בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ה' תמוז, ה'תשכ"ב.

90

א. איתא1 בסדר עולם2 שמחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן3 היתה לאחרי מעשה המרגלים (ומביא ראי' לזה מטענת דתן ואבירם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו וגו'"4, שמשה רבינו הוציא אותם ממצרים כדי לכלותם ("אומברענגען זיי") במדבר כו' – שטענה זו מוכיחה שהי' זה כבר לאחרי הגזירה "במדבר הזה יתמו"5).

וצריך להבין, מדוע המתין קרח עם מחלוקתו עד עתה:

ציווי הקב"ה ליטול את העבודה מהבכורים ולתת אותה לאהרן ובניו, הי' בשעת מתן תורה, או משהוקם המשכן6, ולכל הדעות, הכהונה גדולה דאהרן – שעוררה את מחלוקת קרח – היתה בפועל בשמיני למילואים7 (כלומר: ששי בסיון בשנה הקודמת, כ"ג אדר, או ר"ח ניסן), ואילו מעשה המרגלים אירע זמן רב לאח"ז, ונסתיים רק בתשעה באב.

וא"כ, מדוע לא חלק קרח על משה ואהרן עד לאחרי מעשה המרגלים?

אפילו את"ל שעיקר המחלוקת של קרח היתה על כך שאליצפן בן עוזיאל נתמנה לנשיא על בני קהת8 – הרי גם ההתמנות של אליצפן היתה זמן רב לפנ"ז – בעת מנין הלויים (והרי מנין בנ"י הי' בתחלת חודש אייר), ואילו קרח התחיל במחלוקתו רק לאחרי תשעה באב9.

ועכצ"ל, שמחלוקת קרח היתה שייכת למעשה המרגלים.

ב. טענת המרגלים היתה – כפי שכבר דובר10 – שצריכים להיות

91

בהבדלה מהעולם; ולכן הי' רצונם שבנ"י ישארו במדבר, בכדי שהעולם לא יפריע לדביקות שלהם עם הקב"ה ע"י לימוד התורה. אבל משה רבינו ענה להם, שהמעשה הוא העיקר11, ותכלית העילוי היא דוקא ע"י מעשה המצוות בגשמיות.

החילוק בין תורה למצוות הוא:

בתורה, שענינה הבנה והשגה, יש מדריגות שונות: יש מי שהשגתו קטנה, ויש מי שהשגתו גדולה יותר12; משא"כ במעשה המצוות, שוים כל בנ"י: מעשה הנחת תפילין שקיים משה רבינו – הוא אותו מעשה שעושה יהודי פשוט. חילוקים יש רק בכוונת המצוות, אבל במעשה המצוות שוים כל בנ"י13.

ולכן באה מחלוקת קרח רק לאחרי ענין המרגלים:

קרח ידע שבלימוד התורה עומדים משה ואהרן במדריגה נעלית הרבה יותר משאר בנ"י14. משה רבינו הי' המקבל הראשון מהקב"ה, ואח"כ למד התורה עם אהרן, ואז עם הזקנים, ורק אח"כ עם כל בנ"י15. והכוונה בזה היא לא רק שלימוד התורה דמשה ואהרן קדם בזמן, אלא שהי' גם במעלה עליונה יותר בערך לימוד התורה של כל שאר בנ"י.

טענת קרח "מדוע תתנשאו"16 היתה בנוגע למעשה (שהוא העיקר) דמצוות מעשיות, שבזה שוים כל בנ"י. ולכן התחיל מחלוקתו רק לאחרי ענין המרגלים:

לאחרי שהמרגלים רצו להתמסר רק לתורה ועבודה רוחנית, להשאר במדבר ולהיות מנותקים מהעולם, ועל זה ענה להם משה בשם הקב"ה, שחייבים דוקא להכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצוות בגשמיות, ובשביל

92

זה כדאי לעזוב את המדבר, מצב של התנתקות מענינים גשמיים שבו יכולים להשיג השגות נעלות, כיון שהמעשה הוא העיקר – הנה אז בא קרח בטענתו: "מדוע תתנשאו" – מהי כ"כ הגדלות של משה ואהרן; הרי מעלתם לגבי שאר בנ"י היא רק בענינים רוחניים ובלימוד התורה, אבל בענין העיקרי – במעשה המצוות בגשמיות – הרי הכל שוים17.

ג. עפ"ז תתורץ קושיא נוספת:

כיצד היו יכולים קרח ו"חמשים ומאתיים נשיאי העדה" לטעון למשה ואהרן "מדוע תתנשאו" מאחר ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'"16 – הרי הם בעצמם היו גם "נשיאי עדה", וכמו"כ הי' גם שבט לוי כולו נעלה יותר מכל השבטים (והרי לא נתכוונו בטענותיהם לוותר על המעלה שלהם, אדרבה, הם רצו לעצמם גם כהונה, כמובן מהמענה של משה רבינו "ובקשתם גם כהונה"18) – וא"כ, כיצד באו בטענה כזו ששוללת את המעלה שלהם?

