בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ג.

157

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה, ואמר שני שיחות1.

* * *

ב. בקריאת התורה דיום שמח"ת יש הוראה ולימוד השייך לכללות עבודת האדם – בנוגע להקושיא ששואלים על כללות ענין העבודה, למה עשה ה' ככה שעבודתו של יהודי תצטרך להיות מתוך יגיעה דוקא, להתגבר על כל מיני קשיים, מניעות ועיכובים וכו', ולא באופן שיוכל לעשותה בנקל2.

ג. ובהקדמה:

כל יהודי מאמין ויודע שנוסף לכך שהקב"ה ברא את העולם לפני כו"כ שנים, הרי הוא גם בעה"ב על העולם בהוה, באותו זמן שדורש ומבקש מיהודי ונותן לו כחות לקיים תומ"צ.

וכמו כן מאמין הוא שהקב"ה הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב3, ובמילא, רוצה הוא בטובתם של טובים, ואפילו גם בטובתם של אלו שהם במעמד ומצב הפכי.

וכיון שכן, הי' הקב"ה יכול וצריך לסדר את אורח חייו של כאו"א מישראל באופן שיהי' לו קל לילך בדרך התומ"צ – שזהו רצונו של הקב"ה, וזהו גם רצונו של היהודי, כלשון הידוע4: "אתה חפץ ואנו חפצים"; ואילו הענינים הבלתי-רצויים יהיו בקושי, כך, שיצטרך להיות שוטה גמור כדי לבחור בהיפך התומ"צ.

ובנוגע לפועל – הרי תיכף בהתחלת העבודה בא היצה"ר ומבלבל עם כל מיני טענות וכו'.

ועוד זאת, שכללות ענין העבודה צ"ל באופן של יגיעה דוקא, וכמאמר חז"ל5 "לא יגעת ומצאת אל תאמין".

158

ובסגנון החסידות – שאצל חסידים אין בדרך ממילא, אלא כל דבר צריך להיות ע"י עבודה ויגיעה דוקא6.

וכמודגש גם בכללות החיוב דתומ"צ – שאין זה באופן של אתעדל"ע, דא"כ, הי' צ"ל החיוב דתומ"צ גם אצל חרש שוטה וקטן, והרי החיוב דתומ"צ הוא רק בגדול שהוא בר דעת7, היינו, שצריך להיות ענין הדעת דוקא, שעל זה אמרו8 "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".

ועד כדי כך נוגע ענין העבודה והיגיעה באופן של אתעדל"ת דוקא – שאפילו כאשר ישנו גילוי מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא, צריך האדם לעורר תיכף ומיד את האתערותא דלתתא, ודוקא עי"ז יהי' קיום לאתעדל"ע, כי, לולי ההתעוררות ע"י עבודתו, תחלוף האתעדל"ע ולא ישאר ממנה רושם (כמבואר במאמרי חסידות9).

ולכאורה הרי זה סתירה מיני' ובי' – שעם היות הקב"ה טוב ומטיב, ובעה"ב על כל העולם בזמן זה ובמקום זה, הרי ביחד עם זה, מטיל על יהודי לקיים את כל ציוויי השו"ע באופן של עבודה ויגיעה דוקא.

ד. וענין זה מודגש בהקריאה דשמח"ת – "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך גו'", "ויאמר אלקים יהי אור"10:

התחלת הבריאה – "בראשית" – כפי שנבראת "בשביל ישראל שנקראו ראשית"11 – היא באופן שבתחילה "הארץ היתה תוהו ובוהו (בלתי סדר) וחושך גו'", וכמבואר במפרשי המקרא12 שזהו ענין של היפך הטוב והקדושה, ורק אח"כ "ויאמר אלקים יהי אור".

והיינו, שהעבודה אינה בדרך קלה, כי אם באופן שבתחילה ישנו מעמד ומצב של "תוהו ובוהו וחושך", ומזה צריכים לעשות "אור"13.

ה. אמנם, עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא:

ובהקדמה – שכאשר יהודי מברך וקורא בתורה, הרי זה באותו אופן שענין זה נאמר ע"י הקב"ה בפעם הראשונה14, כמארז"ל15 "קוב"ה

159

אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא", והיינו, שלאחרי מ"ת עוסק יהודי בתורה ומקיים שמים וארץ באותו אופן שבו ברא הקב"ה את השמים והארץ בפעם הראשונה.

וכיון שזה עתה נעשית בריאת העולם ע"י הקב"ה באופן ד"הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך", א"כ, נשאלת השאלה – ע"ד ששאלו אצל ר"ע16 – כיצד יכול יהודי לשנות סדרי הבריאה?!

והמענה לזה – שביחד עם זה ש"הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך גו'", היתה "רוח אלקים מרחפת על פני המים"10, ואמרו חז"ל17 "זה רוחו של מלך המשיח", שענינו – לפעול קיום היעוד18 "ונגלה כבוד הוי' וגו'".

ונמצא, שפעולתו של יהודי להאיר את העולם אינה באופן שצריך לחדש דבר שהוא היפך סדרי הבריאה – שהרי כבר בתחילת הבריאה היתה מרחפת "רוחו של מלך המשיח", ועבודתו של יהודי היא רק לגלות ענין זה בעולם.

ובמילא, לא זו בלבד שאין זה באופן שהולך נגד סדרי הבריאה שנקבעו ע"י הקב"ה, אלא אדרבה – זהו רצונו של הקב"ה, והקב"ה עוזרו19.

זאת ועוד:

ידוע פתגם הבעש"ט20 שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, שהרי נשמת משיח היא נשמה כללית21 שיש בה כל ניצוצי נש"י.

וכיון שבכאו"א מישראל יש ניצוץ מ"רוחו של מלך המשיח" שהיתה מרחפת בתחילת הבריאה, לכן בכחו וביכלתו לפעול במעמד ומצב ד"תוהו ובוהו וחושך" – "יהי אור".

ו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכללות עבודתם של בנ"י בכללות הבריאה כפי שנבראת בששת ימי בראשית – כן הוא בנוגע לעבודתו הפרטית של כאו"א מישראל, הן בתחילת עבודתו מיד כשנעשה בר-מצוה, והן בתחילת העבודה דכל שנה ושנה.

והיינו, שכאשר באים משמח"ת ומתכוננים לצאת לימות החול לעסוק בעובדין דחול, כידוע הכרוז שנוהגים להכריז במוצאי שמח"ת:

160

"ויעקב הלך לדרכו"22 – אזי מבשרים ליהודי שאין לו להתיירא מהמעמד ומצב ד"תוהו ובוהו וחושך", כיון שישנו כבר הענין ד"רוחו של מלך המשיח", ולכן בכחו וביכלתו לפעול "ויהי אור".

וצריך לידע שניתנו לו כל הכחות הדרושים לכך, ו"אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים"23, שיעזור ויסייע לכאו"א מישראל להתנהג ע"פ ציווי ה' בתורתו ובמצוותיו.

והקב"ה מבטיח שכאשר "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"24 אזי יומשכו כל הברכות האמורות בפרשה, ותהי' שנה טובה ומבורכת בכל המצטרך.

* * *

ז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון החדש – "סטאַוו יאַ פִּיטוּ" (שלימד אותו בליל שמח"ת – אחר הקפות וסעודת יו"ט – באשמורת הבוקר), ואח"כ אמר:)

דובר אתמול25 שניגון זה ניגנו חסידים באוקריינא בזמני שמחה, כמו בשמע"צ ושמח"ת, על יסוד מה ששמעו מאכרים רוסיים פשוטים שניגנו בשפתם ע"ד שתיית יי"ש.

ובהקדם שלילת טעות העולם – שענין השמחה אינו כשמחתם של אינם-יהודים ח"ו שמתקבצים בשביל לשתות, ושותים עוד כוס וכו', עד שבאים לידי שמחה של הוללות, אלא באופן שעי"ז ניתוסף בשליחותו של הקב"ה בעלמא דין שבשביל זה ירדה נשמתו למטה.

ובנוגע לעניננו:

ידוע פתגם אדמו"ר האמצעי26 "עס איז שוין טיף אין אלול, און איר האָט נאָך קיין פּיאַווקעס ניט צוגעשטעלט" (הרי זה כבר בעיצומו של חודש אלול, ועדיין לא העמדתם את ה"עלוקות").

ועד"ז כאשר נמצאים לאחרי חודש אלול, ר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ, ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, חג הסוכות, שמחת בית השואבה ושמע"צ, ונמצאים כבר ("מ'איז שוין אַריינגעפאַלן") בשמח"ת – אזי "כאַפּט מען זיך"...

161

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) כיון שנמצאים בשמח"ת אפשר לדבר בסגנון כזה, כידוע הפתגם27 "שמח"ת שׁאַדט דאָס ניט" –

שישנם כמה וכמה ענינים שלא נגע28 כו', ועד לענינים של תשובה על חטא ופגם, שהיו צריכים לפעול עוד בחודש אלול, ועכ"פ בר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, ועכ"פ בחג הסוכות שגם בו ישנו ענין התשובה29, וכבר עברו כל הזמנים הנ"ל...

אך כיון שיודעים שעדיין ישנם עוד ארבעים ושמונה שעות שבהם יכולים לפעול ולהשלים ע"י קו השמחה את כל הענינים שהיו צריכים לפעול ע"י קו המרירות30 – אזי מייקרים כל רגע ורגע30 ומנצלים אותו כדי לתקן ולהשלים ע"י השמחה (ובפרט בשמח"ת) את כל מה שהיו צריכים לפעול עד שמח"ת.

וענין השמחה קשור עם שתיית יין – כמארז"ל31 "אין שמחה אלא ביין", וע"פ דברי רבינו הזקן בשו"ע שלו32 הרי זה "מצות עשה מן התורה" גם בזמן הזה, ועאכו"כ בחג הסוכות שבו נזכר ענין השמחה ג' פעמים33, ועאכו"כ בשמח"ת, כמנהג ישראל שבשמח"ת השמחה היא גדולה ביותר34.

אמנם, שתיית היין והשמחה היא באופן – כפי שמסביר להעומדים מסביבו – שאין זה משחרר אותו מעשיית חשבון צדק, קבלת עול מלכות שמים וכו', אלא אדרבה, ע"י השמחה הרי הוא מתקן ומשלים את כל החסרונות והפגמים שהיו בעבודתו עד עתה.

וכיון שעומד כבר לאחרי עשי"ת וחג הסוכות, ומכין את עצמו לסדר העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" לעסוק בעניני העולם – לכן בא "הסבר" בסגנון שמעורבים בו תיבות משבעים לשון דאומות העולם, מלשון הקודש, וכן מלשון אידיש שהוא הממוצע בין לשון הקודש לשבעים לשון (ע"ד לשון תרגום שנמצא ממנו גם בתושב"כ, כמו "יגר שהדותא"35, ועאכו"כ בנ"ך ובתושבע"פ), ועל ידו מעלים את השבעים לשון36 – שזהו

162

הטעם שהבעש"ט הי' אומר תורותיו לפני החבריא קדישא בלשון אידיש37 (הגם שידעו לשון הקודש, והי' מתאים יותר שיאמר תורותיו בלשון הקודש), כדי להעלות את השבעים לשון, לעשות לו ית' דירה בתחתונים38.

ח. ותוכן הניגון הוא39 – שפיכת הנפש על זה שהזניח ("ער האָט פאַרלאָזט") את כל האפשרויות שהיו לו עד עתה, עד שנשארו שעות ספורות אלו, ובמילא, חושב כיצד צריכה להיות ההתוועדות והשתי' שלו באופן שעי"ז יוכל לתקן ולהשלים כל מה שהחסיר, והעיקר, שצועק בקול גדול: "אוי, חשבון צדק"...

וכללות הניגון נחלק לב' חלקים (פעמים) – בשייכות לעבודתו בנוגע לגופו ונפשו הבהמית, ובשייכות לעבודתו בנוגע לחלקו בעולם: (א) בפעם הראשונה – "טעליצוּ", שפירושו בהמה (עגל), דקאי על נפש הבהמית והגוף, (ב) ובפעם השני' – "ראַבּאָטוּ", שפירושו מלאכה ועבודה, דקאי על כללות עבודתו בחלקו בעולם בל"ט המלאכות דעובדין דחול, שעז"נ40 "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", היינו, להמשיך שם הוי' (ע"י שם אלקים) בכל עשיותיו למטה מעשרה טפחים, כדי לעשות מהדברים הגשמיים – דירה לו ית'.

ובכל ענינים אלו פועל בעצמו עכשיו לצאת מכל המדידות וההגבלות – להשקות ולשכר ("פאַרטרינקען און פאַר'שיכּור'ן") את חיותו וחלקו בעולם בעניני התומ"צ כו'.

ט. וביאור הענין – על יסוד המבואר בדרוש של אדמו"ר הזקן (שבשנה זו ימלאו ק"ן שנה להסתלקותו) בתורה אור41 על הפסוק42 "ויהי מקץ שנתיים ימים גו'":

לאחרי שמקדים ש"פרשה זו מחוברת לפרשה שלפני', ולא43 זכר שר המשקים את יוסף וגו'" ("כי מפני שלא זכר נתהוה ויהי מקץ"), שבה מסופר אודות החלום של שר המשקים "והנה גפן לפני וגו' ואקח את הענבים ואשחט אותם וגו'"44 – מתחיל לבאר ענין היין, שיש בו ב' בחינות: (א) יין המשמח, (ב) יין המשכר, כדלקמן.

