בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ב.

330

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1, שהבעש"ט גילה, שאחרון של פסח קשור עם משיח, ובפרט הסעודה (השלישית) דאחרון של פסח, שנקראת סעודת משיח.

והדיוק בזה – שהבעש"ט גילה (ולא חידש) את הענין, היינו, שענין זה הי' גם מקודם לכן, אלא שהי' בהעלם, והבעש"ט גילה זאת. וכמו כל הענינים שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שלהיותו "תלמיד ותיק", הרי הענינים שאומר ניתנו למשה מסיני2, אלא שהיו בהעלם, והוא מגלה אותם מן ההעלם אל הגילוי.

ואין להקשות דלכאורה ממה-נפשך: כיון שהענין הי' גם מקודם לכן, למה לא ידעו אודותיו – כי, כך הוא הסדר בתורה, שכל ענין יש לו זמן מתי ועל ידי מי צריך להתגלות, ו"את הכל עשה יפה בעתו"3.

ובכל אופן, אע"פ שבתחילה הי' הדבר שייך רק ליחידי סגולה, הנה לאחרי שנתגלה לכל ע"י הבעש"ט, הרי זה ככל הענינים שבתורה ששייכים לכאו"א מישראל, "תורה אחת לכולנה"4.

ב. וביאור הטעם שענין זה נתגלה ע"י הבעש"ט5 – יש לבאר ע"פ מ"ש בזהר6 "בהאי חיבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים".

ובהקדמה – שאין הכוונה ללימוד הזהר וחכמת האמת באופן סתום ונעלם כדרך לימוד הקבלה, כי אם, ללימוד פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה – כלשון הזהר7: "יתפרנסון מהאי חיבורא דילך", היינו8,

331

שהלימוד הוא באופן של פרנסה, שהו"ע המזון, שנעשה דם ובשר כבשרו, שזהו ע"י הלימוד באופן של הבנה והשגה בשכל דוקא, עד שמתאחד לגמרי עם האדם, כמבואר בתניא9. והרי ענין זה התחיל ע"י הבעש"ט.

ולכן:

אף שענינו של משיח התחיל מיד ברגע שלאחרי החורבן, כמסופר במדרש10 שכאשר געתה פרתו, אמרו, שחרב ביהמ"ק, וכאשר געתה פרתו ברגע שלאח"ז, אמרו, שנולד מושיען של ישראל – הרי אז הי' זה באופן ד"אחישנה"11, ולא באופן ד"בעתה"11, וידוע12 שכאשר הגאולה היא באופן ד"אחישנה", הרי זה לא רק מהירות בזמן, אלא גם מהירות ודילוג בנוגע לכמה ענינים בתורה, ודוקא כאשר הגאולה היא "בעתה" – לאחרי אריכות הגלות – ניתוספו גם כו"כ ענינים בתורה.

וע"ד שאמרו רז"ל13 "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".

וכמובן גם מצד הענין ד"חלקנו בתורתך"14:

ידוע15 שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה שאינו יכול להתגלות אלא על ידו דוקא, בהיותו נשמה בגוף דוקא (כידוע שהתגלות התורה היא ע"י נשמות בגופים דוקא), וגם בהיות נשמתו למטה בגוף אין יכול להתגלות חלקו בתורה אלא לאחרי שמגיע למעלת השכל, כיון שהתורה ניתנה בהבנה והשגה דוקא.

ומזה מובן, שאילו היתה הגאולה באופן ד"אחישנה", במהירות בזמן – הרי כאשר מדלגים כו"כ דורות בזמן, אזי בדרך ממילא מדלגים גם על כו"כ ענינים בתורה שאינם יכולים להתגלות אלא במשך כו"כ דורות.

וזהו גם החילוק שאילו היתה הגאולה באה באופן ד"אחישנה", אזי לא היו זקוקים לכל עניני ההכנות הקשורים עם הגאולה העתידה; משא"כ עתה – לאחרי דברי הגמרא16 שכבר "כלו כל הקיצין", ובפרט בזמן האחרון, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר17 שנשאר רק לצחצח את הכפתורים

332

– צריכים להשלים את כל עניני ההכנות, ובכללם גם עריכת הסעודה דאחרון של פסח שנקראת בשם סעודת משיח, כהכנה לגאולה העתידה לבוא בקרוב.

ג. וביאור שייכותה של סעודה זו לביאת המשיח:

החידוש שיהי' בביאת המשיח הוא ההתקשרות של האלקות עם הגשמיות, עד כדי כך, ש"ראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"18, היינו, שהבשר הגשמי יהי' קשור עם אלקות באופן של ראי', שזה מורה על עוצם מעלת הגילוי, שלא יהי' צורך בהכנות לקלוט ("דערהערן") אלקות, כיון שיראו זאת מיד.

והענין בזה:

בנוגע לראי' – אין צורך ביגיעה והכנה, אלא זהו ענין שבא מעצמו וממילא, שלא כמו ענין שכלי שבא ע"י לימוד והתבוננות דוקא.

ובזה גופא יש מעלה בראי' אפילו לגבי שמיעה:

גם בשמיעה אין צורך ביגיעה והכנה, אלא היא באה מעצמה וממילא,

– וכפי שמצינו במעלת אברהם אבינו ש"לבסוף המליכו (הקב"ה) על מאתים וארבעים ושמונה אברים"19, כולל גם "שתי עינים ושתי אזנים" ש"אינם ברשותו (של אדם), שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע"20

ומ"מ יש מעלה בראי' לגבי שמיעה21 – כי, אע"פ שגם השמיעה היא מיד, ללא הכנות, מ"מ, כדי לתפוס את הדבר ע"י שמיעה, צריכים תחילה לאסוף וללקט את כל הפרטים, ומזה באים אח"כ לכלל הדבר; משא"כ בראי', הרי כאשר מביטים על הדבר רואים מיד את העצם.

ועוד זאת במעלת הראי' לגבי שמיעה – כידוע שע"י ראי' נעשית התאמתות היותר גדולה, וגם ההתקשרות שע"י הראי' היא גדולה ביותר, עד כדי כך, שמצינו שעי"ז יכול להיות ענין של לידה22.

וזהו תוכן היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'" – שבביאת המשיח תהי' התקשרות האלקות עם הגשמיות עד כדי כך שהבשר

333

הגשמי, ללא הכנות כלל, יראה אלקות, באופן של התאמתות והתקשרות היותר גדולה.

וכיון שכל הענינים דלעתיד נמשכים ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו23, שלכן צריכה להיות העבודה עכשיו מעין הגילוי דלעתיד – לכן נעשית ההכנה לזה ע"י סעודה גשמית הקשורה עם האורות היותר עליונים, שזהו ענינה של סעודת משיח.

ד. וזהו גם הטעם שענין זה קשור עם אחרון של פסח דוקא, יו"ט שני של גלויות24:

ידוע25 החילוק שבין שבת ליו"ט, שענין היו"ט הוא "מקראי קודש"26, שקוראים וממשיכים את הקודש בזמן שמצד עצמו הוא חול. וענין זה מודגש יותר ביו"ט שני של גלויות, שזהו זמן נוסף שמצד עצמו הוא חול, ואעפ"כ מקשרים אותו עם קודש.

ולהעיר מהמבואר בלקו"ת27 בפירוש דברי המדרש28 "אמרה כנס"י בא"י הייתי שומרת יום אחד, עכשיו שני ימים, סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן, ואיני מקבלת אלא על יום אחד", לפי ש"אותה ההארה המאיר בחו"ל בשני ימים מאיר בא"י ביום אחד, לקורבתו אל מקורו". אבל אעפ"כ, יש מעלה ביו"ט שני של גלויות, שהרי ישנם עוד כ"ד שעות שמצד עצמם הם חול, ואעפ"כ מקשרים אותם עם קודש.

ועוד זאת, שגם מעלת הקדושה דאחרון של פסח היא גדולה יותר מאשר שביעי של פסח, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר29, ששביעי של פסח שייך למשה רבינו, ואילו אחרון של פסח שייך למשיח.

ונמצא, שאחרון של פסח (יו"ט שני של גלויות) הוא זמן שמצד עצמו הוא חול יותר מאשר הזמן דיו"ט ראשון, ואעפ"כ מקשרים אותו עם קדושה נעלית יותר מאשר שביעי של פסח.

וזוהי השייכות דסעודת משיח (סעודה גשמית הקשורה עם האורות היותר עליונים) לאחרון של פסח דוקא – כי, המשכת הקדושה בזמן שמצד עצמו הוא חול הרי זה תוכן הענין דהמשכת אלקות בגשמיות, כיון

334

שענין הגשמיות כפי שמתבטא בענין הזמן הוא זמן של חול, ולכן, סעודת משיח באחרון של פסח היא ההכנה שהיא דוגמת הגילוי ד"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'".

ה. ובכל אופן, אפילו אם לא מבינים בשכל כיצד מהוה סעודה זו הכנה לביאת המשיח, הרי, החידוש בהגילוי דלעתיד אינו בענין ההבנה וההשגה, אלא בענין הראי' דוקא.

והענין בזה:

נתבאר לעיל (ס"ג) שבראי' לוקחים מיד את העצם, וממנו לוקחים אח"כ גם את הפרטים (דלא כבשמיעה, שמהפרטים באים אל הכלל), וע"י הראי' נעשית ההתאמתות היותר גדולה.

וזהו גם מה שענין הראי' מכריח את השכל (ולא להיפך) – שכאשר רואה את הדבר, הרי גם אם בתחילה היו לו ראיות בשכל באופן הפכי, הנה ע"י הראי' מתאמת אצלו הדבר כמו שרואה, ומצד זה מתחיל לחפש גם טעמים בשכל, עד שמתקבל הדבר גם בשכלו.

בביאת המשיח יקויים היעוד "וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שיראו במוחש את הכח האלקי הפועל שבנפעל, ועד שלא יוכלו להבין כלל מדוע היו צריכים להתייגע כל כך עם מציאות העולם, בה בשעה שכל מציאותו אינו אלא "פי הוי' דיבר", עשרה המאמרות שבהם נברא העולם30.

וכיון שהגילוי דלעתיד הוא באופן של ראי', הרי גם בנוגע להכנה לגילוי זה, לא נוגע ("עס מאַכט ניט אויס") אם אין הדבר מובן בשכל כו'.

ו. ויהי רצון שכל זה יהי' באופן ד"אחישנה",

– שהרי גם בהאופן ד"בעתה" גופא ישנם כמה סדרים ואופנים, הנה בהאופן ד"בעתה" גופא יהי' זה באופן ד"אחישנה" –

וכפסק הרמב"ם31 "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין", ואדמו"ר הזקן מוסיף באגרת התשובה32 [שגם זה קשור עם משיח, שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"33] – "תיכף ומיד"34.

* * *

335

ז. עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה הנ"ל35 (שבה סיפר שהבעש"ט גילה את הענין דסעודת משיח), שבפעם הראשונה שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אכל סעודה זו ביחד עם תלמידי הישיבה, בשנת תרס"ו, צוה ליתן לתלמידים ד' כוסות יין, ואז התבטא ("ער האָט זיך דאַן אַרויסגעכאַפּט"), שד' הכוסות של הלילות הראשונים דפסח שייכים למשה רבינו, וד' הכוסות דאחרון של פסח שייכים למשיח.

ומאז נקבע הסדר אצל תלמידי התמימים, שבאחרון של פסח שותים ד' כוסות.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קדושה לא זזה ממקומה36. ולכן, כל אלו שלמדו פעם בתומכי- תמימים, ידרשו מהישיבה ד' כוסות.

[כמה מהמסובים התחילו למזוג מהיין שהכינו לעצמם, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

אע"פ שקדושה לא זזה ממקומה, הרי רואים במוחש שישנם כאלו שלאחרי שיצאו מבין כתלי הישיבה, לא נשארו באותו ציור... ועד שהם נמצאים בציור שהוא "מקצה הארץ"37 וכו'. אמנם, במה דברים אמורים, כאשר נמצאים בפני עצמם ("ווען מ'מאַכט יו"ט פאַר זיך"...), משא"כ כאשר משתתפים עם הישיבה, שאז ישנה מעלת הציבור, שעז"נ38 "הן א-ל כביר ולא ימאס".

ובכלל, כיון שזהו מנהג שנקבע ע"י כ"ק אדנ"ע, יש להשתדל עד כמה שאפשר שיהי' זה באותו אופן כפי שהי' בפעם הראשונה, והרי אז ניתנו ד' הכוסות ע"י הישיבה. ולכן דייקתי בלשוני שידרשו מהישיבה את ד' הכוסות.

והעצה לזה – דלכאורה הרי זה ענין ששייך לעבר, שהרי ביו"ט אי אפשר להקנות – ליתן היין להישיבה במתנה, וליקח אח"כ את היין מהישיבה39.

ובפרט אלו שנותנים כסף לישיבה כדי שיהי' להם חלק בלימוד התורה [שהרי "יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה, והוא

336

ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר (כשמעון אחי עזרי'40), אבל אם כבר עסק בתורה, אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו"41] – יכולים לדרוש מהישיבה שיתנו להם ד' כוסות.

