295

[וכמו בכל ענין, יש ראי' לדבר בנגלה דתורה – ממ"ש10 "והי' ביום הששי והכינו גו'", היינו שיום הששי מכין ליום השבת, ומאחר שיום הששי (המכין לשבת) נכלל ב"כולהו יומין" שמתברכים מיום השבת שלפניהם, נמצא שגם יום השבת מתברך מיום השבת שלפניו].

ושני ענינים אלו הם בהתאם לשני האופנים שמצינו בנוגע לענינו של יום השבת בספירות: לפעמים מבואר שששת ימי החול הם כנגד ששת המדות, ויום השבת הוא כנגד ספירת המלכות, "דלית לה מגרמה כלום"11, ומקבלת מששה מדות דז"א (כענין הא', שיום השבת מקבל מהימים שלפניו); ולפעמים מבואר שיום השבת הוא בחי' בינה, שהיא המקור המשפיע להמדות (כענין הב', שיום השבת משפיע בימים שלאחריו).

ומובן, שבין שני ענינים אלו שביום השבת, הרי עיקר מעלת ועילוי השבת היא – לא בענין הא', שמקבל מהימים שלפניו, כך, שאין לו משלו, אלא בענין הב' – שמשפיע לימים שלאחריו.

ונמצא, שאף שישנו ענין בשבת שמצד זה שייך הוא לימים שלפניו, שהם ימי ההכנה לשבת, ומצד זה מתחילים ביום ראשון ללמוד פרשת השבוע שלאח"ז, ואפילו במנחת שבת מתחילין לקרוא בפרשה זו, כי במנחת שבת נותנים כבר "מקדמה" ("אַן אַדרויף") מלמעלה עבור ההכנה לשבת בששת ימי החול – מ"מ, אין זה עיקר ענין השבת, אלא עיקר מעלת יום השבת, כפי שהוא בבחי' משפיע (ולא בבחי' מקבל), הרי זה הענין ד"מיני' מתברכין כולהו יומין" – בחי' הבינה שהיא המקור המשפיע להמדות, ומצד זה, שייכת הקריאה דשבת לימים שלאחריו שמתברכים ממנו.

ועפ"ז מובן בנוגע לשבת שקודם ר"ה, שלהיותה המקור שבו כלול גם הענין דר"ה, לכן קוראים אז "אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם", שב"יומא דדינא" כל ישראל הם בבחי' "נצבים", קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין.

ג. ויש להוסיף ולבאר דיוק לשון הכתוב "(אתם) נצבים" דוקא, ולא "קיימים ועומדים":

"נצבים" – מלשון "נצב מלך"12 – מורה על ענין המלוכה, והו"ע המשכת המלכות לכל ישראל בר"ה, שכל ישראל נעשים בבחי' מלכים.

10) בשלח טז, ה.

11) זהר ח"א קפא, א. רמט, ב. ח"ב ריח, ב. ע"ח ש"ו (שער העקודים) פ"ה.

12) מלכים-א כב, מח. וראה אוה"ת פרשתנו (נצבים) ע' א'רא.