163

י. יין המשמח, כמ"ש45 "תירושי המשמח אלקים ואנשים" – הוא בחי' האהבה לשמוח בה', אלא שהיא מסותרת מאד, כמו יין הנטמן בענבים, ואי אפשר להוציא ממנו יין כי אם ע"י סחיטה.

וזהו גם מ"ש46 "נכנס יין יצא סוד", דכשם שהיין עצמו נמצא תחילה בהעלם והסתר, ואח"כ יוצא מן ההעלם אל הגילוי, כך גם פעולתו היא להוציא הדבר שהי' בהעלם שיבוא מן ההעלם אל הגילוי47. וע"ד משנת"ל במאמר ד"ה וכל אדם48 בענין גילוי סוד הוי'.

וענינו בעבודה – ההתבוננות (כידוע שיין ענינו בינה49) שעל ידה יוצא ה"סוד", שהו"ע האהבה המסותרת, מן ההעלם אל הגילוי, שעי"ז תהי' הנהגתו ע"פ התומ"צ כדבעי, כמבואר בתניא50 בענין פעולת האהבה המסותרת (ש"נכלל בה גם דחילו"51) בנוגע לכללות העבודה דקיום התומ"צ.

יא. אמנם, במה דברים אמורים, במי שהלך בדרך ישר כל ימיו, שזהו"ע עבודת הצדיקים, שזמנה בשנה הוא בחודש ניסן52;

משא"כ בחודש תשרי שבא לאחרי חודש אלול שענינו עבודת התשובה52,

– החל מענין התשובה כפשוטה, להיותו מושקע בעניני העולם כו', ועד לענין התשובה כפי שהוא בדקות, שזהו מ"ש53 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", כיון שעדיין אינו נמצא ב"מרחב י-ה"54

אזי סדר העבודה אינו ע"י "יין המשמח", כי אם ע"י "יין המשכר" דוקא:

פעולת יין המשכר היא – שמבלבל את דעת האדם.

וענינו בעבודה – שכאשר דעת האדם היא באופן של פיזור הנפש בריבוי המחשבות כו' בעניני העולם שעוסק ומונח בהם, עד כדי כך שאפילו בשעת התפלה חושב ומהרהר אודות עניני העולם, ועאכו"כ שמיד לאחרי התפלה מוליכה מחשבתו אותו לעסוק ולהיות מונח בצרכיו,

164

ובלשון חז"ל55: "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", וכפירוש רבינו הזקן56 שהסיבה לכך ש"מרובים צרכי עמך" היא מפני ש"דעתם קצרה" –

הנה כדי לפעול עליו שיצא מדעתו ומחשבתו שהי' קשור בה, יש צורך בהתבוננות (לא איך ש"קרבת אלקים לי טוב"57, שעי"ז מתגלה ה"סוד" של האהבה ויראה, שהו"ע "יין המשמח", כי אם, ע"י ההתבוננות) איך ש"רע ומר עזבך את הוי'"58, ובפרט כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך כפשוטו, שהתבוננות זו מביאה אותו לידי מרירות עצומה, עד שמחליט בתוקף שמכאן ולהבא אין לו שייכות לענינים אלו.

וזהו ענין "יין המשכר" שמצינו59 גבי הרוגי ב"ד שהיו משקין אותו כוס יין כדי שתטרף דעתו עליו, ובנדו"ד הו"ע היציאה מדעתו ומחשבתו שהי' קשור בה.

ומובן, שהתבוננות זו אינה יכולה להיות לאחרי שאכל ושתה וקרא את העיתון... אלא שבהביטו על השעון נזכר שצריך לחשוב אודות עשיית חשבון כו', ואז, יכולים כבר לשער מה יהיו התוצאות של ההתבוננות...

התבוננות זו צריכה להיות באופן של "יין המשכר", היינו, שהמרירות על מעמדו ומצבו היא באופן של יציאה ממציאותו, כך, שכאשר מסתכלים עליו רואים אותו כאילו הוא שיכור...

ואז פועל "יין המשכר" את התועלת הרצוי' שאצל מישהו אחר נעשית ע"י "יין המשמח", היינו, שגם אצלו יוכל להיות הענין ד"יין המשמח", שהו"ע התגלות האהבה, ואדרבה, פעולת יין המשכר היא ביתר שאת וביתר עוז, שהרי עד עתה הי' "בארץ צי' ועיף"60, בה"מיצר" דג' קליפות הטמאות, שזהו הקצה הכי תחתון, ומשם מגיע להקצה הכי עליון – "מרחב י-ה".

יב. והנה, במאמר הנ"ל מוסיף רבינו הזקן, שגם לאחרי שישנו ענין היין, צריך לעשות "כלים" שבתוכם יתקיים היין, והו"ע לימוד התורה וקיום המצוות, שהם בחי' כלים להכניס בתוכם גילוי אלקותו ית'.

והיינו, שאין להסתפק בהתבוננות והמרירות ש"רע ומר עזבך את

165

הוי'", שעי"ז יוכל להיות התגלות האהבה בשעת התפלה, ואח"כ יכול לילך לישון... אלא צ"ל באופן שיומשך ויבוא במעשה בפועל בעניני העבודה בקיום התומ"צ, וכמו כל ענין של התעוררות שצריך להמשיך מיד בענין של מצוה, ועד כדי כך, שאפילו לאחרי יוהכ"פ מתחילים מיד בענין של מצוה – עשיית הסוכה61.

ועוד זאת – כפי שממשיך בהמאמר – שצריך לזכור שעבודתו לא תהי' בשביל עצמו, כי אם לעשות נח"ר לפניו ית', שעי"ז תהי' עבודתו באופן של קיימא, משא"כ אם תהי' עבודתו רק בשביל עצמו, אזי כשיעבור משך זמן יכול להיות מעמד ומצב ש"לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"62.

יג. וזהו שאומרים בהניגון "טרעבּאַ טרעבּאַ זנאַטי יאַק גוּליאַטי, טרעבּאַ טרעבּאַ זנאַטי יאַק בּרעכאַטי", שפירושו, שיש לדעת איך לשמוח (לשתות), ויש לדעת איך לדבר:

יש לדעת איך לשמוח (לשתות) – שה"יין המשכר" יהי' באופן שיביא את התועלת הרצוי' של התגלות האהבה כו';

ויש לדעת איך לדבר – שהתעוררות האהבה שבאה לידי גילוי באותיות התפלה (דיבור) צריכה לבוא ב"כלים", והיינו, שמאותיות התפלה יומשך באותיות התורה ועד למעשה המצוות, מתוך כוונה להוסיף נח"ר ותענוג לפניו ית'.

יד. והנה, אע"פ שעומדים כבר בסיומו של יום שמח"ת, לאחרי חצות היום, ולאחרי מנחה, ברגעים הספורים שנשארו מהארבעים ושמונה שעות דשמע"צ ושמח"ת ועשרים וארבע שעות דשמח"ת –

יכולים עדיין "פאַרטרינקען" את הגוף ונפש הבהמית, "א-ל זר אשר בקרבך"63, וכללות ההתעסקות בעניני העולם, ולבוא להתכלית דשמע"צ ושמח"ת שאז נמצאים "ישראל ומלכא בלחודוהי"64, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"65,

וענין זה יומשך גם בהימים שלאחרי שמח"ת, שעי"ז תהי' גם ההתעסקות בעניני העולם באופן נעלה יותר – "כל מעשיך יהיו לשם

166

שמים"66 ו"בכל דרכיך דעהו"67 (כהוראת השו"ע68), ובאופן כזה יומשך בכל השנה כולה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן עוה"פ הניגון "סטאַוו יאַ פּיטוּ", ואח"כ התחיל בעצמו לנגן ניגון שמחה, ואח"כ צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

* * *

טו. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ד) אודות הקריאה דשמח"ת בענין בריאת העולם, שמצד עצמו הוא באופן ד"תוהו ובוהו גו'", ויהודי צריך לשנות את העולם ולפעול בו הענין ד"יהי אור" – יש להוסיף ולבאר גם בנוגע להקריאה דשמע"צ:

התחלת הקריאה דשמע"צ היא – "עשר תעשר"69, ענין המעשר, שתוכנו – שבעולם גופא ישנו חלק שהוא למעלה מהעולם, היינו, העדר ושלילת ענין העולם ("ניט וועלט"), שהרי קודם הפרשת תרומות ומעשרות הרי זה "טבל" שאסור לאכלו – אם משום שתרומה מעורבת בו, או אפילו אם עדיין לא בא לכלל תרומה אלא שישנו חיוב להפריש ממנו תרומה70, ובכל אופן, לכל הדעות הרי זה העדר ושלילת העולם ("ניט וועלט") שבעולם.

ונמצא, שהקריאה דשמע"צ היא היפך הקריאה דשמח"ת – כיון שהקריאה דשמח"ת היא בנוגע להעולם, ואילו הקריאה דשמע"צ היא בנוגע להעדר ושלילת העולם.

ויש לבאר את השייכות של הקריאה "עשר תעשר" לתוכנו וענינו של שמע"צ, שהוא סיום וחותם ("אָפּשלוס") של המועדים, כדלקמן.

טז. ובהקדמה – שכללות ענין הימים-טובים הוא ע"ד ענין המעשר ("עשר תעשר") – למעלה מהעולם, "ניט וועלט":

אמרו חז"ל71 "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה .. חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים כו'", והיינו, לפי שענין השבת ויו"ט אינו נכלל בעולם.

167

וטעם הדבר72 – לפי ששבת הוא מובדל לגמרי מימות החול, כפי שאומרים בנוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול .. בין יום השביעי לששת ימי המעשה", וכמו"כ יש גם ביו"ט ענין ההבדלה בין קודש לחול.

וכמודגש גם בנוגע לפעולת ועבודת האדם – ששבת ויו"ט אסורים במלאכה. ואפילו ביו"ט שהותרה מלאכת אוכל נפש, הרי גדרה של מלאכה זו אינו מציאות העולם, אלא המציאות של בנ"י (אוכל נפש), והיינו, שהמלאכה עצמה היא ענין של קדושה, אלא שנמצאת לפי שעה בעולם.

כלומר: ענין הקדושה הוא לא רק בשבת, ש"מקדשא וקיימא"73, אלא גם ביום טוב, ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"74, הרי זה ענין המסור לבית-דין, שהם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, ומקדשים את הזמנים ע"פ התורה שנתן הקב"ה לבנ"י ע"י משה רבינו.

ויתירה מזה – כמובן מדרשת חז"ל75 על הפסוק76 "אשר תקראו אותם", "אתם" כתיב, "אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין כו'", והיינו, שגם כאשר ב"ד טועים, ויתירה מזה, אפילו כאשר הם מזידים (היינו, שאין זה באופן שהיצה"ר "התגנב"... אלא במזיד), אזי נעשה על ידם קביעות היו"ט לאמיתתו – שענין זה הוא מצד גודל מעלתם של בנ"י אפילו לגבי התורה, כמארז"ל77 שמחשבתן של ישראל קדמה אפילו לתורה, והרי מעלתם של בנ"י היא באופן ד"יבחר לנו"78, ענין הבחירה, שבזה משתווים כולם, אפילו מזידין כו', ומצד זה מכוונים לאמיתית הענין כפי שהוא בבחירתו של הקב"ה.

יז. אמנם, הכוונה היא להמשיך את ענין הקדושה דשבת ויו"ט שלמעלה מהעולם – במציאות העולם, בימות החול דכל השנה כולה.

אלא שבשביל זה יש צורך בעבודה ויגיעה.

ואף שעבודה זו נעשית (לא בימות החול, אלא) בשבת ויו"ט, שאז העבודה אינה באופן של "עמל", כמבואר בלקו"ת79 בפירוש הכתוב80 "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", ש"בבחי' יעקב לא הביט האון כו', אבל יגיעה ימצא בו, שיעקב הוא בחי' עבדי, והעבודה הוא ענין עמל ויגיעה לאכפיא לסט"א כו'", משא"כ בשבת ויו"ט שאז "לא

168

ראה עמל בישראל" – הנה למרות שאין זה ה"עמל" דיעקב כמו שהוא בעבודה דימות החול, הרי זה בכל זאת ענין של עבודה ויגיעה.

וכיון שיש צורך בעבודה ויגיעה – צריכה להיות גם נתינת-כח על עבודה ויגיעה זו.

והנתינת-כח היא ע"י הקריאה בתורה בזמני המועדים, שהו"ע של הלכה ופס"ד להמשיך ממועד זה על כל הימים שלאח"ז, עד המועד הבא, כמבואר בלקו"ת81 ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך .. עד הרגל הבא אחריו".

יח. וענין זה מודגש במיוחד בשמע"צ שבו קורין בתורה "עשר תעשר":

שמע"צ הוא גמר וחותם כללות המועדים, ולכן יש בו ה"סך-הכל", העצם והתמצית של כללות המועדים, כתורת הרב המגיד82 ש"שמיני- עצרת" הוא ה"שמן" ו"עסענץ", והיינו, שה"שומן" שבכל הימים-טובים נכנס ונאסף ונעצר בשמע"צ ב"כוס ישועות"83 על מנת להמשיכו ולנצלו במשך כל השנה, שתהי' "אַ אידישער יאָר", עי"ז שגם בימות החול תומשך קדושת המועדים.