ובהכרח לומר, שבאמרם "ומדוע תתנשאו" לא נתכוונו לבטל ענין ההתנשאות בכלל; רצונם הי' רק לשלול אופן ההתנשאות של משה רבינו19, שהי' בהתנשאות של מלך20.

וכך טענו: הן אמת שיש חילוקי מדריגות בין בנ"י, ואלו שהם בעלי מדריגה גבוהה, הנה בגלל מעלתם יכולים וצריכים הם להיות "נשיאים" על אלו שהם בעלי מדריגה שלמטה מהם, אבל אעפ"כ, כיון ש"כל העדה כולם קדושים", הרי כל המדריגות של בנ"י הם בערך זל"ז – כיון שמעלתו של אחד על חבירו מתבטאת רק בהשגות רוחניות, שזהו דבר הטפל (לגבי "המעשה הוא העיקר"), ובהעיקר שוים כולם כנ"ל – ובמילא, אין מקום שמשה רבינו יהי' מלך, שזוהי התנשאות שבאין ערוך21;

93

כיון שבהעיקר שוים כל בנ"י, הרי לא יתכן שיהיו ביניהם חילוקים כאלו שאחד יהי' באין ערוך למעלה מכל השאר22.

ד. עוד ענין התכוונו בטענתם אודות המלוכה של משה רבינו:

הקשר של אנשי המדינה עם מלכם אינו דומה לקשר אחר, לדוגמא – קשר של תלמיד לרבו. הקשר של תלמיד לרבו הוא רק בענינים (של תורה) שצריך לקבל ממנו; אבל הקשר של אנשי המדינה עם המלך הוא בכל מציאותם; לא זו בלבד שהם מקבלים ממנו ענינים השייכים למלוכה, אלא כל מציאותם היא תחת מרות המלך23.

ע"ד המסופר בגמרא24 אודות אחד שהי' "מחוי במחוג קמי מלכא" (במעמד המלך הראה על דבר-מה ברמז), ודנו אותו למיתה – כיון שבכך הראה את המציאות שלו במעמד המלך, שזוהי מרידה במלכות. אע"פ שע"י "מחוה במחוג" הראה רק את מציאותו, שזהו ענין שאינו שייך ואינו נוגע לעניני המלוכה (לא כמו תלמיד שאסור לו להורות הלכה בפני רבו25, כיון שזה שייך לענינים שמקבל מרבו) – הרי זה נחשב כבר מרידה במלכות. כי, ענין המלוכה צריך לחדור את כל המציאות של כל אחד מבני המדינה, גם בעניניהם הפשוטים, מחוי (תנועת הידים) וכו'.

94

וכך הי' גם אצל משה רבינו, שע"י התנשאותו קיבלו בנ"י ממנו לא רק השגות נעלות וכדומה, אלא גם כל עניניהם, ועד לענינים פשוטים ביותר26 (וכן הוא גם באתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא27, אצל הנשיאים, ראשי בני ישראל28, שכל אנשי דורם29 צריכים לקבל חיותם ע"י הנשיאים30).

וזו היתה טענת קרח: "כי כל העדה כולם קדושים" – באותם ענינים שכל בנ"י קדושים בשוה, בקיום המצוות "מדוע תתנשאו"31

95

מדוע גם בנוגע לענינים שבהם שוים כל בנ"י, ענינים פשוטים – צריכים בנ"י לקבל אותם ע"י משה רבינו?

ה. ועל זה השיב להם משה רבינו: "בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו", "את אשר לו – לעבודת לוי', ואת הקדוש – לכהונה"32.

רש"י33 מפרש הטעם שמשה רבינו צוה להמתין עד הבוקר: (א) "שמא יחזרו בהם", (ב) "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כך תוכלו לבטל את זו, שנאמר34 ויהי ערב ויהי בקר, כך ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים"35.

ב' הטעמים דורשים ביאור:

לפי הטעם הראשון – בודאי אינו מובן, למה הוצרכו להמתין כל הלילה עד הבוקר, הרי יכולים לשוב בתשובה "בשעתא חדא וברגעא חדא"36; ואם יהיו כאלו שלא יתעוררו בתשובה מיד – אין לדבר שיעור: אחד – שב בתשובה מיד, אצל השני יכול הדבר להימשך עד הבוקר, ואצל השלישי – זמן ארוך יותר.

וגם לפי הטעם השני אינו מובן למה הוצרכו להמתין למחרת בבוקר – הרי הי' מספיק להמתין עד הלילה37, שאז ישנם הגבולות שמבדילים בין בוקר לערב?

גם צריך להבין, מה הי' אכן המענה על טענת קרח "מדוע תתנשאו" כיון ש"כולם קדושים" ו"המעשה הוא העיקר"?

