בס"ד. שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, ה'תשכ"ב.

423

בלתי מוגה

א. על1 הפסוק2 "אם בחוקותי תלכו" – איתא בספרא (והובא גם בפרש"י): "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

וצריך להבין:

בשלמא אם כוונת הפסוק "בחוקותי תלכו" היתה על קיום המצוות ("יכול זה קיום המצוות") – הי' אפשר להסביר הטעם למש"נ "בחוקותי" דוקא, ללמדנו, שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש להם טעם, צריך לקיימם מתוך קבלת עול, כמו חוקים3;

אבל היות שהמכוון כאן הוא על לימוד התורה ("שתהיו עמלים בתורה") – אינו מובן למה נאמר הלשון "בחוקותי תלכו", הרי התורה עיקרה הבנה והשגה: חיוב היגיעה בלימוד התורה הוא לא רק לחזור ולידע פרטי דיני המצוות, אלא גם להבין ולהשיג טעמי המצוות4, כפי שנתפרשו בתושב"כ5 ובתושבע"פ6.

ואף שישנם גם מצוות שנקראים בשם "חוקים", שלא שייך להבין טעמיהם, ועליהם נאמר7 "חוקה כו' אין לך רשות להרהר אחרי'"8

424

הרי הם רק חלק קטן בתורה, ואילו החלק היותר גדול שבתורה ניתן בהשגה דוקא.

וכפי שרואים בנוגע לתושב"כ ותושבע"פ, שתושב"כ בכללה, שעיקרה הוא הקריאה (שלכן גם עם-הארץ מברך ברכת התורה אף שלא ידע מאי קאמר), היא הרבה יותר קטנה – בכמות – מתושבע"פ, שבהכרח ללמדה בהבנה והשגה, ולולי זאת אי אפשר לברך ברכת התורה9.

[ויתירה מזה – שהחילוק בכמות בין תושב"כ לתושבע"פ הוא חילוק שבאין-ערוך, כי: בתושב"כ יש מספר מוגבל וקבוע של פסוקים, אותיות וכו', ואסור שיהי' בה יתיר. ואילו בתושבע"פ – ההגבלה היא רק במה שישנו כבר בגילוי בפועל, אבל מצד מה שיש בה (בכח), ובא גם בגילוי באופן שהולך וניתוסף עוד ועוד – "מה10 שתלמיד ותיק עתיד לחדש"11 – הרי היא בלי גבול].

וכמו כן הוא בתורה שבכתב גופא: חלק התורה שלא נתפרש טעמו, החלק שעוסק בענין החוקים – הוא הרבה יותר קטן מחלק התורה שעוסק בהמצוות שבאות בהשגה.

ועפ"ז אינו מובן הלשון "בחוקותי תלכו" – שבנוגע להציווי "שתהיו עמלים בתורה" נזכר הענין ד"חוקים" שאינו אלא חלק קטן בתורה?

ב. ויובן ע"פ ביאורו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה12 ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה:

החידוש שבאותיות החקיקה מתבטא בכך – שלא זו בלבד שהאותיות מאוחדות עם הדבר שבו נחקקו,

– שהרי מעלה זו ישנה גם באותיות הכתיבה, כי, אף שהאותיות הכתובים ע"ג הקלף הם דבר נוסף על הקלף13, הרי ע"י הכתיבה נעשים האותיות מאוחדות עם הקלף –

425

אלא עוד זאת, שהאותיות אינם מציאות בפני עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות הדבר שבו נחקק14.

וזהו הרמז בפסוק "בחוקותי תלכו" – שלימוד התורה צריך להיות באופן של חקיקה:

אין הכוונה להזהיר על כך שהאדם הלומד תורה צריך להיות מאוחד עם התורה [שהרי לימוד כזה שהאדם נשאר מציאות בפני עצמו מהתורה, הוא ע"ד שארז"ל15 "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ", ולא כאן באה התורה להזהיר על ענין זה], אלא להורות שלא די בהתאחדות עם התורה באופן של שני דברים המתאחדים (כתיבה), אלא דרוש שהאדם יתבטל ממציאותו, באופן שכל מציאותו תהי' מציאות התורה (חקיקה).

וע"ד שמצינו במשה רבינו (מקבל הראשון של התורה), שמציאותו היתה בביטול והתאחדות עם אלקות עד כדי כך שאמר16 "ונתתי עשב גו'" ("כאילו הוא הנותן ח"ו") – "לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה17, ורוח הוי' הוא שדיבר כו'"18. ועד"ז מצינו אצל רשב"י, שאמר "ראיתי בני עלי' כו' אם שנים הן כו'"19, "ואם חד הוא כו'"20 – אף שאין זה מדרך הצדיקים לומר שבחים על עצמו21 – מצד גודל ביטולו שלא הי' מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היתה אלקות (ביטול דחקיקה).

ג. וע"פ המדובר כמ"פ22 שכל הפירושים שבתורה קשורים זב"ז – מובן, שפירוש אדמו"ר הזקן "בחוקותי" מלשון חקיקה, מתאים עם הפירוש הפשוט "בחוקותי" מלשון חוקים.

והענין בזה – שלימוד התורה צריך להיות באופן של "חוקים",

426

מצד קבלת עול: הן אמת שצריך ללמוד ולהבין התורה בשכל, אבל זה גופא צריך להיות מתוך קבלת עול (היינו, שלימודו אינו בשביל התענוג שלו, אלא מפני שהקב"ה צוה ללמוד באופן של הבנה והשגה), ועי"ז נעשה הלימוד באופן ד"עמלים בתורה", שמתייגע בלימודו יותר מכפי הנדרש מצד טבעו והתמדתו (משא"כ כאשר הלימוד הוא מצד התענוג שלו, אזי הלימוד מדוד לפי ערך גודל התענוג, ואין בו עמל).

וזוהי השייכות שבין שני הפירושים: ע"י הלימוד באופן של חוקים, "שתהיו עמלים בתורה" – באים להלימוד באופן של חקיקה, שהאדם הלומד והתורה נעשים חד ממש.

ד. אמנם, עדיין צריך להבין ביאור הלשון "בחוקותי תלכו":

הליכה – שייכת בענינים שבהם ישנם חילוקי מדריגות (להיותם קשורים עם ענין של השתלשלות: העולם וכו', כחות האדם), שבהם הולך האדם מדרגא לדרגא. ולדוגמא: במדות – שייך לומר שהאדם הולך, מתעלה מדרגא לדרגא, מאהבה זוטא לאהבה רבה. ועד"ז בשכל: שכל קטן, שכל גדול.

אבל בנוגע ל"חוקים", קבלת עול23 – איך שייך ענין של הליכה?

והנה, אדמו"ר הזקן מבאר בלקו"ת24 ש"תלכו" מרמז על נתינת שכר: השכר על העבודה ד"בחוקותי" הוא – "תלכו", הליכה אמיתית, שהיא בלי גבול. אבל, בפשטות הכתובים, כפי שלומדים ב"חדר" עם ילדי ישראל – מתחיל סיפור השכר בפסוק25 "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ואילו מ"ש "תלכו" קאי עדיין על עבודת האדם.

ה. ויובן ע"פ הביאור בענין דוגמתו – במצות ספירת העומר:

ובהקדמה – שספירת העומר היא המצוה הקשורה במיוחד עם חודש אייר, שבכל יום מימי החודש ישנה המצוה דספירת העומר26.

וכמדובר פעם ע"ד החילוקים בהשייכות דהמצוות לזמני השנה – שיש מצוות שקיומם בכל יום, כמו מצות תלמוד תורה, מצות ק"ש ותפלה, אבל, מצוות אלה אינם שייכות וקשורות לתוכנם המיוחד של

427

הימים שבהם מקיימים אותם. ויש מצוות שקשורות עם ימים מיוחדים בשנה, כמו המצוות המיוחדות שבחג הפסח, ועד"ז בשאר הרגלים, אבל, מצוות אלה אינם אלא בימים מסויימים של החודש, ולא בכל ימי החודש. והחידוש במצות ספירת העומר כפי שהיא בחודש אייר27 – שזוהי מצוה ששייכת במיוחד לזמן מסויים, והיא בכל יום מימי החודש (דלא כמו בחדשים ניסן וסיון, שהמצוה דספה"ע אינה בכל ימי החודש, אלא בחלקם בלבד), היינו, שבכל יום מימי החודש מקיימים מצוה, שהרי בכל יום ממ"ט ימי הספירה מקיימים מצוה בפני עצמה.

– ואין לומר28 שהספירה דכל מ"ט הימים היא מצוה אחת, שלכן אם חיסר יום אחד הפסיד מצות ספירת העומר, דא"כ, לא היו יכולים לברך בכל יום ברכה בפני עצמה, כי:

א) אין לברך ב' ברכות על מצוה אחת, כפסק אדמו"ר הזקן29.

ב) גם להדעות30 שאפשר לברך ב' ברכות על מצוה אחת – אין לברך על ספה"ע עד היום האחרון, שהרי אם ישכח לספור יום אחד, יהיו כל הברכות שברך בימים שלפנ"ז לבטלה. וע"ד שאין אשה מברכת על ספירת ז' נקיים, שמא תראה ותסתור31. ועד"ז אין מברכים על מצות צדקה – שא' הטעמים בזה הוא שמא יתחרט העני ולא יטול הצדקה32.