וכיון ש"טוב עין הוא יבורך"42, הרי זה גופא יכסה את הגרעונות של הישיבה, ומכ"ש את הגרעון של ד' הכוסות.

* * *

ח. בנוגע לתקנה דשתיית ד' כוסות בסעודת משיח באחרון של פסח – יש ענין הדורש ביאור:

ובהקדמה – שד' כוסות דאחרון של פסח ששייכים אל הגאולה העתידה, הם בדוגמת ד' הכוסות שבלילות הראשונים דחג הפסח ששייכים ליציאת מצרים, אע"פ שלעתיד לבוא יהיו כל הענינים באופן נעלה יותר באין ערוך מכמו שהיו ביציאת מצרים, כמ"ש43 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"44 (שלכן, גם להדעה שמזכירין יצי"מ לעתיד לבוא, הרי זה רק בדרך טפל בלבד45).

וצריך להבין, מהו הטעם שנקבעה תקנה זו רק בנוגע לד' כוסות, ולא קבעו כן גם בנוגע למצה46 ומרור, כמו בלילות הראשונים?

ובפרט שמצה היא מן התורה גם בזמן הזה, ואפילו מרור שבזמן הזה הוא מדרבנן, הרי בזמן שהקריבו קרבן פסח הי' המרור מן התורה47, ואילו ד' כוסות הרי כל עיקרם הוא מדרבנן48. ואעפ"כ, בנוגע לסעודת משיח נקבע המנהג רק בנוגע לד' כוסות, ולא בנוגע למצה ומרור.

ט. לכאורה נשאלת שאלה זו גם בנוגע לאמירת ההגדה, שבלילות הראשונים דחג הפסח ישנו החיוב ד"והגדת לבנך"49, וגם חיוב זה הוא מן התורה50, ואעפ"כ לא תיקנו שיהי' דוגמת זה גם באחרון של פסח.

אך יש לתרץ זאת – ע"ד התירוץ על הקושיא למה אין מברכים

337

על סיפור יצי"מ, לפי שכבר יצא י"ח (עכ"פ התחלת המצוה) בברכת הקידוש שנזכר בו יצי"מ51, וא"כ, גם בברכת הקידוש דאחרון של פסח שאומרים "זכר ליציאת מצרים", נכלל כבר ענין ההגדה.

ובפנימיות הענינים, הנה ענין אמירת ההגדה ישנו גם בסעודה דאחרון של פסח – ע"י אמירת חסידות:

"הגדה של פסח" – רובה הוא מחלק האגדה שבתורה. והרי חלק האגדה שבתורה קשור עם תורת החסידות, כדאיתא בספרי52 "רצונך שתכיר מי שאמר והי' העולם, למוד דברי אגדה", וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק53 בנוגע ללימוד "אגדה שבס' עין יעקב", ש"רוב סודות התורה (פנימיות התורה) גנוזין בה".

ולכן, בימים הראשונים דחג הפסח שעיקר ענינם הוא יציאת מצרים, ואילו הגאולה העתידה היא בהעלם – אזי מסתפקים באמירת ההגדה, מחלק האגדה שבתורה, שסודות התורה גנוזין בה; משא"כ באחרון של פסח שאז ענין המשיח הוא בגילוי, אזי ישנו הענין דאמירת חסידות בגלוי.

ולכן, השאלה הנ"ל אינה בנוגע לאמירת ההגדה, אלא רק בנוגע למצה ומרור.

י. ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר:

הענין דיציאת מצרים שצריך להיות בכל יום,

– כמארז"ל54 "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", וגם כאשר אתמול פעל בעצמו לצאת ממיצרים וגבולים, הרי זה רק לפי ערך מעמדו ומצבו אתמול, ואילו לגבי מעמדו ומצבו היום הרי זה עדיין מיצר וגבול שצריך לצאת ממנו, ולכן נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים", "ימי" לשון רבים, כיון שבכל יום ויום ישנו הענין דיצי"מ (כמבואר במאמרים44) –

הרי זה רק קודם ביאת המשיח, שאז נמצאים עדיין במיצר וגבול; משא"כ בביאת המשיח, כאשר "ירחיב ה' אלקיך את גבולך", "לתת לך ארץ קיני וקניזי וקדמוני"55, שאז תהי' ארץ ישראל "ארץ טובה ורחבה"56

338

לאמיתתה, וכמ"ש "וירד מים עד ים"57, "מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר" (נהר פרת)58 – אזי יתבטל כללות הענין של מיצר וגבול.

ומזה מובן, שכאשר קובעים ענין מסויים בתור דוגמא להמעמד ומצב שיהי' בביאת המשיח, שאז תהי' הרחבה אמיתית – יש לעשות זאת ע"י ענינים המורים על הרחבה.

ולכן לא קבעו בסעודת משיח ענין של מרור, וגם לא ענין של מצה (שבזמן הזה הוא מן התורה), "לחם עוני"59 – כי, ענינים של מרירות ועוני אינם יכולים להיות דוגמא להמעמד ומצב דביאת המשיח (וענין המצה כפי ששייך לביאת המשיח הוא בבחי' מצה עשירה60).

יא. וביאור הענין בעבודת האדם:

ענין המצה – מבואר בלקו"ת61 שזהו ע"ד שאמרו רז"ל62 "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן", שעי"ז נעשית ההכרה וההתקשרות בהקב"ה באופן של אמונה, בדוגמת ידיעת התינוק לקרות אבא, ש"אין ידיעה זו אצלו בבחי' הבנה וטעם ודעת גמור, שהרי אינו יודע איך הוא אביו ולמה צריך לאהוב אותו", אלא זוהי "ההתקשרות שלו באביו שלא ע"י טעם ודעת המושג כו'".

אמנם, ההכנה והכלי לביאת המשיח – הרי זה דוקא ע"י ש"יפוצו מעינותיך חוצה"63 באופן ד"יתפרנסון" שהו"ע ההבנה וההשגה (כנ"ל ס"ב).

ולכן מצינו שלאחרי יצי"מ, בחג השבועות, זמן מתן תורתנו – כמ"ש64 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", במתן-תורה – אזי המצוה היא לא בענין ה"מצה", אלא בענין "שתי הלחם" (ש"חמץ תאפינה")65 דוקא, והיינו לפי שבמ"ת, "יום הששי"66, היתה שלימות הבריאה כפי ש"עולם על מילואו נברא"67, שהרי "פסקה זוהמתן"68, ע"ד המעמד ומצב שיהי' בביאת המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"69.

339

ומזה מובן, שההכנה לביאת המשיח אינה יכולה להיות ע"י ענין של "מצה", אמונה בלבד, ללא הבנה והשגה.

ועאכו"כ שההכנה לביאת המשיח אינה יכולה להיות ע"י עבודה באופן של "מרור" – "שמררו .. את חיי אבותינו"70 – שישנו אמנם הענין ד"חיי אבותינו", חיים של יהודי שהם בתורה ומצוותי', כמ"ש71 "וחי בהם", אבל חייו הם באופן של מרירות ("אַ פאַרביטערטער לעבן"), היינו, שעבודתו בתומ"צ היא ללא "געשמאַק", אלא עושה זאת בעל-כרחו, כדי לצאת ידי חובתו, כפריעת חוב – שזהו מעמד ומצב של מיצר ועקתא, היפך לגמרי מההרחבה דימות המשיח.

יב. וההוראה מזה:

כיון שעבודתינו עתה היא בתור הכנה לביאת המשיח, שאז יהי' אמיתית ענין ההרחבה – צריכים להיות כל עניני העבודה, שכללותם הם ג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח72, באופן ד"ואתהלכה ברחבה"73, מתוך "געשמאַק", הבנה והשגה וכו'.

בודאי צריך להיות ענין האמונה, וכמארז"ל74 "לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה", וכידוע שהאמונה היא יסוד כל הענינים, וכמארז"ל75 "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר76 וצדיק באמונתו יחי'"; אבל זהו רק תחילת העבודה, וכמו התחלת היום באמירת "מודה אני" ו"הודו לה'", שבודאי אין להסתפק בכך ולצאת י"ח על משך כל היום, אלא צריך להיות המשך העבודה באופן של הבנה והשגה וכו'.

וכשם שבלימוד התורה בודאי אין להסתפק בלימוד אל"ף בי"ת, אף שגם זה ענין נעלה ביותר, וכידוע הסיפור אודות הבעש"ט שפעל נפלאות ע"י אמירת אל"ף בי"ת בהיותו במעמד ומצב דנפילת המוחין [ולהעיר שבפולין אומרים שמאורע זה הי' באחרון של פסח]77, אלא צריך להיות לימוד התורה באופן של הבנה והשגה וכו'.

ובפרטיות יותר:

בעבודת התפלה – צריך להיות גם ענין של הבנה והשגה, כל

340

אחד לפי ערכו, מעמדו ומצבו, החל מפירוש המילות כפשוטם ע"פ "עברי-טייטש", ועד לענין ההתבוננות בפרטי הענינים דפסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש, כפי שנתבארו בתורת החסידות.

וכמו"כ בלימוד התורה – שאין להסתפק ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"78, ואפילו לא בלימוד כל היום אבל ללא יגיעה, אלא אצל כאו"א מישראל צריך להיות לימוד התורה באופן של יגיעה דוקא, ולא להסתפק במה שלמד והשיג בבוקר, אלא להוסיף ולהתייגע במשך כל היום כולו, בצהרים ובערב כו'.

ועד"ז בנוגע לקיום המצוות, כולל ובמיוחד מצות הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות"79 – שעבודתו בזה צריכה להיות לא רק כדי לצאת ידי חובתו, אלא באופן של הרחבה והידור דוקא, כמו בקרבנות, שצריך ש"יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר .. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב .. כל80 חלב לה'"81.

יג. ונקודת הדברים – שכללות העבודה בתור הכנה לביאת המשיח צריכה להיות לא באופן מיצר (מרור) ועוני (מצה), אלא באופן של הרחבה ותענוג שמצד הבנה והשגה עד כדי כך ש"חכמת אדם תאיר פניו"82.

וזהו הלימוד מהתקנה דשתיית ד' כוסות יין בסעודת משיח – כמובן מסיפור חז"ל83 אודות מאור הפנים מצד מציאת תוספתא חדתא, "חכמת אדם תאיר פניו", כמו מצד שתיית יין (שלכן אמרו עליו שבודאי שתה יין), אף שיין מצד עצמו הוא בחי' בינה84.

וכידוע גם ש"יין" רומז על סודות התורה, יינה של תורה, וכמבואר בלקו"ת שה"ש85 בענין "נכנס יין יצא סוד"86, דכשם שהיין עצמו הי' טמון תחילה בענבים, ויצא מן ההעלם אל הגילוי, כך גם פעולתו היא לגלות את הסוד הפנימי מן ההעלם אל הגילוי, בהבנה והשגה, וזהו הקשר והשייכות של יין עם משיח שיגלה סודות התורה.

341

והמורם מכל האמור – שע"י כללות העבודה באופן של "ואתהלכה ברחבה", זוכים שיבוא משיח צדקנו ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, "ארץ טובה ורחבה", "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", כולל גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, ובאופן ד"אראנו נפלאות".

* * *

יד. בהפטרה דאחרון של פסח נאמר87 "והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו'" – דקאי על הגאולה העתידה, שהרי פסוק זה הוא בהמשך הפסוקים שמדברים אודות ביאת משיח צדקנו, לאחרי ההקדמה "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"88.

וצריך להבין:

א) דיוק הלשון "לקנות" – שלא מצינו דוגמתו בלשונות שנאמרו בנוגע לענין הגאולה?

ב) מהו אומרו "יוסיף אד' שנית גו'" – נוסף על הגאולה ממצרים – הרי מלבד הגאולה ממצרים היו עוד כמה גאולות, וא"כ, הגאולה העתידה אינה "שנית"; ולמאי נפק"מ בכלל המספר ביחס להגאולה ממצרים, דלכאורה מספיק לומר עיקר הענין – שעתיד ה' לקנות את שאר עמו גו'?

ג) גם צריך להבין דיוק לשון הכתוב "והי' ביום ההוא" – דלכאורה הרי זה בבחי' דבר והיפוכו, כי, "יום" מורה על ענין הגילוי, ואילו "הוא" מורה על העלם והסתר. ובפרטיות יותר – הנה בתיבת "הוא" גופא שמורה על ההעלם, נאמר "ההוא", בה"א הידיעה, דהיינו, היום הידוע?

ונקודת הביאור בזה – שהגאולה העתידה תהי' באופן של קנין, ובענין זה שווה הגאולה העתידה ליציאת מצרים שגם היא היתה באופן של קנין, ולכן נאמר "יוסיף אד' שנית ידו לקנות גו'", משא"כ בשאר הגאולות משאר הגלויות שבינתיים, הנה אף ש"כל המלכיות (גלויות) נקראו ע"ש מצרים"89, מ"מ, לא היתה הגאולה כמו ביציאת מצרים, כדלקמן.