ולכן קורין בו "עשר תעשר", ענין המעשר שהוא למעלה מהעולם, "ניט וועלט" – שזהו הסך-הכל של כללות ענין הימים-טובים שהם למעלה מהעולם (כנ"ל).

וזהו גם שהמשך וסיום הקריאה (לאחרי ההקדמה ד"עשר תעשר") הוא בענין שלשת הימים-טובים פסח שבועות וסוכות, שנקראים בשם "רגלים", לפי שאז אפילו הרגל שבגוף הוא ג"כ "אַ יום-טוב'דיקער"84.

יט. ועפ"ז יש לבאר את החילוק שבין הקריאה דשמע"צ להקריאה דשמח"ת:

בהקריאה דשמע"צ – סיום המועדים – ההדגשה היא על הסך-הכל וה"שומן" של כללות המועדים ("עשר תעשר");

ובהקריאה דשמח"ת – שהוא גם "ערב" ימות החול, שלכן מכריזים במוצאי שמח"ת "ויעקב הלך לדרכו", יעקב דוקא, שהולך לדרכו למלא את השליחות בעוה"ז התחתון בכללות העבודה דימות החול –

169

ההדגשה היא על ההמשכה בעולם ("בראשית ברא גו'"), שהעולם יהי' ע"פ התורה.

וכללות החידוש בשני הימים (שמע"צ ושמח"ת) – שכל מה שפועלים בזמנים אחרים ע"י קו המרירות, פועלים בימים אלו ע"י השמחה.

ולכן, יוצאים למלא השליחות מתוך שמחה שפורצת כל הגדרים85, ובאופן ד"ואתהלכה ברחבה"86, כך, שאין דברים המנגדים ומסתירים, ונשלמת העבודה בעולם להקים בו המקדש ד"ושכנתי בתוכם"87.

* * *

כ. בהמשך להמוזכר לעיל (סי"ז) אודות החילוק שבין העבודה דימות החול, שבה ישנו ה"עמל" דיעקב, לעבודה דשבת ויו"ט שהיא באופן ש"לא ראה עמל בישראל" – יש להוסיף ולבאר כללות החילוק שבין ב' אופני העבודה הנ"ל.

ובהקדמה – שאע"פ ששבת ענינו תענוג, כמ"ש88 "וקראת לשבת עונג", מ"מ, אין הכוונה בזה לשלול את ענין העבודה, שהרי ישנם כמה מצוות התלויים בשבת ויו"ט דוקא, אלא שהעבודה והיגיעה היא בענינים נעלים כו'.

כלומר: כללות עבודת האדם היא לא רק בימות החול, משא"כ בשבתות וימים טובים שגם הם נקראים בכתוב בשם "שבתון"89, כי אם, שכללות עבודת האדם נחלקת לב' אופנים: (א) העבודה דימות החול – שנקראים בכללות "ערב שבת" – שהיא בעניני חול, (ב) והעבודה דשבת (וכן יו"ט) שהיא בעניני קדושה.

ונקודת הענין – שגם בעניני קדושה, תורה ומצוותי', צריך להיות ענין של עבודה דוקא, והיינו, שכללות עבודתו של יהודי לשמש את קונו צריכה להיות באופן של עבודת עבד דוקא, שזהו ענינם של בנ"י עליהם נאמר "עבדי הם"90, הן בימות החול והן בשבתות וימים טובים.

כא. ובפרטיות יותר:

כללות העבודה דקיום המצוות צריכה להיות מצד קבלת עול, ובלשון חז"ל91: "קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות", היינו,

170

שהיסוד לקיום המצוות הו"ע קבלת עול מלכות שמים, וגם קיום המצוות עצמם הוא מפני היותם גזירת המלך, "גזירה גזרתי"92.

כלומר: אע"פ שיש מצוות שיש להם טעם בהבנה והשגה, מצוות שכליות, ועד שאמרו חז"ל93 "אילמלא לא ניתנה תורה [ח"ו – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר94 שכאשר אביו כ"ק אדנ"ע הי' מזכיר מאמר חז"ל זה, הי' מוסיף "ח"ו"] היינו למדים צניעות מחתול וכו'" – הרי ידוע95 שגם מצוות שכליות, המצוות שהם בסוג של "משפטים", צריכים לקיימם באותו אופן ותוקף כמו שמקיימים מצוות שהם בסוג של "חוקים", שאין עליהם ה"חותם" וההגבלה של השכל, דאל"כ, יהי' הקיום שלהם רק עד כמה ששכלו מחייב, ותו לא.

ולהעיר ממאמר רז"ל96 "מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם כו'". – אלא, שאין זה הזמן המתאים להזכיר זאת, שהרי זה עתה קראו אודותיו בהפטרה דשמע"צ97 עם כל ההפלאה כו' ("מיטן גאַנצן פּאַראַד").

וכפי שמבאר רבינו נשיאנו98 בדברי הרמב"ם99 בענין מצות תקיעת שופר, "אע"פ שתק"ש בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישינים וכו'" – ש"עם היות דתק"ש בר"ה היא מצוה, וכל מצוה, הן המצות שלא נתגלה לנו טעמם ואף גם המצות שנתגלה לנו טעמם .. להיותו מצוה הבאה מאת המצַוה ית', הנה כולם כאחד גזירות המה, בלי הבדל כלל אם המצוה היא אחת מן המצות המשפטיים או עדות או חוקים, ועם היותה גזירת הכתוב, הנה בכל זה צריכים לידע ולהבין הרמז שבהמצוה".

ומזה מובן גם בנוגע לעניני המצוות השייכים לשבת, שבו נאמר "וקראת לשבת עונג" – שצריכים לקיימם לא בגלל התענוג שבהם, אלא בגלל שזהו ציווי של הקב"ה, היינו, באופן של עבודת עבד דוקא.

כב. אמנם, העבודה דשבת היא באופן נעלה יותר – כיון שבשבת נעשית העלי' (שזהו"ע ד"ויכולו השמים והארץ גו'"100) למעלה מהעולם:

171

ידוע101 שבערב שבת אחר חצות נעשית עליית העולמות, ומבואר בזה102 שהעלי' היא בפנימיות הכח שבעניני העולם, שלכן אין זה ניכר מבחוץ לעין הרואה.

אבל אעפ"כ, אי אפשר שהעלי' בפנימיות הכח לא תפעל גם על החיצוניות, אלא, שבשביל זה יש צורך במבט פנימי ועמוק יותר ("קוקן שאַרפער"), שאז יכולים לראות את השינוי גם בחיצוניות.

וענין זה (העלי' דשבת, שעם היותה בפנימיות הכח, פועלת היא גם בהחיצוניות) משתקף גם בנגלה דתורה – בהחילוק שבין יו"ט לשבת:

בנוגע ליו"ט – "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה .. אבל מי שנועל דלתות חצרו .. אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו .. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר103 וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם"104. והיינו, שכאשר אין אצלו "אושפיזין" (אורחים), שזהו חלקו של הקב"ה105, אזי נעשה מאכלו בבחינת "פרש".

משא"כ בשבת – אף שבודאי גדלה מעלת הכנסת אורחים, ותבוא עליו ברכה, מ"מ, אין זה דבר המוכרח, והיינו, שגם ללא אורחים לא תהי' אכילתו בבחינת "פרש", כהדיוק בלשון הכתוב "פרש חגיכם", ואילו פרש שבתכם לא קאמר106.

וטעם הדבר – לפי שבשבת נעשית עליית העולם באופן שעניני העולם עצמו נעשים קדושה, בגלל קדושת השבת מצד עצמו (משא"כ ביו"ט, שאף שגם הוא למעלה מהעולם, הרי עלי' זו היא באופן המושאל107 ("אַ געליענע עלי'")), והיינו, שהבשר שמן דסעודת שבת (כפס"ד הרמב"ם108 "שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר") מתעלה ונעשה ענין של מצוה, ובמילא, גם כאשר אין אורחים נשאר המאכל בעלייתו, ואינו נעשה בבחינת "פרש".

ומובן, שכאשר נעשית עליית העולמות בשבת, אזי גם נפש הבהמית מצד עצמה – אפילו ללא עבודה – היא באופן נעלה יותר מכמו שהיא בימות החול.

172

וגם ענין זה משתקף בנגלה דתורה – כפי שמצינו להלכה109 שאפילו עם הארץ שנמצא בדרגא הכי תחתונה שבימות החול אינו נאמן על המעשרות, הרי הוא נאמן בשבת, כיון שקדושת שבת שמקדשא וקיימא פועלת אפילו על נפש הבהמית של עם הארץ שאינו משקר בשבת. וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא110 "חומר עונש איסור מלאכה בשבתות .. השוה לכל נפש, לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת כו'".

וכיון שכן, הרי העבודה דשבת היא באופן אחר לגמרי – באין ערוך לגבי אופן העבודה דימות החול. אלא שאעפ"כ, גם בשבת הרי זה ענין של "עבודה", וענין העבודה קשור עם יגיעה, באופן של עבודת עבד דוקא.

וזהו שבשבת צריכה להיות עבודת התפלה, כידוע111 שעיקר זמנה של עבודת התפלה הוא בשבת, ועד כדי כך, שהתפלה שבימות החול היא בחי' השבת שיש בכל יום ויום112. והרי עבודת התפלה קשורה עם יגיעת הגוף, כפי שרואים בפועל.

ועד"ז בנוגע ליו"ט, שהעבודה דיו"ט היא באופן נעלה יותר מאשר העבודה דימות החול, שכן, המבואר לעיל בהחילוק שבין יו"ט לשבת אינו אלא כפי שיו"ט הוא בערך לשבת, אבל בערך לימות החול, הרי גם יו"ט נקרא "שבתון" (כנ"ל ס"כ).

כג. ועפ"ז מובן גם בנוגע להענין ד"יין המשכר" שבעבודה (כנ"ל סי"א) – שבזה גופא ישנו החילוק בין ימות החול לשבת (ויו"ט), דכשם שהעבודה דשבת אינה דומה לעבודה דימות החול (ערב שבת), כמו כן אינו דומה הענין ד"יין המשכר" כמו שהוא ביחס לעבודה דשבת לכמו שהוא ביחס לעבודה דימות החול.

וענין זה מודגש בניגון הנ"ל, שבפעם הראשונה מנגנים אודות השתי' ביום ששי ("פּיאַטניצו"), ערב שבת, שבו נכללים כל ימי החול (כנ"ל ס"כ), ובפעם השני' מנגנים אודות השתי' ביום השבת ("סובּאָטו") – כיון שהם ב' סוגים שחלוקים זמ"ז.

וזהו גם שבפעם השני' שמנגנים אודות השתי' ביום השבת מדובר אודות מלאכה ועבודה ("ראַבּאָטוּ") סתם (דלא כבפעם הראשונה

173

שמנגנים אודות השתי' ביום ששי שמדובר אודות בהמה ("טעליצוּ")) – שבזה נרמז ענין העבודה דשבת שלמעלה מהעבודה דימות החול בבירור נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם.

וסיום הניגון הוא בבקשה "ואתה תשמע מן השמים" – כיון שתכלית כל עניני העבודה בב' אופנים הנ"ל הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים, עי"ז ש"אוצרך הטוב לנו תפתח"113, שיומשך למטה בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו, וממנו יעשו דירה לו ית'.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן עוה"פ ניגון הנ"ל, וניגן בעצמו: "גוואַלד, חשבון צדק", והפסיק ואמר: "דאָס מיינט מען מיר, און דיר און דיר" (בהצביעו על כמה מהמסובים), והוסיף שאין זה ענין של צחות, באמרו: "אַז עס וואָלט געווען אַ געלעכטער וואָלט געווען גאַנץ גוט".

אח"כ צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי", והניגון "אנעים זמירות"].

* * *

כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה תורה צוה גו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

[לאחרי המאמר צוה לנגן הניגון "כי אנו עמך"].

* * *

כה. ידוע הפירוש114 ד"זמן שמחתנו" (דקאי על חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה) – "לשון רבים, שמתחברים ב' השמחות יחד, השמחה שמלמעלה למטה, ישמח115 ה' במעשיו, עם השמחה שמלמטה למעלה, ישמח116 ישראל בעושיו".

ויש להוסיף בזה – שב' השמחות הנ"ל ("ישמח ישראל בעושיו" ו"ישמח ה' במעשיו") ישנם בהשמחה של בנ"י גופא, שהרי בפשטות קאי "זמן שמחתנו" על השמחה דבנ"י, שיש בה ב' ענינים הנ"ל:

ענין הא' – "ישמח ישראל בעושיו", שזוהי השמחה של בנ"י בהקב"ה, והיינו, שכאן לא נזכרו ענינים פרטיים במה לשמוח, אלא שמחה כללית מזה שהקב"ה הוא "עושיו" של ישראל, וכמ"ש117 "כי חלק

174

הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", והוא העם שבו בחר הקב"ה, כמ"ש118 "ונפלינו אני ועמך גו'", וכנוסח הברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

ומובן, שענין זה לבדו דיו לעורר רגש של שמחה אצל יהודי, עי"ז ששוכח על כל הקשיים המתרחשים בחייו – שכן, בידעו שהקב"ה הוא "עושיו", "חלק הוי' עמו", ו"בחר בנו מכל העמים", סמוך ובטוח הוא שהקב"ה – שהכל שלו, כמ"ש119 "לה' הארץ ומלואה" – יתן לו כל המצטרך כו'.