ועכצ"ל, שבכל יום ממ"ט ימי הספירה מקיימים מצוה בפ"ע, ואעפ"כ, אם חיסר יום אחד, אינו יכול לספור עוד בברכה, כיון שהספירה צריכה להיות באופן ד"תמימות"33.

ו. וביאור הקשר והשייכות דמצות ספירת העומר לחודש אייר:

ידוע34 ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל (כמובא35 גם לדינא, לענין כתיבה בשטרות, שצריך לכתוב אייר בב' יו"דין), שהם ד' רגלי המרכבה.

וצריך להבין: מהי השייכות דענין ה"מרכבה" לחודש אייר דוקא, ולא לשאר החדשים – כמו חודש סיון, שבו הי' מתן-תורה, שאז נתגלה

428

הקב"ה עם המרכבה העליונה (כדאיתא במדרשי חז"ל36), או חודש ניסן, שבו הי' יצי"מ, שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה37. ומה גם שבכל שלש הרגלים כתיב38 "יראה כל זכורך גו'", ודרשו חז"ל39 "כדרך שבא לראות כו'", שאז היתה ראיית אלקות, שזהו ע"ד גילוי המרכבה. ומפני מה שייך ענין המרכבה לחודש אייר דוקא?

והביאור בזה – שענין המרכבה בעבודת האדם מורה על הביטול של האדם להקב"ה, בדוגמת המרכבה שבטלה אל הרוכב, שזוהי כללות העבודה מלמטה למעלה, ביטול המרכבה אל הרוכב.

ולכן, ענין ה"מרכבה" אינו שייך לחדשים ניסן וסיון, יצי"מ ומ"ת – כיון שענינם הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה, וכן כללות הענין דשלש הרגלים הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה, שכן, אף שצריך להיות "בא לראות", הרי העיקר הוא הגילוי מלמעלה, התגלות הרוכב (ולא כ"כ ביטול המרכבה);

אלא ענין ה"מרכבה" (מלמטה למעלה) שייך לחודש אייר דוקא – כיון שבכל הימים שבו ישנה המצוה דספירת העומר, שכללות ענינה הוא עבודת האדם מלמטה למעלה, כמ"ש40 "וספרתם לכם": וספרתם – לשון ספירות ובהירות, כמו אבן ספיר, וספרתם לכם – שצריכים לעשות שיהי' ה"לכם" בהיר41 ("מאַכן זיך ליכטיג"), ומצד עבודת המטה ה"ז בכל ימי החודש, ללא שינוי (דלא כבחודש ניסן, שהמצוה מתחילה רק לאחרי הגילוי דיצי"מ, או כבחודש סיון, שהמצוה נמשכת רק עד בא הגילוי דמ"ת, ולאח"ז – "במשוך היובל"42 – נפסק הגילוי).

ז. והנה, במצות ספירת העומר – שמורה על כללות העבודה מלמטה למעלה – נאמר43 "תספרו חמישים יום". וידועה הקושיא44: הרי סופרים רק מ"ט יום, ולא חמישים יום?

ומבואר בזה45 – שע"י העבודה דספירת מ"ט ימים, שהיא העבודה מלמטה למעלה, זוכים לגילוי שער הנו"ן שנמשך מלמעלה.

429

אבל עדיין אין זה מספיק – שהרי מלשון הכתוב "תספרו חמישים יום", משמע, שגם "יום החמישים" צריכים לספור, היינו, שעבודת הספירה (עבודה מלמטה למעלה) קאי גם על שער הנו"ן, ולא באופן ש"יום החמישים" (שער הנו"ן) נמשך מלמעלה?

ויש לומר הביאור בזה – ע"פ תורת הבעש"ט46 ש"שער החמישים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה מעלה עד אין סוף כו'", ומזה מובן, שהבחי' שהיא למעלה מהשגת אדם זה, ואצלו היא בחי' שער החמישים – לגבי אדם נעלה יותר היא בכלל המ"ט שערים, ושער הנו"ן שלו היא בחינה נעלית יותר. וזהו שנצטווינו "תספרו חמישים יום" – שבגמר ספירת המ"ט שערים שבערכו, יתחיל לספור מ"ט שערים נעלים יותר, ואז, אותה הבחי' שהיתה אצלו בגדר שער הנו"ן שלמעלה מהשגה, תהי' עכשיו אצלו בגדר ספירה47.

ח. וביאור48 הענין יובן ע"פ מ"ש בלקוטי תורה49 שעיקר האמונה היא במדריגות דאלקות שאין השכל יכול להשיגם, שכן, בהדרגות שהשכל יכול להשיגם, צריכה להיות גם השגה, ורק לאחרי שלימות השגתו, עד כמה שיד שכלו מגעת, הנה בהדרגות היותר נעלות שאין השכל יכול להשיגם, שם הוא מקום האמונה שלו.

– וזהו החידוש שבאמונת ישראל לגבי האמונה דאומות העולם להבדיל50: אצל אוה"ע אין אמונה אמיתית באלקות. האמונה שלהם היא באותן דרגות שהשכל מכריח אותם. ולכן האמונה שלהם היא רק בבחינת ממלא כל עלמין, בחי' האלקות שמושגת בשכל. משא"כ בישראל, האמונה היא בבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מהשגת השכל.

ומזה מובן, שכיון שבענין השכל ישנם עליות מדרגא לדרגא, כמ"ש51 "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"52, הרי ככל שתגדל ההשגה,

430

אזי גם האמונה היא בדרגות נעלות יותר: אותם הענינים שבשבילם הוצרך בעבר לאמונה – באים אצלו בהשגה, והאמונה שלו עכשיו – היא בדרגות נעלות יותר באלקות.

ט. ועפ"ז יובן גם ענין ההליכה בחוקים – "בחוקותי תלכו":

ככל שתגדל ההשגה במצוות – נעשה גם ענין ה"חוקים" נעלה יותר: אותם ענינים שמתחילה היו נחשבים אצלו ל"חוקים" – אינם נחשבים עוד "חוקים", כיון שכבר באו בהשגת שכלו, ואז, ה"חוקים" הם בדרגא נעלית יותר.

וכפי שמצינו במשה רבינו שאמר לו הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה"53 – הרי מיני אז, לא נחשבה עוד מצות פרה אדומה, אצל משה רבינו, בתור "חוקה". והרי אי אפשר לומר שאצל משה רבינו נחסר ח"ו ענין החוקים – אלא ענין החוקים הי' אצלו בדרגא נעלית יותר.

וזהו "בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" – שצריכים תמיד להוסיף ולהתייגע בתורה, היינו, שהיגיעה בתורה עד מיצוי הנפש שהיתה אצלו אתמול – אינה מספיקה היום, אלא היום צריכה להיות אצלו השגה נעלית יותר, ובמילא – חוקים נעלים יותר: "בחוקותי תלכו" – שנעשה מהלך בענין החוקים.

והשכר על זה – "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"25 עד "ואולך אתכם קוממיות"54, דקאי על הגאולה העתידה, שאז יהי' ענין ההליכה בלי גבול, כמ"ש55 "ילכו מחיל אל חיל", ועד שזוכים להגילוי שלמעלה מהליכה – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"56.

* * *

י. בל"ג בעומר שנת תרצ"ב – לפני שלושים שנה – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאירע בשנת תרס"ג57:

באותה שנה הי' כ"ק אדמו"ר נ"ע במצב של היפך השמחה וטוב לבב. לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – לא סיפר כ"כ בפרטיות, אבל לפני

431

זוגתו הרבנית התאונן על זה שאחרי שנים של עבודה, אין אף מדה אחת מבוררת לתכליתה בכל הפרטים כדבעי למהוי, ושחסרה אצלו בהירות בהבנה והעמקה כו'.

– כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זה, הוסיף והדגיש, שכל זה הי' לאחרי אמירת ההמשך המפורסם של ר"ה דשנה ההיא58, ולאחרי המאורע59 שהתעמק ברעיונותיו בעמקות גדולה כזו שכאשר התעורר מעומק מחשבתו, התחיל לברר – בעקיפין – באיזה יום עומדים!... ולאחרי כל זה התאונן על העדר הבהירות בהבנה והעמקה...

כ"ק אדמו"ר נ"ע ביקר אז אצל הרופא הידוע פרויד, והלה אמר בסיבת מצב רוחו: המוח משיג מה שהלב [ובלשונו של הרופא שדיבר בשפה האשכנזית: "דאַס העֶרץ"] אינו יכול להכיל, והלב אינו מכיל מה שהמוח משיג. ונתן עצה – שחסידים ילמדו ויתעמקו בדברים שאומר הרבי (ובלשונו: ה"ראַבּינער"), ויביאום בפועל, ויודיעו לו על כל זה – שעי"ז יגרמו לו נחת רוח.

והוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר, שבשנה ההיא – תרס"ג – אירעו הרבה "בעל-שם'סקע ענינים", וסיפר דוגמא אחת60:

בכל יום היו לומדים יחדיו – כ"ק אדמו"ר נ"ע עם בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבית המדרש טושו"ע חושן משפט הל' טוען ונטען. באחד הימים, לאחרי הלימוד, אמר אדמו"ר נ"ע: היום יהי' "אויספלוג" – הנקרא בשפת המדינה: "הַייק" (מסע-טיול). ולקחו שניהם הטלית ותפילין, ונסעו שעות אחדות, עד שהגיעו לעיירה קטנה, ולנו בבית-מלון ("האָטעל" – בשפת המדינה) שהי' פחות במדריגה – לפי ערך מעמדה ומצבה של אותה עיירה קטנה.

