121

בלתי מוגה

א. בא' מהתוועדויות דשמע"צ ושמח"ת בשנת תש"ג1 (שאז היתה הקביעות כמו בשנה זו), אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר:

ענינו של שמחת-תורה הוא – לא רק שישראל שמחים בתורה, אלא גם שהתורה שמחה בישראל. והיינו, שבשמח"ת צריך יהודי לקבל על עצמו ולהבטיח שבמשך כל השנה ילמד תורה ויתנהג בהתאם להוראות התורה, ואז התורה תשמח בו.

ועוד אמר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר, שצריכה להיות התעסקות בתורה, והיינו, שלא די בלימוד התורה סתם, אלא הלימוד צריך להיות באופן של התעסקות.

והוסיף, שהתעסקות בתורה היינו מסירת הרצון – שזהו תוכן הענין דמסירות-נפש, שאין הכוונה "לקפוץ מהגג" ח"ו2, אלא "נפש" פירושו רצון, ומסירות-נפש פירושה מסירת הרצון, דהיינו שימסור את כל רצונו לתורה.

ב. ובהקדמה:

דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל אינם דברי-מוסר בעלמא – דאף שבשמח"ת הנה אפילו דברי מוסר יכולים להביא רק טוב, דלא כבשאר ימות השנה, שהזכרת ענינים בלתי רצויים באמירת דברי מוסר יכולה להביא לידי קטרוג ח"ו, משא"כ בשמח"ת אין זה יכול להזיק, כידוע פתגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע3: "שמחת-תורה שאַדט ניט", אעפ"כ, הרי לא זהו ענינו של שמחת-תורה; שמח"ת אינו זמן לאמירת דברי מוסר, אלא יש לנצל את כל הרגעים שבשמח"ת על עניני שמחה.

ומזה מובן שדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל אינם עניני מוסר, אלא הם הוראה כיצד להתנהג בפועל.

1) שיחת יום שמע"צ ס"ו (סה"ש תש"ג ע' 3).

2) ראה גם תו"מ חי"ט ע' 361. וש"נ.

3) ראה סה"ש תורת שלום ע' 53 ואילך. ע' 56. ע' 58. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חי"א ע' קפח.