וענין הב' – "ישמח הוי' (ובמילא הרי זו גם השמחה של ישראל) במעשיו", היינו, לא רק שמחה כללית "בעושיו", אלא גם "במעשיו", ששמחתו של יהודי היא בכל פרטי הענינים שלו, בראותו בפועל ממש (לא רק שסומך ובוטח כו') שהקב"ה נותן לו כל המצטרך לו, ועוד יותר מכפי הבנתו, כיון שהנתינה היא "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"120.

ואכן, כאשר מביטים מסביב ("מ'קוקט זיך אַרום") רואים ש"אלקים יבקש את נרדף"121 – כל בנ"י, "ועמך כולם צדיקים"122 – ובפרט לאחרי כל הגזירות והשמדות כו' עד לדורותינו אלה, הרי בודאי שהקב"ה דואג ונותן לכל בנ"י כל המצטרך להם, בטוב הנראה והנגלה.

כו. ובאופן כזה צריכה להיות גם עבודתו של יהודי – ששייכותו עם הקב"ה, "עושיו", חודרת בכל פרטי עניניו, "במעשיו", שכולם חדורים עם הקב"ה, "עושיו".

ובפרטיות יותר:

ענינה של התורה, שנקראת "תורת חיים"123, הוא, שנוסף לכך שהתורה עצמה היא ענין של חיים, הרי היא גם נותנת חיים לישראל.

וכיון שהתורה היא החיים של בנ"י, הרי מובן שהנהגתו של יהודי ע"פ התורה הו"ע תמידי, כשם שענין החיים הו"ע תמידי, שהרי לא שייך לחלק שבמשך חצי יום יהי' האדם חי, ואילו בחציו השני יהי' באופן של העדר החיים ח"ו; בענינים טפלים יכולים להיות חילוקים, ולדוגמא: אם

175

יאכל מאכל כזה או אחר, וכיו"ב, אבל לא בענין החיים שהוא עיקר מציאות האדם.

כלומר: לא יתכן שיהודי ישבות בשבת, ואילו במוצאי שבת יחזור להתנהג כמו אינו-יהודי. חייו של יהודי ע"פ "תורת חיים" הם לא רק בשבת, אלא גם ביום ראשון, ולא רק במשך אותם שעות שבהם מתפלל ולומד או מקיים מצוה אחרת, אלא גם במשך שאר השעות שבהם עוסק בעניני העולם, עניני הרשות – שהרי לא מדובר דוקא אודות רב או מלמד, שפרנסתו מהתעסקות בעניני תומ"צ, אלא גם אודות מי שפרנסתו מהתעסקות בעניני העולם, עניני הרשות, כמו פקיד או סוחר, וכיו"ב.

יהודי לא יכול להסתפק במילוי חובתו בעניני התומ"צ, ואח"כ להתנהג כשאר בני-אדם, באמרו, שבאותם השעות שעוסק בפרנסה, למשל, אין חילוק בין יהודי לאינו יהודי, בין מאמין לשאינו מאמין – שהרי גם במשך השעות שעוסק בפרנסה צריך להיות אדם חי, וחייו של יהודי הם "תורת חיים".

וזהו שבתורה ישנו דין שהנהגתו של יהודי צריכה להיות באופן ש"בכל דרכיך דעהו" (כנ"ל סי"ד), היינו, שבכל דרכיו יהי' ניכר שזוהי דרכו של יהודי שמאמין בהוי' אחד שנתן תורה אחת לגוי אחד, כדי שיהי' "גוי אחד בארץ"124, היינו, לא רק בשעה שעוסק בענינים נעלים, אלא גם בשעה שעוסק בעניני ארץ, וכמ"ש הרמב"ם125 "החכם .. צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו'".

וכאשר יהודי מתנהג באופן כזה – אזי יודעים שנעשה מציאות אחת עם התורה עד שאי אפשר לחלק ביניהם, כמו שאי אפשר לחלק בין הגוף לנשמה, ולא רק בנוגע לכללות הגוף, אלא גם בנוגע לכל חלק ממנו, שכל חלק של הגוף חדור בהחיות של הנשמה.

וזוהי מציאותו של עם ישראל – "היום הזה נהיית לעם"126 – עם ישראל חי, עי"ז שמאוחד עם תורת חיים ומצוותי' עליהם נאמר127 "וחי בהם", היינו, שמצוות התורה אינם רק הנהגות פרטיות, כמו לבישת טלית ותפילין, שמירת שבת וכיו"ב, אלא ענין של חיים, שזהו החידוש של דת ישראל לגבי שאר הדתות להבדיל, שמקיפה וחודרת את כל

176

מציאות האדם מהרגע הראשון שיוצא לאויר העולם (ועוד לפני זה – הורתו ולידתו) עד לרגע האחרון בחייו עלי אדמות.

כז. אמנם, על זה נאמר128 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים":

ובהקדם הפתגם של הרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב129, שהי' לו להקב"ה להעמיד את הגן-עדן והגיהנם באופן שיהיו נראים להאדם לעיני בשר כו'.

אלא, שבאופן כזה לא הי' יכול להיות בהרגש האדם אפשרות אחרת מאשר חיים ע"פ תורה, שכן, בשעה שרואה לנגד עיניו את עונש הגיהנם, אזי לא צריך להיות בעל שכל גדול כדי להחליט שלא לילך לגיהנם, כי אם לגן-עדן.

וכיון שלהיות הקב"ה עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב, רצונו שענין זה יהי' בהרגש האדם כדבר שלו – קבע הקב"ה שיהיו לפני האדם שתי אפשרויות, לא רק דרך החיים והטוב, אלא גם דרך המות והרע רח"ל, והקב"ה מבקש מכאו"א מישראל שיתבונן בזה ("ראה גו'"), ויבוא לידי החלטה אמיתית: "ובחרת בחיים", שזוהי הדרך שע"פ תורת חיים ומצוותי' עליהם נאמר "וחי בהם".

כח. ועל ענין זה סובב והולך החשבון-צדק דחודש אלול בנוגע לשנה שעברה, והחלטות טובות על השנה הבאה עלינו לטובה שמקבלים בחודש תשרי (החל מראש השנה עד לשמע"צ ושמח"ת) שהוא חודש כללי – להיות "ובחרת בחיים" במשך כל השנה כולה.

ומצד זה נעשית השמחה ד"זמן שמחתנו", שמתאחדים ב' השמחות הנ"ל – "ישמח ישראל בעושיו" ו"ישמח הוי' במעשיו" – כיון שבנ"י קיבלו החלטה טובה על כל השנה שתהי' שנה של לימוד התורה וקיום מצוותי', והרי אין לך תענוג ושמחה יותר מזה שיכולים למלא את רצונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה!

ואז ישנה גם הבטחתו של הקב"ה – "עושיו" של כל ישראל – שתהי' שנה שמחה, היינו, שנשמתו של איש הישראלי שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"130, תהי' שמחה מהגוף שמתנהג ע"פ התורה ומצוותי', לא

177

רק בשבתות וימים טובים, אלא גם בימות החול ובעניני חול, עי"ז ש"בכל דרכיך דעהו", ועי"ז תומשך השמחה גם בכל עניני הגוף131.

[צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי .. עך טי דורין כו'"].

* * *

כט. דובר לעיל132 שבכ"ד טבת הבע"ל ימלאו מאה וחמישים שנה להסתלקות רבינו הזקן.

ובהקדמה – שכל ענין שיכולים לנצלו לחיזוק בעניני יהדות הרי הוא בכלל "בכל דרכיך דעהו", וכמדובר אתמול133 שזוהי דרכו של הבעש"ט שמכל דבר גשמי יש ללמוד הוראה בעבודת השם, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות ענין הקשור עם מלאות ק"נ שנה, ג' יובלות, שזהו"ע שיש בו חשיבות מיוחדת.

ובפרט שמצינו כגון-דא בשיחותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר134 בנוגע לח"י אלול – שנתגלה על ידו לאחרי משך זמן שהי' ידוע רק ליחידי סגולה135 – שמזכיר ומציין תאריכים שבהם נתמלא מספר מיוחד של שנים – מאתיים שנה, מאה וחמישים שנה, מאה שנה,

והרי ראו בפועל שענין זה הביא הוספה וחיזוק בעניני תומ"צ – כידוע שזוהי הבחינה לידע שההתעוררות באה מ"לב חכם לימינו"136 זה היצ"ט, אפילו בענין טוב שלא נעשה ע"י נשיא בישראל, ועאכו"כ בענין שנתגלה ונתפרסם ע"י נשיא בישראל.

ולכן, יש לקוות – ובידינו הדבר תלוי, כיון שניתנה לנו היכולת לפעול זאת – שינצלו את מלאות ק"נ שנה להסתלקות רבינו הזקן באופן שעי"ז יתוסף בעניני תומ"צ.

ל. ובפרטיות יותר:

מבואר בספרים137 שביום ההילולא עולה בעל ההילולא בעלי' נוספת, ע"ד העלי' שביום ההסתלקות.

178

וכיון ש"בתר רישא גופא אזיל"138, הרי מובן שבעלייתו של בעל ההילולא עולים עמו גם כל אלו הקשורים ושייכים אליו ("די וואָס האַלטן זיך ביי דער קליאַמקע") גם עתה ע"י לימוד תורתו והליכה באורחותיו. וע"י העלי' ברוחניות – נעשית עלי' והגבהה גם בגשמיות, שניתוסף בברכת השם בכל המצטרך גם בצרכי הגוף.

ומטעם זה דובר בח"י אלול139 שמהנכון ביותר שכאו"א יקבל על עצמו – בהוספה על שאר השיעורים בנגלה ובחסידות – ללמוד בכל יום ויום שבין יום ההולדת (ח"י אלול) ויום ההסתלקות (כ"ד טבת) שיעור בתניא ושיעור בשו"ע אדה"ז, וכן להוסיף בצדקה, ולהוסיף בהידור בכל הענינים שבהם חי בעל ההילולא – כמבואר באגה"ק140 שחיי הצדיק הם אמונה יראה ואהבה, והיינו, שאהבה ויראה הם היסוד לקיום רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה141, והיסוד לכל זה הוא ענין האמונה, ועוד זאת, שעי"ז באים לאמונה בענינים נעלים יותר.

ובנוגע לכל ענינים אלו יש לנצל את שעת הכושר דמלאות ק"נ שנה – שיתוסף בהם בהוספה רבה וגדולה בכמות ובאיכות.

וע"פ המסופר ע"י נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר גודל הפלאת הענין דאהבת ישראל שהי' אצל רבינו הזקן עד כדי מסירת נפש142 – צריך לנצל שעת הכושר זו להוספה באהבת ישראל, ובאופן שאהבת ישראל קשורה עם אהבת התורה ואהבת השם, עד שנעשים כולא חד143, והיינו, שלא די בכך שמסייעים ליהודי בענינים גשמיים, אלא צריך לפעול עליו בדרכי נועם ודרכי שלום להביאו לאהבת התורה, וגם אם בתחילה יהי' זה באופן דשלא לשמה, לא יעצור באמצע הדרך, אלא ימשיך לפעול עליו עד שיבוא לאהבת השם.

לא. אמנם, לדאבוננו, כל מה שנעשה בזה עד עתה הי' רק כדי לצאת ידי חובה... – וכאמור לעיל (ס"ז) שכאשר מדברים בשמח"ת, "שאַדט דאָס ניט" – הדפיסו את הדברים, ותלו על הקיר, ועושים טובה ונותנים כמה פרוטות לצדקה, ולומדים איזה סעיף בשו"ע...

ולכן יש לעורר עוה"פ אודות חשיבות הענין – על יסוד הפתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר144 בשם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע,

179

ע"ד שמירת מנהגי היארצייט של רבינו הזקן, שהוא אינו זקוק שיערכו את היארצייט ("ניט ער דאַרף האָבן מ'זאָל פּראַווען דעם יאָרצייט"), אלא אנו זקוקים לכך כדי שיתוסף אצלנו כו'.

והגע עצמך: פתגם זה – שעריכת היאָרצייט היא בגלל הצורך שלנו – נאמר ע"י נשיא בישראל שנקבע להיות "ממלא מקומו" (שפירושו, שממלא את כל המקום של קודמו145) ע"פ רבבות מישראל, שלכן נעשה הדבר בכל התוקף של מצות עשה ומצות לא תעשה שבתורה (כמבואר ברמב"ם146 ובדרשות הר"ן147), ועם היותו "ממלא מקומו", אמר, שהוא זקוק לעריכת היאָרצייט. ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע אלינו.

ויה"ר שמכאן ולהבא ינצלו את הימים שנשארו עד כ"ד טבת, יום ההילולא, כדי לעסוק בכל הענינים האמורים באופן המתאים, שעי"ז יתוסף עילוי אצל עשיריות מאות ואלפים מישראל שגם הם יתעלו בעלייתו של בעל ההילולא, כיון ש"בתר רישא גופא אזיל".

ובעמדנו בשמח"ת – ישנה נתינת כח שההתעסקות בכל זה תהי' (לא בשביל לצאת י"ח, אלא) מתוך שמחה, שחודרת גם בהאברים החיצוניים, ופועלת הרחבה בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

* * *

לב. בהמשך להמדובר לעיל אודות הניגון שניגנו חסידים באוקריינא, שתוכנו, שצריכים לידע כיצד לוקחים משקה [בשמח"ת כמובן, משא"כ באסרו-חג הרי זה דבר המופרך, כידוע148 שלקיחת משקה היא רק בזמנים מיוחדים ובמדידות והגבלות] באופן שיביא תועלת הרצוי' בעבודת ה' – יש להוסיף ולבאר תוכן התיבות "און מיר טרינקען יין אַזוי ווי מים" (אנו שותים יין כמים).