למחרת אמר אדמו"ר נ"ע לבנו – בקראו בשמו – צריך ללכת לנחם אבלים.

– אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' הסדר לשאול שאלות, ובמילא, לא שאל מאומה, "וואו נחום אבלים, ווען נחום אבלים", והלכו מיד.

432

באו לבית אחד, ומצאו שם אלמנה ושתי יתומות יושבים "שבעה", רחמנא ליצלן. ואדמו"ר נ"ע דיבר על לבם וניחם אותם.

אדמו"ר נ"ע ביקש גם מאת האלמנה שתשיג בעדו חלב כשר, כיון שבדעתו להשאר בעיירה יום אחד.

וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאדמו"ר נ"ע התפלל שם במנין של מנחה ומעריב, ודייק בסיפורו – כדרכו – שמנחה התפלל עוד מקודם, ורק הי' בשעת התפלה, אבל מעריב התפלל גם הוא שם.

על שאלתם של האלמנה והיתומות – מי הוא? ענה: "אַ ווייטער קרוב". ועל שאלתם אם הכיר את הבעל-האב? ענה: הן זה אינו נוגע. – כן הי' הלשון בסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר, אף שכ"ק אדמו"ר נ"ע – שדיבר באידיש – אמר מסתמא "וואָס איז די נפקא מינה", וכיו"ב.

משם נסע אדמו"ר נ"ע לפרעסבורג, ובחר שם שני בחורים מתלמידי הישיבה לחתנים בעד שתי היתומות. וגם הלך בעצמו לקנות כל הנצרך להיתומות, מתנות וכו', בסכום של כמה מאות רובל ("אַ שיינע עטלעכע הונדערט רובל"). חתונה אחת – נערכה תוך שבועות אחדים, כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר שהו עדיין שמה, והחתונה השני' – נערכה אחרי חג השבועות דשנה ההיא.

יא. מסיפור זה למדים כמה ענינים:

א) ביאור על המדובר בל"ג בעומר61 בענין השבחים ששיבחו תלמידי הרשב"י את רבם הרשב"י – דלכאורה אין זה מדרך הצדיקים כו' (כנ"ל סוס"ב) – כי לפעמים צריכים לעורר אצלם איזה ענין, עי"ז שגורמים נחת רוח כו', ע"ד סיפור הנ"ל ע"ד הוראת הרופא שיוודע לו שלומדים ומתעמקים בדבריו וכו'.

ב) אע"פ שמצינו במכתבו הידוע של הרמ"מ מהאָראָדאָק62 ע"ד גודל הפלאת מעלת הבעש"ט ש"אחד הי' וכו'", מ"מ, היו גם לאח"ז "בעל-שם'סקע ענינים", כבסיפור הנ"ל אודות כ"ק אדמו"ר נ"ע בשנה ההיא, ועד"ז אצל כל הרביים, ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר.

ג) הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר בחר בסיפור זה דוקא בתור דוגמא

433

לה"בעל-שם'סקע ענינים" שאירעו אז – הוא, לפי שבתוכן סיפור זה מרומזת נקודת כללות העבודה בזמן הגלות, כדלקמן.

יב. וביאור הענין:

בנוגע לזמן הגלות כתיב63 "יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות". ונקודת העבודה בזמן הגלות היא – לנחם את האבלים, ולהשתדל ולפעול להביא לענין הנישואין (כבסיפור הנ"ל שכ"ק אדמו"ר נ"ע ניחם את האלמנה והיתומות, ועד שהביא לנישואי הבנות היתומות) – הנישואין דכנס"י עם הקב"ה דלעתיד לבוא64.

וזהו ענין שצריך לעשותו (לא ע"י שליח, אלא) בעצמו, גם אם הוא זקן ואינו לפי כבודו65 – כבסיפור הנ"ל שכ"ק אדמו"ר נ"ע הלך בעצמו לנחם את האבלים,

ומוסיף, שפעם גם התפלל שם מעריב – כידוע שתפלת מעריב אינה דומה לתפלת שחרית ומנחה להיותה בזמן הלילה, המורה על החושך כו',

והשתדל בעצמו בכל הקשור להביא לנישואי הבנות, ועד שבעצמו הלך לקנות כל הנצרך להיתומות – להלבישן ולקשטן כו', כסיפור חז"ל66 ש"הכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה (קישטוה והלבישוה) .<FX61.0>. באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", והיינו, שגם כאשר "העניות מנוולתן" – שזהו כללות המעמד ומצב דזמן הגלות, שלא זו בלבד שאין זה באופן ש"מלאכתן נעשית על ידי אחרים", כמ"ש67 "ועמדו זרים ורעו צאנכם"68, אלא עוד זאת, שנעשה גם מעמד ומצב ש"עניות מנוולתן" – הרי האמת היא ש"נאות הן", אלא שצריכים לקשטן, ואז רואים ש"נאות הן" גם בחיצוניות, אשר, ככל הדברים האלה כן הוא גם ברוחניות הענינים כו',

ומסיים שעלה לו בסכום של כמה מאות רובל – שבזה מודגשת ההשתדלות לפעול השידוך ועד להנישואין גם בממונו, נוסף על הטירחא בגופו ובנפשו כו'.

יג. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות לל"ג בעומר:

434

נתבאר לעיל69 בפירוש הכתוב70 "שבת אחים גם יחד" בנוגע להקב"ה וכנס"י, ש"שבת אחים" הוא הקירוב וההתקשרות בקישורי תנאים, וזהו ההכנה להנישואין, שאז נעשה "(גם) יחד", ענין היחוד. וזהו ב' הענינים דל"ג בעומר ושבועות – של"ג בעומר ענינו קישורי התנאים, ושבועות ענינו החתונה.

וכיון שכן, הרי הזמן שבין ל"ג בעומר לשבועות, בין קישורי התנאים להחתונה, מוכשר ומסוגל ביותר להביא לענין הנישואין.

וענין זה נעשה ע"י הפעולות דאהבת ישראל (כפשטות סיפור הנ"ל), שזהו תוכן הענין ד"שבת אחים גם יחד" בנוגע לבנ"י גופא, שעי"ז פועלים את הענין ד"שבת אחים גם יחד" בנוגע להקב"ה וכנס"י71.

וככל שמוסיפים בהענין דאהבת ישראל ("שבת אחים גם יחד" כפשוטו), מקרבים וממהרים עוד יותר את הנישואין דהקב"ה וכנס"י, כך, שעוד לפני חג השבועות פועלים כבר את ענין הנישואין, כולל גם גילוי כח האין-סוף שבענין ההולדה להוליד בדומה לו72, שזהו שבנ"י נעשים בדומה להקב"ה כו'73.

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והתהלכתי בתוככם גו'.

* * *

טו. בנוגע לשבתות שלומדים פרקי אבות,

– כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת", ומוסיף, "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ". וכיון שמצינו במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמרים שנאמרו בשבתות שלאחרי חג השבועות שמתחילים במשנה בפרקי אבות, מוכח, שבשנה ההיא עכ"פ הי' אומר פרקי אבות כל שבתות הקיץ. –

נקבע כבר הסדר – עכ"פ בנוגע לשבתות שבין פסח לעצרת שבהם לומדים פרקי אבות לכל הדעות – לבאר איזה ענין בפרק שלומדים ביום הש"ק זה.

435

טז. בפרק74 שלומדים ביום הש"ק זה – פרק חמישי – שנינו75: "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".

ואינו מובן: מהו הפירוש שאברהם אבינו "קיבל שכר כולם" (שכרם של עשרה הדורות) – הרי דורות אלה "היו מכעיסין ובאין", ואיזה "שכר" מגיע להם, שאותו שכר קיבל אברהם76?

– בפיסקא הקודמת במשנה זו נאמר "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע וכו' עד שהביא עליהם את מי המבול". וכאן לא נאמר שנח קיבל שכר כולם. וטעם הדבר – מובן בפשטות – דכיון שכל עשרה הדורות שמאדם ועד נח "היו מכעיסין ובאין", לא הגיע להם שכר. ועפ"ז מתחזקת השאלה: מדוע בעשרה הדורות שמנח ועד אברהם – שגם הם "היו מכעיסין ובאין" – מסיימת המשנה "שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם"?

יז. ויובן בהקדם החילוק בין דור המבול (שחתם וכלל בתוכו את כל העשרה דורות שמאדם ועד נח, שלכן קינח המבול גם את החטאים של כל התשעה דורות שלפנ"ז) לדור הפלגה (שחתם וכלל בתוכו את כל העשרה דורות שמנח ועד אברהם77).

בנוגע לעונשים של דור המבול ודור הפלגה – מצינו שני הפכים:

בנוגע לעונש בעולם הזה – גדול העונש של דור המבול משל דור הפלגה78, שהרי דור המבול הושמד מן העולם, כמ"ש79 "וימח את כל היקום", ואילו דור הפלגה רק נפוץ על פני כל הארץ, כמ"ש80 "ויפץ ה' אותם וגו'";

ולעומת זאת, בנוגע לעונש בעולם הבא – דור הפלגה לכו"ע אין

436

להם חלק לעולם הבא81, ואילו בנוגע לדור המבול מצינו דעות חלוקות: במשנה82 איתא שאין להם חלק לעולם הבא, וכן הוא לדעה אחת בזהר83, אבל יש דעה נוספת בזהר – שיש להם חלק לעולם הבא.