טו. ויש להקדים תחילה ביאור ענין הקנין ("לקנות"):

בענין הקנין יש בכללות ב' אופנים: קנין פירות וקנין הגוף. אמנם, כיון שבנוגע לקנין פירות יש ב' דעות אם הוא קנין גמור90, הרי מובן, שכאשר מצינו בתורה שענין מסויים נקרא בשם "קנין", הנה כדי שיהי'

342

זה בהתאם לכל הדעות, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"91, צ"ל שהכוונה היא ל"קנין הגוף" שהוא קנין אמיתי לכו"ע.

וביאור הענין בעבודה:

ענין הקנין – שאף שאין זה באופן שנעשית מציאות חדשה, מ"מ נעשה שינוי שיוצא מרשותו של אחד לרשותו של השני – מורה על היציאה מרשות הקליפה (שזהו המקום שבו נעשית העבודה ע"י נשמה בגוף – עולם הזה, שנקרא עולם הקליפות, והרשעים גוברים בו92) לרשות הקדושה.

וענין זה יכול להיות בשני אופנים: קנין פירות – דקאי על עבודת הבינונים, וקנין הגוף – דקאי על עבודת הצדיקים.

[המשך הביאור – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א93, ונדפס בלקו"ש חכ"ז ע' 177 ואילך].

והחילוק שביניהם – שקנין פירות, עבודת הבינונים, הו"ע ששייך לכל אחד מישראל,

– זוהי אמנם דרגא נעלית שבאה ע"י עבודה ויגיעה, וראי' לדבר, שהרי רבה אמר על עצמו "כגון אנא בינוני"94, ומזה מוכח שגם בשביל להגיע למדריגת הבינוני יש צורך בעבודה ויגיעה. ובאמת אין צורך להביא ראיות ממ"ש בספרים כו', שהרי כל אחד יודע בעצמו שהלואי95 הי' בינוני... אבל אעפ"כ, הרי זה ענין ששייך לכל אחד מישראל, כמבואר בתניא96 ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך" –

משא"כ קנין הגוף, עבודת הצדיקים – הנה על זה אמר איוב "רבש"ע בראת צדיקים"97, ו"אין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כ"כ כו'", אלא שאעפ"כ "הוא יעשה את שלו .. וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו כו'"98.

וזהו גם מה שמבואר בחסידות99 בפירוש "ברוך קונך"100, שקנין קאי

343

על עולם האצילות – דכיון שבעולם האצילות כתיב101 "לא יגורך רע", לכן דוקא שם ישנו אמיתית ענין הקנין, לא רק קנין פירות, אלא גם קנין הגוף.

אלא, שזוהי דרגא נעלית ביותר, וכאמור, שהו"ע עבודת הצדיקים; ואילו עיקר ענין העבודה שיכולים לדרוש מבנ"י בזמן הזה – הרי זה רק עבודת הבינונים, שיש בהם רע, אלא שהם כופים את הרע, ולכן אין זה אלא באופן של קנין פירות בלבד.

טז. ובפרטיות יותר, שייך ענין העבודה לכל אחד מג' הסוגים שבבנ"י, צדיקים, בינונים, ואפילו רשעים – כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז102 אודות ג' הדעות בנוגע לזמן עשיית המשכן, שכיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", הרי כל דעה מהוה הוראה לא' מהסוגים דבנ"י, שאצל כולם יכולה וצריכה להיות עבודת המשכן:

דעה א', שלא רק הציווי על עשיית המשכן, אלא גם נדבת המשכן בפועל (שזהו"ע עשיית המשכן מצד בנ"י), היו קודם חטא העגל – שאז היו בנ"י במעמד ומצב ש"לא יגורך רע", לאחרי שבמ"ת "פסקה זוהמתן"68, שזוהי מדריגת צדיקים.

דעה ב', שלא רק נדבת המשכן בפועל, אלא גם הציווי על עשיית המשכן, היו לאחרי שנתכפר חטא העגל ביוהכ"פ – שאז כבר לא היו במדרגת צדיקים, שהרי גם אחר הסליחה דיוהכ"פ נשארה הזוהמא שחזרה בשעת החטא103; אבל לאידך, כיון שאמר הקב"ה "סלחתי כדברך"104, לא היו להם עבירות (וכפי שמצינו ש"אמרו עליו על בבא בן בוטי שהי' מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכיפורים יום אחד"105), וא"כ, היו אז במדריגת בינונים – שהרי "מדת הבינוני היא מדת כל אדם", כולל גם מי שחטא ועשה תשובה [משא"כ קודם שעשה תשובה, שנקרא רשע (אפילו אם עבר על איסור קל של דברי סופרים)106, וברשיעי לא עסקינן107, וכמבואר בתניא108 ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה כו'"], כיון שעכשיו הוא במעמד ומצב ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"109.

344

ודעה ג', שנדבת המשכן בפועל היתה לאחרי יוהכ"פ, אבל הציווי על זה הי' לפני חטא העגל, וכיון שציווי זה הי' בתקפו במשך כל הזמן, שהרי לא נצטוו שנית, נמצא, שהציווי על עשיית המשכן הי' גם כאשר בנ"י היו במעמד ומצב של רשעים.

וכמו"כ ישנם ג' אופנים אלו בכללות העבודה דתומ"צ, כמרומז בג' האופנים שבלוחות: לוחות ראשונות – שאז היו בנ"י במעמד ומצב של צדיקים; לוחות שניות, שניתנו ביוהכ"פ, לאחרי שאמר הקב"ה "סלחתי כדברך" – שאז היו בנ"י במעמד ומצב של בעלי תשובה, בינונים; ושבירת הלוחות – שגם אז נשארו האותיות שהיו פורחות110, וכמו"כ נשארו שברי הלוחות, שגם הם היו מונחים בארון111 – שאז היו בנ"י במעמד ומצב של רשעים (כמרומז בענין שבירת הלוחות – הן בנוגע לענין החטא ששרשו משבירת הכלים112, והן בנוגע לענין העבודה שהיא באופן ד"רוח נשברה לב נשבר"113).

וההוראה מזה – שכללות ענין העבודה דקיום התומ"צ ועשיית דירה לו ית' בתחתונים (עשיית המשכן), שייכת וצריכה להיות אצל כל ג' הסוגים שבבנ"י:

גם מי שהוא במדריגת צדיק – מוכרח להיות אצלו ענין העבודה, הן העבודה דעשיית דירה בתחתונים, והיינו, שאין לו לפטור את עצמו מההתעסקות עם "תחתונים" בטענה שאין לו שייכות אליהם, והן העבודה בנוגע לעצמו, והיינו, שאין לו לחשוב שלהיותו צדיק כבר נגמרה עבודתו – כפי שאמרו חז"ל114 "אל תאמין בעצמך כו'", "שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"115, והיינו, שאף שהי' במדריגת צדיק, דאל"כ לא הי' יכול לשמש בכהונה גדולה בשנה שלאח"ז116, ולא עוד אלא שהי' במדריגת צדיק במשך ריבוי שנים, "ואם בגבורות שמונים שנה"117, אעפ"כ, כיון ש"נעשה צדוקי", היינו, שהכיר במעלת עצמו שהוא "צדיק גמור" שכבר נגמרה עבודתו118, לכן "נעשה צדוקי" כפשוטו.

וגם מי שהוא במדריגת רשע – אין לו להתייאש ולחשוב ששוב

345

אינו שייך לעבודה דקיום התומ"צ, וכפי שפוסק אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה119, שגם מי שהוא רשע ש"עליו אמר הכתוב120 ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", צריך לעסוק בתורה, כיון ש"המאור שבה מחזירו למוטב", ואע"פ ש"כל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע .. מוסיף כח בקליפות לפי שעה, מ"מ, כשיחזור אח"כ בתשובה .. אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות כו'".

ועאכו"כ בנוגע לכל אלו שנמצאים בינתיים, שעבודתם היא במדת הבינוני שהיא מדת כל אדם.

יז. והנה, חילוקי מדריגות הנ"ל אינם אלא במשך זמן העבודה, אבל בגאולה העתידה – לאחרי גמר העבודה, שאז תתבטל מציאות הרע, כמ"ש69 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אזי יהיו כל בנ"י במדריגת צדיקים, שאצלם הוא אמיתית ענין הקנין, לא רק קנין פירות, אלא גם קנין הגוף, כנ"ל.

וזהו הטעם שבגאולה העתידה נאמר ש"יוסיף אד' .. לקנות את שאר עמו" – כיון שאז יהי' אצל בנ"י אמיתית ענין הקנין, קנין הגוף.

אך עדיין אינו מובן: איך אפשר שלאחרי אריכות הגלות במעמד ומצב של העלם והסתר כו', יהיו בנ"י במעמד ומצב של "קנין"?

והמענה על זה בהקדמת הכתוב "והי' ביום ההוא גו'" – ע"ד המבואר בדרושי חסידות121 בפירוש הכתוב122 "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", שגם במעמד ומצב של העלם והסתר יש אור אלקי בנפש כל אחד מישראל, והו"ע האהבה המסותרת, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"123, והחידוש דלעת"ל הוא רק בהתגלות מן ההעלם אל הגילוי.

ועז"נ "יוסיף אד' שנית ידו לקנות גו'" – כי, גם הגאולה ממצרים היתה באופן של קנין, כיון שגם ביצי"מ נתבטל הרע לגמרי, שהרי במתן-תורה (התכלית דיצי"מ, כמ"ש64 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה") בטלה זוהמתן; משא"כ בשאר הגאולות שבינתיים, הרי גם לאחרי הגאולה ע"י הקב"ה, נשארה עדיין אחיזה ללעו"ז, שלכן הי' לאח"ז ענין של גלות.

וענין זה (שהקב"ה יצטרך "לקנות את שאר עמו") יהי' רק "שנית",

346

ולא שלישית – ע"ד דברי הגמרא במסכת יבמות124 "שנית דיברה עמו שכינה, שלישית לא דיברה עמו שכינה" – כיון שהגאולה העתידה תהי' גאולה שאין אחרי' גלות125, שלכן תהי' נקראת גאולה אמיתית, דהיינו, לא רק היפך השקר, אלא גם היפך הכזב, שהוא דבר שאין לו קיום, כיון שהגאולה העתידה תהי' בקיום נצחי.

וכן תהי' לנו, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים.

* * *

יח. בהמשך הפסוקים אודות הגאולה העתידה ("והי' ביום ההוא וגו'") נאמר גם "והדריך בנעלים"126, והיינו, שאע"פ שלעת"ל לא יצטרכו לשמירה מדברים המזיקים, וכמ"ש לפנ"ז127 "לא ירעו ולא ישחיתו וגו'", מ"מ, יהי' הסדר של "והדריך בנעלים".

וטעם הדבר – לפי שלעת"ל יהי' דין צדק ושכר צדק, ויהי' השכר לפי אופן העבודה, וכיון שהעבודה בזמן הגלות צריכה להיות ע"י לבושים, ועד ללבוש היותר תחתון, שזהו ענין הנעלים, לכן, גם הענין דקבלת שכר יהי' באופן שיקחו גם את הנעלים שהשתתפו בעבודה.

יט. וביאור הענין:

כללות העבודה צריכה להיות למטה דוקא, לפי שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים128. וכיון שלמטה ישנם דברים בלתי-רצויים, קוצים וברקנים כו', שמריעים ומשחיתים כו', לכן יש צורך בשמירה והגנה ע"י הלבושים שעל הגוף, ועד ללבוש הנעל שע"ג הרגל129.

ובמכ"ש ממה שמצינו ענין הלבושים אצל הקב"ה שעל ידם יורד למטה בתחתונים, כמ"ש130 "וכל מלבושי אגאלתי", ועאכו"כ בנוגע להאדם למטה, "אתם קרויין אדם"131, שצריך להיות אצלו ענין הלבושים בשביל הירידה למטה.

וענינו בעבודה:

כללות העבודה דקיום התומ"צ אינה יכולה להיות ע"י נפש האלקית

347

לבדה, אלא ע"י התלבשותה בנפש הבהמית ובגוף הגשמי דוקא. אמנם, מצד התלבשות נה"א בהגוף באופן של התקשרות והתאחדות ועד שמתפעלת ממקרי הגוף, אזי אי אפשר שלא יתדבק איזה ענין בלתי רצוי – עכ"פ ענין של הגשמה בנוגע לדברי הרשות – שיהי' צורך לרחצו כו'.

וכדי שלא ידבק הרבה כו' – הנה העצה לזה היא ההתבוננות בהענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים"132, באופן ד"לקחת לו גוי מקרב גוי"133, היינו, שגם כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב שיש איזה ערך ודמיון ביניהם לבין שאר העמים134, בוחר הקב"ה בהם ולוקח אותם מבין העמים, ולכן צריכה להיות הנהגתם באופן של הבדלה מכל העמים, כמ"ש135 "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", "מכל העם" דייקא, אפילו מחסידי אומות העולם.

וענין זה מתבטא בכך שההתעסקות עם הגשמיות היא ע"י הבדלה והפסק, שזהו תוכן ענין לבוש הנעל שע"ג הרגל:

רגל – קאי על הארת הנשמה שירדה למטה, כידוע שעיקר הנשמה נשארת למעלה, ומה שנמשך למטה הרי זה בחי' רגל.