96

לכאורה, ע"י "קחו לכם מחתות"38 רצה משה רק להראות (והראה בפועל) שקרח אינו צודק, ואת הכל עשה משה בציווי הקב"ה, אבל בזה לא נתבאר מדוע קרח אינו צודק.

(וגם: מעשה הקטורת הי' נוגע לכאורה רק לטענה על כהונת אהרן, ולא בנוגע לטענה על המלוכה-התנשאות של משה רבינו).

וצריך לומר, שבציווי להמתין עד בוקר, ישנו גם ביאור מדוע קרח אינו צודק39.

ו. אדמו"ר הזקן מדייק40 בלשון "תשובה ומעשים טובים"41 שמובא לרוב בדברי רז"ל42 (ולא – תשובה ומצות), ומבאר:

מעשה המצוות יכול להיות באופן שאינם טובים, אינם מאירים – אף שגם אז הרי הם מצוות. ולכן מדייקים חז"ל לומר "תשובה ומעשים טובים", היינו, שע"י תשובה נכונה המעשים הם טובים ומאירים.

והמשל לזה – מאבנים טובות שיש עליהם בוץ, שאז, הנה לא זו בלבד שהאבנים-טובות אינם מאירים, אלא עוד זאת, שע"י הבוץ שעליהם הרי הם מסתירים על האור והם היפך האור, אף שגם בהיותם בבוץ יש בהם בהעלם כל התכונות של אבנים טובות.

ועד"ז גם במצוות: ענינם הוא להוסיף אור בעולם. אבל יש לפעמים שלפי שעה ובגילוי הם היפך ענינם. לימוד התורה וקיום המצוות של רשע – לא זו בלבד שאינם מאירים, אלא אדרבה, הם מגבירים את החושך וההעלם בעולם, כיון שמוסיפים חיות בקליפות43. ולא רק תורה ומצוות של רשע, אלא כן הוא גם בתורה ומצוות שלא לשמה, בשביל פניות44. וכנראה גם במוחש, שבשעה שחסרה הכוונה הנכונה בתורה ומצוות, הרי מזה יכול להיתוסף אצל האדם ישות וגאוה45, בהרגישו מעלת עצמו שהתגבר על הקשיים וקיים את המצוה, ובפרט אם מקיים מצוה בהידור.

97

והרי זהו ההיפך מענין המצוה: מצוה היא מלשון צוותא וחיבור46, ע"י מצוה מתחברים עם הקב"ה; ואילו ע"י ישות וגאוה נעשים רח"ל מנותקים מהקב"ה, כמאמר הקב"ה על בעל-גאוה: "אין אני והוא יכולים לדור"47.

בהעלם ובפנימיות – גם אז הרי זה תורה ומצוות, שלכן נפסק בשולחן-ערוך43, שאפילו רשע גמור צריך ללמוד תורה, ובודאי צריך לקיים מצוות, ואף שבינתיים הרי ע"י התורה ומצוות שלו הוא מוסיף חיות בקליפה, הנה לאחרי כן, כאשר יעשה תשובה – ובודאי יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח"48 – אזי ניצוצות הקדושה שבתורה ומצוות שלו יצאו מהקליפה ויתחילו להאיר. אבל כל זמן שלא עשה תשובה, הרי התורה ומצוות שלו הם כמו אבן טוב שנמצאת בבוץ, והם מגבירים יותר את החושך בעולם49.

אך יכול האדם לחשוב: מה נוגע לו אם המצוות שלו הם מוארים או חשוכים – האור או הפכו הוא רק ענין ששייך ל"גילויים", ואילו המשכת העצמות היא ע"י מעשה בפועל, המעשה הוא העיקר, ועי"ז עושים דירה לעצמותו; והרי הרצון העליון הוא (כפסק השו"ע) שילמד תורה ויקיים מצוות – וכך יעשה. ומה שמוסיף חיות בקליפות – אין זה העסק שלו; ענינו הוא – "לשמש את קוני"50, לעשות את הרצון העליון, והרצון העליון הוא, שגם הוא יקיים תורה ומצוות.

והמענה על זה – שהרצון העליון הוא לא רק על קיום המצוות, אלא גם על כוונת המצוות. כי, ב"דירה לו בתחתונים" יש שני ענינים51: צריכים לעשות דירה לעצמותו, ובאופן שהעצם יהי' שם בגילוי – שתהי' דירה מוארת ("אַ ליכטיקע דירה"), ובכדי שהדירה תהי' מוארת, צריכים

98

המצוות להיות מאירים52, מצוות שמאירים ומזככים את האדם והעולם שמסביבו53.