יח. וע"פ הידוע84 שלפי חילוק הפגם הוא חילוק העונש – יובן החילוק בעונשים ע"פ המבואר בדברי חז"ל החילוק בין חטא ופגם דור המבול לחטא ופגם דור הפלגה:

דור הפלגה חטא בכך ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו"85, היינו, שרצו להלחם כביכול נגד הקב"ה. ואעפ"כ לא נאבדו מן העולם, אלא רק נפוצו על פני כל הארץ – כיון שהנהגתם בעניני העולם, בינם לבין עצמם, היתה מתוך אהבה וריעות, "שפה86 אחת ודברים אחדים"87;

ולעומת זאת, דור המבול – אף ש"לא פשטו יד בעיקר", מ"מ, כיון שהיו גזלנים88, ושררה מריבה ביניהם, לכן נשטפו ונאבדו מן העולם.

ועפ"ז מובן הטעם שבעולם הזה הי' העונש של דור המבול גדול יותר משל דור הפלגה – כיון שדור המבול חטא בעיקר בחטאים ש"בין אדם לחבירו": גניבה, גזילה וכו', שמהרסים את הסדר בהנהגה שקבע הקב"ה בעוה"ז, ולכן ענשם גדול יותר בעוה"ז;

אבל החטאים של דור הפלגה היו בעיקר "בין אדם למקום", ולכן הי' ענשם ברוחניות גדול יותר משל דור המבול – שדור הפלגה אין לו חלק לעולם הבא לכל הדעות, משא"כ בנוגע לדור המבול יש דעה שיש להם חלק לעולם הבא.

ואף שהאמת היא שחטא ש"בין אדם למקום" נוגע גם בעולם הזה, שהרי בריאת העולם היא בשביל התורה, כמארז"ל89 "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", וכמ"ש בפרשתנו "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", שע"י ההנהגה ע"פ רצון ה' מקבלים גם גשמיות בעולם הזה; וכן לאידך, שחטא ש"בין אדם לחבירו" נוגע גם

437

בעולם הבא, ברוחניות, שהרי גם הענינים שבין אדם לחבירו הם מצוות התורה – מ"מ, הענינים ש"בין אדם לחבירו" נוגעים יותר, בגילוי, לעולם הזה, והענינים ש"בין אדם למקום" שייכים יותר לעולם הבא90.

יט. ועוד טעם לכך שעיקר העונש של דור המבול הי' בעולם הזה:

על חטאים שבין אדם לחבירו – לא מהני תשובה, וגם יום כיפור אינו מכפר, "עד שירצה את חבירו"91. ואם לא מחל לו חבירו, אין תשובתו מתקבלת. ואף שהוא מצדו עשה כל אשר ביכלתו, ועד כמה שהדבר נוגע לעניני שמים היתה תשובתו כדבעי – מ"מ, כיון שהדבר פוגע בעניני עוה"ז (בין אדם לחבירו), אין התשובה מועילה עד שיקיים את הציווי "והשיב את הגזילה"92, "יוליכנו אחריו אפילו למדי"93, אפילו כאשר חבירו נמצא בקצה העולם.

אמנם, כלל זה אינו אלא בנוגע לעניני עולם הזה. בנוגע לעניני שמים – כיון שעשה כל אשר ביכלתו לרצות את חבירו, ואין זו אשמתו אם חבירו לא רצה למחול לו, או שלא הי' יכול למוצאו – מתקבלת תשובתו. אלא שבנוגע לעניני עולם הזה – שזהו העיקר בחטאים שבין אדם לחבירו – לא תיקן את ההרס שגרם בהסדר דעולם הזה, ולכן אינה מועילה תשובתו94.

ולכן, אף שיש דעה שדור המבול יש לו חלק לעולם הבא, כיון שלדעה זו עשו תשובה – מ"מ נענשו בעולם הזה, כיון שהי' חסר אצלם הענין ד"והשיב את הגזילה".

כ. ועפ"ז יובן מ"ש במשנה שאברהם אבינו קיבל את השכר של העשרה דורות שהיו מכעיסין ובאין:

כיון שהנהגתם בינם לבין עצמם היתה מתוך אהבה וריעות – הי' מגיע להם שכר. אלא שהם עצמם לא היו יכולים לקבל שכר זה, אפילו לא בעולם הזה, כי, מצד גודל החטא ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו", הרי גם ההמשכות שהמשיכו ע"י הנהגתם באהבה וריעות – ירדו לקליפה. וע"ד פסק אדמו"ר הזקן95 שרשע שלומד תורה ומקיים מצוות

438

קודם שעשה תשובה, ה"ה מוסיף חיות בקליפה, כי, ההמשכות שע"י לימוד התורה וקיום המצוות נמשכים גם אז, אלא שבמקום שיומשכו לקדושה, יורדים הם לקליפה.

"עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם": אברהם – היתה עבודתו בקו החסד, שהשתדל לקרב כל אדם לאלקות, ואפילו עורר רחמים על אנשי סדום. וע"י עבודה זו של התעסקות בעולם – בירר גם את הדורות הקודמים, ולכן קיבל שכר כולם. וע"ד פסק אדמו"ר הזקן שם, שע"י התשובה מוציאים את התורה ומצוות שהמשיכו בקליפות, ויחד עם הבעל-תשובה שבים הם לקדושה.

משא"כ בעשרה הדורות שמאדם עד נח, שבהם לא נזכר שנח קיבל שכר כולם, כי: (א) לא הי' מגיע להם שכר. (ב) כיון שנח לא התעסק עם העולם, ולא התפלל על אנשי דורו (שלכן נקראים מי המבול על שמו: "מי נח")96 – לא בירר את הדורות הקודמים, ולכן לא הי' יכול לקבל שכרם, גם אם הי' מגיע להם איזה שכר.

כא. וההוראה מכל זה בנוגע אלינו97:

עומדים אנו עתה בדור דעקבתא דמשיחא, הדור האחרון שלפני משיח. כל הדורות שהיו עד עתה הם הכנה לביאת המשיח, שאז תושלם תכלית כל הבריאה98, ובעבודה של דור זה תלויים כל הענינים של הדורות הקודמים99.

וע"י ההנהגה עתה בקו החסד, מדתו של אברהם אבינו, לקרב כל בנ"י מתוך אהבת ישראל ולעוררם ליהדות – מגלים את ניצוצות הקדושה שנמצאים בהעלם אצל כל יהודי, מאבותיו ואבות אבותיו עד

439

לדורות הראשונים, וזה שמקרב יהודים אלה ומגלה את הניצוצות שלהם – מקבל שכר כולם, עי"ז שמביא את הניצוצות להתכלית שלהם – גאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

כב. יום הש"ק זה הוא שבת חזק, שבו מסיימים ספר ויקרא, היינו, שהסיום, הפסוק האחרון או הפרשה האחרונה, קשור עם כללות הספר. וכמו בשמח"ת, שהסיום בפסוק האחרון או בפרשה האחרונה, קשור עם כל התורה כולה, שזהו"ע שעושין שמחה לגמרה של תורה100.

ויש לבאר הקשר והשייכות של הסיום בפרשת בחוקותי לכללות ספר ויקרא – שהרי כל הענינים שבתורה מדוייקים הם לכל פרטיהם101:

פרשת "אם בחוקותי תלכו", אשר פירשו רז"ל "שתהיו עמלים בתורה" (כנ"ל ס"א), היא סיום וחותם ספר ויקרא, תורת כהנים, חמור שבספרים102 – כי, מצד חומר ההלכות שבו, זקוק הוא לעמל מיוחד.

דוקא ע"י היגיעה ועמל בתורה ממשיכים "כמה טבין", בחי' תענוג העצמי שבתורה103. ולכן, ספר ויקרא הוא ספר השלישי – קו האמצעי – שעולה עד פנימיות הכתר104.

[בכללות, המעלה דקו האמצעי היא בכללות התורה, שלכן נקראת105 "אוריאן תליתאי"106. אך עיקר המעלה הוא בספר ויקרא, מצד היגיעה שבו, כנ"ל].

וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל107 "ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה . . וירא אלקים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות" – כי עיקר מעלת הטוב הוא בספר ויקרא, מצד העמל והיגיעה שבו108.

*

כג. ע"פ הידוע שיום השבת מיני' מתברכין כולהו יומין109, יש להזכיר אודות כמה מאורעות שמתקיימים בהשגחה פרטית בשבוע הבא

440

– ג' מאורעות של שמחה שנוגעים ושייכים לרבים (ויש לקוות שבמשך הזמן יהיו שייכים לעוד יותר רבים) – שיתברכו כולם מיום הש"ק זה.

ועל הסדר דהקרוב קרוב קודם:

לכל לראש – ה"באַנקעט" שייערך לטובת הישיבה בנואַרק110, ישיבה שלומדים בה נגלה וחסידות וכו'.

ויעזור השי"ת שכל זה יהי' בהצלחה רבה, וגם אם הי' חסר בהכנות הדרושות כו' – הרי "היפלא מה' דבר"111.