ויש לבאר ענין זה על יסוד המבואר במאמר של אדמו"ר הזקן149 החילוק שבין יין למים – בקשר ובשייכות לחג הסוכות, שנוסף לכך שהיו מנסכים יין ע"ג המזבח כמו בכל השנה, היו מוסיפים במשך שבעת ימי חג הסוכות לנסך ע"ג המזבח גם מים.

ושניהם – ניסוך היין וניסוך המים – קשורים ושייכים זל"ז,

180

שהרי ניסוך המים נרמז בהפרשה שבה נאמר ניסוך היין150, ונעשה ביחד עם ניסוך היין151.

לג. ובהקדם ביאור כללות ענין ההקרבה והניסוך ע"ג המזבח בבית המקדש – שבזה מודגש בגילוי ש"אין עוד מלבדו"152 (כפי שאומרים בהפסוקים שלפני ההקפות):

האמת היא ש"אין עוד מלבדו", היינו, שמלבדו אין מציאות אחרת, אבל יחד עמו יש כביכול עוד מציאות, כי, המציאות של כל העולם אינה אלא דבר הוי' – המאמר "יהי אור", "יהי רקיע", וכל שאר המאמרות – שמהוה ומחי' אותו בכל עת ובכל רגע, כתורת הבעש"ט153 בפירוש הכתוב154 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", ש"דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים כו'", ועי"ז נעשית מציאות הרקיע, וכמו כן בנוגע לכל הברואים שבעולם.

אמנם, אף שכן הוא האמת, ויהודי לומד ויודע זאת – הרי טבע האדם שכאשר רואה דבר, הרי זה פועל עליו יותר מאשר הלימוד והידיעה.

ועל זה צוה הקב"ה ליקח דברים גשמיים שבעולם, זהב כסף ונחושת כו', ולעשות מהם "בית מקדש", בית שיהי' מוקדש אך ורק להקב"ה ועניניו – שכן, כאשר יהודי רואה את ביהמ"ק, הרי זה מזכיר לו שלאמיתתו של דבר כל העולם כולו הוא מקדש לו ית', כיון שהקב"ה מהוה אותו בכל רגע מחדש ע"י עשרה המאמרות, ועי"ז תהי' הנהגתו באופן שהקב"ה ישכון במחשבה דיבור ומעשה שלו.

וכיון שענינו של ביהמ"ק (שעל ידו מודגשת הידיעה וההכרה בבורא העולם ומנהיגו) הוא ענין עיקרי שנוגע למציאותו של יהודי, ולולי ביהמ"ק קיימת סכנה למציאותו של יהודי – הרי מובן, שגם כשחרב ביהמ"ק, לא נתבטל ח"ו ענין זה.

וזהו שאמרו חז"ל155 על הפסוק156 "ואהי להם למקדש מעט", "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" – כיון שגם הם משמשים לאותה מטרה – כי, כאשר יהודי רואה בנין מעצים ואבנים שכל ענינו הוא לשמש מקום שבו יבוא לשפוך את נפשו לפני ה' ולבקש שימלא מחסורו, כך, שבמקום

181

זה, בין העצים והאבנים הללו, מתקשר הוא עם הקב"ה, אזי נרגשת אצלו ההתקשרות עם הקב"ה גם כאשר יוצא מבית הכנסת ורואה את מציאות העולם, בידעו שמתהוה בכל רגע מחדש ע"י העשרה מאמרות.

לד. והנה, בסדר העבודה בביהמ"ק – שבו מתבטא הענין ד"אין עוד מלבדו" – ישנו ענין הקרבנות, וישנו ענין הנסכים:

בענין הקרבנות – יש חילוק בין הקרבנות שהיו קרבים ע"ג המזבח לריח ניחוח לה', ובין שאר הקרבנות שבהם הי' גם חלק שניתן לכהנים, ועד לקרבנות שבהם הי' ניתן חלק גם לבעל הקרבן, שגם הוא יכול להנות מן הקרבן.

והענין בזה – שאין רצונו של הקב"ה שכל הענינים שבעולם יובאו לביהמ"ק וישארו שם; הכוונה היא שהעולם ישאר במציאותו, אלא שבמציאות העולם תומשך קדושה, עי"ז שמביאים לביהמ"ק חלק מעניני העולם.

ועד"ז בעבודתו של כאו"א מישראל – שהכוונה היא שינהל את אורח חייו בחיי היום יום ("לעבן זיין לעבן") גם בעניני חולין, אלא שחייו יהיו חיים של יהודי, "אַ אידישער לעבן" – עי"ז שקודם האכילה נוטל ידיו, ולאחרי' מברך ברכת המזון, ועד"ז בכל דרכיו, החל מתחילת היום באמירת "מודה אני", שמכריז ומודיע על כל היום כולו שהקב"ה החזיר לו נשמתו בחמלה רבה, ובגלל זה יש לו את היום הזה, לילך ולעשות את כל עניניו הנקראים עניני חולין.

אבל ישנם גם ענינים שאותם צריך האדם ליתן להקב"ה, וכמו כללות ענין הצדקה, שעז"נ157 "מלוה ה' חונן דל", כיון שפרנסת העני היא על אחריותו של הקב"ה, ונמצא, שכאשר נותן ממון לצדקה הרי זה כאילו מביא קרבן לביהמ"ק כו'.

ונוסף על ענין הקרבנות שבהם יש חילוק בין הקרבנות שקרבים לגמרי ע"ג המזבח לשאר הקרבנות שבהם יש גם חלק לכהנים ולבעלים – ישנו גם ענין הנסכים, שהיו מנסכים אותם ע"ג המזבח.

לה. ובענין הנסכים גופא – ישנו ניסוך היין וישנו גם ניסוך המים:

החילוק שבין יין למים הוא – שיין יש בו טעם, משא"כ מים אין בהם טעם, שלכן רק השותה מים לצמאו מברך158, כיון שהמים מצד עצמם אין להם טעם שיערב לחיך האדם.

182

ודוגמתו בכללות חיי האדם, הן בחיי הגוף והן בחיי הנפש – שיש ענינים שהאדם עושה אותם בגלל שהגוף מתענג מהם, או בגלל שהנפש מתענגת מהם, כמו עניני מושכלות, וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בארוכה בכ"מ159 אודות חכם אמיתי שמונח במושכלות באופן שזוהי כל מציאותו; ויש ענינים שעושה אותם (לא בגלל התענוג, אלא) רק בגלל שמוכרח לעשותם.

ועד"ז בחיי נפש האלקית בעניני התורה ומצוותי' – שיש ענינים שיש בהם געשמאַק (יין), ובכללות הו"ע מצוות שכליות, ויש ענינים שאין בהם געשמאַק (מים), ובכללות הם המצוות הנקראים בשם חוקים, שאינם מובנים ע"פ שכל, וקיומם אינו אלא בגלל שהוא מאמין בהקב"ה שצוה בתורתו לקיימם. וחיי הנשמה הם הן בהענינים שבבחינת יין, והן בהענינים שבבחינת מים.

ובענין זה יש צורך להזהיר ולהבהיר ("באַוואָרענען") שגם הענינים שיש בהם טעם וגעשמאַק (יין) יהיו נעשים (לא מצד הטעם והגעשמאַק, אלא) מצד ציווי הקב"ה, כמו הענינים שאין בהם טעם וגעשמאַק (מים).

לו. ובאותיות פשוטות:

ישנם החושבים שכאשר מדובר אודות מצות כיבוד אב ואם, או מצות הצדקה וכיו"ב, אין צורך לזכור ולהתבונן שזוהי מצוותו של הקב"ה, אלא אפשר לעשות זאת כמנהג המדינה מצד חיוב השכל בלבד.

אך האמת היא, שאי אפשר לסמוך על הנהגה שהיא רק כפי המתחייב ע"פ השכל, ובלשון הכתוב160 "רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני", וכפי שראו בפועל מה שאירע בהמדינות שבהם לא היתה יראת אלקים, שאף שדגלו בענינים של מוסר כו', מ"מ, כיון ששיטתם היתה בנוי' ומיוסדת על שכל האדם, הנה כאשר נתעוררה תאווה למשול על כל העולם, וכיו"ב, נעשתה הנהגתם באופן של היפך הצדק והיושר והיפך השכל האנושי בתכלית – מצד ה"עיר פרא" שבאדם161 – שנעשה אצלם הענין ד"הרגוני", הריגת שש מליון קדושים הי"ד, לדבר פשוט, ועד שענין זה נעשה מצד דרישת השכל והמוסר שלהם!

ואין צורך להביא דוגמא קיצונית כזו, אלא די גם בדוגמא מהענין

183

ד"הרגוני" בדקות עכ"פ – בהלבנת פני חבירו ברבים, דאזיל סומקא ואתי חיוורא, ולכן חשיב כשפיכות דמים162.

[ולהעיר גם מתורת הבעש"ט163 שכאשר רואים דבר עוולה אצל הזולת, הרי זו הוכחה שגם אצלו יש ענין זה בדקות דדקות עכ"פ, כי, לולי זאת, לא הי' רואה ענין זה גם אצל הזולת, וכמשל המביט במראה כו'].

ומזה מובן שגם הענינים המחוייבים מצד השכל צריך לקיימם (לא בגלל חיוב השכל, אלא) בגלל שכן הוא רצונו של הקב"ה.

לז. ובענין זה יש הוראה ולימוד מניסוך היין וניסוך המים:

בנוגע ל"יין", שמורה על עניני העבודה שיש בהם טעם, שלכן יש להשכל געשמאַק בהם – צריך להיות בכל יום ויום ענין של ניסוך על המזבח ליתנו להקב"ה (כפי שהי' בקרבנות ציבור שבהם השתתפו כל בנ"י), היינו, שיהי' ניכר ונרגש אצלו שכח השכל (שבו הוא הטעם והגעשמאַק, ענין היין) שייך להקב"ה שהחזיר בו נשמתו כו'. וטעם הדבר – כי, כאשר יהודי זוכר את שייכותו להקב"ה, למזבח וביהמ"ק, כפי שבא לידי ביטוי בהניסוך ע"ג המזבח, אזי יוכל לעמוד במלחמת היצר בעבודתו במשך כל היום.

ובנוגע ל"מים", שמורה על עניני העבודה שאין בהם טעם וגעשמאַק, שזהו"ע החוקים – צריך להיות ענין של ניסוך ע"ג המזבח (לא בכל יום, כי אם) מזמן לזמן, כי, כאשר עושה דבר ללא געשמאַק, וחוזר ועושהו כו"כ פעמים, אזי יכול להיות שעשיית הדבר תהי' אצלו באופן של "מצות אנשים מלומדה"164, ולא כמו שמקיימים מצוה שצוה הקב"ה, ולכן צריך להיות מזמן לזמן ניסוך המים ע"ג המזבח, כדי להזכיר ליהודי שגם הענינים שעושה ללא געשמאַק הם ענינים של מצוה שעי"ז נעשית ההתקשרות עם הקב"ה, וכיון שכן, צריך לעשותם מתוך התלהבות, ללא נפק"מ אם הדבר מובן בשכלו אם לאו – ואין זה פלא שאין הדבר מובן בשכלו, שהרי שכלו של הקב"ה הוא באין ערוך לגמרי לשכל האדם – ולכן, כאשר יש צורך בענין של מסירת נפש, אזי מוסר נפשו.

וניסוך המים נעשה ביחד עם ניסוך היין, שבזה מרומז שגם ענין היין צריך להיות כמו ענין המים – כפי שמנגנים "און מיר טרינקען יין אַזוי ווי מים" (אנו שותים יין כמים) – שגם עניני העבודה שיש בהם

184

טעם וגעשמאַק (יין) צריכים להעשות (לא מצד השכל והטעם, אלא) כמו חוקים שאין בהם טעם וגעשמאַק (מים).

וכאשר העבודה נעשית באופן כזה (שגם היין הוא כמים) אזי נשלמת כוונת שליחות הנשמה, ומצד זה נעשית שמחה גדולה ביותר – שזהו"ע שמחת בית השואבה הקשורה עם נסוך המים דוקא, כמ"ש165 "ושאבתם מים בששון", וכמאמר חז"ל166 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ועי"ז נעשה ענין השמחה למעלה – "ישמח הוי' במעשיו"115, ואז ממלא הקב"ה משאלות לבבם של כל בנ"י לטובה, שיצליחו בכל הענינים הקשורים עם יין ומים, וכן בכל שאר הענינים שיהיו באופן ד"בכל דרכיך דעהו"67, בידעו שבכל מקום שהולך הרי זה בהשגחה פרטית כדי למלא שליחותו של הקב"ה, שנותן לו את הכחות הדרושים שיוכל לעשותה מתוך שמחה וטוב לבב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].