ז. וזה הי' המענה של משה רבינו על טענת קרח ועדתו:

הן אמת שהמעשה הוא העיקר, אבל, קיום המצוות צריך להיות באופן של "בוקר", שיהיו מצוות מאירים, שיביאו לידי "ויודע הוי'" – ידיעת וגילוי54 אלקות. יכולים אמנם לקיים מצוות גם ללא הכוונה הנכונה, אבל מצוות אלו אינם מאירים ("בוקר"), ואינם מביאים לידיעת (גילוי) אלקות ("ויודע הוי'").

וזהו גם מה שרש"י מרמז בשני הטעמים שמשה צוה להם להמתין עד "בוקר":

א) "שמא יחזרו בהם" – שתהי' להם שהות לעשות תשובה. ואף שיכולים לעשות תשובה בשעתא חדא וברגעא חדא, רמז להם משה שצריכה להיות תשובה של בוקר, תשובה מאירה, שאז פועלת התשובה שה"מעשים" (מצוות) יהיו "טובים".

גם כאשר התשובה שלו באה מיראת העונש, מוחלים לו על העבירות שלו, אבל עדיין אין זה מזכך את האדם; הוא נשאר בישות שלו. יש צורך שתהי' תשובה מאירה, ועד – תשובה מאהבה רבה, שדוקא אז – "זדונות נעשים לו כזכיות"55, היינו, שהתשובה משפיעה גם על הזדונות ממש, ובודאי – על המצוות שהיו בגלות (כמו "זדונות") בתוך הקליפות, שיתהפכו לזכיות, שיתחילו להאיר.

ב) "בקר, א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו כו'". משה רמז

99

להם המעלה של מצוות מאירים לגבי מצוות שהם בגלות בתוך הקליפות – אף שגם הם מצות ה' – ע"פ משל מערב ובוקר: ערב ובוקר נבראו שניהם ע"י הקב"ה, ודוקא מערב ובוקר יחד נעשה "יום אחד"34, וכמאמר רז"ל56 שזהו יום הכיפורים. ואעפ"כ, ערב הוא חושך ובוקר – אור.

ובזה ישנו גם המענה על הטענה "ומדוע תתנשאו":

הן אמת ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי'", היינו, שכל יהודי הוא קדוש, ולא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, ומצד קדושתו יש בכחו (ע"י המצוות שלו) להמשיך העצמות – "ובתוכם הוי'", שם העצם – אבל אעפ"כ, כיון שענינם של המצוות שיהיו מאירים, מעשים טובים ומאירים, לכן (א) יש עילוי גם במעשה המצוות של משה רבינו על המצוות של כל שאר בנ"י, והעילוי הוא עילוי שבאין ערוך, (ב) צריכים לקבל את כל ההשפעות ממשה רבינו, ואתפשטותי' דילי' שבכל דרא ודרא – לא רק בנוגע עבודת המוח והלב, אלא גם בנוגע מעשה המצוות57, ובפרט – שיהיו מעשים טובים ומאירים58.

ח. ההוראה59 אלינו מב' הסדרות, שלח וקרח60, היא:

ישנם הטוענים, שמעשה המצוות בפועל אינו נוגע כ"כ, העיקר הוא – שיהי' לב יהודי ("אַ אידישע האַרץ"), "רחמנא לבא בעי"61; ישנם הטוענים, שצריכים רק מעשה המצוות, אבל לימוד החסידות ועבודה שבלב אינו חשוב כ"כ, כיון שהמעשה הוא העיקר.

אך התורה מלמדת אותנו כאן, שסדר העבודה צריך להיות – לא כמו שיטת המרגלים שיכולים לצאת י"ח עם רוחניות בלבד, ולא כשיטת

100

קרח ועדתו, שיכולים לצאת י"ח במעשה בלבד, אלא שני הדברים צריכים להיות ביחד.

וכפי שראינו בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה די"ב תמוז, שמסר נפשו על שני הדברים62: הוא השקיע כחות היותר גדולים, עד למסירת נפש בפועל, על ענינים של מעשה, שילד יהודי ילמד אל"ף בי"ת; שיהודי יקיים אפילו מצוה אחת נוספת (אף שהלה לא הי' שייך עדיין כלל לכוונת המצוות, ולזיכוך הפנימי שנעשה על ידה, והי' רחוק אפילו ממצוות בפועל, מ"מ, מסר הרבי את נפשו שיהודי זה יקיים לכל-הפחות מצוה אחת); ובאותה העת השקיע הרבי את הכחות היותר גדולים ומסר נפשו להפיץ תורה, פנימיות התורה, ועד לעבודת התפלה כדבעי.

וזוהי הדרך שהראה הרבי לכל השייכים אליו63 והולכים בעקבותיו, שיעסקו בשני הקוים: כשם שצריכים לעסוק ב"המעשה הוא העיקר" – צריכים גם להשתדל שהמעשה יהי' נקי ומזוכך, שענין זה נעשה ע"י לימוד פנימיות התורה ועבודת התפלה64.