ובפרט כשיעשו כל זה מתוך שמחה – ששמחה פורצת כל הגדרים112, ועד שנזכה ש"יעלה הפורץ לפנינו"113.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שיפסיקו בניגון של שמחה, כיון ש"אין מערבין שמחה בשמחה"114. והוסיף לומר, שהניגון יהי' (לא דבר המפסיק, אלא) דבר המחבר].

כד. וענין נוסף – ה"קאָנווענשאָן" (אסיפה וכינוס) השנתי של נשי ובנות חב"ד שייערך מחר, אשר, מלבד כל הענינים שיש בו כבכל שנה, יש בו מעלה מיוחדת להיותו ה"קאָנווענשאָן" השביעי, ו"כל השביעין חביבין"115.

ומצד גודל המעלה שבזה, ישנה נתינת-כח מיוחדת להשלים ולמלאות גם את כל הענינים שהיו חסרים עד עתה,

והמילוי וההשלמה צריכים להיות באופן ד"כפלים לתושי'"116, ע"ד מארז"ל117 "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'", שזוהי גם פעולת התשובה ש"זדונות נעשות לו כזכיות"118, שעי"ז נעשים הזכיות בכפלים: זכיות סתם, וזכיות שנעשו מהזדונות. ומה גם שהזכיות שנעשו מהזדונות הם במעלה גדולה יותר מהזכיות סתם119, ובמילא, ה"ז עוד יותר מכפלים.

ומובן, שלאחרי הנסיון שצברו במשך שבע שנות פעילות, בודאי נקל יותר להשלים ולמלאות כל הענינים באופן דכפלים.

441

ויש לקשר זה עם הסיום דספר ויקרא, תורת כהנים120 – ע"פ המסופר בגמרא121 אודות "ברורי' דביתהו דרבי מאיר", "דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא דסותא מתלת מאה רבוותא", שהם ההלכות החמורות דתורת כהנים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להפסיק-לחבר בניגון שמח, כנ"ל].

כה. וענין נוסף – ובהקדמה:

מבואר בחסידות122 בנוגע לג' הענינים דמזון לבוש ובית, שהענין היותר נעלה הו"ע הבית, ובזה גופא יש עילוי מיוחד בבית שהוא באופן של דירת קבע, כפי שמצינו במעלת בית המקדש לגבי משכן שילה – "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"123, "הוא יבנה הבית לשמי"124, ודוגמתו גם בנוגע להבנינים של ישיבות, בתי-כנסיות ובתי- מדרשות, שעתידים שיקבעו בארץ ישראל125, בסמיכות לביהמ"ק126.

ומובן, שכדי שכל הענינים דלעתיד לבוא, ע"י משיח צדקנו, יהיו בשלימות – צריכים גם הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות (שעתידים להקבע בארץ ישראל) להיות בשלימות, היינו, לא רק שטח אדמה בשביל להקים עליו בנין, ולא רק התחלת הבנין, אלא בנין שלם, כך, שכשיבוא משיח יקבע בנין שלם זה בארץ ישראל.

והנה, זה משך זמן שהנני מבקש וחוזר ומבקש ("איך האַלט אין איין בעטן") שהמוסדות יבנו בנינים וכו', ובנוגע לפועל, ה"ז למחצה לשליש ולרביע: יש מקומות שעשו מקצת, יש מקומות שעשו רק התחלה, ויש מקומות שבהם לא חושבים עדיין אפילו אודות התחלה.

– שמעתי סיפור מא' החסידים127 אודות אדמו"ר מהר"ש, שפעם נכנס אליו מישהו שלא הי' אצלו שלום בית, וכאשר צוה עליו לעשות שלום בית, אמר, שמוכן הוא לעשות כל מה שיאמרו לו (ואכן בשאר הענינים עשה מה שאמרו לו), מלבד בענין זה... ואמר אדמו"ר מהר"ש: אם כן, ה"ז ענין התלוי בי, שהרי איתא בגמרא128 "כל אדם שיש בו יראת

442

שמים דבריו נשמעין". והרכין ראשו הק' על ידיו לאיזה רגעים, ואח"כ הגבי' ראשו, ואמר לו עוד הפעם שיעשה שלום בית, ומיד השיב שיעשה כן. והפלא שבדבר – שמצד הענין ש"דבריו נשמעין", פעל גם אצל בעל בחירה! (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אבל, מובן שאין זה סדר עבורי שאתערב בבחירתו של מישהו כו'.

ובנוגע לעניננו:

מחר, תתקיים בעזה"י חנוכת הבית במאָנטרעאַל לבנין הישיבה, שכבר לומדים ומתפללים בו – לאחרי קשיים גדולים שהיו להם עד שהצליחו להשלים הבנין ברוב עמל ויגיעה, כפי שיודעים אלה שהתעסקו בזה, "לב יודע מרת נפשו"129, ומה גם שנשארו עדיין חובות וכו'.

ויעזור השי"ת שבמהרה יפטרו מכל החובות, ויהיו כל הענינים בהצלחה רבה.

ומהם יראו וכן יעשו במקומות אחרים – לבנות בנינים שלמים לישיבות, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שבקרוב ממש יקבעו בארץ ישראל ע"י משיח צדקנו.

וכל זה יהי' באופן ד"גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"130 – דקאי (לא רק על בית שני, כפירוש הגמרא131, אלא גם) על ביהמ"ק השלישי דלעתיד לבוא132, שאז יקויים היעוד "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד"133, וכיון שאומות העולם אינם מבינים בענינים פנימיים – ה"ז צריך להיות בית גדול ומפואר בגשמיות לעיני בשר.

וכאמור, יעזור השי"ת שכל עניני הישיבה יהיו בהצלחה רבה, ויעמידו תלמידים, "זרע ברך הוי'"134, שיציפו ("זיי זאָלן פאַרפלייצן") את כל העולם באור התורה הנגלית והפנימית, עדי קיום היעוד135 "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"136.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה"].

______  ______

443

בס"ד. שיחת יום א' פ' במדבר, כ"ג אייר, ה'תשכ"ב.

– לה"קאָנווענשאן" של נשי ובנות חב"ד תחיינה –

בלתי מוגה

א. ברצוני לפתוח בברכה:

כשם שהקב"ה הצליח אתכן, וזכיתן להתאסף זו השנה השביעית,

– אשר המספר שבעה קדוש הוא, כפי שמצינו שהיום השביעי נבחר להיות יום השבת, והשנה השביעית נבחרה להיות שנת השמיטה (כמדובר בשנה שעברה137); ועד"ז בנוגע לימי ספירת העומר (שבהם אנו עומדים עתה), שהקב"ה צוה למנות ארבעים ותשעה ימים, שהם שבע פעמים שבעה, ועבודה זו של מנין הימים היא ההכנה שמיד לאחרי' זוכים לקבלת התורה –

כן יעזור השי"ת שמההצלחה שהגעתן לשנה השביעית, תזכו להמשיך ולהתאסף במשך ארבעים ותשע שנים, שבע פעמים שבע,

ובינתיים – נזכה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ואז תמשיכו את העבודה הקדושה של נשי ישראל בכלל, ושל נשי חב"ד בפרט, בארצנו הקדושה.

*

ב. כמדובר אתמול138 – וכפי שנכתב גם במכתב לכינוס זה139 – עומדים אנו עתה לאחרי סיום הקריאה בספר ויקרא.

בחומש140 ויקרא מדובר בעיקר אודות עבודת הקרבנות141, שהיא אחת מהעבודות העיקריות במשכן ובבית-המקדש142.

התורה היא נצחית143, כלומר, שבדיני התורה, ואפילו בסיפורי התורה, יכול כל אחד מישראל, הן איש והן אשה, בכל זמן ובכל מקום,

444

למצוא הוראות לחייו היום-יומיים – מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.

כן הוא בנוגע לכל עניני התורה, ובמיוחד נוגעים לכל אחד מישראל בכל הדורות הוראות התורה בנוגע לבית-המקדש והעבודה בו.

התכלית ד"ועשו לי מקדש"144, שבנ"י יעשו בית-מקדש – היא בשביל "ושכנתי בתוכם"8 (לשון רבים), שהקב"ה ישכון בתוכם, בכל אחד מישראל145, בלבו ובביתו. ובמילא, אפילו עתה, כאשר "מפני חטאינו" חרב בית-המקדש הגשמי – מ"מ, עי"ז שאדם מישראל "בונה" את ביתו, ומתנהג בחיי המשפחה שלו באופן של "מקדש", קדושה – בטוח הוא שהנהגה זו תפעל מחילה על חטאי העבר, וביתו יהי' "מקדש", מקום שבו יקויים "ושכנתי בתוכם" – שבו תשרה השכינה. וענין זה ימשיך גם את הברכות בכל הענינים שהוא צריך להם.

ג. כאמור לעיל, היתה עבודת הקרבנות מהעבודות העיקריות בבית-המקדש.

עבודת הקרבנות בכל יום התחילה והסתיימה בקרבן התמיד (שהרי קרבן התמיד הקריבו פעמיים בכל יום, פעם אחת השכם בבוקר, לפני כל הקרבנות, ופעם שני' בין הערבים, אחרי כל הקרבנות146).

