79

ומקושיא זו ומלשונה בגמרא "וכי אדם עץ שדה הוא", נראה, שהגמרא נקטה בפירוש הכתוב, שאין זה סתם דמיון בעלמא בין אדם לעץ השדה20, אלא שכל ענינו של אדם הוא עץ השדה.

אבל לפי זה קשה: כיצד מתיישבת קושיית הגמרא אם מצינו פרט נוסף שבו דומים הם זה לזה? סוף-כל-סוף הרי זה דמיון בפרט אחד בלבד, ולא בכל הפרטים; ובמה מבטא דמיון זה, יותר מכל השאר, את השייכות העיקרית בין האדם לעץ השדה?

ב) יתירה מזו: דמיון זה של אדם לאילן – הוא רק בנוגע לתלמיד- חכם, וכיצד יכול הוא לבטא את השייכות בין כללות מין האדם לעץ השדה?

ג) האם ישנה שייכות בין פירוש הספרי לפירוש הגמרא21?

ד. אדם נקרא בשם "עולם קטן"22, כלומר, שכל הענינים שישנם בעולם, ב"עולם גדול", ישנם גם באדם. וכמו"כ כשם שהעולם מתחלק לארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר, כך יש גם באדם ההתחלקות לארבעה סוגים אלו, כמבואר בכמה מקומות23. והמדות שבאדם הם בחינת הצומח שבאדם, כי במדות ישנה צמיחה24 – הם צומחים מקטנות לגדלות25.

יתרונו של אדם על חי הוא בשכל שישנו באדם26. ואף שגם הבחינות דומם, צומח, חי שבאדם הם למעלה הרבה יותר מאותם הסוגים שב"עולם גדול"27, מ"מ, לא בהם היא מעלת האדם. מעלתו היא בכך שהוא בעל שכל28.

20) כפי שמצינו בכמה פסוקים בתנ"ך שישראל נמשלו לאילנות שונים, כמו "זית" (ירמי' יא, טז. מנחות נג, ב), וכן "כרם" (ישעי' ה, ז), וכיו"ב (מהנחה בלתי מוגה).

21) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. וראה גם תו"מ ח"ל ע' 318. וש"נ.

22) תנחומא פקודי ג. וראה בהנסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1097 הערה 29.

23) תו"א בראשית ד, א. לקו"ת חוקת נח, א. ברכה צה, ג.

24) ואף שגם בשאר עניני האדם ישנו ענין הצמיחה, מ"מ, אין זה עיקר ענינם. וכמו ב"עולם גדול", שאף שגם בשאר הסוגים ישנו ענין הצמיחה, מ"מ, אינם נקראים בשם צומח, כי אין זה עיקר ענינם (מהנחה בלתי מוגה).

25) שם. ובארוכה – בד"ה וייצר (בתו"ח שם) פי"ז ואילך.

26) ולכן כל עניני האדם, גם פעולות היותר נמוכות וקטנות, צריכות להיות עפ"י הנהגת השכל. ואינו מספיק אשר התעוררות המדות אהוי"ר יהיו ע"י גילוי המוחין, אלא גם המצוות מעשיות (שבשביל קיומן די ומספיק התעוררות הלב) צריכות להיות ע"י גילוי המוחין (ד"ה וידבר תרצ"ו פ"ה (סה"מ תרצ"ו ע' 79)).

27) לקו"ת חוקת נח, ב. ד"ה חביבין ישראל תרצ"ו פ"י (סה"מ תרצ"ו ע' 93). וראה צפנת פענח (להגאון הרגצובי) ר"פ קרח.

28) ולכן נקרא בשם "מדבר", כי ע"י הדיבור מתגלה השכל שבאדם, וכל עיקר עבודת האדם היא – לעלות במעלת הידיעה עד לבחי' חכמה (מהנחה בלתי מוגה).