתיחה בברוך (ע"י כחות פנימיים) בעבודה

282

שלמעלה ממדידה והגבלה, תומשך (לא רק בעולם האצילות, במטבע קצר, היינו, בעבודה בעניני קדושה בלבד, אלא) באופן של מטבע ארוך, עד למטה מטה, מקצה הארץ68, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, דירה בתחתונים דוקא (כמבואר בתניא69), כמו העונה אמן שמאמת ומקיים את אמירת הברכה, היינו, שאמירת הברכה היא עדיין במדידה והגבלה, ואח"כ יכול להיות בזה שינוי כו', ובזה היא הפעולה דהעונה אמן, לקיים ולאמת את הדבר שלא יהי' בו ענין של שינויים, אלא יהי' דבר קיים ונצחי.

ז) וכן

הוא גם בהברכות שבנ"י מברכים איש לרעהו, שישנה פעולת המברך, ולאח"ז ישנה הפעולה דהעונה אמן, שעל זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך, כיון שהעונה אמן ממשיך בהברכה ענין הקיום והאמיתיות דחותמו של הקב"ה אמת, שיומשך מהאל"ף, בחי' שלמעלה ממדידה והגבלה, עד להתי"ו, סוף כל האותיות, שענינם הוא המשכה והשפעה, היינו, שתהי' ההשפעה עד למטה מטה. וזהו גם הענין דכל המברך מתברך, כהבטחת הקב"ה בכתוב ואברכה מברכיך, להתברך בברכתו של הקב"ה שתוספתו מרובה על העיקר, היינו, ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, ע"ד בכל מאדך, שנמשכת למטה מטה, בבני חיי ומזוני רויחי.

______  ______

1) כנראה גם בקשר להברכות שברכו את כ"ק אדמו"ר שליט"א לרגל מלאות ששים שנה (המו"ל).

2) ברכות נג, ב. מס' נזיר בסופה.

3) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סקכ"ד סי"א.

4) סוטה לח, ב.

5) לך לך יב, ג.

6) ב"ר פס"א, ד. ועוד.

7) ראה רש"י שבועות לו, א.

8) ח"ג רעא, א.

9) תרל"ח.

10) תו"א בראשית ו, סע"א ואילך (וראה גם אוה"ת בראשית (כרך ג) תקנא, א ואילך).

11) ראה עמק המלך שער שעשועי המלך רפ"א. תניא שעהיוה"א פ"ד (עט, א). הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א במאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים ע' ה.

12) ירושלמי ברכות פ"א ה"ה.

13) ראה ב"ר פ"ד, ג. תנחומא ויקהל ז.

14) לקו"ת קרח נג, ב.

15) ראה אוה"ת שם תקסג, ב ואילך. המשך חייב אדם לברך שם פל"ג.

16) ראה פרה פ"ח מ"ט.

17) תולדות יח, סע"ד.

18) פסחים ג, ב. וש"נ.

19) פרק לג.

20) חיי שרה קלא, ד. וראה גם תו"ח חיי שרה קכו, ד. וראה ספר הערכים-חב"ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ביחס לכלים ס"ז. וש"נ.

21) ראה תו"א שם ו, ג. אוה"ת שם תקסד, ב ואילך. המשך חייב אדם לברך שם פל"ד.

22) תהלים ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, סע"ג.

23) ראה אוה"ת שם תקסה, סע"א ואילך. המשך הנ"ל שם.

24) תהלים קלט, יב.

25) איוב לה, ז.

26) סה"מ תרנ"ט ס"ע קנב ואילך. תש"ד ע' 84 ואילך. ובכ"מ.

27) פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ז.

28) תניא פכ"ב (כז, ב).

29) ד"ה עבדים היינו בסידור (עם דא"ח) רצג, ג ואילך. ועם הגהות – אוה"ת שמיני ע' כט ואילך.

30) ראה אוה"ת שם תקסה, ב ואילך. המשך הנ"ל שם.

31) ר"פ ויגש. ועוד. ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (קרוב לסופה). ועד"ז הוא בתנחומא בראשית ה. ב"ר פ"א, יו"ד. תדא"ר פל"א (קרוב לסופו). וראה גם לקו"ת ראה יט, ב. אוה"ת בראשית מד, ב. אמור (כרך ג) ס"ע תתנז ואילך. ובכ"מ.

32) תו"א קי, ג. וראה אוה"ת אמור שם ע' תתנט.

33) לקו"ת אמור לז, ב. אוה"ת אמור שם.

34) פרק יט.

35) קז, ג. וראה גם סהמ"צ להצ"צ ע, א.

36) יתרו כ, ב.

37) מגילה ו, סע"ב.

38) שם ז, ב.

39) אסתר ג, ז.

40) ראה תו"א מג"א צג, ד. ובכ"מ.

41) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

42) ראה המשך תרס"ו ס"ע ג. ועוד.

43) ד"ה וידבר גו' אחרי מות ס"ה (לעיל ע' 266).

44) פ"ו (יו"ד, סע"ב) – מע"ח שער מב ספ"ד.

45) אסתר ח, ב.

46) שם, א-ז.

47) ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פי"א (סה"מ ה'שי"ת ע' 132). וראה גם במאמר הקודם – ד"ה וידבר גו' אחרי מות ס"ז (לעיל ע' 270).

48) שבת נה, א. ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א. דב"ר פ"א, יו"ד. שהש"ר פ"א, ט (א). וראה אוה"ת שם תקסו, א. המשך חייב אדם לברך שם.

49) ראה אוה"ת שם תקנב, רע"א. המשך הנ"ל שם פ"ה (ע' ז).

50) פע"ח שער כוונת אמן רפ"א. שעה"כ ענין כוונת חזרת העמידה דרוש ה' (ערב, א – הוצאת ת"א תשכ"ג). וראה רוקח סש"ל. זח"ב קעח, א.

51) תניא פל"ז (מח, ב).

52) לשון הש"ס – חגיגה ה, ב.

53) סוף מסכת ברכות. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"א.

54) ברכות לה, ב.

55) ראה סה"מ תרצ"ו ע' 57.

56) ואתחנן ו, ה.

57) ראה נדרים פא, א. ב"מ פה, ריש ע"ב (שו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ז). וראה רבנו יונה – הובא בר"ן לנדרים שם. ב"ח או"ח סמ"ז.

58) ברכות נד, א (במשנה). ספרי (הובא בפרש"י) עה"פ.

59) בשלח סא, ג ואילך.

60) בשלח יג, יז.

61) ד"ה וידבר גו' אחרי מות (לעיל ע' 263 ואילך).

62) ויק"ר פ"כ, ח.

63) שבת קיג, ב. סנהדרין נב, א. וראה אוה"ת אחרי ע' תקנא. סה"מ תרכ"ט ע' רפ. תרנ"ב ע' עה.

64) ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 210.

65) ראה כתובות סז, רע"א.

66) ח"א ע' תקצט ואילך.

67) תרמ"ט – נדפסה בהוספה לד"ה הנ"ל (סה"מ תרמ"ט ע' תקסג. מאג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תז).

68) לשון הכתוב תהלים סא, ג – הקאַפּיטל שמתחילים לומר בי"א ניסן השתא (ראה סה"מ י"א ניסן ח"א ע' 1 ואילך). וראה גם במאמר הקודם – ד"ה וידבר גו' אחרי מות ס"ט (לעיל ע' 271).

69) פל"ו.