בס"ד. שיחת ש"פ וישלח, ח"י כסלו, ה'תשכ"ג.

231

בלתי מוגה

א. בין התקנות של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שנתפרסמו בין התמימים, אנ"ש ולומדי תורה, והולך ומתפשט בקרב כל ישראל – ישנה התקנה ללמוד בכל יום שיעור תניא כפי שנחלק על ידו, באופן שההתחלה היא בי"ט כסלו, ראש-השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות, והסיום הוא ביום ח"י כסלו, ערב י"ט כסלו1.

ונמצא, שביום זה, שבו מסיימים לימוד ספר התניא, ישנו ענין של שמחה לגמרה של תורה.

ובהקדמה:

אע"פ שהשם "תניא" הוא בעיקר רק על החלק הראשון, "הנקרא בשם ספר של בינונים"2,

ובהדפסת התניא בפעם הראשונה נדפסו רק שני החלקים הראשונים: ספר של בינונים ושער היחוד והאמונה,

וגם לאח"ז, כשהדפיסו את התניא עם אגרת התשובה, שאף היא פותחת בתיבת "תניא" – הרי מצינו בכת"י ישנים שהחלק הראשון נקרא בשם "תניא גדול", ואילו אגה"ת נקראת בשם "תניא קטן"3, שמזה מובן שעיקר השם "תניא" קאי על החלק הראשון,

ובפרט ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע4 שג"ן פרקי התניא הם כנגד ג"ן סדרים דאורייתא, והרי גם השמחה שעושים בשמח"ת לגמרה של תורה היא על תושב"כ דוקא –

אעפ"כ, כיון שלאח"ז ניתוספו לספר התניא גם שאר החלקים, ועד לאגרת הקודש וקונטרס אחרון, שניתוספו ע"י בני המחבר [וביניהם גם אדמו"ר האמצעי, ממלא מקומו של רבנו הזקן, והרי "ממלא מקום" פירושו שממלא את כל המקום, דהיינו שממלא את כל הענינים שהיו מקודם בכל פרטיהם (כמדובר כמ"פ5)], ובפרט לפי מ"ש הרבנים בני

232

המחבר6, שע"י אגה"ק וקו"א אפשר להבין הביאור בלקוטי אמרים – הרי מובן שכולם נכללים בספר התניא.

ועד"ז מובן בנוגע ללימוד כל ספר התניא כפי שנחלק לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהי' ממלא מקום אביו, ולמעלה בקודש עד רבנו הזקן, וכנ"ל שהפירוש ד"ממלא מקום" הוא באופן שישנם כל הענינים שהיו מקודם, ועד שלאמיתו של דבר הכל אחד באחדות פשוטה7, ולכן לא שייך לומר התואר "הקודם" ("דער פריערדיקער"), כי כל הענינים בכל פרטיהם ישנם גם בהוה – כך, שהשמחה לגמרה של תורה בנוגע לספר התניא היא כאשר מסיימים את כל החלקים הנ"ל, ביום ח"י כסלו.

ב. סיום ספר התניא הוא באגרת "הוכח תוכיח את עמיתך", שבה מסיים רבינו הזקן בענין השבת, וז"ל:

"בהיות מודעת זאת לי"ח כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות, וחיצונית מהשבת היא שביתה מעשי' גשמיית .. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת .. וזו היא בחי' זכור. ובחי' שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים"8, ומסיים: "כי זה לעומת זה כו'". ובתיבות אלו מסתיים ספר התניא.

וצריך להבין9:

א) מהי הכוונה בתיבות אלו – "כי זה לעומת זה כו'"?

ב) מדוע מסתיים ספר התניא בתיבות "זה לעומת זה", שלכאורה הם ענין בלתי-רצוי?

ג) למה מוסיף "(זה לעומת זה) כו'", ואינו מביא מהכתוב10 גם תיבת "עשה"?

בשלמא מה שאינו מביא תיבת "האלקים" – הרי זה לפי ששם אלקים מורה על ענין הצמצום שממנו נמשכים הגבורות, ומהם נמשכים דינים כו' (ולכן, אף ששם אלקים הוא שם קדוש, מ"מ מבקשים שמבחי' "אלקים" ישתנה להיות "ברב חסדך"11); אבל לכאורה הי' לו להביא תיבת "עשה"?