וע"י העבודה בשני הקוים יחד עושים דירה לו יתברך בתחתונים – דירה בשני הענינים: דירה לעצמותו, ושהעצם יהי' בגילוי.

* * *

ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקומו לפני משה גו' קריאי מועד.

* * *

י. [בסיום ההתוועדות נערכו "שבע ברכות" של בנו של א' החסידים מפליטי רוסיא65. ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: כיון שזהו "אַ רוסישע שבע ברכות", ינגנו "ופרצת". ואח"כ צוה לנגן – עבורם – הניגון "כי בשמחה תצאו", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].

______  ______

1) הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1048 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) רבא פ"ח. הובא ברשב"ם ותוס' ב"ב קיט, א.

3) להעיר, שאף שטענתם בפועל היתה על כהונת אהרן, הרי, ע"פ המבואר במפרשי התורה ומדרשי חז"ל, וכן נראה גם ממשמעות סגנון הפרשה – היתה עיקר המחלוקת על משה רבינו (ראה גם לקו"ש ח"ח ס"ע 103 ואילך) – מהנחה בלתי מוגה.

4) פרשתנו טז, יד.

5) שלח יד, לה.

6) זבחים קטו, ב. וראה בחיי לשמות יט, כב.

7) ירושלמי יומא פ"א ה"א.

8) במדב"ר ותנחומא ריש פרשתנו. הובא בפרש"י שם.

9) ראה סוטה לה, א. וש"נ.

10) שיחת ש"פ שלח ס"ג ואילך (לעיל ס"ע 74 ואילך).

11) אבות פ"א מי"ז.

12) שהרי "אין דעותיהם שוות" (ראה ברכות נח, א. סנהדרין לח, א. ועוד), ומה גם שיש מי שיש לו חוש בהמצאת השכל, ויש מי שיש לו חוש בהבנה והשגה, או בהעמקה; ובכל חוש גופא יש חילוק בין ריבוי למיעוט; וכמו"כ תלוי הדבר באופן היגיעה, כמארז"ל (מגילה ו, ריש ע"ב) "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" (מהנחה בלתי מוגה).

13) והרי העיקר הוא מעשה המצוה, ולא כוונת המצוה, שכן, אם כיון את כל הכוונות אבל לא עשה את המצוה בפועל, לא עשה מאומה, ולאידך, אם מאיזו סיבה שתהי' לא כיון כוונת המצוה, ועשה רק את מעשה המצוה – יצא י"ח קיום המצוה (מהנחה בלתי מוגה).

14) ואף שמתן-תורה הי' לכל בנ"י, הרי הי' זה באופן ש"אתה (משה) מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו וכו'" (מכילתא ופרש"י יתרו יט, כד), ונוסף על החילוק שהי' בשעת מ"ת, הי' גם חילוק בלימוד התורה במשך כל הארבעים שנה, כדלקמן בפנים (מהנחה בלתי מוגה).

15) עירובין נד, ב. הובא בפרש"י ס"פ תשא (לד, לב).

16) פרשתנו טז, ג.

17) וזהו שאמרו "ובתוכם הוי' ומדוע תתנשאו על קהל הוי'" – כי הוי' הוא שם העצם שנמשך ע"י מעשה המצוות (וראה שיחת ש"פ שלח הערה 31 (לעיל ע' 77)).

18) פרשתנו שם, יו"ד.

19) שהיא התנשאות שבאין-ערוך, כי, אינה דומה לנשיאות של נשיאי השבטים וראשי סנהדראות, שהנשיאות שלהם לא היתה נשיאות אמיתית, שהרי איתא בגמרא (הוריות יו"ד, א – במשנה) "איזהו נשיא .. שאין על גביו אלא ה' אלקיו", ואילו אצלם הי' משה על גביהם, ונמצא, שרק אצל משה הי' אמיתית ענין הנשיאות, כמו מלך, ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א), ולכן "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (כתובות יז, א. וש"נ), כיון שזהו כבודו של הקב"ה (מהנחה בלתי מוגה).

20) זבחים קב, א. שמו"ר פ"ב, ו. תנחומא בהעלותך ט. ראה הנסמן בהערה 8. זח"ג פג, ב. ועוד.

21) ועד"ז בנוגע לאהרן שהי' כהן גדול (ראה סד"ה כה תברכו תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ס"ע שיז ואילך)). וראה ג"כ תוספתא סוף כריתות. אוה"ת וארא עה"פ הוא אהרן ומשה (ע' רכד ואילך).

22) ראה תניא פמ"ד: "ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי' חלק אחד מני אלף ממדריגת אהבת רעיא מהימנא". – דיוק לשון "אשר ערב לבו", יש לומר, עפ"י מ"ש בתניא פ"כ אשר תשוקת וחמדת הלב היא למעלה מבחי' מחשבה, ואינה אלא מקור להמחשבה (שהתחלתה היא לאחר ש"חזרה ועלתה מהלב למוח"). וזהו אומרו "מי הוא כו' אשר ערב לבו" – להורות שאין שום מקור כלל למחשבה כזו.

