206

בלתי מוגה

א. בהפרשיות שקורין בשבועות אלו מדובר אודות "מעשה אבות" שהם מהווים "סימן לבנים"1.

כלומר: אין הכוונה שזהו סימן בעלמא שכל מה שאירע לאבות יארע גם לבנים, אלא ש"מעשה אבות" מהוה נתינת כח לבנים שגם הם יהיו יכולים לילך באותה הדרך.

ובלשון המדרש2: "כבוש את הדרך לפני בניך", היינו, שהאבות סללו את הדרך לכל בנ"י שיוכלו לילך בה.

והפירוש ד"סימן" הוא – בדוגמת סימנים שמציינים על הדרכים שעל ידם יודעים באיזו דרך לילך, ולולי הסימנים לא היו יודעים זאת.

ב. ובהקדמה – שבענין הסימנים שבתורה יש שני סוגים3: (א) סימן בעלמא שעל ידו יודעים לאן שייך הדבר, אבל הסימן אינו שייך להדבר עצמו. (ב) הסימן הוא הסיבה לתכונות הדבר.

ולדוגמא – בסימני טומאה וטהרה של בעלי-חיים:

הסימן שעוף טורף ודורס הוא עוף טמא4 – אינו סימן בעלמא, אלא הוא סיבה, שבגלל היותו טורף ודורס, לכן הוא טמא.

ועד"ז בנוגע לסימני הטהרה, מעלה גרה ומפריס פרסה5 – שסימנים אלו הם סיבה לטהרת בעלי-החיים.

וענינו בעבודת האדם – שהנשמה מצד עצמה אינה שייכת לענינים גשמיים, ורק מצד התלבשותה בגוף ונפש הבהמית – כדי למלא את הכוונה דדירה בתחתונים6 – זקוקה היא לאכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז, וצריכה להעלות את עניני העולם לקדושה. אך כדי להעלות את עניני העולם – יש צורך לילך בסדר העבודה דמעלה גרה ומפריס פרסה:

1) ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.

2) ב"ר שם.

3) בהבא לקמן – ראה תו"מ חט"ז ע' 256. וש"נ.

4) חולין נט, א (במשנה), ובפהמ"ש להרמב"ם. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"א הט"ז.

5) שמיני יא, ג. פ' ראה יד, ו. רמב"ם שם ה"ב.

6) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.