* * *

לח. נתבאר לעיל (ס"ב ואילך) שבפרשת בראשית שמתחילים לקרוא בשמח"ת (לאחרי שמסיימים כל התורה כולה) יש הוראות על כללות העבודה של כל השנה, ולכל לראש מהתחלת הפרשה שקורין בשמח"ת, "בראשית ברא אלקים כו' והארץ היתה תוהו ובוהו וגו'", שהבריאה מצד עצמה היא באופן של תוהו ובוהו, בלי סדר, ובשביל זה ירדה הנשמה למטה כדי לפעול שלימות בהבריאה, כיון שרצונו של הקב"ה ששלימות זו תעשה ע"י בשר ודם.

וכמדובר לעיל שכיון שבנ"י מאמינים בני מאמינים שהקב"ה ברא את העולם לא רק לפני כך וכך שנים, אלא כתורת הבעש"ט153 שה"עשרה מאמרות" נצבים ועומדים לעולם בתוך הנבראים להחיותם – יכולה להתעורר אצלם שאלה: היתכן שיהודי יעבוד עבודתו בעולם לפעול בו שינוי לגבי האופן שנברא ע"י הקב"ה?

וכמו בנוגע למצות הצדקה הקשורה עם ממונו של האדם – שעל זה אמרו חז"ל167 שאדם ניכר בכיסו – היתכן ליתן צדקה לפלוני, בה בשעה שהקב"ה ברא אותו באופן שיהי' עני?

185

וכפי ששאלו אצל ר"ע16: "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן", וא"כ, הנתינה לעני היא כ"משל .. למלך .. שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו" (בתמי'), והיינו, שאין להתערב באופן ההנהגה של הקב"ה.

ועד"ז מצינו בנוגע למצוה הראשונה, מצות מילה, ש"פילוסופוס אחד שאל את ר' הושעיא, אם חביבה היא המילה, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון"168, היינו, שהקב"ה הי' צריך לברוא את אדה"ר באופן שיהי' מהול, וכיון שלא נברא מהול, אין לשנות – טוען הפילוסופוס – מכמו שנברא ע"י הקב"ה.

והמענה לזה – כמ"ש169 "אשר ברא אלקים לעשות", "לתקן"170, היינו, שהקב"ה ברא את העולם באופן שכל הענינים שבו "צריכין עשי' .. תיקון", ובשביל זה ברא את האדם ונתן לו כחות מיוחדים שאין לאף אחד מכל שאר הנבראים – שא' מהם הוא כח הבחירה171 – שיבחר בדרך הנכונה ועי"ז יתקן את כל הענינים שבעולם, ועד שיתקן וישלים את כללות הבריאה שהיא באופן ש"רוח צפונית אינה מסובבת"172.

וענין זה נעשה ע"י כללות המצוות, החל ממצות מילה, שעל ידה נעשית התקשרותו של היהודי עם הקב"ה להיות "בריתי בבשרכם לברית עולם"173, והיינו, שלמרות שע"פ שכל (ענין ה"יין") אין מקום לעשות ענין של ברית עם הקב"ה בשעה שמדובר אודות תינוק בן שמונת ימים בלבד שאינו שייך לענין של הבנה כלל, ולכאורה, מוטב להמתין עד שיגדל ויחליט לעשות זאת בעצמו, ובפרט שזהו ענין הקשור עם צערא דינוקא174, ומה גם שתינוק זה הוא הבן שלו, שבודאי דואג לבריאות גופו – הנה מבלי הבט על כל זה עושים ברית בין הקב"ה ובינו, לא עם שכלו, ולא עם נשמתו, אלא באופן שנעשה סימן בהגוף הגשמי, "בריתי בבשרכם", וכאמור, שאין זה באופן של הכרח מפני שנברא כך ע"י הקב"ה, אלא באופן שההורים בוחרים בעצמם לעשות כן.

ועד"ז גם בנוגע לכללות ענין המצוות – שרצונו של הקב"ה

186

שיהודי יפעל שינוי במציאות הבריאה, ויעשה זאת בבחירתו, כמ"ש128 "ובחרת בחיים".

לט. ומזה מובן, שקיום המצוות אינו ענין פרטי של איש פרטי מישראל, כי אם באופן שההנהגה שלו נוגעת לכל המשפחה, לכל עם ישראל ולכל העולם כולו, כפס"ד הרמב"ם99 "עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", והיינו, שפועל בכל העולם כולו עד להנקודה הכי רחוקה שבעולם, שיתוסף שם אור.

וכיון שכן, הרי המסקנא מזה היא שצריכים לילך ולפעול על יהודים נוספים, למצוא דרך לקרבם לתומ"צ.

כלומר: אין לעשות חשבון שפלוני עסוק ("ביזי"), ולמה לו להתערב בעניניו הפרטיים אם רצונו להניח תפילין ולאכול כשר וכיו"ב – שכן, בידעו שהאמת היא כפי שפוסק הרמב"ם להלכה שע"י מצוה אחת ניתוסף אור בכל העולם, הרי זה חדל להיות הצעה פרטית ("פּרייוועט אָפער") עבורו, כי, ההוספה בטוב והמיעוט בהיפך הטוב היא טובה לו ולמשפחתו ולכלל ישראל, ועד שמכריע את העולם כולו לכף זכות.

והרי ענין זה הובא ברמב"ם בקשר ובשייכות להוספה בתורה ומצוות בעשרת ימי תשובה שבהם נקבעים למעלה כל ההמשכות על כל השנה כולה – שתהי' שנה טובה ומתוקה בכל הענינים, בבני חיי ומזוני רויחי.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הצמח צדק].

* * *

מ. פרשת175 בראשית, שקורין בסוף חודש תשרי, שהוא התחלת השנה, יש בה הוראות על כל השנה.

אחד הענינים המסופרים בהסדרה הוא בנוגע למצוה וציווי הראשון של הקב"ה: ציווי הקב"ה לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת.

כפי המובן מדברי המדרש176, נצטווה אדה"ר רק על יום ראשון לבריאתו. ומפרטי הענינים שאירעו ביום ששי להבריאה, יום בריאת האדם, נמצא, שהציווי לאדה"ר שלא יאכל מעץ הדעת הי' רק על שלש

187

שעות: ציווי הקב"ה הי' "בשעה התשיעית"177 של היום, ולאחרי שלש שעות, כשנסתיים היום, ונכנס השבת, סר האיסור. ואעפ"כ לא הי' אדה"ר יכול להתאפק ועבר על הציווי.

נשאלת השאלה: הרי אדם הראשון הי' "יציר כפיו של הקב"ה"178, ושמע את הציווי מהקב"ה בעצמו – ואיך יתכן שלא הי' יכול לפעול על עצמו להתאפק, ולקיים את הציווי שלא לאכול מעץ הדעת במשך שלש שעות בלבד?

הן אמת שבענין חטא עץ הדעת ישנם ריבוי סודות התורה, אבל הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"179, וא"כ, איך יתכן שנכשל?

מא. וההסברה בזה:

כל הכוונה של היצר הרע היא שהאדם יעשה היפך רצונו של הקב"ה. בכל טענותיו, שהאדם יעבור עבירה או לא יעשה מצוה, כיון שהדבר כרוך בקשיים וזהו נסיון גדול, מטרתו היא אחת – שהאדם יעבור על רצונו של הקב"ה.

ולכן, ככל שהמצוה נוגעת יותר (אם מצד האדם, אם מצד המקום, אם מצד הזמן)180, כך יגדלו יותר המאמצים שעושה היצה"ר שלא לאפשר את קיום המצוה. ואף שהאמת היא שהאדם יכול לקיים את המצוה די בקלות, מ"מ, כיון שקיום מצוה זו נוגע ביותר, בא היצה"ר עם כל סוגי טענות וסברות בכדי שלא לאפשר שהאדם יקיים רצון העליון181.

כל אחד מרגיש זאת לפעמים גם בעצמו: ישנם ענינים בקיום התורה ומצוות שמצד השכל הי' קיומם צריך להיות בקלות רבה יותר מענינים אחרים הכרוכים עם מאמצים גדולים; ואעפ"כ מרגיש בעצמו שדוקא הענינים הקלים באים אצלו בקושי גדול. וטעם הדבר, כאמור לעיל, לפי שבנוגע לענינים אלו שעכשיו נוגעים הם להאדם יותר, נעמד היצה"ר בתוקף יותר, ומעמיד נגדם קשיים גדולים יותר.

יתכן אפילו לפעמים שהענינים שבאים בקושי הם מדרבנן, או רק מנהג, ואילו הענינים שבאים בקלות יותר הם מדאורייתא; אבל בנוגע לנשמתו – הרי דוקא המצוות דרבנן או המנהגים (באותה שעה) נוגעים

188

ביותר. כמבואר בחסידות182 המאמר183 "אבוך במאי הוה זהיר טפי", שלכל נשמה יש מצוות מסויימות הקשורים במיוחד עם השליחות שלה למטה בגוף, ומצוות אלו צריכה לקיים בהידור ביותר, יותר מכל שאר המצוות שבהם הוא שוה עם כל בנ"י. ולכן מעמיד היצה"ר כל מיני קשיים על מצוות אלו, בידעו שהם הנוגעים ביותר.

זהו גם אחד הביאורים במאמר רז"ל184 "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" – כי, ככל שגדלה מעלת האדם, נוגעים יותר המצוות שלו, ולכן נעמד על זה היצה"ר יותר.

(ועוד טעם לזה: בכדי שתהי' בחירה חפשית, בהכרח שהכחות של היפך הקדושה יהיו באותה מדה ומשקל של כחות הקדושה, ולכן, "כל הגדול מחבירו", יש לו יותר כחות של קדושה, אזי "יצרו גדול הימנו", שיש ליצה"ר שלו כחות גדולים יותר).

וזוהי ההסברה לכך שאדה"ר לא הי' יכול למשול על עצמו ואכל מעץ הדעת:

כיון שהי' "יציר כפיו של הקב"ה", ו"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ובפרט שהציווי שלא לאכול מעץ הדעת הי' נוגע ביותר, כמובן מגודל הנפילה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות שבאה בגלל חטא זה – לכן עמד היצה"ר, שהתלבש אז בהנחש185, על האדם בנוגע לחטא זה בכל הכחות וגירה אותו לאכול מעץ הדעת.

מב. והנה, אמרו רז"ל186 שכאשר הקב"ה נתן את התורה צוה למשה רבינו187: "כה תאמר לבית יעקב" – כפי שפירשו רז"ל188 – "אלו הנשים", היינו, שידבר אודות קבלת התורה להנשים תחילה, בכדי לשלול ("באַוואָרענען") את הכשלון שהי' בחטא עץ הדעת, שאת הציווי מפי הקב"ה שמע רק אדם הראשון ולא חוה, ובגלל זה הי' מקום להקלקול.

מבלי הבט על כך שעל חוה נאמר189 "ויבן גו' את הצלע", שהקב"ה בעצמו בנה אותה, והי' זה מ"אחת מצלעותיו"190 של אדם הראשון שהי' "יציר כפיו של הקב"ה" – הרי כיון שחוה לא שמעה את הציווי מהקב"ה בעצמו, היתה יכולה להוסיף על הציווי את התיבות "ולא תגעו

189

בו"191, שגרם לחטא עץ הדעת192. אילו הי' הציווי נאמר בשוה גם לה, היתה פועלת גם על אדם הראשון שלא יכשל, מבלי הבט על כל הקשיים שהעמיד היצה"ר, כדמוכח ממאמר רז"ל במתן תורה, כנ"ל193.

מג. ע"פ האמור, שסיפורי התורה (מלשון הוראה194) דפרשת בראשית הם הוראות כלליות על כל השנה – הרי גם ענין הנ"ל מהוה הוראה כיצד צריך להתנהל בית יהודי.

כל בית יהודי צריך להיות באופן של "מקדש מעט"156, שהקב"ה יוכל לומר על בית זה – "ושכנתי בתוכם"87.

וכיון שהנהגת הבית תלוי' בעקרת הבית, לכן צריכים לפעול עלי' במיוחד – ולא באופן של "גזירה גזרתי"92, אלא בדרכי נועם ודרכי שלום195 – שיהי' לה חיות והתלהבות ("אַ קאָך") וגעשמאַק ביהדות, שעי"ז תשמור את כל הבית, גם את הבעל, מפני מכשולים, כמדובר לעיל, שאילו חוה היתה שומעת בעצמה את הציווי מהקב"ה, הרי לא זו בלבד שלא היתה מביאה מכשול, אלא אדרבה, היא היתה שומרת על אדם מפיתויי הנחש.

ולכן צריך להיות לכל לראש "כה תאמר לבית יעקב" – להתמסר לבני הבית, וכידוע פתגם אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע196: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כך גם חוב גמור על כל יהודי לחשוב בכל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים, ולעשות הכל, מה שבכחו לעשות ויתר מכפי כחו, לפעול על הילדים שילכו בדרך שמדריכים אותם.

ואז יהי' גם "ותגד לבני ישראל"187 באופן של קיום, כיון שהאשה, לא זו בלבד שלא תהי' "כנגדו", שלא תפריע לבעלה, אלא אדרבה, היא תהי' לו ל"עזר"197, ועד שתעזור לו במעלתה המיוחדת ש"בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש"198, ותפעל בכל הבית שיוכל להיות שם "ושכנתי בתוכם".

וזהו גם הלשון בברכת נישואין שהקב"ה ישמח את החתן-כלה "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – דלכאורה, מה מוסיפה תיבת "מקדם"? הלא הכל יודעים שאדם וחוה היו בגן עדן בעבר, לפני שנים

190

רבות! – אלא "מקדם" פירושו בהזמן דגן עדן199, מקדם, כפי שהיו מיד בתחילה, קודם החטא200.