23) ולכן "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו" (רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ח), כי העונש הוא לפי ערך הפגם (תניא פכ"ד), והמלוכה (ומרידה בה) – נוגעת בכל מציאותו, עד לעצם חיותו.

ובזה יש לבאר הענין, דאף שמלך בן מלך שהיתה מחלוקת עליו "מושחין אותו" (רמב"ם שם ספ"א), לא מצינו אשר משחו את רחבעם אף שהיתה עליו מחלוקת ירבעם (ועוד – שהיתה מאושרת ע"י אחי' השילוני) – והוא לפי שהמחלוקת עליו היתה אחרי שישב כבר על כסא מלכותו, ואז אינה מצריכה משיחה – לפי שבישב על כסא מלכותו, כל העם קנויים לו בכל עצמותם, והמחלוקת אינה אלא בכחות הגלויים (ובדוגמת הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים – שגם הם יונקים חיותם מהת"ח (תניא ספ"ב)). שלכן, גם המורד במלך וכבר פרק עולו – יש למלך רשות להרגו – כי גם בו נוגעת המלוכה בכל מציאותו.

24) חגיגה ה, ב. ומה דמסיים שם "גברא דלא ידע כו'" – היינו שבאם הי' יודע כו' וראוי לויכוח זה – הי' בה"מחוי במחוג" – ענין המלך ושירות לו (וכידוע בסיפורי חז"ל ששאל לריב"ח כמה פעמים בעניני אמונה וכו'). וק"ל. ובזה מתורץ ג"כ מה שלא ענשו לריב"ח על דמחוי.

25) ברכות לא, ב. וש"נ.

26) ולכן כשאמר משה (בהעלותך יא, יג) "מאין לי בשר", שלא יכול לצמצם עצמו בהשפעת הבשר (ראה לקו"ת בהעלותך לא, ד), אמר לו הקב"ה (שם, טז-יז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם גו'" – דההשפעה צריכה להיות מרוחו של משה דוקא, להיות הוא המשפיע בדורו (ד"ה בריש הורמנתא תרצ"ה סי"ט (בסה"מ קונטרסים ח"ב שלג, ב)).

27) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א). וראה ב"ר פנ"ו, ז.

28) כי כל ישראל הם קומה אחת שלימה, וראשי הדור כוללים את הנשמות של כל אנשי הדור (כמו שהראש כולל חיות כל אברי הגוף – תניא פנ"א), ולכן ההשפעה שממשיכים לאנשי דורם הוא בכל מציאות אנשי הדור, וגם בעניניהם הפשוטים, כמו שאברי הגוף מקבלים כל חיותם, גם החיות שבצפרנים, מהמוח שבראש. וראה תניא פ"ב. לקו"ת שה"ש לה, ד.

29) גם הפושעים ומורדים בהם (תניא שם). כי מכיון שהם ראשי בני ישראל, הרי חיות כל האברים מוכרח להיות נמשך מהראש דוקא.

וכן בענין המלכות, שם המלך נקרא ונתפשט לא רק על מין המדבר (גם על אנשים הכי פחותים), אלא גם על סוגי דצ"ח. וע"ד שגם גמל ואילן של עמלק צריך למחותם (מכילתא ס"פ בשלח. מדרש תהלים ט, ז). ואם בעמלק, חוצפא שהיא "מלכותא בלא תגא" (סנהדרין קה, סע"א) כן – בקדושה (ומרובה מדה טובה) על אחת כמה וכמה.

30) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בספר קהלת יעקב (לבעהמ"ס מלוא הרועים) מע' רבי, שנשיא הוא ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו: היתרון דיעקב אבינו על אברהם ויצחק, אשר עניניהם של אברהם ויצחק לא נמשכו בכל יוצאי חלציהם, שהרי אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו. משא"כ יעקב (אשר שופרי' מעין שופרי' דאדם הראשון (ב"מ פד, א. זח"א לה, ב), שכל הנשמות היו כלולות בנשמת אדם הראשון) מטתו שלימה (ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 787 ואילך. תו"מ חכ"ט ע' 166 ואילך, ובהנסמן שם); וכן נשיאי ישראל, עניניהם נמשכים בכל אנשי דורם.

וכשם שבנוגע אנשי דורם, ההמשכה נוגעת בכל עניניהם ועד לעצם מציאותם כנ"ל, כן מצד הנשיאים, כל עניניהם (בתור נשיאים), גם הנעלים ביותר, פועלים על אנשי דורם. (ראה תניא פמ"ד (אשר גם במדריגת משה אשר מי הוא זה כו' אשר ערב לבו (ראה לעיל הערה 22)): "אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל").