קרבן התמיד מלמדנו, שהסדר התמידי – הסדר הרגיל – הוא, שיהודי אינו מוכרח להביא ולהקטיר על המזבח את כל רכושו; התמיד התבטא לא יותר מאשר כבש אחד, כמות קטנה של יין ושמן, מעט קמח ומלח.

יתירה מזו: הסדר התמידי הוא – שלא כל אחד מישראל הי' חייב להביא קרבן תמיד בפני-עצמו פעמיים ביום על המזבח. אלא מאי – כל אחד מישראל הי' צריך לתרום את חלקו לסכום הכללי, שתמורתו היו קונים כבשים, יין וכו', עבור קרבנות כל השנה כולה, ומובן, שבחלוקת עלות הקרבנות של כל השנה בין כל ישראל, עולה לחלקו של כל אחד מישראל בפ"ע לא יותר מאשר סכום קטן – ואעפ"כ המשיך זה את ברכותיו של הקב"ה לשנה מאושרת לכל אחד מישראל, בכל מקום שהוא.

עבודת הקרבנות מלמדת אותנו: הקב"ה אינו תובע שהסדר התמידי של יהודי יהי' למסור את כל רכושו לבית-המקדש להקטירו על המזבח,

445

ולעצמו לא ישאיר כלום. מה שהקב"ה כן תובע מכל אחד מישראל הוא: את כל לבו147.

הדבר החשוב ביותר הוא – לא הכמות148, כמה כחות, נכסים ורכוש ("האָב און גוטס") מוסר היהודי להקב"ה, אלא בעיקר – באיזה אופן הוא נותן זאת. התנאי העיקרי הוא שיתן זאת בכל לבו, ואזי, אפילו אם כמות נתינתו אינה גדולה (מאיזה סיבה חזקה), אלא חלק קטן בלבד מכל סוג מרכושו,

– כפי שמצינו בקרבן התמיד, שכלל את כל הסוגים149: כבש מסוג החי; קמח, שמן ויין מן הצומח; ומלח מן הדומם –

אעפ"כ, כיון שנותן זאת בכל לבו, בחיות ובשמחה – נפעל הענין כפי הכוונה, וממשיך גם את כל הברכות וההשפעות הטובות, כמו קרבן תמיד בשעתו.

ד. הוראה נוספת יש מקרבן התמיד:

קרבן זה הובא על המזבח רק פעמיים ביום, האחד השכם בבוקר, והשני בין הערבים, ואעפ"כ נקרא הקרבן בשם שמבטא תמידיות: "קרבן תמיד". משמעות הדברים היא150, שגם הזמן שבין שני הקרבנות הי' מלא וחדור בקרבן התמיד. ולכן הי' זמן קרבן התמיד הראשון השכם בבוקר, לכל-לראש, קודם לכל התעסקות אחרת, כי קרבן התמיד צריך להשפיע ולחדור בכל הענינים הבאים לאחריו.

ומזה יש ללמוד כיצד צריכה להיות הנהגת בית יהודי:

במשך היום עסוקים בני הבית בענינים שונים, שיש להם שייכות הן עם הגוף והן עם הנשמה. אך מאחר שהאור האלקי אינו ניכר בהתעסקות יום-יומית זו – שהרי אפילו הענינים הקשורים עם הנשמה נעשים בפועל לפי ההבנה האנושית, שיכולה לפעמים להטות מהדרך הנכונה ולהוביל עד להיפך רצונו של הקב"ה ח"ו – צריך יהודי להבטיח את עצמו ("זיך באַוואָרענען") מיד בתחלת היום, עוד קודם שפונה לעסקיו השונים במשך היום, ולבטא לכל-לראש את התמסרותו המוחלטת להקב"ה.

446

וזוהי הכוונה באמירת "מודה אני לפניך מלך..." תיכף כשניעור151, מיד עם פקיחת העינים בבוקר: הוא מודה להשי"ת שהחזיר לו נשמתו, ובמעמד זה קוראו בשם "מלך", שהיחס למלך הוא מתוך התמסרות מוחלטת בכל לב ונפש.

והתמסרות זו שבתחלת היום, פועלת גם על השעות שלאח"ז, שמקדישם עבור צרכיו; גם בהם ניכרת השפעת אמירת "מודה אני", וגם הם חדורים במסירה ונתינה ל"מלך", לבורא, ובמילא מתלוות אליהם גם ברכותיו והשפעותיו של הקב"ה.

וענין זה מרומז בענין "קרבן תמיד" ובפרטים שבו:

כשמתחילים את היום בקרבן, בהתמסרות להקב"ה – נחשב הקרבן ל"תמיד": הוא לא מוגבל רק לרגע מסויים בבוקר, אלא יש לו השפעה תמידית ונצחית.

בשעת הבאת הקרבן הוצרכו לזרוק את דמו על המזבח ולהקריב שם את השומן (החלב) שבו. תכונתו של דם היא חיות, רתיחה והתלהבות; שומן מורה על הרגשת התענוג (שהרי מהתענוג נוצר שומן152). כלומר: הצעד הראשון ביום הוא – החלטה תקיפה של יהודי להפנות את התלהבותו רק ל"מזבח", לעניני טהרה וקדושה, ורק בהם יהי' התענוג שלו. והקב"ה עוזרו לעמוד וליישם החלטתו בכל זמני היום, שמביאה עמה גם ברכה והצלחה מהקב"ה על כל היום ועל כל הלילה.

ה. אודות קרבן תמיד מסופר במדרש153, שהקרבת קרבן התמיד היתה מכפרת על חטאים (מסויימים), שהאדם נכשל בהם קודם הקרבת הקרבן:

השי"ת נותן הזדמנות לאדם שנכשל ח"ו, לתקן את כשלונו. אדם עובר במשך ימי חייו קשיים ונסיונות שונים, ולפעמים עלול לקרות שלא יעמוד בנסיון מסויים ח"ו. אבל אם הוא מקבל על עצמו מחדש להיות מסור ונתון להקב"ה, ואומר בכל לבו "מודה אני לפניך מלך" – כאמור לעיל שזהו גם מ"תוכנו" של קרבן תמיד – הרי זה מכפר גם על השעות הקודמות של היום.

החל מרבנו הזקן ואילך, מודגש ומבואר בתורת החסידות, בהסברה עמוקה יותר, רחבה יותר ומובנת יותר, שגם כשאדם מישראל נכשל ר"ל,

447

אין לו ליפול ברוחו לגמרי ולהיות מאוכזב ("אָפּהענטיק"); ובשום אופן אסור לו ליפול למצב של יאוש ח"ו. אדרבה, עליו להתחזק, לתקן את אשר עיוות, להשלים את אשר החסיר מלעשות, ולקוות שהקב"ה יקבל את תשובתו154.

תשובה זו מוצאת את ביטוי' ב"מודה אני לפניך מלך" – לחקוק במוחו ובלבו את הבעת התודה וההתמסרות להקב"ה, ולקבוע בנפשו החלטה תקיפה, שהדם והחלב – ההתלהבות והעונג – יהיו רק בעניני קדושה, ואזי מוחל לו הקב"ה על מה שעבר בשעות הקודמות, ובה-בשעה נותן לו הקב"ה את ברכתו במדה המלאה ביותר בכל המצטרך לו, הן בגשמיות והן ברוחניות, עבורו ועבור בני-ביתו.

ועד שענין זה (ההנהגה דקרבן תמיד) יביא גם את הברכה הכללית, הברכה הראשית והברכה העיקרית – שבקרוב יבוא משיח צדקנו ויבנה את בית-המקדש, יוציאנו מהגלות הפנימית ומהגלות החיצונית, ויביא אותנו לארצנו הקדושה155, ואז נזכה לראות גם בעיני בשר את הקרבת קרבן התמיד בבית-המקדש, במהרה בימינו אמן.

*

ו. האמור לעיל שייך במיוחד לבנות ישראל:

הנהגת הבית וחיי המשפחה תלוי' – במדה גדולה ביותר – ברצונה ובעמדתה של האשה, שהיא "עקרת הבית"156, עיקר ויסוד הבית.

ולכן מוטל על נשי ישראל – הרבה יותר מאשר על האנשים – תפקיד מיוחד, לקבוע את הנהגת ביתם שתהי' באופן של "מקדש", לפי הוראותיו של הקב"ה בנוגע להעבודה בבית-המקדש.

ומאחר שסדר והנהגת הבית היהודי תלויים בעיקר באשה, עקרת הבית, ועלי' מוטל עיקר התפקיד בזה – מובן שהקב"ה נותן לה את הכח למלא תפקיד זה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכו"כ מאמרי חסידות157, שהקב"ה נותן כח לכל אחד מישראל למלא את התפקיד המוטל עליו, ומקווה ומצפה ממנו שימלא את תפקידו בכל לבו, מתוך שמחה וחיות.

448

יעזרכן השי"ת, שאתן תהיינה אלו שיפיצו הרעיון הנ"ל של "קרבן תמיד", לא רק בבתיכן אלא גם בסביבתכן; לכל-לראש – בסביבה הקרובה, ולאח"ז גם בסביבה שהיא רחוקה במקום, אבל ברוחניות קרובה היא, שהרי ברוחניות כל ישראל קרובים זה לזה, ועד שלאמיתו של דבר הם כמשפחה אחת.

