197

– הרגיש בבכיו של התינוק. והפסיק מלימודו, ירד לקומה התחתונה, הניח את התינוק בעריסתו, הרגיע ונענע אותו.

לאחרי כן הסביר רבנו הזקן לבנו, אדמו"ר האמצעי, שלא לשמוע ולהרגיש ("דערהערן") בכיו של תינוק – עד כמה שיהי' שקוע בלימודו – אין זו הדרך.

כ"ק מו"ח אדמו"ר "פירש" זאת, שככל שיהי' אדם שקוע בלימודו או בתפלתו הפרטיים, או בעשיית מעשים טובים בכלל – צריך בשעת מעשה להרגיש בבכיו של ילד יהודי, וצריך להפסיק מתפלתו או מלימודו, ולהבטיח שהילד יחדל לבכות.

הוא למד מזה, שככל שיהי' האדם עצמו במדריגה נעלית, וככל שתגדל מעלת הענינים שהוא עסוק בהם – הרי כיון שישנו ילד יהודי שדורש וחסר לו דבר-מה – צריכים להרגיש זאת, ולהניח הצדה את עניניו הפרטיים, ולחפש עצות שהילד יחדל לבכות.

ג. הלימוד מזה במיוחד בזמננו ובעבודתנו:

בשנים האחרונות ניכרת התעוררות חזקה אצל יהודים בכלל, ואצל הנוער היהודי בפרט; התחילו לחפש יהדות. זהו המצב אפילו אצל בני שמונה-עשרה ובני עשרים, ובמדה רבה עוד יותר – אצל בני שלוש- עשרה ומטה. וכן הוא אצל זוגות נשואים צעירים, שיש להם ילדים בני ארבע-חמש – גם אצלם נעשתה התעוררות להעניק לילדיהם יהדות.

וכן מרגישים – בהגיעם סוף-כל-סוף אל האמת – שחפצים ביהדות אמיתית, לא "מדוללת" ("פאַרוואַסערטע"), ללא פשרות. ולכן הולכת ומתגברת הדרישה להעניק לילדים חינוך שמיוסד ובנוי לגמרי על תורתנו, תורת חיים, שהיא המביאה חיים אמיתיים בחיי היום-יום.

וזוהי ההוראה מהסיפור דלעיל: באיזה ענין שיהודים עסוקים – ובודאי עסוקים בענינים טובים וחשובים, אם בענינים של פרנסה ואם בענינים נחוצים שונים – הנה כאשר באים לשאלה אודות ילדי ישראל הבוכים וכמהים לחינוך יהודי, יש לבעי' ולעבודה זו זכות קדימה לפני כל הענינים האחרים שעסוקים בהם.

יש לעשות את המאמצים הגדולים ביותר כדי לאפשר למוסדות – ישיבות וחדרים המחנכים את ילדי ישראל בחינוך היהודי הנכון – שיוכלו לקבל את המספר המקסימלי של ילדים. ולצערנו – המצב עתה הוא שילדים רבים נשארים ברחוב, מאחר שאין לישיבות את האמצעים הנחוצים לפתוח כתות נוספות, או לקבל ראשי-ישיבות נוספים.