196

בלתי מוגה

א. ענין1 הנדרים הוא כדברי המשנה2: "נדרים סייג לפרישות", כלומר שהנדרים מבטיחים את הפרישות: עי"ז שהאדם אוסר על עצמו דברים שהם מותרים מצד עצמם, אזי בא לידי פרישות, שבכלל היא העבודה ד"קדש עצמך במותר לך"3 (לקדש את עצמו גם מדברים המותרים על-פי תורה).

ואף שבנוגע לענין הנדרים איתא בירושלמי4 "דייך מה שאסרה לך התורה" – הרי זו הוראה רק עבור מי שמתנהג כפי ש"עשה האלקים את האדם ישר"5, שהוא אדם כפי שאדם צריך להיות, שאז אינו צריך לפרוש מדברים המותרים; אדרבה – אסור לו הדבר6; מוטל עליו חוב להתעסק בדברים תחתונים ממנו (דצ"ח שלמטה ממדבר) כדי להעלותם. אבל כאשר האדם מתנהג באופן ד"והמה בקשו חשבונות רבים"5, ומחפש כל מיני חשבונות כדי להיות שקוע בעניני העולם; הוא לא מרכבה לאלקות, אלא יש לו תענוג בדברים הגשמיים – הרי לא זו בלבד שלא יעלה את הדבר הגשמי ע"י שישתמש בו, אלא אדרבה: התאוה והתענוג שיש לו בדבר המאכל וכדומה יוריד אותו (ויפעל ירידה גם במאכל), ולכן אצלו מוכרח להיות הסדר של נדרים ופרישות7.

על דרך זה הוא גם הטעם על הגדרים והסייגים השונים שתיקנו חז"ל8, בעיקר, בזמן בית שני9: בזמן בית ראשון האיר אלקות בגילוי10; גם

1) שיחה זו (עד סוס"ט) הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ד ע' 1076 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) אבות פ"ג מי"ג.

3) יבמות כ, א.

4) נדרים פ"ט ה"א.

5) קהלת ז, כט.

6) ירושלמי סוף קדושין.

7) ראה גם לקו"ת פרשתנו (מטות) פד, ב. לקו"ש ח"א ע' 254. ח"ב ע' 585. תו"מ חי"ז ע' 17 ואילך. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנ"א דאשתקד ס"ח (תו"מ חל"א ע' 155). לקו"ש חל"ג ע' 191 ואילך. וש"נ.

8) כאמרם (מו"ק ה, סע"א. וש"נ) "עשו משמרת למשמרתי" (מהנחה בלתי מוגה).

9) משא"כ התקנות שתיקן משה רבינו – אף שאינם נחשבים דאורייתא, מ"מ, אינם גם בגדר גדרים וסייגים לתורה, כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ (ד"ה והחלק החמישי). – מהנחה בלתי מוגה.

10) ובדור שנכנסו לארץ – הי' הגילוי (בפרטים מסויימים) עוד יותר מאשר בזמן בית ראשון, כדאיתא בע"ח (שבהערה הבאה). – מהנחה בלתי מוגה.