ויהי רצון, כאמור, שתפיצו רעיון זה של "קרבן תמיד" בכל בתי ישראל, ותעשו זאת בשמחה ובטוב לבב, מתוך בריאות טובה ומצב-רוח טוב. ושמחה וטוב לבב אלו יחדרו בלבם של כל הנמצאים בסביבתכן, ועאכו"כ בלבן של החברות בארגון שלכן, כדי למלא את הוראותיו של הקב"ה בתכלית השלימות.

(בסיום השיחה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יהי רצון שהכינוס יהי' בהצלחה, עם כל הפרטים שבדבר.

______  ______

1) מכאן עד סוס"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 1012 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) ריש פרשתנו.

3) ראה לקו"ש ח"ג ע' 896 ובהמצויין שם (לקו"ש חט"ז ע' 248 הערה 56. וש"נ).

4) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"א-ב. ועוד.

5) ולדוגמא: מצות פדיון הבן – דמינה אזלינן* – שנתפרש בתורה טעם המצוה: "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור וגו'" (במדבר ג, יג). – מהנחה בלתי מוגה.

*
) לכאורה הכוונה בהמשך לה"הדרן" על מסכת פסחים בענין פדיון הבן, שנערך בהתוועדות די"א ניסן השתא (נדפס בלקו"ש חי"א ע' 42 ואילך). המו"ל.

6) בגמרא ומדרשים כו', ובפרט בספרי חקירה, מוסר וחסידות, שיסודתם בהררי קודש (מהנחה בלתי מוגה).

7) פרש"י ר"פ חוקת.

8) והכוונה בזה – לא להרהור של סתם מקשן, ועאכו"כ הרהור שהוא לקנתר וכיו"ב ח"ו, אלא – להרהור שישנו וצריך להיות בכל שאר המצוות שאינם חוקים (עדות ומשפטים), שבהם צריכים ללמוד ולידע גם טעמי המצוות, ורק בחוקים, שהם המצוות שאין טעמם ידוע, "אין לך רשות להרהר" (מהנחה בלתי מוגה).

9) הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן ספ"ב. לקו"ת ויקרא ביאור ולא תשבית (ה, ב).

10) ראה ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ויק"ר רפכ"ב. תניא קו"א ד"ה ולהבין פרטי (קנט, ב).

11) ועד להחידושים שיתחדשו בביאת המשיח, שהרי אז יהי' עיקר ענין החידוש בתורה, כמארז"ל (קה"ר רפ"ב, וספי"א) "התורה שאדם למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח" (מהנחה בלתי מוגה).

12) ריש פרשתנו, ור"פ חוקת.

13) הן הקלף שמתחת לאותיות, והן הקלף שמסביב לאותיות, שהרי כל אות צריכה להיות מוקפת גויל (מנחות כט, א) – כמבואר הענין בזה בלקו"ת (שה"ש ה, א. מה, ג. מו, ג ואילך). – מהנחה בלתי מוגה.

14) כי החקיקה היא מיני' ובי'.

15) סנהדרין קו, ב.

16) עקב יא, טו.

ולהעיר, שענין זה נאמר בפרשה שני' דק"ש, שבה נאמר "ואספת דגנך" (שם, יד), היינו, שאין זה "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", שאז "מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר (ישעי' סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם", אלא "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום", שאז "מלאכתן נעשית ע"י עצמן" (ברכות לה, ב), ואעפ"כ, גם במעמד ומצב כזה ישנה מציאותו של משה רבינו – ואתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא (תקו"ז תס"ט) – שבהיותו למטה שכינה מדברת מתוך גרונו הגשמי, כי גם בהיותו למטה הי' במדריגתו בבחי' חכמה דאצילות (ראה לקו"ת נצבים מט, ב). – מהנחה בלתי מוגה.

17) להעיר מזח"ג רלב, א, ושם ז, א. רסה, סע"א. שמו"ר פ"ג, טו. ויק"ר פ"ב, ג. מכילתא יתרו יח, יט.

18) לקו"ת פרשתנו נ, א (וראה גם לקו"ת אחרי כז, ב).

19) סוכה מה, ב. סנהדרין צז, ב.

20) ב"ר פל"ה, ב.

21) כלשון אדמו"ר הזקן – בסה"מ תקס"ד ע' קו.

22) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. לעיל ריש ע' 101. וש"נ.

23) שבזה שוים כל ישראל. – וכמו בקיום המצוות, שאותם התפילין שמניח משה רבינו, מניחם פשוט שבפשוטים בן י"ג שנה ויום אחד, שכן, אף שבנוגע לכוונת המצוה מובן גודל ריחוק הערך שביניהם, ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא (פמ"ד) "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת וכו'", הרי בנוגע לקיום המצוה במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר" (אבות פ"א מי"ז) – שוים הם (מהנחה בלתי מוגה).

24) פרשתנו מז, ב.

25) כו, ד.

26) ראה גם תו"מ חכ"ח ע' 84. וש"נ.

27) ראה גם תו"מ חכ"ה ע' 258. וש"נ.

28) ראה גם תו"מ ח"ח ע' 114 ואילך. וש"נ.

29) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתל"ב ס"ח ובקו"א שם סק"ב.

30) ראה קו"א שם.

31) ראה תוד"ה וספרה – כתובות עב, א. תוד"ה וספרתם – מנחות סה, ב.

32) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סי"ח. סרנ"ד. ח"ג סרפ"ג. המצויין באנציק' תלמודית (כרך ד) ערך ברכת המצוות ע' תקיט. וראה גם לקו"ש חל"ד ע' 85 הערה 24. וש"נ.

33) ראה גם תו"מ חל"ב ע' 266. וש"נ.

34) מאו"א מערכת א' אות פד. מגלה עמוקות אופן קכא.

35) ב"ש לאה"ע סקכ"ו ס"כ.

36) ראה תנחומא צו יב. שמו"ר פ"ג, ב. וש"נ.

37) נוסח הגש"פ.

38) משפטים כג, יז. תשא לד, כג. ראה טז, טז.

39) חגיגה ב, א. וראה אוה"ת ס"פ וירא קג, ב ואילך.

40) אמור כג, טו.

41) ראה "התמים" חוברת ו ע' צה (נעתק ב"היום יום" י אייר).

42) יתרו יט, יג.

43) אמור כג, טז.

44) תוד"ה כתוב – מנחות סה, ריש ע"ב. הובא בלקו"ת במדבר יו"ד, א.

45) לקו"ת שם, ד. שה"ש לה, ג.

46) בס' תולדות יעקב יוסף פ' דברים.

47) תוכן סעיף זה – נדפס בלקו"ש ח"ג ע' 996 הערה 8.

48) מכאן עד סוס"ט – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

49) ואתחנן ד, א ואילך. דרך מצותיך מה, א ואילך.

50) ראה סידור (עם דא"ח) שער חג המצות (רפד, ג). ובכ"מ.

51) איוב לב, ז.

52) וכפי שנהגו פעם המלמדים לומר לתלמידים – במענה לשאלות שלא היו יודעים להשיב [ולא רצו לומר שאינם יודעים, כדי שלא יאבדו את החשיבות שלהם בעיני התלמידים] – כשתגדל, תבין.

וענין זה הוא מצד עצם הגדלת השנים. ובפרט ע"י ההתעסקות בענינים של שכל וחכמה, ועאכו"כ בחכמה האמיתית, חכמת התורה (מהנחה בלתי מוגה).

53) במדב"ר פי"ט, ו. – ועד"ז אצל שלמה המלך שאמר "על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (שם, ג) – שהי' סבור שהענין דפרה אדומה יכול לבוא בהשגתו ("אמרתי אחכמה"). – מהנחה בלתי מוגה.

54) כו, יג.

55) תהלים פד, ח.

56) סוף תמיד.

57) ראה רשימת ה"יומן" מ"ל"ג בעומר, צ"ב, ריגא" (תו"מ – רשימת היומן ע' רכט ואילך). וש"נ.

58) ראה תו"מ שם ע' שנה: "רשב"ץ .. אמר על המשך ראש השנה .. אַז ער האָט דערפילט רבי" (וראה בהוספות לסה"מ תרס"ג ע' רלא).

59) ראה תו"מ שם ע' רי, ובהנסמן שם.

60) ראה גם אג"ק חכ"א ע' רכט: "הסיפור שלו* אודות הנסיעה של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ובנו .. שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר .. אף כי איזה פרטים הם בשינויים".

*
) ב"שמועות וסיפורים" ח"א ע' 124 ואילך (נעתק בסה"ש תרפ"ד ע' 62 ואילך).

61) בהמאמר – ד"ה שיר המעלות גו' הנה מה טוב ומה נעים גו' (הנחה בלתי מוגה. – הענין המוזכר בפנים, לא נכלל בהחלק שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א הנדפס לעיל ע' 397 ואילך).

62) נדפס בסוף ספרו פרי הארץ (ד"ה יהא שלמא רבא).

63) איכה ה, ג. וראה סידור (עם דא"ח) נח, א ואילך. אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'מו ואילך.

64) ראה שמו"ר ספט"ו. לקו"ת שה"ש מח, א-ב.

65) ע"פ לשון חז"ל – ב"מ ל, סע"א.

66) נדרים סו, א (ובפרש"י).

67) ישעי' סא, ה.

68) ברכות לה, ב.

69) ד"ה שיר המעלות דל"ג בעומר (לעיל ע' 397 ואילך).