והלבוש על הרגל הוא הנעל – חלק היותר תחתון שבא במגע עם הארץ (גשמיות) – שהוא למטה משאר לבושי הגוף, וע"ד החילוק שבין "בגדים שבישל בהן קדרה לרבו" ש"אל ימזוג בהן כוס לרבו"136.

כ. ועפ"ז מובן גם בנוגע לשכר העבודה:

כיון שפעולת הדירה בתחתונים נעשית ע"י נה"ב והגוף דוקא, צריך להיות עיקר השכר לנשמה בגוף דוקא, ובאופן שהנשמה מקבלת מן הגוף137, כידוע בענין "נקבה תסובב גבר"138.

וכמו"כ מובן, שכיון שהעבודה למטה נעשית באמצעות לבוש הנעל דוקא, צריכה להיות השתתפות הנעל גם בענין השכר.

ולכן נאמר ביעודי הגאולה "והדריך בנעלים" (אע"פ שאז לא יהי' צורך בלבוש הנעל לצורך שמירה והגנה) – כי, מצד שלימות הגאולה בהכרח שבענין השכר תהי' גם השתתפות ה"נעלים", שעל ידם דוקא נעשית מעלת העבודה אצל הנשמה, שמצד עצמה לא היתה מגעת לכך.

348

כא. ונוסף לזה ישנה גם העבודה ד"והדריך בנעלים" כפשוטו, במעשה בפועל (כדלקמן), ש"המעשה הוא העיקר"139.

ובהקדמה – שכללות ענין המעשה, הנה בערך לענין הדיבור ועאכו"כ בערך לענין המחשבה, הרי זה בבחי' נעל, לבוש היותר תחתון; ואעפ"כ, עיקר קיום המצוות הוא במעשה דוקא, שהרי גם אם כיוון את כל הכוונות ולא קיים את המצוה במעשה בפועל, לא יצא ידי חובתו, משא"כ אם קיים את המצוה במעשה בפועל אפילו בלי כוונה140.

וענין זה מודגש ביותר בסוף זמן הגלות, שאז נתמעטו המוחין והלבבות, "אכשור דרי" (בתמי')141, ולכן עיקר העבודה היא בענין הצדקה, ועז"נ142 "צדקה תרומם גוי", שע"י הצדקה נעשית רוממות גם בבחי' היו"ד ("גוי"), שזוהי הדרגא היותר נעלית שבנפש האלקית.

וכמבואר באגה"ק143 "איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה .. ולא אמרו רז"ל ת"ת שקול כנגד גמ"ח אלא בימיהם, שת"ת הי' עיקר העבודה אצלם .. משא"כ בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך .. כי אם בבחי' עשי' ג"כ שהיא מעשה הצדקה".

וההסברה בזה ע"פ נגלה144 – ע"ד דברי הגמרא145 שיש חילוק בין "מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים", שעלי' אמרו146 "כל חפצים לא ישוו בה", "אפילו חפצי שמים", שיש לבטל המצוה ולעסוק בתלמוד תורה ש"כנגד כולם"147, ל"מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים", שעלי' אמרו148 "כל חפציך לא ישוו בה", "הא חפצי שמים ישוו בה", שיש לבטל תלמוד תורה ולעסוק במצוה. ועד"ז בנדו"ד, שבבוא הזמן דעקבות משיחא, כאשר "מאטו רגלין ברגלין"149, ש"אין דרך .. כי אם בבחי' עשי'", אזי העבודה במעשה בפועל דוחה את הענין דלימוד התורה.

כב. ובפרטיות יותר – הנה בענין העשי' גופא ישנם כמה אופני עשי', וככל שיגדל יותר ענין העשי' שבדבר, הרי זה ענין עיקרי יותר.

349

וזהו גם ענין ה"תהלוכה" ביו"ט – כפי שהנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר – לילך לבתי-כנסיות לשמח יהודים כו', הליכה ברגלים, בבחינת "והדריך בנעלים", ומתוך שמחה, שפורצת גדר150.

ויה"ר שיהי' זה הקדמה והכנה וכלי לקיום היעוד "והדריך בנעלים"151,

– שבזה נכלל גם שכל הגילויים דלעתיד לבוא עד לגילוי העצמות, יומשכו למטה, עד להרגל והלבוש שע"ג הרגל –

כאשר תהי' היציאה מן הגלות – "בשמחה תצאו"152 – אל הגאולה השלימה והאמיתית, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שכל אלו שהלכו ל"תהלוכה" יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון שמח153, וכל הקהל יסייע להם]154.

* * *

כג. נוסף על פרטי הענינים בנוגע לביאת משיח שאודותם מדובר בהפטרת אחרון של פסח,

– שזהו סיומו של חג הפסח, שלכן נקרא "אחרון של פסח", ולא "שמיני של פסח", כי, כל זמן שמשיח עדיין לא בא, לא נגמרה עדיין היציאה ממצרים (ענינו של חג הפסח) –

ישנו גם הענין המסופר בהתחלת ההפטרה – "עוד היום בנוב וגו'"155 – אודות סנחריב וחזקי', שגם ענין זה שייך למשיח (ענינו של אחרון של פסח)156, כמובן ממארז"ל157 "ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח וסנחריב גוג ומגוג".

אך עדיין צריך להבין:

מה נוגע הסיפור אודות סנחריב וחזקי' עתה – בעת קריאת ההפטרה, שנתתקנה בזמן שהי' גזירה שלא לקרות בתורה158 – ריבוי זמן לאחרי שנתברר שלא עשה הקב"ה חזקי' משיח?!

350

ועכצ"ל, שתוכן התחלת ההפטרה, "עוד היום בנוב וגו'", אינו רק סיפור בלבד, אלא גם הוראה אלינו בנוגע לאופן ההנהגה בזמן ההכנה לביאת המשיח, כדלקמן.

כד. ובהקדמה:

בנוגע לביאת המשיח – הרי הכוונה היא שענין זה יהי' לא רק באופן של אמונה, בדרך מקיף, אלא באופן שיחדור במוחין שבראש, ובכל רמ"ח האברים, כולל גם "והדריך בנעלים", שכולם יהיו חדורים ("דורכגענומען") בהענין דביאת המשיח.

וככל הענינים מתבטא גם ענין זה בהלכה:

בנוגע לחיוב קביעת מזוזה בבית, יש חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, שבחוץ לארץ פטורים ממזוזה כל שלושים יום159, כיון שעד שלושים אינו נקרא עדיין דירת קבע, כי אם דירת עראי160.

וצריך להבין:

מצינו לגבי חיוב מס על בני העיר, שמי שנשתהה בעיר שלושים יום, נעשה כבני העיר, וחייב ליתן מס161. ומ"מ, מי שבא לעיר להשתקע שם, נעשה כבני העיר מיד162.

ולכאורה, מאי שנא חיוב מזוזה, שפטור כל שלושים יום, גם כאשר מלכתחילה יש בדעתו לדור בבית יותר משלושים יום, ויש לו הממון הדרוש לכך, ובפרט אם הוא עשיר שיש להעמידו על חזקתו, ומדוע לא יקרא "דירת קבע" מיד?

וההסברה בזה – שבכל יום צריך יהודי להיות מלא תקווה שתהי' ביאת המשיח, וצריך להיות חדור בזה גם ביחס לעניני העולם כמו בית וכיו"ב, ולכן מתבטא הדבר גם בהלכה, שגם כאשר דעתו להשתקע בחו"ל, אין זה יכול להחשב מיד ל"דירת קבע", בידעו שאין זה מקומו האמיתי, אלא ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו".

והנה, בביאת משיח לא יתעלה העולם השמימה; העולם ישאר במציאותו, ואעפ"כ יהי' שינוי גדול ביותר – לא רק אצל בני אדם, אלא אפילו אצל בעלי-חיים, ש"לא ירעו ולא ישחיתו וגו'", מצד זה ש"מלאה הארץ דעה את ה'"127.

351

וכמבואר בתורת הקבלה והחסידות, שכל היעודים שנאמרו בביאת המשיח, אינם משלים בלבד (כמ"ש הרמב"ם163), אלא הם כפשוטם. ומה שאמרו חז"ל164 "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", וכמ"ש הרמב"ם163 ש"עולם כמנהגו נוהג" – הרי זה רק בתחלת ימות המשיח, אבל לאח"ז יתקיימו כל היעודים שנאמרו בהפטרה כפשוטם165.

וכיון שביאת המשיח היא באופן האמור – ישנם כאלו שמקשים על זה:

רואים במוחש בהנהגת העולם שמזמן לזמן הולכים ומתרבים ענינים שמביאים היזק וכו', היפך השלום, הצדק והיושר. ובפרט אלו שהם בעלי מרה-שחורה, הרי כאשר קוראים בעיתון אודות מצב העולם, אזי מתייראים ומפחדים וכו'.

ואיך יתכן שלפתע פתאום יבוא אדם גשמי, שיכולים למששו בידים, והוא יודיע ויכריז שהגיע הזמן "לתקן עולם במלכות שד-י"166, ו"מיד הן נגאלין" (לאחרי שעושין תשובה)31, "וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח .. בא"י גואל ישראל"32, כך, שתוך זמן קצר ישתנה מעמד ומצב העולם מן הקצה אל הקצה. – בתחילה תהי' אמנם מלחמה (כמ"ש הרמב"ם167), אבל רק למשך זמן קצר, ואם נזכה, יהי' זה במשך זמן קצר ביותר, באופן ד"אחישנה"11, ומיד לאח"ז יתבטל "שעבוד מלכיות", ולאח"ז יהי' מעמד ומצב העולם באופן ש"לא ירעו ולא ישחיתו", ככל היעודים שבנבואת הגאולה.

בשלמא – טוענים הם – אם בביאת המשיח תתבטל מציאות העולם ("אויס וועלט"), אזי ניתן להבין שלאח"ז יהי' מעמד ומצב ש"לא ירעו ולא ישחיתו"; אבל כאשר אומרים שהעולם ישאר במציאותו, ואותם בני-אדם שפגשו בהם היום, יהיו גם למחר וכו' – איך יתכן שכאשר נמצאים במעמד ומצב שמזמן לזמן נעשית ירידה למטה יותר, הנה בשעתא חדא וברגעא חדא תהי' ביאת המשיח?!

כה. והמענה על זה מרומז בכך שהתחלת ההפטרה היא (לא מהפסוק88 "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'", שאז הרי זה ענין הקשור עם אמונה, ואינו באופן של הבנה והשגה, אלא) מהפסוק "עוד היום בנוב וגו'":

352

כבר הי' הדבר לעולמים בזמנו של חזקי', שעלה סנחריב על ירושלים עם חיל גדול ביותר, ומיהר "כדי לעמוד בעוד היום בנוב, לפי שאמרו לו איצטגניניו אם תלחם בה היום, תכבשנה, וכשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה, לא חש לדברי איצטגניניו, והתחיל להניף ידו בגאוה: וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות הללו וכו'"168.

כלומר: סנחריב הי' אז בתוקף גדול ביותר, הן מצד צבא הארץ, שבא עם חיל גדול ביותר, והן מצד צבא השמים, כמובן מדברי האיצטגנינים שמזלו של היום הי' גורם לו לכבוש את ירושלים.

והיינו, שהמלחמה של סנחריב היתה לא רק מלחמה גשמית, אלא גם מלחמה רוחנית, ומודגש ביותר ע"פ המבואר בדרוש תער השכירה169 אודות שרשו של סנחריב למעלה כו'. ומצד כל הענינים, הנה ע"פ מהלך הטבע הי' צריך להיות נצחונו של סנחריב, ועד כדי כך, שאפילו בין חברי הסנהדרין נמצאו כאלו שטענו שאין אפשרות לנצח את סנחריב170.

ולמרות זאת, הנה בפועל ממש נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה בתכלית – שהיתה מפלתו של סנחריב ונצחונו של חזקי'!

וכיצד הי' נצחונו של חזקי' – לא עי"ז שקיבץ חיל גדול להלחם נגד סנחריב, אלא כדברי הגמרא171 בפירוש הפסוק172 "חובל עול מפני שמן", "חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהי' דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, בדקו .. ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה", והיינו, שהתעסק בהרבצת התורה וחינוך על טהרת הקודש, ואילו בנוגע למלחמה עם סנחריב – ביקש ואמר להקב"ה173: "אני ישן על מטתי ואתה עושה", והקב"ה הסכים לכך ואמר "אני עושה, שנאמר174 ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'", וכדאיתא בגמרא175 "אזנים גלה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו".

כו. והנהגה זו של חזקי' היתה בכחו של אברהם אבינו – כדאיתא בגמרא175 (והובא בתרגום) ש"כן באו על אברהם":

353

"אחד הי' אברהם"176, ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"177, והיינו, שלא התפעל מכל העולם ועמד יחידי נגד כל העולם, בידעו שהוא הולך יחד עם הקב"ה, ובכח זה ניצח במלחמה, כדברי הגמרא178 על הפסוק179 "ויחלק עליהם לילה", "אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו", "והוא סייעו".

וע"י הנהגה זו פעל אברהם אבינו שינוי בכל העולם – "ויירש את הארץ"176, שגם הם יתנהגו באופן שלא זו בלבד שהעולם לא ישפיע עליהם, אלא אדרבה, שהם יפעלו שינוי בעולם, לעשות ממנו דירה לו ית'.