31) עד"ז פירוש הגאון הרגצובי (בצפנת פענח עה"ת ריש פרשתנו) אשר "אף בדבר שהלווים דומים עם הכהנים, היינו גבי מצות שמירה, מ"מ, כהן למעלה והם למטה"*. אלא שפירושו הוא שטעות קרח הוא שלא ידע שבדבר שהם דומים יש לזה מעלה על זה, ובהשיחה מבואר (שלא רק שיש מעלה כו', אלא) שהתחתון צריך לקבל גם את מעלתו זו – מהעליון.

*
) ולהעיר גם מדברי הגמרא (זבחים צ, סע"ב ואילך) "איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם .. ת"ש תמידין קודמין למוספין, ואע"ג דמוספין קדישי", ומשני, "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי" (בתמי'), והיינו, שיום השבת פועל תוספת קדושה גם בקרבן תמיד, באופן נעלה יותר מהתמיד שמקריבים בכל יום. ונפק"מ להלכה – בנוגע לתמידין דיוהכ"פ, וכן המוספין ביוהכ"פ שחל בשבת – אם הם כמו התמידין ומוספין בכל השנה, או שנעשים חלק מעבודת יוהכ"פ, ולכן צריכים להיעשות ע"י כהן גדול דוקא (ראה יומא לב, סע"ב. וש"נ). ועד"ז בנדו"ד, שמצד מעלת משה ואהרן, ישנו הענין ד"תתנשאו" גם בענינים ששוים אצל כל בנ"י, והיינו, שגם המעשה הוא נעלה יותר ומזוכך יותר, ועד להפלאה שבאין-ערוך (מהנחה בלתי מוגה).

32) פרשתנו טז, ה ובפרש"י.

33) שם. והוא מבמדב"ר ותנחומא שם.

34) בראשית א, ה. ועוד.

35) דברי הימים-א כג, יג.

36) זח"א קכט, סע"א.

37) שהרי מחלוקת קרח היתה ביום, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קט, סע"ב): "אותבה על בבא כו' כל דאתא חזי" – שהי' בזמן שרואין. כן מובן שהי' ביום, שהרי שאל קרח אז "טלית שכולה כו'" (נסמן בהערה 8) – והעם עומד "על משה מן הבקר עד הערב" (יתרו יח, יג).

לכאורה אפ"ל דאי אפשר לחכות רק עד הערב ואז "ויודע ה'" – כיון שצ"ל הקטרת הקטורת (וגם ע"י אהרן), דאינה אלא ביום. אלא דא"כ: 1) העיקר חסר בפרש"י. 2) מנ"ל הטעמים דפרש"י, כיון שבלאה"כ מוכרח לחכות עד הבקר. ועכצ"ל דס"ל לרש"י (מיוסד על הדגשת הכתוב "בוקר – ויודע ה'") דההודעה תלוי' ב"בוקר". ולולא הטעמים שמביא – היתה באה ההודעה בהקדם – וגם בלילה, אלא שע"י ענין אחר, ולא – הקטורת.

38) פרשתנו שם, ו.

39) כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להפסיק בניגון.

40) ראה לקו"ת מטות פב, א. דרושים לשמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג.

41) דלכאורה אינו מובן מהו הצורך בהדגשה "מעשים טובים"? – כאשר אומרים "תורה" סתם, אין צורך להדגיש שהכוונה היא לתורת ה', תורת אמת ותורת חיים. ועד"ז כאשר אומרים "מעשה" סתם, כמו "המעשה הוא העיקר", אין צורך להדגיש שהכוונה היא למעשה המצוות. ועכצ"ל, שבמעשה המצוות גופא יכול להיות מעשים שאינם "טובים", כדלקמן בפנים (מהנחה בלתי מוגה).

42) אבות פ"ד מי"ז. ועוד.

43) הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג.

44) תניא פל"ט.

45) עד שאפשר שיקיימו מצוה כדי לרמות כו', וכהעובדא המובא בתוד"ה כאלישע – שבת מט, א.

46) לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.

47) סוטה ה, א.

48) ע"פ שמואל-ב יד, יד.

49) ועד"ז בנוגע לכללות קיום המצוות בזמן הגלות – כי:

כללות זמן הגלות הוא בדוגמת המעמד ומצב של רשע קודם שעשה תשובה, שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ואילו היו עושים תשובה בשלימות, כבר היתה באה הגאולה. וא"כ, הרי ע"י קיום המצוות בזמן הגלות מוסיפים חיות אצל שר המדינה שבה נמצאים.