70) תהלים קלג, א.

71) ראה ד"ה שיר המעלות הנ"ל בתחלתו ובסופו (לעיל ע' 397 ע' 403).

72) ראה לקו"ת שה"ש מ, א. ובכ"מ.

73) חסר הסיום (המו"ל).

74) מכאן עד סוסכ"א – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ג ס"ע 753 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

עוד ביאור במשנה זו – ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 70 ואילך.

75) משנה ב.

76) ומ"ש המפרשים (פי' הרע"ב) שזהו ע"ד מארז"ל (חגיגה טו, א) "זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן" – אינו מספיק, כי, במארז"ל הנ"ל הלשון הוא "חלק חבירו", שיכול להיות גם שלא ע"י עבודה, בדרך ירושה או מתנה, משא"כ במשנתנו הלשון הוא "שכר" ("קיבל שכר כולם") שבא ע"י עבודה דוקא (מהנחה בלתי מוגה).

77) ולהעיר גם ממארז"ל (ב"ר ספמ"ב) בטעם שנקרא "אברם העברי" – "שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (מהנחה בלתי מוגה).

78) ב"ר פל"ח, ו. הובא בפרש"י עה"ת נח יא, ט. ועיין ג"כ תו"ח נח סד, א ואילך.

79) נח ז, כג.

80) שם יא, ח.

81) סנהדרין קז, ב (במשנה). – ואין מי שיחלוק על זה.

82) סנהדרין שם.

83) ח"א סט, א. וראה תו"ח שם עח, ד.

84) תניא ספכ"ד (בהגה"ה).

85) סנהדרין קט, א. ב"ר ופרש"י שבהערה 78.

86) נח יא, א.

87) וכמ"ש (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו", שדורו של אחאב, אף שהיו עובדי ע"ז, מ"מ, היו יוצאין למלחמה ונוצחין, כיון שהיתה ביניהם אהבה וריעות כו' (ב"ר שם). – מהנחה בלתי מוגה.

88) סנהדרין קח, א. ב"ר ופרש"י שם.

89) אותיות דרע"ק ב'. סדר דבראשית ה. לקח טוב, פרש"י ורמב"ן ר"פ בראשית. וראה תנחומא באָבער שם יו"ד. ב"ר פ"א, ד. ויק"ר פל"ו, ד.

90) ראה ג"כ פיה"מ להרמב"ם פאה בתחילתה.

91) יומא פה, ב. שו"ע אדמו"ר הזקן חאו"ח ר"ס תרו.

92) ויקרא ה, כג.

93) ב"ק קג, א (במשנה). ועיין שם קד, רע"א. פוסקים חו"מ סשס"ז.

94) עיין יבמות כב, א. חו"מ שם.

95) הל' ת"ת פ"ד ה"ג. תניא פל"ט. תו"א פ' חיי שרה סד"ה להבין כו' יפה שעה אחת (טז, ב).

96) זהר ח"א סז, ב ואילך. קו, א. רנד, ב. ח"ג יד, ב ואילך. וראה לקו"ש ח"ב ע' 322. תו"מ חי"ד ע' 158.

97) דלכאורה מה נוגע לנו – לאחרי מתן תורה, ב"שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, סע"א. וש"נ) – הענינים שהיו בעשרה דורות שמאדם ועד נח ומנח ועד אברהם. ומ"ש "להודיע כמה ארך אפים לפניו" – הרי יודעים זאת מי"ג מדות הרחמים הכתובים בתורה, "ה' ארך אפים וגו'" (שלח יד, יח), שפעלו פעולתם אפילו לאחרי חטא העגל (מהנחה בלתי מוגה).

98) תניא פל"ו.

99) ולהעיר גם מהמבואר בכתבי האריז"ל (שעה"פ ר"פ שמות) בענין ניצוצות של נשמות קדושות שהוליד אדה"ר בק"ל שנים הראשונים שפירש מאשתו – שנתגלגלו בדור המבול, ואח"כ בדור הפלגה כו', ואח"כ בדור שירדו למצרים (במשך ק"ל שנים הראשונים לפני לידת משה) וכו', ושלימות הבירור שלהם יהי' בדור האחרון שהוא הגלגול של הדור שיצאו ממצרים (ל"ת וסה"ל שמות ג, ד).

ונמצא, שגם ענינים השייכים לעשרה הדורות שמאדם ועד נח ועשרה הדורות שמנח ועד אברהם – תלויים בעבודה של דור זה (מהנחה בלתי מוגה).

100) טור ורמ"א או"ח סתרס"ט.

101) הבא לקמן (עד סוף הסעיף) – נדפס בהוספות ללקו"ש ח"ד ע' 1305 ואילך.

102) תוס' ברכות יח, ב.

103) זח"א קל, ב. ד"ה ואברהם זקן תרס"ו ואילך. אשריכם ישראל תרס"ז ואילך (המשך תרס"ו ע' עח ואילך. ע' שפ ואילך).

104) ראה המשך תער"ב ח"א ע' רכ ואילך.

105) שבת פח, א.

106) שיחת ש"פ בהו"ב תשח"י סי"א ואילך (תו"מ חכ"ב ע' 311 ואילך). וש"נ.

107) ב"ר פ"ג, ה.

108) ולכן בס' דברים לא נאמר טוב, אף שגם הוא מלא הלכות רבות (ראה ב"ר שם).

109) זח"ב סג, ב. פח, א.

110) ראה גם מכתב ל' ניסן, אדר"ח אייר שנה זו (אג"ק חכ"ב ע' ריב ואילך).

111) וירא יח, יד.

112) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

113) ע"פ מיכה ב, יג. וראה ב"ר פפ"ה, יד וברש"י שם. אגדת בראשית ספס"ג.

114) מו"ק ח, ב. וראה אנציק' תלמודית בערכו. וש"נ.

115) ויק"ר פכ"ט, יא.

116) איוב יא, ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.

117) ויק"ר רפכ"ה. הובא בתניא אגה"ת ספ"ח (בשם תדב"א).

118) יומא פו, ב.

119) ראה דרמ"צ לט, ב. קצא, א.

120) ראה גם מכתב ל"ג בעומר שנה זו, להחברות דאגודת נשי ובנות חב"ד, ולהמשתתפות בקאָנווענשאָן השנתי השביעי (אג"ק חכ"ב ע' רכג ואילך) – באופן אחר.

121) פסחים סב, ב.

122) ראה לקו"ת ברכה צח, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

123) פ' ראה יב, ט ובפרש"י.

124) מלכים-א ה, יט. ח, יט.

125) מגילה כט, א.

126) ראה חדא"ג מהרש"א שם.

127) אמנם לא שמעתיו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל הוא סיפור טוב, וכנראה הוא גם סיפור אמיתי.

128) ברכות ו, ב.

129) משלי יד, יו"ד.

130) חגי ב, ט.

131) ב"ב ג, סע"א ואילך.

132) זח"א כח, א.

133) צפני' ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

134) ישעי' סא, ט.

135) שם יא, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים בסופן.

136) כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להרש"ז העכט – שעומד להשתתף ולנאום בחנוכת הבית – לומר לחיים על כוס גדול, ואח"כ רמז לו לומר לחיים ג' פעמים.

137) שיחת יום א' פ' בהו"ב, כ"א אייר (תו"מ ח"ל ע' 299 ואילך).

138) שיחת ש"פ בחוקותי סכ"ב ואילך (לעיל ע' 439 ואילך).

139) נדפס באג"ק חכ"ב ע' רכג ואילך.

140) מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 939 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

141) ראה פתיחת הרמב"ן לס' ויקרא.

142) ראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת רפ"ב (סה"מ תש"י ע' 112). ד"ה טעמה כי טוב תש"ט פ"ב (סה"מ תש"ט ע' 28).

143) תניא רפי"ז. קו"א סוס"ה (קס, א).

144) תרומה כה, ח.

145) ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.

146) פסחים נח, ב. וש"נ.

147) ראה זבחים (יג, א) דשלא לשמן או לשמן ושלא לשמן – דינם שווה. ובמשנה ספ"ד דזבחים: "לשם השם .. לשם ניחוח". ואפילו לדעת התוס' והמשנה למלך – מצוה הוא ובפרט לפי' הלח"מ דלהרמב"ם (הל' מעה"ק ספ"ד) מעכב גם בדיעבד.

148) ראה משנה סוף מנחות. ויק"ר פ"ג, ה.

149) ראה טעמי המצוות להאריז"ל פ' ויקרא. וראה ג"כ תניא פל"ד.

150) ראה ראשונים לחגיגה כו, ב. פלוגתת רש"י ורמב"ן לתצוה כז, כ.

151) ראה שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) ס"א ס"ו. וש"נ.

152) ראה גיטין נו, ב.

153) במדב"ר פכ"א, כא. תנחומא – באבער – פנחס יב. וש"נ.

154) ראה תניא אגה"ת פי"א.

155) ראה הסדר בזה: רמב"ם הל' מלכים פי"א. קובץ מכתבים לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ח"א (ולאח"ז באג"ק שלו ח"א ע' שט ואילך). וש"נ.

156) ראה ב"ר פע"א, ב. זח"א קנד, א. אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תתעא. ע' תתנח ואילך.

157) ראה (לדוגמא) סה"מ אידיש בתחלתו. ועוד.