ובכח זה היתה גם הנהגתו של חזקי', ועי"ז פעל שתהי' מפלתו של סנחריב, ולא עוד אלא שלולי שנתערב איזה ענין כו', הי' הקב"ה עושה אותו משיח157.

וזוהי גם ההוראה בנוגע לימינו אלו, קודם ביאת המשיח – כהמשך דברי הגמרא175 "וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג":

אין להתפעל מכך שמעמד ומצב ההוה הוא באופן שמיום ליום נעשה גרוע יותר, כי, ברגע אחד יכול המצב להשתנות בתכלית, מן הקצה אל הקצה.

ואופן הפעולה בזה הוא – לא מתוך "שטורעם" כמו בקרי"ס וכיו"ב, ולא עי"ז שמרעישים בעיתונים וכו'; יש להשמיע את שירת המלאכים, ולעסוק בחינוך על טהרת הקודש – כפי שהיתה ההנהגה ע"י חזקי'.

ועי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו באופן ש"מיד הן נגאלין".

* * *

כז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו וגו'.

* * *

כח. דובר לעיל (ס"ג) שענינו של משיח לפעול קישור והתאחדות האלקות עם הגשמיות, שגם הבשר הגשמי יראה אלקות, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", היינו, שלעתיד לבוא, כאשר

354

העולם יהי' על מילואו67, אזי גם הבשר הגשמי יראה את האמת, שהמציאות של כל דבר שבעולם היא – "פי ה' דיבר", שהו"ע העשרה מאמרות שבהם נברא העולם30.

ומובן גודל החידוש וההפלאה שבדבר – להיותו חיבור וקישור ב' קצוות שהם מן הקצה אל הקצה:

בזמן הזה – אין האלקות נראה ונרגש כלל בהגשמיות, ועד כדי כך, שאפילו נפש השנית בישראל שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"180, הנה בירידתה למטה להתלבש בגוף בעוה"ז הגשמי, נעשה אצלה שינוי באופן הכרת האלקות, כידוע הפתגם181 שלמעלה אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, ואילו למטה הרי זה להיפך כו'.

כאשר הנשמה היא למעלה – הרי השייכות שלה היא רק לאלקות, וכמ"ש182 "חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", "ואין עמידה אלא תפלה"183, והיינו, שבהיותה למעלה עומדת היא בתוקף האהבה והיראה לאלקות, ואין לה שום ציור מענינים חומריים וגשמיים. ובמכ"ש וק"ו ממלאך, שזקוק ללבושים כדי שיוכל לבוא למטה, ועאכו"כ בנוגע לנשמה שהיא נעלית יותר ממלאך, הרי בודאי שאין לה שייכות כלל לענינים חומריים וגשמיים.

ויובן יותר ע"פ דוגמא מגוף האדם – שחומר המוח שהוא גשמי, אין ביכלתו לסבול אפילו פירור ממאכל גשמי, ועאכו"כ בנוגע לנשמה, ובפרט קודם ירידתה למטה, בהיותה במעמד ומצב ד"טהורה היא"184, שבודאי אין לה שייכות כלל לחיזו דהאי עלמא.

ואילו בירידתה למטה, לבירא עמיקתא185, נעשה מעמד ומצב הפכי – שבשביל להבין ענין אלקי, צריכה (לא רק נפש הבהמית, אלא) אפילו נפש האלקית להסברה ע"י משלים ודוגמאות מדברים גשמיים, להיותה בריחוק לא רק מעניני אלקות, אלא גם מענינים רוחניים סתם.

ומזה מובן גודל ריחוק הערך שנעשה בירידת הנשמה להתלבש בגוף בעוה"ז הגשמי – שתמורת זה שקודם ירידתה למטה לא היתה

355

שייכת כלל לחיזו דהאי עלמא, הנה עתה, בירידתה למטה, נעשה להיפך כו'186.

וזהו החידוש דימות המשיח שאז יהי' חיבור ב' הקצוות: מחד גיסא – "פי הוי' דיבר", היינו, לא רק רוחניות סתם, אלא דיבורו של הקב"ה, עשרה מאמרות, ומאידך גיסא – בשר גשמי; ואעפ"כ יהי' קישור ביניהם, ולא רק קישור רחוק, אלא קישור באופן של ראי' ("וראו כל בשר גו' כי פי ה' דיבר"), שעל ידה מתקשר בכל עצם נפשו עד שיוכל לבוא לידי כלות הנפש187, ועל ידה נעשית ההתאמתות היותר גדולה, שגם אם יהיו כמה קושיות על זה, לא תהי' חלישות באמיתות הדבר.

כט. ובשביל זה יש צורך בהכנה ע"י העבודה בזמן הזה – שהרי רצונו של הקב"ה שכל הענינים לא יהיו באופן של "נהמא דכיסופא"188 – עי"ז שהעבודה היא לא רק עם הנשמה, אלא גם עם נפש הבהמית והגוף, וגם עם חלקו בעולם.

וכמשנ"ת בהמכתב189 בנוגע לחג הפסח, "זמן חירותנו" – שזהו גם כללות ענין העבודה דקיום התומ"צ, כמארז"ל190 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" – שענין החירות צריך להיות הן בנוגע לנשמה, הן בנוגע לגוף והן בנוגע לחלקו בעולם.

בנוגע לנשמה – אע"פ שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל191, הרי כיון שירדה למטה, וכנ"ל (סכ"ח) שאי אפשר שלא ידבק בה כו', יש צורך בעבודה גם בנוגע לנשמה – לפעול בה ענין של חירות, עי"ז שמעלים אותה מירידתה למטה למעמד ומצב כפי שהיתה קודם הירידה.

ובודאי צריכה להיות העבודה בנוגע לגוף – שזוהי תכלית הכוונה שבשביל זה ירדה הנשמה לעוה"ז להתלבש בנפש הבהמית ובגוף גשמי כדי לתקנם.

וכמו"כ צריכה להיות העבודה בחלקו בעולם – כמבואר בתניא192 שכל אחד מישראל "שייך לו החיות של חלק אחד מששים ריבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה, דהיינו במה

356

שמשתמש מעוה"ז לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה' כגון אכילה ושתי' ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו", וכך, בצירוף עבודתם של כל בנ"י, נשלמת כוונת הבריאה – שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דירה דייקא, בדוגמת דירת האדם הקשורה עם שלימות מציאותו, כמארז"ל193 "כל אדם שאין לו בית אינו אדם", ודוגמתו למעלה, שענין הדירה בתחתונים פועל שלימות כביכול בפמליא של מעלה194.

ל. ובפרטיות יותר:

מחד גיסא – יש להבהיר שגם הנהגת האדם בעניני הגוף ועניני העולם צריכה להיות בהתאם לרצון הנשמה, וענין זה נוגע גם להחירות של הנשמה, שאינה יכולה להיות במעמד ומצב של חירות אמיתית כאשר הגוף או חלקו בעולם נמצאים עדיין בגלות ושבי', וע"ד שמצינו לגבי טבילה – שזהו דוגמת היעוד195 "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'" – שצריך להטביל במים "את כל בשרו"196, כולל גם "את הטפל לבשרו"197, שאפילו אם שערה אחת היא מחוץ למים, לא עלתה לו טבילה, ועד"ז בנדו"ד, שלא די בהנהגה כפי רצון הנשמה בשעת התפלה ולימוד התורה, אלא גם בשעת האכילה ושתי' והעסק במסחר צריכה להיות ההנהגה כפי רצון הנשמה.

וכמו"כ יש להבהיר לאידך גיסא – דכשם שיש צורך להבהיר בנוגע למדריגות פחותות, כמו"כ יש להבהיר גם בנוגע למדריגות נעלות – שלא תהי' העבודה בעניני הנשמה בלבד, ללא התעסקות בעניני הגוף וחלקו בעולם.

וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר198, שכאשר רבינו הזקן נסע ללוות את הרה"ק רמ"מ מהאָראָדאָק בנסיעתו לארץ הקודש, הנה בחזרתו לליאזנא נודע לו שתלמידיו, בני החדרים [שהיו כולם אנשי מעלה כו', כמובן מהתנאים שנדרשו כדי להתקבל ל"חדרים", כמסופר בשיחה אחרת199], קיבלו על עצמם הנהגה פראית ("אַ ווילדע הנהגה"), שלא כפי הכוונה – להפשיט את עצמם מעניני העולם ולהיות בהתבודדות. ואז

357

הוכיחם רבינו הזקן, התרה בהם ואמר להם, שהעבודה צריכה להיות בעולם דוקא.

וכידוע גם תורת הבעש"ט200 על הפסוק201 "כי תראה חמור שונאך וגו'", דקאי על חומר הגוף [וגם על נפש הבהמית, שהיא בבחי' "חומר" בערך ה"צורה" האמיתית שהיא נפש האלקית], ואעפ"כ, צריכה להיות העבודה באופן ד"עזוב תעזוב עמו", היינו, לברר את הגוף ולזככו, ולא לשברו בסיגופים, שכן, הענין ד"תוקפא דגופא חולשא דנשמתא"202, הרי זה רק בנוגע להחשק והתענוג בעניני הגוף, אבל לא בנוגע להגוף עצמו, שיכול וצריך לסייע לעבודת ה', עי"ז ש"עזוב תעזוב עמו".

ועד"ז צריכה להיות הפעולה בחלקו בעולם, החל מההתעסקות עם הזולת, כתורת הבעש"ט203 על הפסוק204 "ואהבת לרעך כמוך", שצריך להשתדל גם בטובתו של יהודי שנמצא בקצוי תבל, ולעשות זאת מתוך אהבה, שפועלת התקשרות היותר גדולה [וכמבואר במ"א שמטעם זה צריכה להיות השתתפות מדת החסד ואהבה עם כל המדות, אפילו עם מדת הגבורה, ולכן נקראת מדת החסד "יומא דאזיל עם כולהו יומין"205, כי, ללא מדת החסד שפועלת ההתקשרות עם הזולת, לא שייך כללות ענין המדות], ועד שנעשה "כמוך" ממש.

[וזהו גם הטעם לכך שבדורות האחרונים, ככל שמתקרבים יותר לביאת המשיח, נעשית אפשרות להתקשר עם יהודים שנמצאים בקצוי תבל ללא יגיעה והשתדלות יתירה, והיינו, שגם יהודי שנמצא במקום רחוק ביותר, שמלפנים הי' דרוש משך זמן של כמה שנים בשביל להתקשר עמו, הנה עכשיו יכולים להתקשר עמו במהירות הכי גדולה – כיון שאחדותם של כל בנ"י ממהרת את ביאת המשיח].

לא. וזהו כללות הענין ד"זמן חירותנו" שצריך להיות הן בנוגע לנשמה הן בנוגע לגוף והן בנוגע לחלקו בעולם:

אין להסתפק בעבודה דנפש האלקית מצד עצמה, אלא יש צורך

358

לפעול גם על הגוף וחלקו בעולם, שגם בעניני הגוף ועניני העולם, באכילה ושתי' ובעסקו במסחר וכיו"ב, תהי' ההנהגה באופן ד"בכל דרכיך דעהו"206 (כמבואר ברמב"ם207 ובשו"ע208), היינו, שלא זו בלבד שענינים אלו נעשים הכנה לקדושה, אלא עוד זאת, שעל ידם גופא נעשה הענין ד"דעהו"209, מלשון התקשרות210, התקשרות באלקות.

וזהו אמיתית הענין ד"זמן חירותנו" – שגם בשעת האכילה ושתי', ואפילו בשעת עסקיו בחלקו בעולם, נמצא יהודי בתנועה של דביקות באלקות.

וכידוע הסיפור211 אודות חסידים שישבו שעות ארוכות בהתוועדות חסידית ברוסיא, ובסיומה של ההתוועדות, בלכתם ברחוב באישון לילה כל אחד לביתו, בהיותם נתונים תחת רישומה של ההתוועדות, פגש בהם שוטר, ושאל: "קטאָ אידיאָט" (כלומר: מיהו ההולך)? והשיבו: "ביטול אידיאָט"! והיינו, שגם כאשר הולכים ברחוב ופוגשים שוטר, וצריכים להתייחס אליו בהדרת הכבוד כיון ש"דינא דמלכותא דינא"212, אזי מכריזים: "ביטול אידיאָט" – ביטול, ולא מציאות.

ונקודת הענין – שהעבודה היא להמשיך ולגלות אלקות למטה מעשרה טפחים, ועי"ז זוכים לקיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"69, ו"ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"213, כשאני נכתב אני נקרא214, שהו"ע גילוי אחדותו של הקב"ה מלמעלה מעלה עד למטה מטה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אין אדיר כה'"].

* * *

לב. דובר לעיל (בהמאמר215) שהגאולה העתידה תהי' בדוגמת הגאולה דיציאת מצרים, כמ"ש43 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וזהו גם מ"ש בהפטרה87 "והי' ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו גו'", ומסיים216 "כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים". ומזה מובן שפרטי הענינים דיציאת מצרים מהווים הוראה בנוגע לגאולה העתידה.