וזהו הטעם שהמדינה שבה נמצאים בנ"י בזמן הגלות היא היותר חזקה בעולם (ראה גם שיחת ש"פ שלח ס"ב (לעיל ע' 74)), וכמ"ש (ישעי' יו"ד, לד) "והלבנון באדיר יפול", והיינו, שכאשר בנ"י נמצאים במצב של נפילה ("יפול"), בזמן הגלות, הנה ע"י עבודתם בקיום המצוות מוסיפים חיות אצל שר המדינה שבה נמצאים, שנעשה במעמד ומצב ד"אדיר", כמו בגלות מצרים שאז היתה מצרים האומה היותר חזקה, ואח"כ בגלות בבל הי' נבוכדנצר "מושל בכיפה", ואח"כ מלכות רומי כו' (מהנחה בלתי מוגה).

50) קידושין פב, א.

51) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 956. תו"מ חכ"ד ע' 29.

52) וענין זה נעשה ע"י הקדמת עבודת התפלה, שבה מתבונן מי הוא נותן התורה ומצַוה המצוות, ומי הוא הנותן לו כח על כל זה, וכו', והתבוננות זו פועלת שלא זו בלבד שקיום התומ"צ לא יגרום אצלו תוספת ישות, אלא אדרבה, שיפעל אצלו זיכוך וביטול, שזהו שהמעשים הם טובים ומאירים (מהנחה בלתי מוגה).

53) ולהעיר גם מהסיפור הידוע (סה"ש תרצ"ו ע' 25. וש"נ) אודות מענה הצ"צ להחסיד ר' הלל מפּאַריטש – על שאלתו אם להפסיק מנסיעותיו כו', בגלל שמבטלים אותו מזמני התורה והתפלה – "אנן פעלא דיממא אנן" (עירובין סה, א), העבודה שלנו היא להאיר:

מובן וגם פשוט שגם כאשר ר' הלל ישב במקומו, הי' תורתו ותפלתו באופן מואר, ובודאי לא הי' חסרה אצלו ההבהרה שהמעשים צריכים להיות "טובים ומאירים".

אלא שהדגשת הצ"צ היא: "אנן פעלא דיממא אנן", שענין האור צריך לבוא ע"י פעולה ועבודה, והיינו, לא במקום שמצד עצמו הוא מואר, אלא במקום שמצד עצמו יכול להיות חשוך, שם צריכים להאיר ע"י פעולה ועבודה (מהנחה בלתי מוגה).

54) ראה תניא ספ"ג.

55) יומא פו, ב.

56) ב"ר פ"ג, ח.

57) להעיר מתניא פמ"ב (ס, ב) דיראה המביאה לקיום המצוות זוטרתי היא לגבי משה כו'.

58) עפ"ז יש לבאר גם מה שאמר משה "בוקר ויודע ה' את אשר לו", "לעבודת לוי'" – דלכאורה, הרי המחלוקת היתה רק על הכהונה – כי, לשיטתם שמספיק ענין המעשה בלבד, אין צורך גם ב"עבודת לוי'". ועל זה אמר להם משה, שצריך להיות גם הענין ד"לוי", מלשון "ילוה אישי אלי" (ויצא כט, לד), שהו"ע החיבור עם הקב"ה שע"י עבודת התפלה, ובזה גופא יש כמה דרגות: דרגת לוי ודרגת כהן; וכללות ענין האור והגילוי דלוי וכהן, נוגע גם להמעשה בפועל – שיהיו המעשים טובים (מהנחה בלתי מוגה).

59) לשלימות הענין – ראה שיחת י"ג תמוז סל"ד ואילך (לקמן ע' 261 ואילך).

60) כמדובר כמ"פ אודות פתגם רבינו הזקן (סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב חשון)) שצריכים לחיות עם הזמן, דהיינו, ללמוד הוראה מהענינים והמאורעות שאודותם מסופר בפרשת השבוע, אפילו מפרטי הענינים, ומכש"כ מכללות הפרשה (מהנחה בלתי מוגה).

61) סנהדרין קו, ב. ושם: הקב"ה. אבל כן הוא ברש"י שם. זח"ב קסב, ב. זח"ג רפא, ב. יסוד מורא לראב"ע שער ז. ספר חסידים סי' תקץ. בהקדמת חובת הלבבות.

62) ראה גם תו"מ חל"ב ע' 394. וש"נ.

63) ויתירה מזה – לכל אשר בשם ישראל יכונה (כלשונו במכתבו (אג"ק שלו ח"ב ע' פ. וש"נ)), ומכ"ש לכל השייכים אליו, ומכ"ש למקושריו, ועד שתהי' אצלם לא רק סתם שייכות והתקשרות, אלא גם ענין של התאחדות, ועד שהניצוץ נבלע ונכלל באבוקה ובמאור.

ומ"מ, הכוונה אינה שישאר בהתכללות באבוקה ובמאור, אלא שמשם יומשך למטה במעשה בפועל, וע"ד שפנימיות התורה ועבודת התפלה צריכים לפעול תוספת חיות בהמעשים שיהיו טובים (מהנחה בלתי מוגה).

64) ראה לעיל הערה 52.

65) הכוונה להרה"ח ר' דובער חן (המו"ל).