וזוהי הברכה לזוג הצעיר, שחייהם המשותפים יהיו באופן שהי' אצל אדם וחוה קודם החטא. שלא יהי' "כנגדו", אלא אדרבה, "עזר", והבית יתנהג באופן ד"ושכנתי בתוכם" – "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "שאַמיל", "דרכך אלקינו", ו"אתה בחרתנו"].

* * *

מד. כרגיל בכל שמח"ת – יש להזכיר אודות ב' ענינים:

א) בנוגע לענין הצדקה – כידוע גודל הענין של נתינת צדקה בכל יום, כמובא בשו"ע201 על יסוד דברי הגמרא202 "ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, שנאמר203 אני בצדק אחזה פניך", ומובן גם גודל התועלת שבזה בנוגע לכללות הענין דאהבת ישראל, וכיון שלפעמים יכולים לשכוח על זה, אזי העצה היעוצה לתרום לקופה כללית שממנה נותנים לצדקה בכל יום, כולל גם עבור יום הש"ק, וכל אחד מהתורמים לקופה זו יש לו חלק בכל הצדקות שיתנו מקופה זו במשך כל השנה (החל מראש השנה), ובזה נכללים גם אלו שיתרמו להקופה אפילו לאחרי זמן, כמדובר כמ"פ בשנים שלפנ"ז204.

ב) בנוגע ללימוד התורה – בהמשך ל"גמרה של תורה" בשמח"ת205, שמיד לאח"ז "מתכיפין התחלה להשלמה", כנוסח "מרשות לחתן בראשית" – יש להזכיר אודות שיעורי חת"ת:

חומש – שיעור היומי בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, וכאשר פרשה אחת נמשכת במשך ב' שבועות, יש ללמדה ב' פעמים;

תניא – שיעור היומי כפי שנחלק ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמדו מי"ט כסלו זה עד י"ט כסלו הבעל"ט, ויש לעורר שיעשו כן גם אלו שעד-עתה לא ידעו מזה, וכמו כן לחזק את אלו שכבר שומרים לימוד שיעור זה;

ותהלים – שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, שזהו ענין של

191

תפלה. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר206 אודות אחד שהי' נוהג לומר את כל התהלים בכל יום או בכל שבוע, ונשאלה השאלה אם גם עליו חלה התקנה של אמירת שיעור תהלים החדשי, וסיפרו לו – אינני יודע אם כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר זאת, או מישהו אחר – אודות בעל עגלה שהי' נושא בעגלה חביות של שמן למריחת גלגלי עגלות, ששאל, אם יכול להסתפק בנשיאת חביות השמן ע"ג העגלה, או שצריך גם למרוח מעט שמן על גלגלי העגלה... והיינו, שמבלי הבט על השיעורים שלו באמירת תהלים, צריך גם הוא לומר את השיעור תהלים החדשי, שהוא ע"ד מריחת שמן על הגלגלים ("שמירן די רעדער") שעל ידם ילך לבטח דרכו.

וגדולה סגולת לימוד שיעורי חת"ת – שעי"ז נעשה ע"ד מ"ש207 "ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב".

מה. ויה"ר שהדיבור בכל הענינים האמורים לעיל יבוא לידי פועל ממש.

ובפרט כאשר מדובר אודות מי שמתנהג אלי באופן של כבוד – הרי בודאי שלא ירצה להכשיל אותי ח"ו בעבירה חמורה ביותר של "דברים בטלים", שהכוונה בזה היא – לא כפירוש העולם שמדברים ע"ד ענינים בטלים, "פּוסטע רייד", דא"כ, הוצרך להיות הלשון "דברים של בטלים", אלא הפירוש הוא – שכאשר מדברים לשם כוונה ותכלית שהדברים יפעלו פעולתם, ואין הכוונה והתכלית באים לפועל אצל השומע, נמצא, שהשומע מכשיל את המדבר בדברים בטלים208. ואע"פ שהמדבר הוא אנוס – הרי ענין האונס מהני רק כדי לפטור מעונש, אבל עדיין נשארים הדברים בטלים.

ובמילא, תקוותי ורצוני, "איך וויל זיך אַליין ווינטשן", שיפעלו הדברים פעולתם, ויהיו כל עניני העבודה מתוך הרחבה, מנוחת הגוף והנפש, ובשמחה אמיתית.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "מפי א-ל".

אח"כ צוה לר' משה פינחס הכהן שי' כ"ץ לנגן הפזמון שחותנו

192

ר' דוד הלוי שי' שטאָקהאַמער הי' נוהג לנגן בפני כ"ק מו"ח אדמו"ר שהי' מחבב זאת, באמרו, ש"מילתא אלבישייהו יקירא"209, ו"חתנו כבנו"210].

* * *

מו. מסתמא יודעים כולם אודות ה"כינוס-תורה", כפי שכבר פורסם במודעה ע"ג הכותל.

וכנהוג כמה פעמים להשתתף בהכינוס-תורה – תהי' ההשתתפות בהמדובר בהתועדויות שלפנ"ז211 בנוגע לג' ענינים שיש בתקיעת שופר, שזהו גם ע"פ נגלה דתורה.

ונקודת הענין – שישנה המצוה דתקיעת שופר שמונה הרמב"ם במנין תרי"ג מצוות, עם כל פרטי הדינים שבה שכותב הרמב"ם בהלכות שופר; ישנו ענין התשובה שרק מרומז בתקיעת שופר, כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה99 ש"רמז יש בו (בתקיעת שופר) .. חזרו בתשובה" [דלא כמו בנוגע לטבילה במקוה, ש"רמז יש בדבר .. לטהר נפשו מטומאת הנפשות .. ודעות הרעות כו'", וענין זה כתב הרמב"ם לא בהלכות תשובה, אלא בהלכות מקוואות212], שתשובה היא למעלה מענין המצוות, ולכן הרי זה רק נרמז במצות שופר; וישנו הענין ד"תמליכוני עליכם" שנעשה ע"י תקיעת שופר213, שהוא למעלה לגמרי ממצות שופר, שלכן אפילו לא נרמז בה.

ועד"ז ישנם ג' ענינים ביום הכיפורים, גם ע"פ נגלה214: (א) "עיצומו של יום מכפר"215, (ב) ענין התשובה דיוהכ"פ – שלכן יוהכ"פ הוא אחד מעשרת ימי תשובה – שהיא למעלה מהתשובה דכל השנה כולה (כשם שהתפלה דעשי"ת היא למעלה מהתפלה דכל השנה כולה216, כמודגש גם בעניני התפלה שמוסיפים בעשי"ת בג' ראשונות וג' אחרונות), וכפי שמצינו דעות בראשונים שתשובה אינה מצוה (כי אם וידוי דברים בלבד)217, מלבד ביוהכ"פ שאז ישנה "מצות עשה מן התורה

193

להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה .. שנאמר218 מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"219, (ג) וענין המצוות שביוהכ"פ.

וכמו כן יש למצוא ע"ד ג' ענינים אלו בחג הסוכות, ע"פ נגלה220.

מז. ויה"ר שסוכ"ס ירשמו את הענינים הנאמרים בה"כינוסי-תורה" באופן שיהיו ראויים לפרסום בדפוס, שעי"ז יתוסף בלימוד התורה באופן של "יגדיל תורה ויאדיר"221.

והענין בזה – שהפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" הובא בגמרא222 בנוגע לענין שאין בו נפק"מ בהלכה, והיינו, שענין זה אינו נוגע לקיום המצוות, לידע את המעשה אשר יעשון, אלא הו"ע של תורה מצד עצמה, שלמעלה מקיום המצוות, כדרשת חז"ל223 על הפסוק224 "כל חפציך לא ישוו בה", "אפילו חפצי שמים".

וביחד עם זה, מצינו שהפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" הובא גם בנוגע להתחלת לימוד התורה עם תינוקות של בית רבן, כפס"ד הרמב"ם225 "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו .. אינו יכול למחות בידו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

והיינו, שהענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" כולל ומאחד את שני הקצוות בלימוד התורה226 – מהתחלת הלימוד דתינוקות של בית רבן, ועד לשלימות הלימוד באופן שאינו נוגע אפילו לידע את המעשה, כי אם ענין התורה מצד עצמה.

ולהעיר גם מסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר227 אודות רבינו הזקן בנוגע ל"מלמד" עבור בנו, אדמו"ר האמצעי, שקרא לא' האברכים ואמר לו – בניגון, כדרכו – לי יש מצוה "ושננתם לבניך"228, ולך יש מצוה לזון ולפרנס בני ביתו, הבה ונתחלף כו'. והיינו, שגם כאשר מדובר אודות רבינו הזקן לאחרי הסתלקותו של המגיד (שהרי אדמו"ר האמצעי נקרא על שמו229), בהיותו נשיא, שאז הגיע לדרגא נעלית ביותר בלימוד

194

התורה, שזהו"ע "יגדיל תורה ויאדיר" כפי שהוא בקצה הכי עליון – יש לו המצוה "ושננתם לבניך", שזהו"ע "יגדיל תורה ויאדיר" כפי שהוא בקצה הכי תחתון.

ונקודת הענין230 – שהתורה היא באופן של אין-סוף, עד"מ הטבעת שאין לה סוף, כמודגש גם בשמח"ת שמסיימים את התורה ומיד מתחילים עוה"פ, שכן, התורה היא תורת אמת ותורת חיים (כמודגש גם במצוות התורה עליהם נאמר127 "וחי בהם"), היינו, חיים אמיתיים, שהם באופן נצחי (היפך נהרות המכזבין שאינם נקראים מים חיים כיון שיש להם הפסק231), וע"ד חיי הצדיק, שכיון שאינם חיים בשריים אלא חיים רוחניים232, הרי הם חיים נצחיים, כמארז"ל233 "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים", ועד"ז אצל כל בנ"י, "ועמך כולם צדיקים"122, ש"יחוד זה למעלה (שנעשה ע"י התומ"צ) הוא נצחי לעולם ועד"234, ונמשך וחודר גם בחיים בשריים, למטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שאנשי כפר חב"ד שנמצאים כאן יאמרו "לחיים" בשביל כפר חב"ד, ובשביל יהודי רוסיא. ואח"כ צוה לנגן ניגון שמחה].

* * *

מח. הסדר הוא שעניני העולם מעורבים טוב ורע235, אלא, שכל דבר יש לו זמנו המיוחד, ובבוא הזמן שצריכים את הצד הטוב שבדבר, אזי לא חוששים להנקודות הבלתי-רצויות שמעורבים בו, ולא עוד אלא שמתבטלים כו'.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כיון שנמצאים כאן אברכים ובחורים מארצנו הקדושה שהיו בצבא (או ברבנות הצבאית), יאמרו "לחיים", ויה"ר שלא יהי' צורך בפעולת הצבא, ויצאו י"ח בהטלת פחד כו'.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה שיאמרו לחיים כולם יחד, וצוה שיכריזו: "שלום על ישראל", "והי' מחניך קדוש", וינגנו "הושיעה את עמך".

אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ז' פעמים). "ניע זשוריצי כלאָפּצי". "סטאַוו יאַ פּיטוּ".

195

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה".

לאחרי ברכה אחרונה – צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א להכריז ע"ד "ויעקב הלך לדרכו", והוסיף (לאחרי ההכרזה236): ושיהי' בשמחה, והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______  ______

1) לעת-עתה לא נמצאה רשימה משיחות אלו (והתחלת שיחה ג) – המו"ל.

2) ראה גם תו"מ חל"ד ע' 106. ע' 241. וש"נ.

3) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 (בהערה ד"ה מספרי הח"ן).

4) ב"מענה לשון". מירושלמי ברכות פ"ד ה"ב.

5) מגילה ו, ריש ע"ב.

6) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 57. וראה גם סה"ש תש"ב ע' 119.

7) ראה אנציק' תלמודית ערך גדול בתחלתו (כרך ה' ע' קלז). וש"נ.

8) קהלת א, יח.

9) ראה לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. ובכ"מ.

10) בראשית א, א-ג.

11) פרש"י עה"פ.

12) ראה כלי יקר עה"פ. ועוד.

13) ראה גם תו"מ ח"ז ע' 131 ואילך. ח"י ע' 125.

14) ראה תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ.

15) זח"ב קסא, ריש ע"ב.

16) ראה ב"ב יו"ד, א.

17) ב"ר פ"ב, ד. פ"ח, א.

18) ישעי' מ, ה.

19) ראה סוכה נב, ריש ע"ב. וש"נ.

20) ראה כתר שם טוב בהוספות סרי"ח. וש"נ.

21) ראה רמ"ז לזח"ב מ, ב (מק"מ קמז, ב), ולזח"ג רס, ב (מק"מ קצ, ב).

22) ויצא לב, ב. וראה תו"מ ח"ב ע' 47. וש"נ.

23) ראה משנה סוף סוטה ובגירסת הע"י שם.

24) ר"פ בחוקותי.

25) בליל שמח"ת באשמורת הבוקר (לעיל ע' 145).

26) סה"ש תרצ"ו ריש ע' 6. נתבאר בארוכה בשיחת ליל שמח"ת ס"ח ואילך (לעיל ע' 127 ואילך).

27) ראה סה"ש תורת שלום ע' 54.

28) עיין לקו"ת ר"פ שמיני.

29) ראה המשך וככה תרל"ז פצ"ז ואילך (סה"מ תרל"ז ח"ב ע' תרלה ואילך).