359

[המשך השיחה בביאור ג' הענינים שבזכותם היתה היציאה ממצרים: אמונה (ובאופן שבאה לידי ביטוי בעבודה בפועל ע"י) דם פסח ודם מילה217 (שגם בהם מודגשת ההתקשרות של בנ"י עם הקב"ה באופן שלמעלה מטו"ד, כמו באמונה), שזהו ענין החירות בנוגע לנשמה (אמונה), גוף (מילה), וחלקו בעולם (הקרבת השה) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א218, ונדפסה בלקו"ש ח"ג ע' 864 ואילך. ואח"כ אמר:]

לג. אמנם, גם כאשר ישנו הענין ד"להצילו מיד מצרים"56, "אעלה אתכם מעני מצרים"219, עדיין אין זה השלימות; בודאי צריך להיות בן-חורין, אבל לא סתם בן-חורין, ללא תוכן. אלא התכלית היא – כהמשך הכתוב – "להעלותו גו' אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"56, ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"220 – ארץ ישראל לגבולותי', כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים – בשעה שדיבר עמו אודות גלות מצרים ("כי גר יהי' זרעך וגו'") והיציאה ממצרים ("ואחרי

360

כן יצאו גו'") – "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"221, ואז באים לשלימות היציאה ממצרים.

ובכדי שיוכלו להכנס אל ארץ טובה ורחבה – הוצרכה להיות תחילה קבלת התורה.

ועוד זאת – שהענין דקבלת התורה הוא תנאי גם בהיציאה ממצרים, כמ"ש64 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כי, כאשר יוצא ממצרים ביחד עם הע"ז שהיתה שם, אין זו יציאה ממצרים, אלא אדרבה, זוהי ההתפשטות של מצרים במקום נוסף, ולכן, מתי יודעים שאכן היתה היציאה ממצרים – כאשר ישנו הענין ד"תעבדון את האלקים".

והדיוק בזה הוא "תעבדון את האלקים":

לכאורה הול"ל תשמעון את האלקים, תקבלו את התורה, וכיו"ב, ומהו אומרו "תעבדון את האלקים" – הרי לא מצינו שבבוא בנ"י חוֹרֵבָה להר סיני הי' אצלם איזה ענין של עבודה?

אך הענין הוא – שקבלת התורה יכולה להיות בשני אופנים. ובהקדמה:

על התורה נאמר222 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", היינו, שאפילו אומות העולם מבינים ומכירים שחוקי ומשפטי התורה הם טובים וישרים כו'. וא"כ, יכולים לטעון: אם הגוי מכיר בכך – הרי מכ"ש וק"ו שיהודי יבין בשכלו שצריך לקבל את התורה, ואין צורך לתבוע ממנו להקדים נעשה לנשמע.

אמנם, כאשר קבלת התורה היא באופן כזה – אין זה ענין של עבודה ("תעבדון את האלקים"), שהרי שכלו ורגשי לבבו מחייבים זאת, ולכן, אין זה "בהוציאך את העם ממצרים", כי, הן אמת שהתורה היא "חכמתכם ובינתכם", אבל, כיון שישנו יצה"ר בעולם שהוא "אומן במלאכתו"223, עלול היצה"ר להפיל רגש של קרירות, ואח"כ גם ספק, ועד שיבוא לטעון היפך התורה ח"ו, ויוכיח זאת ע"פ שכל!

ולכן, "על ההר הזה" צריך להיות – לא ענין של לימוד ושמיעה (תלמדון, תשמעון) בהבנה והשגה, שמחר יכול להבין באופן הפכי, כי אם – "תעבדון את האלקים", ללא נפק"מ אם מבין בשכלו אם לאו.

361

וענין זה – "תעבדון את האלקים על ההר הזה" – הוא השלב המחבר את היציאה ממצרים וההליכה לארץ טובה ורחבה, עי"ז ש"ויחן שם ישראל"224, "כאיש אחד בלב אחד"225, לקבל את התורה באופן של הקדמת נעשה לנשמע.

ובזה יובן גם מה שאומרים132 "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" – דלכאורה, כל חטא יש לו עונש מיוחד, ומהי השייכות ד"חטאינו" להעונש ד"גלינו מארצנו" דוקא? – אך הענין הוא, שהחירות משעבוד מלכיות היא ע"י ההנהגה ע"פ התורה דוקא, כמובן מדרשת רז"ל190 על הפסוק226 "חרות על הלוחות", "אל תקרי חרות אלא חירות", ולכן, כאשר ישנו הענין ד"חטאינו", שרוצים להתחרט ח"ו מהקדמת נעשה לנשמע, אזי אין אפשרות להשאר ב"ארצנו", ארץ הקודש יקרא לה.

אמנם, גם מי שנכשל וחטא כו', הנה מצד חסדו של הקב"ה הרי "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"227, ו"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא"228, וגם כאשר "אני ישנה" הנה "לבי ער"229, כדאיתא בזהר230 על הפסוק231 "שימני כחותם על לבך", ש"דיוקנאה אשתאר בך לעולם", ולכן, גם הוא יש לו חלק בארץ ישראל, ששייכת לכל בנ"י מאז בריאת העולם232, כפי שהובטח לאברהם אבינו באופן של כריתת ברית, ונתקיים בימי צאתך בארץ מצרים.

לד. וזהו גם הלימוד בנוגע להכנה לגאולה העתידה:

גם כאשר יהודי נמצא בגלות במשך זמן ארוך, ובמעמד ומצב שבדרך הטבע אין עבד יכול לברוח משם233 – אומרים לו: כל זה אינו שייך ונוגע אליך, כיון שנעשית עבד להקב"ה, "עבדי הם"234, "ולא עבדים לעבדים"235, והיינו, שכאשר נעשה עבד להקב"ה, אזי "מעבירין ממנו עול מלכות"236.

ולכן, מבלי הבט על כך שישנם אלו ש"עומדים עלינו לכלותינו"237, הנה ההתקשרות שמקשר את עצמו עם הקב"ה,

362

– וכמו שהי' ביצי"מ: הן מצד הנשמה, ע"י ענין האמונה, והן מצד הגוף, ע"י ענין המילה, וגם בחלקו בעולם, ע"י הקרבת קרבן פסח (כנ"ל) –

"היא שעמדה לנו"237 לעשות מהעולם כולו "ארץ זבת חלב ודבש"56, כמארז"ל238 "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות",

ולכל לראש – לצאת מן הגלות, "ביד רמה"239, ולבוא לארץ ישראל, "מן הנהר גו' ועד הים האחרון"240, ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, שתהי' מושפעת לא רק בטוב רוחני, אלא גם בטוב גשמי, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

לה. בנוגע לגאולה העתידה נאמר בהפטרת היום241: "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים .. והיתה מסלה לשאר עמו .. כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".

ולכאורה נשאלת השאלה:

בשלמא ביציאת מצרים הי' צורך בקריעת ים סוף כדי שתהי' מסילה לישראל שיוכלו לילך בתוך הים ביבשה ללא קושי; אבל בגאולה העתידה שבה נאמר242 "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" – הרי כאשר עפים באויר, אין נפק"מ מהו המצב למטה בארץ, אם יש ים ונהר או יבשה, וא"כ, מהו הצורך בהיעוד "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר וגו'"?

לו. והביאור בזה:

גם ב"ימי צאתך מארץ מצרים" לא הי' הכרח בקריעת ים סוף בשביל הליכת בנ"י, כמוזכר לעיל בהמאמר243 שבאותו צד שירדו לים באותו צד עלו מן הים (כדאיתא בתוס'244), אלא הענין דקרי"ס הי' בתור הכנה למתן-תורה.

והענין בזה:

הענין דקרי"ס הראה לבנ"י, שגם כאשר ישנו דבר נעלם לגמרי,

363

כמו הים שמכסה על כל הענינים שמתחת למים, הנה ברצות השי"ת נהפך הים ליבשה, ונתגלו כל הענינים שהיו תחילה בהעלם.

ומזה מובן גם בנוגע למתן-תורה:

כיון שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, הבורא, שהוא באין ערוך לגמרי להנברא, א"כ, נשאלת השאלה, איך אפשר שהנברא ישיג חכמתו של הבורא, ועד שיהי' זה באופן ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"227 – הרי זה פלא גדול יותר מאשר "פילא בקופא דמחטא"245, שהפיל והמחט שניהם דברים גשמיים, והחילוק ביניהם הוא רק בכמות, ואילו בנדו"ד, החילוק הוא לא רק בכמות, שהקב"ה הוא בלי גבול, ובנ"י הם מוגבלים, אלא גם באיכות, שחכמתו של הקב"ה, בורא, נתפסת בשכלו של בשר ודם!

הנה על זה באה ההוראה מקרי"ס – שכאשר רצונו של הקב"ה בכך, אזי יכולים לראות גם דבר מכוסה שנמצא בקרקעית הים, עי"ז שנהפך הים ליבשה ומתגלית קרקעית הים; וזהו מעין ודוגמא לכך שמצד רצונו של הקב"ה יכולים להתגלות גם תעלומות חכמתו של הקב"ה, עם היותם בבחי' סתימא דכל סתימין.

לז. ועד"ז מובן גם בנוגע לגאולה העתידה:

ובהקדמה – שרצונו של הקב"ה שבנ"י "ילכו מחיל אל חיל"246, והיינו, שלא ישארו לעמוד על עמדם, כמו טבע הדומם והצומח שנשארים תמיד במקום אחד, ואפילו לא כמו טבע הבעל-חי, שאף שהולך ממקום למקום, הרי הם מוגבלים במקום מסויים, וכמו דגים שבים שכאשר פורשים מן הים מיד הם מתים247, ועד"ז בעלי-חיים שביבשה שאינם יכולים לירד לים; ואילו ממין המדבר תובעים שמציאות העולם לא תגביל אותו, אלא ילך מחיל אל חיל, לא רק בכמות אלא גם באיכות כו'.

וענין זה התחיל במ"ת שאז היתה השלימות דיצי"מ – שהרי קודם מ"ת היו בנ"י במעמד ומצב של "גוי מקרב גוי"133, ובמ"ת היתה הבחירה בישראל, "אתה בחרתנו מכל העמים"132, ומיני אז, הנה מדור לדור ומשנה לשנה צריכים להוסיף ולהתעלות בקדושה ובטהרה כו'.

ועד שבאים לימות המשיח, שאז יהי' עילוי שלא בערך בכללות העולם, עד כדי כך, שאפילו אצל בעלי-חיים יהי' שינוי הטבע בתכלית,

364

כמ"ש248 "וגר זאב עם כבש וגו' וארי' כבקר יאכל תבן", "לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"127, ועאכו"כ בנוגע לבני-אדם, ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ובפרט בנ"י ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים כו'"249, כיון שמשיח ילמד תורה לכל ישראל, פנימיות התורה, באופן נעלה יותר שלא בערך לגבי לימוד התורה בזמן הזה.

ובתור הכנה והקדמה לזה יהי' הענין ד"והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר גו'":

אע"פ שבשביל הליכת בנ"י מן הגלות אל הגאולה אין צורך בבקיעת הנהר, כיון שיכולים לילך באופן ד"כעב תעופינה גו'", מ"מ, תהי' בקיעת הנהר בתור הכנה והקדמה שהיא חלק מכללות החידוש דלעתיד לבוא בשינוי טבע העולם בתכלית, "לתקן עולם במלכות שד-י"166.

וכיון שנעשה שינוי בטבע העולם שאפשר לילך בתוך הנהר שהי' תחילה מכוסה במים – הרי עאכו"כ שיכול להיות שינוי הטבע באופן ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים – "מי הדעת טהור"250 – לים מכסים".

* * *

לח. דובר251 אודות יחודה של מכת בכורות מכל שאר המכות252, שהיתה "בחצי הלילה"253, ברגע המחבר ב' חצאי הלילה, חסד וגבורה254,

365

כיון שמאיר בו גילוי אור שלמעלה מהשתלשלות255, שמצד זה אין מקום לטענה שכלית של מדת הדין כו'256; ונתבארו ב' הדעות במכילתא257 אם "יוצרו חלקו" או "יודע עתותיו ושעותיו חלקו", שאלו ואלו דא"ח91, היינו, שהאור שלמעלה מהשתלשלות נתלבש בטבע, וגם האיר על ידו בגילוי258 – נכלל בשיחה המוגהת בלקו"ש הנ"ל (סל"ב).

* * *

לט. היו"ט דאחרון של פסח הוא בהמשך להיו"ט דשביעי של פסח.

[ואע"פ שנתבאר לעיל (ס"ד) ששביעי של פסח שייך למשה רבינו ואחרון של פסח שייך למשיח, מ"מ, הרי זה יו"ט אחד, והיינו לפי שמשה ומשיח שייכים זל"ז, כידוע ש"גואל ראשון הוא גואל אחרון"259.

ואין זה בסתירה למ"ש260 "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה

366

מאד", שמשיח יהי' נעלה יותר מהאבות ומשה רבינו261 – כי, העילוי דמשיח הוא לגבי משה כפי שהוא מצד עצמו, ואילו הענין ד"גואל ראשון הוא גואל אחרון" הרי זה מצד בחי' משה כפי שיצטרף למשיח. ובכל אופן, הרי זה מאמר המוסגר].

והנה, בשביעי של פסח שבו היתה שירת הים ע"י משה ובנ"י – היתה גם שירת נשי ישראל, ויתירה מזה, ששירת הנשים היתה מתוך שמחה, כמ"ש262 "ותקח מרים הנביאה גו' את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחרי' בתופים ובמחולות וגו'", וכידוע גם הסיפור של רבינו הזקן263 שבו רואים מעלת הנשים, וכפי שסיים, שהכל הוא בזכות האשה, "הכל הי' מן העפר"264.

וענין זה מודגש ביותר בנוגע לגאולה העתידה – ששייכת לאחרון של פסח – שהרי לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר"138, וכמבואר בדרושי חסידות265 ש"עתה בזמן הגלות נאמר266 משמח חתן וכלה, שהכלה היא המלכות מקבלת האור ע"י החתן, ז"א, ולעתיד .. נאמר267 משמח חתן עם הכלה, שע"י הכלה הוא משמח את החתן, מפני שאשת חיל היא עטרת בעלה".

מ. וההכנה לזה היא ע"י העבודה בזמן הזה שצריכה להיות מעין השכר דלעתיד לבוא:

איתא בכתבי האריז"ל268 שדרא דעקבתא דמשיחא הוא גלגול דור המדבר, שבו היתה מודגשת מעלת הנשים – כמ"ש גבי נדבת המשכן "ויבואו האנשים על הנשים" (שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן)269, וכן בקו השלילה, שהנשים לא השתתפו בחטא העגל270, ועד"ז בנוגע להכניסה לארץ, כפי שמצינו גבי בנות צלפחד שהנשים היו מחבבות את הארץ יותר מהאנשים271.

וההוראה מזה:

כשם שהגאולה ממצרים היתה ע"י עבודתן של נשי ישראל, שהעמידו תינוקות ש"הם הכירוהו תחילה"272,

367

כמו"כ – ועאכו"כ – גם בנוגע לגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש,

– שתהי' גאולה שאין אחרי' גלות125, כיון שסיימו לברר את ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו (כשם שסיימו לברר את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, כידוע בפירוש מארז"ל273 ש"עשאוה כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים") –

שההכנה לזה היא ע"י עבודתן של נשי ובנות ישראל להכין את הדור החדש, ע"י חינוך על טהרת הקודש, באופן ש"נקבה תסובב גבר", שהן אלו שמעמידות את הבנים והבנות, באמרם, נלכה ונעבדה את הוי' בשמחה ובטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן (בבא הד' – ג"פ). "ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואח"כ צוה לנגן "האָפּ קאָזאַק", באמרו, שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר274 שבשמח"ת ובאחש"פ מנגנים ניגון זה.

לאחרי ברכת המזון, תפלת מעריב והבדלה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל אחד מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: "אַ געזונטער זומער און אַ פריילעכער תמיד"].

______  ______

1) שיחת יום אחש"פ תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד ע' 109). וראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד בתחלתה (תו"מ ח"ל ע' 244 ואילך). וש"נ.

2) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.

3) קהלת ג, יא. וראה גם תו"מ ח"ד ע' 76. חי"ג ע' 176. חכ"ב ע' 146. חכ"ט ע' 142.

4) ראה תניא רפמ"ד. ספמ"ו. ובכ"מ.

5) ראה שיחת אחש"פ תש"כ בתחלתה (תו"מ חכ"ח ע' 39 ואילך). וש"נ.

6) ח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא ונת' בתניא אגה"ק סכ"ו.

7) תקו"ז ת"ו בסופו.

8) ראה כס"מ לתקו"ז שם. הקדמת מק"מ לזהר.

9) פ"ה.

10) איכ"ר פ"א, נא.

11) ישעי' ס, כב. וראה סנהדרין צח, א.

12) ראה גם שערי אורה שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פצ"ד ואילך.

13) נדרים כב, ב. וראה גם שמו"ר רפמ"ו. וראה המשך תרס"ו ע' פו ואילך.

14) אבות פ"ה מ"כ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 118 ואילך.

15) ראה לקו"ש שם ע' 116 הערה 34. וש"נ.

16) סנהדרין צז, ב.

17) סה"ש תרפ"ט ע' 42.

18) ישעי' מ, ה.

19) נדרים לב, ריש ע"ב.

20) פי' הר"ן שם.

21) ראה גם תו"מ חכ"ו ע' 53 ואילך. וש"נ.

22) ראה ע"ח שער דרושי נקודות רפ"א. הובא בהמשך תער"ב ח"א ע' תקמו. ח"ג ע' א'ת.

23) תניא רפל"ז.

24) ראה גם שיחת אחש"פ תשי"ג ס"ב (תו"מ ח"ח ע' 95 ואילך).

25) ראה לקו"ת צו יב, סע"א ואילך. סידור (עם דא"ח) שער המועדים ריז, א ואילך. ובכ"מ.

26) אמור כג, ב-ד.

27) דרושי שמע"צ צב, סע"ג.

28) שהש"ר פ"א, ו (ה).

29) שיחת ליל אחש"פ תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד ע' 105). וראה גם שיחת אחש"פ תשי"ט ס"ב ואילך (תו"מ חכ"ה ע' 223 ואילך).

30) אבות רפ"ה.

31) הל' תשובה פ"ז ה"ה.

32) פי"א (ק, א).

33) ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת שם, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ.

34) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 70 הערה 14. תו"מ חכ"א ע' 190 הערה 15.

35) יום אחש"פ תש"ד ס"ה (סה"ש שם ע' 111). וראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד ס"י (תו"מ ח"ל ע' 252). וש"נ.

36) ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. תניא אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).

37) לשון הכתוב – תהלים סא, ג. וראה בהמאמר פ"ז (לעיל ע' 328).

38) איוב לו, ה. וראה ברכות ח, רע"א.

39) חסר קצת (המו"ל).

40) ראה סוטה כא, סע"א ובפרש"י.

41) רמ"א יו"ד סרמ"ו ס"א.

42) משלי כב, ט.

43) מיכה ז, טו.

44) ד"ה כימי צאתך מארמ"צ תשמ"ב, תשל"ח, תשל"ט – תו"מ סה"מ ניסן ע' קמז ואילך, ע' קצו ואילך, ע' רד ואילך. וש"נ.

45) ברכות יב, סע"ב.

46) כנראה הכוונה שנוסף על המצה הדרושה לסעודה, היו צריכים לתקן שיהיו ג' מצות, כמו ד' כוסות (המו"ל).

47) פסחים קכ, א. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ה סט"ו.

48) ראה פסחים קיז, סע"ב. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב סי"ד.

49) בא יג, ח.

50) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ג סמ"ב.

51) ראה אנציק' תלמודית ערך הגדה ס"א (כרך ח ריש ע' קעט). וש"נ. וראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשח"י ס"ב (תו"מ חכ"ב ע' 218 ואילך).

52) עקב יא, כב. הובא בהל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב.

53) סכ"ג (קלז, א). וראה הל' ת"ת שם.

54) פסחים קטז, ב (במשנה). תניא רפמ"ז.

55) פ' שופטים יט, ח ובפרש"י.

56) שמות ג, ח. ועוד.

57) תהלים עב, ח.

58) משפטים כג, לא (ובפרש"י).

59) פ' ראה טז, ג.

60) ראה לקו"ש חט"ז ע' 125. וש"נ.

61) צו יג, ב ואילך.

62) ברכות מ, סע"א.

63) ראה אגה"ק דהבעש"ט (כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ).

64) שמות ג, יב. וראה שמו"ר פ"ג, ד. פרש"י עה"פ.

65) אמור כג, יז. מנחות נב, ב.

66) בראשית א, לא. וראה שבת פח, א. פרש"י עה"פ.

67) ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.

68) שבת קמו, רע"א. וש"נ.

69) זכרי' יג, ב.

70) נוסח הגש"פ פיסקא "מרור זה" (מפסחים שם).

71) אחרי יח, ה.

72) אבות פ"א מ"ב.

73) תהלים קיט, מה.

74) מכילתא בשלח יד, לא.

75) מכות כד, א.

76) חבקוק ב, ד.

77) ראה "נטעי גבריאל" הל' פסח ח"ג בסופו (ע' תנב ואילך). "היכל הבעש"ט" גליון ו' ע' קמה ואילך. וש"נ.

78) מנחות צט, ב.

79) ב"ב ט, א. וראה תניא פל"ז (מח, ב). אגה"ק רס"ל.

80) ויקרא ג, טז.

81) רמב"ם סוף הל' איסורי המזבח.

82) קהלת ח, א.

83) ירושלמי שבת פ"ח ה"א. וראה נדרים מט, ב.

84) ראה לקו"ת שלח מב, א. דרושי סוכות עט, ד ואילך. סידור (עם דא"ח) שער ברהמ"ז קטז, א. ובכ"מ.

85) ב, סע"א ואילך.

86) עירובין סה, סע"א. וש"נ.

87) ישעי' יא, יא.

88) שם, א.

89) ב"ר פט"ז, ד.

90) ראה שבת קלה, ב. וש"נ.

91) עירובין יג, ב. וש"נ.

92) תניא פ"ו (יו"ד, סע"ב) – מע"ח שמ"ב ספ"ד.

93) בשילוב עם שיחת ש"פ ויחי תשמ"ו.

94) ברכות סא, ב. הובא בתניא פ"א.

95) ראה גם תו"מ ח"ד ע' 131. תו"מ סה"מ אב ע' קכג. וש"נ.

96) רפי"ד.

97) ב"ב טז, א. הובא בתניא פ"א.

98) תניא ספי"ד.

99) תו"א משפטים עו, ב. סהמ"צ להצ"צ דין עבד עברי פ"ג (דרמ"צ פב, סע"א). המשך תרס"ו ס"ע קס ואילך. ועוד.

100) נוסח ברכת "קידוש לבנה".

101) תהלים ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, סע"ג. וש"נ.

102) שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח ניסן ס"ט ואילך (לעיל ע' 253 ואילך). וש"נ.

103) זח"א נב, ב. ועוד.

104) פרש"י תשא לג, יא.

105) כריתות פ"ו מ"ג.

106) ראה יבמות כ, א. נדה יב, א. הובא בתניא פ"א.

107) ראה יומא ו, א. וש"נ.

108) פי"ז (כג, א).

109) תניא רפי"ב. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" וב"לקוטי פירושים" לשם (ע' פח). וש"נ.

110) ראה אבות דר"נ פ"ב, ג. תיב"ע תשא לב, יט. וראה גם בחיי שם, טז.

111) ברכות ח, ב. וש"נ.

112) ראה סה"מ קונטרסים ח"א קצב, א ואילך.

113) תהלים נא, יט. וראה תניא פי"ז שם.

114) אבות פ"ב מ"ד.

115) ברכות כט, א.

116) ראה יומא ט, א.

117) תהלים צ, יו"ד.

118) ראה גם תו"מ ח"ז ע' 315 הערה 60. חי"ג ע' 306.

119) פ"ד ה"ג ובקו"א שם.

120) תהלים נ, טז.

121) תו"א מג"א צג, סע"ב ואילך.

122) וילך לא, יח.

123) תניא ספכ"ד.

124) צח, א.

125) ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

126) ישעי' יא, טו.

127) שם, ט.

128) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

129) ראה המשך וככה תרל"ז פקי"ג.

130) ישעי' סג, ג.

131) יבמות סא, רע"א.

132) נוסח תפלת יו"ט.

133) ואתחנן ד, לד.

134) ראה תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך).

135) תשא לג, טז.

136) שבת קיד, רע"א. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת צו ו, ד.

137) ראה ד"ה כימי צאתך מארמ"צ דאחש"פ תשי"ב פ"ח (תו"מ סה"מ ניסן ע' קסח). וש"נ.

138) ירמי' לא, כא.

139) אבות פ"א מי"ז.

140) ראה תניא רפל"ח.

141) יבמות לט, ב (ובפרש"י). וש"נ.

142) משלי יד, לד. וראה תו"א בראשית א, ב.

143) ס"ט.

144) ראה גם אג"ק חי"ז ע' קכה. ע' רנה. תו"מ חל"ד ע' 265 ואילך. וראה שם ע' 281 הערה 16.

145) מו"ק ט, סע"א ואילך.

146) משלי ח, יא.

147) פאה פ"א מ"א.

148) משלי ג, טו.

149) זח"ב רנח, א.

150) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

151) יש לציין, שלאחרי סעודת ליל ב' דיו"ט, מסר הרב חדקוב ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לאלו שחזרו מהתהלוכה, שיהי' בקרוב "והדריך בנעלים" (המו"ל).

152) ישעי' נה, יב.

153) יש לציין, שבסעודת ליל ב' דיו"ט, כשנכנסו אלו שחזרו מהתהלוכה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שיכבדו אותם לנגן ניגון.

154) ראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד סי"ח ואילך (תו"מ ח"ל ע' 259 ואילך).

155) שם יו"ד, לב.

156) ראה גם לקו"ש ח"ז ע' 274. חכ"ב ע' 35 הערה 51. שיחת אחש"פ הנ"ל בתחלתה (תו"מ שם ע' 244).

157) סנהדרין צד, א.

158) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרפ"ד. וש"נ.