30) ראה שיחה הנ"ל ס"ט (לעיל ע' 128). וש"נ.

31) פסחים קט, א.

32) או"ח סתקכ"ט ס"ו-ז.

33) יל"ש אמור רמז תרנד (בתחלתו).

34) ראה גם תו"מ חכ"ט ע' 121.

35) ויצא לא, מז.

36) ראה גם לקו"ש חכ"א ע' 446 ואילך. וש"נ.

37) ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קמא, א). וראה גם תו"מ חכ"ז ע' 318.

38) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

39) ראה גם ר"ד שמח"ת לפנות הבוקר (לעיל ע' 145 ואילך) – נקודת הענין בקיצור.

40) פ' ראה טו, יח.

41) ר"פ מקץ (ל, ג ואילך). וראה גם ויחי מו, ב ואילך.

42) ר"פ מקץ.

43) ס"פ וישב.

44) שם מ, ט-יא.

45) ס' שופטים ט, יג.

46) עירובין סה, סע"א. סנהדרין לח, רע"א. ועוד.

47) לקו"ת שה"ש ב, סע"א.

48) דש"פ האזינו, שבת תשובה (לעיל ע' 19 ואילך).

49) ראה לקו"ת שם, ד. ובכ"מ.

50) פט"ז ואילך.

51) שם פי"ח.

52) ראה אוה"ת בא ע' רנז ואילך. ועוד.

53) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

54) תהלים קיח, ה.

55) פיוט בסליחות לער"ה ותפלת נעילה. ועייג"כ ברכות כט, ב.

56) תו"א ס"פ וישלח (כו, ג). המשך מים רבים תרל"ו בתחלתו. וראה לקו"ש ח"א ע' 176 ואילך. תו"מ חי"ט ע' 98. ח"כ ס"ע 67 ואילך. חכ"ח ע' 204.

57) תהלים עג, כח.

58) ירמי' ב, יט.

59) סנהדרין מג, א.

60) לשון הכתוב – תהלים סג, ב. וראה תניא פ"ז.

61) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס תרכה.

62) חסר קצת (המו"ל).

63) ראה שבת קה, ב. תו"א בראשית ב, ב. לקו"ת תבוא מב, ב. דרושי שמע"צ צ, ד. קובץ מכתבים אודות גודל ערך אמירת תהלים בתהילים אהל יוסף יצחק ע' 218. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז ע' עד. שם ע' ג.

64) ראה זהר ח"א סד, א-ב. רח, ב. ח"ג לב, א.

65) משלי ה, יז. וראה לעיל ע' 29. וש"נ.

66) אבות פ"ב מי"ב.

67) משלי ג, ו.

68) ראה טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

69) פ' ראה יד, כב.

70) ראה בארוכה אתוון דאורייתא (להר"י ענגל) כלל ב. צפע"נ כללי התורה והמצוה מע' טבל. וש"נ. וראה אנציקלופדיא תלמודית ערך טבל (כרך יח ע' תרב-ג). וש"נ.

71) ביצה טז, רע"א.

72) ראה גם תו"מ ח"ו ע' 55.

73) שם יז, א.

74) ברכות מט, א. וראה פסחים קיז, ב.

75) ר"ה כה, א.

76) אמור כג, ב-ד. לז.

77) ב"ר פ"א, ד.

78) תהלים מז, ה. וראה לקו"ש חי"ט ע' 232, ובהנסמן שם בהערה 42.

79) בלק עא, סע"ד ואילך.

80) בלק כג, כא.

81) ברכה צח, ב.

82) ראה תו"מ סה"מ תשרי ע' רלד. וש"נ.

83) תהלים קטז, יג.

84) ראה לקו"ת ברכה צד, סע"ג. ובכ"מ.

85) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

86) תהלים קיט, מה.

87) תרומה כה, ח.

88) ישעי' נח, יג.

89) אמור כג, לט.

90) בהר כה, מב-נה.

91) מכילתא יתרו כ, ג. ועוד. רמב"ן שם, ב.

92) תנחומא חוקת ג. במדב"ר רפי"ט. מדרש תהלים (באבער) ט, ב.

93) עירובין ק, סע"ב.

94) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' שלז. וש"נ.

95) ראה לקו"ש חט"ז ע' 248, ובהנסמן שם בהערה 56.

96) סנהדרין כא, ב.

97) מלכים-א ח, נד ואילך.

98) סה"מ תש"ב בתחלתו.

99) הל' תשובה פ"ג ה"ד.

100) בראשית ב, א.

101) שעה"כ ענין טבילת ע"ש. מ"ח מס' תוספות שבת בתחלתה.

102) סהמ"צ להצ"צ מצות לא תבערו אש בסופה (דרמ"צ צ, א-ב).

103) מלאכי ב, ג.

104) רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח.

105) ראה פרש"י פ' ראה טז, יא.

106) זח"ב פח, ב. וראה תו"א ר"פ חיי שרה. ובכ"מ.

107) ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 189, ובהנסמן שם.

108) הל' שבת פ"ל ה"ז.

109) רמב"ם הל' מעשר רפי"ב. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1038, ובהנסמן שם.

110) ספמ"ו.

111) ראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 314. ועוד.

112) ראה תו"א נח ט, ב. לקו"ת בהר מא, א. ובכ"מ.

113) פיוט "שערי שמים" בסוף נעילה ובהושע"ר.

114) לקו"ת דרושי שמע"צ פח, ד ואילך.

115) תהלים קד, לא.

116) שם קמט, ב.

117) האזינו לב, ט. וראה תניא אגה"ת פ"ד.

118) תשא לג, טז.

119) תהלים כד, א.

120) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.

121) קהלת ג, טו.

122) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

123) נוסח ברכת "שים שלום" בסוף תפלת העמידה. וראה אבות דר"נ ספל"ד.

124) שמואל-ב ז, כג. ועוד. וראה תניא אגה"ק רס"ט. ובכ"מ.

125) הל' דעות רפ"ה.

126) תבוא כז, ט.

127) אחרי יח, ה.

128) נצבים ל, טו-יט.

129) ראה שיחת ליל שמח"ת ס"כ (לעיל ע' 139). וש"נ.

130) תניא רפ"ב.

131) חסר סיום הברכה (המו"ל).

132) שיחת ח"י אלול דאשתקד ס"ג (תו"מ חל"ד ע' 250).

133) שיחת ליל שמח"ת ס"ח (לעיל ע' 127).

134) ראה שיחת ח"י אלול תש"א (סה"ש תש"א ע' 152 ואילך). וראה גם שיחת ח"י אלול תש"ה (סה"ש תש"ה ע' 122 ואילך).

135) ראה לקו"ד ח"א לא, א ואילך.

136) קהלת יו"ד, ב.

137) ראה גם תו"מ ח"ד ע' 276 ואילך. ע' 310. וש"נ.

138) עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.

139) דאשתקד סי"ד ואילך (תו"מ חל"ד ע' 259 ואילך).

140) ביאור לסז"ך (קמו, ב).

141) תניא פ"ד.

142) ראה לקו"ד ח"א מה, א.

143) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 2 ואילך.

144) ראה לקו"ד ח"א מ, ריש ע"ב.

145) ראה גם תו"מ חכ"ז ע' 300. וש"נ.

146) ראה רמב"ם ריש הל' ממרים.

147) דרוש ה'.

148) ראה שיחת ליל שמח"ת תרפ"ב ס"ב (סה"ש תרפ"ב ע' 28). וש"נ.

149) ראה לקו"ת דרושי סוכות עט, ד ואילך. ובכ"מ.

150) ראה שבת קג, סע"ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"ת פינחס כט, יח.

151) ראה רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"י ה"ו, ובכ"מ ולח"מ שם.

152) ואתחנן ד, לה.

153) תניא שעהיוה"א פ"א.

154) תהלים קיט, פט.

155) מגילה כט, א.

156) יחזקאל יא, טז.

157) משלי יט, יז.

158) ברכות מד, א (במשנה). וש"נ.

159) ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 73. ועוד.

160) וירא כ, יא.

161) ראה איוב יא, יב.

162) ב"מ נח, ב.

163) ראה כתר שם טוב בהוספות סקע"ה ואילך. וש"נ.

164) ישעי' כט, יג. וראה תניא פל"ט. ובכ"מ.

165) ישעי' יב, ג.

166) סוכה נא, סע"א (במשנה).

167) עירובין סה, ריש ע"ב.

168) ב"ר פי"א, ו.

169) בראשית ב, ג.

170) ראה ב"ר שם ובפרש"י.

171) ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה. לקו"ת אמור לח, ב. ובכ"מ.

172) ב"ב כה, ריש ע"ב. וראה גם שיחת יום שמח"ת תשט"ו ס"ד (תו"מ חי"ג ע' 66). וש"נ. שם חי"ט ס"ע 313 ואילך. וש"נ.

173) לך לך יז, יג.

174) כתובות ח, א.

175) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ג בתחלתו. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

176) ראה ב"ר פכ"א, ז. ש"ך עה"ת קדושים יט, כג ד"ה עוד ונטעתם (מב, ב). לקו"ת ר"פ קדושים (וראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 133 הערה 14. וש"נ).

177) סנהדרין לח, ב.

178) ראה ב"ר פכ"ד, ה.

179) שבת סג, א. וש"נ.

180) ראה סנהדרין צז, א: "אתרא וקושטא שמי' כו'". שיחת י"ט כסלו תרצ"ג אות ה' (לקו"ד ח"א טו, א-ב. וראה גם תו"מ חל"ג ע' 46 הערה 151. ועוד).

181) ראה גם תו"מ ח"כ ע' 129. וש"נ.

182) תניא אגה"ק סוס"ז. סה"מ תש"ח ע' 240. סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 22.

183) שבת קיח, סע"ב.

184) סוכה נב, א.

185) זח"א לה, ב. פדר"א פי"ג.

186) ראה שמו"ר פכ"ח, ב.

187) יתרו יט, ג.

188) מכילתא ופרש"י עה"פ.

189) בראשית ב, כב.

190) שם, כא.

191) שם ג, ג.

192) ב"ר פי"ט, ד.

193) ראה ג"כ סנהדרין קי, רע"א.

194) זח"ג נג, ב.

195) ראה גיטין ו, סע"ב.

196) "היום יום" כב טבת. וראה תו"מ – רשימת היומן ס"ע שיג. וש"נ.

197) בראשית ב, יח. וראה יבמות סג, א.

198) נדה מה, ב.

199) ראה גם לקו"ש ח"ט ס"ע 331 ואילך.

200) ראה מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ע' תקכט. אוה"ת נ"ך משלי ע' תרלא.

201) טושו"ע ואדה"ז או"ח סוסצ"ב. יו"ד סרמ"ט סי"ד.

202) ב"ב יו"ד, סע"א.

203) תהלים יז, טו.

204) ראה שיחת יום שמח"ת דאשתקד בסופה (תו"מ חל"ב ס"ע 157 ואילך). וש"נ.

205) טור ורמ"א או"ח סתרס"ט.

206) ראה גם שיחת יום שמח"ת תרפ"ז ס"ג (סה"ש תרפ"ז ע' 116).

207) וישלח לה, ה. וראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' רסח.

208) ראה גם תו"מ ח"ל ע' 280. וש"נ.

209) שבת יו"ד, ב.

210) פרש"י שם כג, ב. וראה אג"ק ח"א ע' רסב ואילך.

211) שיחות ר"ה ושמחת בית השואבה (נדפסו בלקו"ש ח"ד ע' 1144 ואילך).

212) בסופן.

213) ר"ה טז, סע"א. וש"נ.

214) ראה שיחת שמחת בית השואבה (נדפסה בלקו"ש שם ס"ע 1149 ואילך).

215) שבועות יג, א. וש"נ.

216) ראה ר"ה יח, א. וש"נ.

217) ראה לעיל ע' 14 הערה 7. וש"נ.

218) אחרי טז, ל.

219) שערי תשובה לרבינו יונה שער ב' אות יד בסופו. ועד"ז בשער ד' אות יז.

220) ראה שיחת שמחת ביה"ש הנ"ל סמ"ה (לעיל ע' 112). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ס תשכ"ד (נדפסה בלקו"ש חי"ט ע' 350 ואילך).

221) ישעי' מב, כא.

222) חולין סו, ב. וש"נ.

223) מו"ק ט, ריש ע"ב.

224) משלי ג, טו.

225) הל' ת"ת ספ"ב.

226) ראה גם תו"מ חכ"ו ע' 38. וש"נ.

227) ראה אג"ק שלו ח"ב ע' תצא (נעתק בתו"מ – רשימת היומן ע' תסג, וב"היום יום" ח אדר א). וראה גם סה"ש תש"ח ע' 161. תו"מ חכ"ג ע' 266. וש"נ.

228) ואתחנן ו, ז.

229) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' קעו. וש"נ.

230) ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 306 ואילך. תו"מ חכ"ג ע' 57 ואילך. וש"נ.

231) ראה פרה פ"ח מ"ט.

232) ראה תניא אגה"ק ביאור לסז"ך (קמו, ב).

233) ברכות יח, סע"א.

234) תניא פכ"ה (לב, א).

235) ראה גם תו"מ חכ"ט ע' 132. וש"נ.

236) המכריז הכריז: "יעקב הלך לדרכו", ותיקנו כ"ק אדמו"ר שליט"א באמרו "ויעקב".