159) מנחות מד, א. טושו"ע יו"ד סרפ"ז סכ"ב.

160) ראה ש"ך שם סקכ"ח, ובהגהות נחלת צבי שם.

161) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט ס"ה. וש"נ.

162) שם ס"ו. וש"נ.

163) הל' מלכים רפי"ב.

164) ברכות לד, ב. וש"נ.

165) ראה תו"מ סה"מ כסלו ס"ע מה. וש"נ. תו"מ חל"ב ע' 84. וש"נ.

166) נוסח התפלה "וע"כ נקוה".

167) ראה הל' מלכים פי"א ה"ד. פי"ב ה"ב.

168) פרש"י עה"פ – מסנהדרין צה, א.

169) אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תשסז ואילך.

170) ראה סנהדרין כו, א.

171) שם צד, ב.

172) ישעי' יו"ד, כז.

173) איכ"ר פ"ד, טו.

174) מלכים-ב יט, לה.

175) סנהדרין צה, ב.

176) יחזקאל לג, כד.

177) ב"ר ספמ"ב.

178) שם צו, א ובפרש"י.

179) לך לך יד, טו.

180) תניא רפ"ב.

181) ראה סה"מ תרפ"ט ע' 37. וש"נ. תש"ו ע' 30. וראה גם ד"ה ונגלה כבוד ה' דאחש"פ תשט"ו פ"ה (תו"מ חי"ד ע' 24).

182) מלכים-א יז, א. ועוד. וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 147 הערה 53.

183) ברכות ו, ב. וש"נ.

184) נוסח ברכת "אלקי נשמה" (שם ס, ב).

185) ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.

186) כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר שינגנו ניגון, ואח"כ המשיך השיחה (המו"ל).

187) ראה המשך תער"ב ח"א ע' תקמו.

188) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

189) די"א ניסן שנה זו (אג"ק חכ"ב ע' רג ואילך).

190) אבות פ"ו מ"ב.

191) תניא פל"ז (מח, ב) – מע"ח שכ"ו פ"א.

192) שם, א.

193) ראה יבמות סג, א ובתוס' שם. וראה גם תו"מ חכ"א ס"ע 291 ואילך.

194) ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 33 הערה 53.

195) יחזקאל לו, כה.

196) מצורע טו, טז.

197) עירובין ד, ב. וש"נ.

198) שיחת יום אחש"פ תש"ד ס"ד (סה"ש תש"ד ס"ע 110 ואילך). וראה גם שיחת ש"פ אחרי סי"א (לקמן ע' 387 ואילך).

199) ראה סה"ש תרצ"ו ע' 21 ובהערה 8 שם. וש"נ.

200) ראה כתר שם טוב בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

201) משפטים כג, ה.

202) ראה זח"א קפ, ב. קמ, ב. סה"מ תש"ט ס"ע 63. וראה גם תו"מ חכ"ז ע' 245. וש"נ.

203) ראה כתר שם טוב בהוספות סקל"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" טו כסלו. וראה גם שם ג אדר א).

204) קדושים יט, יח.

205) ראה זח"ג קג, א-ב. קצא, ב. הנסמן בלקו"ש ח"ה ע' 174 בשוה"ג.

206) משלי ג, ו.

207) הל' דעות ספ"ג.

208) או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

209) ראה גם לקו"ש ח"י ע' 104. וש"נ.

210) ראה תניא ספ"ג.

211) ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251.

212) גיטין יו"ד, ב. וש"נ.

213) זכרי' יד, ט.

214) פסחים נ, א. וש"נ.

215) בתחלתו (לעיל ע' 321).

216) שם, טז.

217) ובפרטיות יותר:

אמונה ("ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (בשלח יד, לא)) היא אמנם היסוד לכל הענינים, אבל, אמונה לבדה אינה מספיקה, ואם רוצים לצאת ממצרים, צריך גם "לעשות" משהו, מעשה בפועל.

וזהו שמצינו שכאשר הקב"ה הי' מבקש לגאול את בנ"י, ולא הי' להם זכות (שמו"ר פי"ט, ה), "נתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה .. שנאמר (יחזקאל טז, ח) מתבוססת בדמיך" (פרש"י בא יב, ו).

והענין בזה:

בהציווי דקרבן פסח נאמר (שם, כא) "משכו וקחו גו'", "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה" (פרש"י שם, ו), והיינו, שלא הי' מספיק ליקח צאן של מצוה, אלא תחילה הוצרכו למשוך ידיהם מע"ז – כי, במשך רד"ו שנה היו בנ"י בגלות מצרים, שהיתה המלוכה היותר גדולה בעולם (ראה מכילתא בשלח יד, ה. ועוד), והרבה מהם נתערבו עם המצריים והתנהגו כמותם, ועד כדי כך, שלמרות היותם בני אברהם יצחק ויעקב, הי' מקום לטענה "הללו עובדי ע"ז והללו כו'" (ראה מכילתא שם, כח. ועוד). ולכן נצטוו לכל לראש "משכו ידיכם מעבודה זרה" שהייתם שקועים בה עד עתה, ותתנתקו מזה ("אָפּזאָגן זיך דערפון") ללא בושה, לעין כל; ורק לאחרי כן יכולים ליקח צאן של מצוה.

וכאשר שואלים כיצד יהי' בכחם של בנ"י לקחת את הע"ז של מצרים ולהקריב קרבן לה', מבלי להתיירא מן המצריים – הנה על זה נצטוו מקודם לכן על המילה (ראה דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג), "בריתי בבשרכם לברית עולם" (לך לך יז, יג), שהו"ע ההתקשרות עם הקב"ה למעלה מטעם ודעת שחודרת בבשר הגוף, שנעשה שונה מגופי אומות העולם, ואז, הנה גם כאשר יהודי נמצא עדיין במצרים, קודם היציאה לחירות, אינו מתפעל מן המצריים שמסביבו, ואומר להם שעומד לשחוט את הע"ז שלהם, להיותו שלוחו של הקב"ה לפעול בעולם, היינו, שהוא שולט על העולם, ואין העולם שולט עליו.

218) בשילוב השיחה דלקמן סל"ח, ושיחת אחש"פ תשכ"א.

219) שמות ג, יז.

220) שבת סג, א. וש"נ.

221) לך לך טו, יג-יח.

222) ואתחנן ד, ו.

223) ראה שבת קה, ב.

224) יתרו יט, ב.

225) פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.

226) תשא לב, טז.

227) ראה זח"ג עג, א.

228) סנהדרין מד, רע"א.

229) שה"ש ה, ב.

230) ראה זהר ח"א רמד, סע"ב ואילך. ח"ב קיד, א. הובא בתו"א מג"א (בהוספות) קכ, ד. ובכ"מ.

231) שם ח, ו.

232) ראה תנחומא פ' ראה ח.

233) ראה מכילתא יתרו יח, יא. ועוד.

234) בהר כה, מב-נה.

235) קידושין כב, ב. וש"נ. רמב"ם הל' שכירות פ"ט ה"ד. הובא בפרש"י עה"ת משפטים כא, ו.

236) אבות פ"ג מ"ה.

237) נוסח הגש"פ.

238) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג.

239) בשלח יד, ח.

240) עקב יא, כד.

241) ישעי' יא, טו-טז.

242) שם ס, ח.

243) פ"ב (לעיל ע' 322).

244) ד"ה כשם – ערכין טו, א.

245) ראה ברכות נה, סע"ב.

246) תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

247) ראה ברכות סא, ב. ע"ז ג, סע"ב.

248) ישעי' יא, ו-ז.

249) רמב"ם הל' מלכים בסופן.

250) שם הל' מקואות בסופן.

251) קודם התחלת השיחה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שצריכים להזדרז ולסיים את ההתוועדות כדי להתפלל מעריב ("מ'דאַרף ניט פאַרגעסן וועגן מעריב"), ולכן ידבר בקיצור (המו"ל).

252) ולהעיר שדוקא בנוגע למכת בכורות ישנו "שטורעם" מיוחד, עד כדי כך, שבגלל שהגין ה' על בכורי ישראל, נקבעה מצוה מיוחדת: מצות פדיון הבן (ס"פ בא) – שזהו"ע שלא מצינו דוגמתו בשאר המכות, אף שגם בהם הגין ה' על בנ"י והבדיל אותם מן המצריים.

253) בא יב, כט. – ולהעיר גם ממאמר הזהר (נסמן בסה"מ תשי"א ס"ע 10) "בפלגות ליליא קוב"ה אתא לאשתעשעא עם צדיקיא בגינתא דעדן כו'", והיינו, שאף שהן קוב"ה והן הצדיקים נמצאים שם כבר מקודם לכן, הנה דוקא בחצות לילה ישנו העילוי דענין השעשועים כו'.

254) וזהו גם שבאותו זמן היו שני ענינים הפכיים – נגוף למצרים* ורפוא לישראל (זח"ב לו, א. וראה סה"מ תרע"ח ע' רלט ואילך).

*
) ולהעיר, שבמכת בכורות הי' הענין ד"נגוף למצרים" באופן שלא היתה אחריו רפואה, דלא כבשאר המכות שלאחריהם הי' ענין של רפואה (לפי שעדיין לא נתמלאה סאתם כו').

255) וע"ד תורת המגיד (ראה מגיד דבריו ליעקב בהוספות סכ"ט. וש"נ) בפירוש דברי המדרש (במדב"ר פי"ב, ח. וש"נ) על הפסוק (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו", "מיכאל שר של מים גבריאל שר של אש ואין מכבים זה את זה" – ש"אין זה כי אם כאשר יבוא עליהם הארה גבוה משניהם מאד נעלה עד שמתבטלים שניהם ממציאותם ואז יעמדו בבחי' ביטול מופלג כו'".

256) ועד"ז מצינו אצל אברהם:

ובהקדם האמור לעיל (סכ"ו) בקשר להתחלת ההפטרה "עוד היום בנוב גו'", כאשר "בא עליהם סנחריב הרשע" בחיל גדול כו' – שאיתא בגמרא ש"כן באו על אברהם, וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג".

וגם אצל אברהם מצינו את העילוי דחצי הלילה – כמו ביצי"מ, ובמפלתו של סנחריב* (ראה שהש"ר פ"ד, ח (ג)) – כמ"ש (לך לך יד, טו) "ויחלק עליהם לילה" (ראה ב"ר פמ"ג, ג. תורה שלמה עה"פ לך לך אות עט).

*
) ולהעיר מהפזמון "ובכן ויהי בחצי הלילה" שנוהגים לומר בכמה קהילות (אף שאין זה מנהג חב"ד) שבו נימנו הנסים הנ"ל שאירעו בחצי הלילה.

וזהו גם מ"ש "וירדוף עד דן", "שם תשש כחו שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל" (לך לך שם, יד ובפרש"י), ואעפ"כ, ברגעים שלפנ"ז לא נתיירא מפני הקטרוג של מדת הדין – כי, מצד גודל מעלת גילוי האור דחצי הלילה אין מקום לטענה שכלית של מדת הדין.

257) בא שם.

258) וזהו גם הלימוד וההוראה בעבודה – לאחרי ההתחלה ביצי"מ על מנת להמשיך זאת בעבודה במשך כל השנה – שהעבודה צריכה להיות בב' אופנים אלו:

מצד "יוצרו" – נעשית העבודה באופן של מס"נ, רעותא דלבא, מצד בחי' היחידה, שלכן, לא זו בלבד שאינו מתפעל מהעולם, אלא עוד זאת, שנעשה מושל ושולט על העולם באופן שלמעלה מהטבע, וכפי שמבין אפילו גוי שישנו הכח שלמעלה מהטבע כו'.

ומצד "יודע עתותיו ושעותיו" – נעשית העבודה באופן של התלבשות בטבע העולם, שזהו כללות הענין דקיום המצוות שצריך להיות בטבע דוקא, שזהו ענין עמוק יותר, שבטבע גופא פועלים דירה לו ית'.

259) ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א משפטים עה, ב.

260) ישעי' נב, יג. וראה גם ד"ה הנה ישכיל עבדי דאחש"פ תשי"ז (תו"מ חי"ט ע' 272 ואילך).

261) ראה תנחומא ס"פ תולדות (יד, ובהוצאת באָבער – כ). זח"א קפא, ריש ע"ב.

262) בשלח טו, כ.

263) שיחת יום אחש"פ תרח"ץ (לקו"ד ח"ד תרצה, א ואילך. סה"ש תרח"ץ ע' 277 ואילך).

264) קהלת ג, כ.

265) תו"א ס"פ ויגש.

266) נוסח ברכה ה' ד"שבע ברכות".

267) נוסח ברכה ו' ד"שבע ברכות".

268) ל"ת וסה"ל שמות ג, ד. שער הגלגולים הקדמה כ'.

269) ויקהל לה, כב (ובפי' הרמב"ן).

270) ראה פרדר"א פמ"ה.

271) ראה פרש"י פינחס כו, סד. כז, א.

272) סוטה יא, ב.

273) ברכות ט, ב. וש"נ. וראה תו"א וארא נו, סע"ד. ובכ"מ.

274) שיחת יום אחש"פ תש"ד סי"ז (סה"ש תש"ד ע' 116).