233

ובפרט שמזכיר לפנ"ז "שמים וארץ גשמיים" [שלכאורה גם ענין זה אינו מובן, שהרי הי' יכול לומר "שמים וארץ" סתם, ומה נוגע תיבת "גשמיים"], וא"כ, בודאי הי' לו להזכיר גם תיבת "עשה".

ד) גם צריך להבין מ"ש בביאור הענין ד"זכור", ש"פנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת" – שמשמעות הלשון היא שמדובר אודות תלמוד תורה בכלל, ולא רק להתורה שלומד בשבת – דלכאורה אינו מובן: תלמוד תורה – מאן דכר שמי'?! מה שייכותו לענין פנימיות השבת? ולאידך – אם התורה (גם התורה שלומד בחול) שייכת לשבת – מדוע דוקא תורה ולא מצוות?

ג. והביאור בכל זה – בהקדמה:

כשם שכל הענינים שבעולם נמשכים ממקורם בקדושה [וכידוע שבאצילות ישנו שורש כל הנבראים, ולכן מצינו12 שמלכות דאצילות נקראת בשמות של נבראים מסוג הצומח והדומם, כמו מיני פירות ואבנים כו'] – הנה גם ב' הענינים דשבת וחול (קודש וחול) ישנם גם בקדושה: חול שבקודש וקודש שבקודש.

וזהו כללות החילוק בין תורה למצוות:

מצוות – נתלבשו בדברים גשמיים, כמו ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, והיינו, שענין המצוות הוא לברר את הצמר ועור הבהמה, שהי' אפשר להשתמש בהם לענינים אחרים שאינם עניני קדושה, ועד לענינים שהם היפך הקדושה, והבירור שלהם הוא עי"ז שעושים מהם ענין של מצוה, עי"ז שנוטלים טלית של צמר וקושרים בה ציצית (שהרי הציצית עצמם אין בהם מצוה, והמצוה היא רק כשהם קשורים בטלית13, בחי' המקיף), ונוטלים קלף ועושים ממנו תפילין, וקושרים בהם רצועות הנמשכות עד הטבור כו'14. ומצד ההתלבשות בגשמיות שבמצוות, הרי זה נקרא בחי' חול שבקודש.

משא"כ התורה – היא בחי' שבת, שהרי "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר15 הלא כה דברי כאש כו'"16, ואפילו הלומד תורה באופן ד"לא זכה", שעליו ארז"ל17 ש"נעשית לו" ההיפך דסם חיים – הרי זה

234

רק בנוגע אליו, אבל התורה עצמה – אינה מקבלת טומאה, וכמו האש, שגם כשנאחזת בפתילה, נשארת בטבעה לעלות למעלה. ולכן פוסק רבנו הזקן בשו"ע הלכות תלמוד תורה18, שאפילו מי שלומד תורה באופנים היותר תחתונים ד"שלא לשמה", מ"מ, המאור שבה מחזירו למוטב19, כיון שהתורה נשארת במדריגתה ואינה מקבלת טומאה, אפילו אם לא טבל קודם לימודו כו', ובשעת מעשה ה"ה מוסיף חיות בקליפות.

ומזה מובן, שב' הענינים דחול ושבת כפי שהם בקדושה עצמה הם: מצוות ותורה.

ד. והנה, כיון שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, זקוקים הם לעלי'. וזהו ענינו של יום השבת – שבו עולים כל המצוות שנעשו בימות החול.

וכידוע בפירוש תיבת "ויכולו"20, שיש בזה ב' פירושים21: לשון כליון ולשון תענוג22, כי ביום השבת עולים כל הענינים הגשמיים, ולכן מצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי'"23, בבשר שמן ויין ישן24 – אף שבחול לא זו בלבד שאין זו מצוה, אלא אדרבה – ענינים אלו עלולים להורידו כו'25. ואם הדברים אמורים בכל הענינים הגשמיים – הרי עאכו"כ בנוגע למצוות של ימות החול, שבודאי עולות ביום השבת.

וזהו תכלית כל הענינים שבימות החול – שיתעלו ויזדככו ביום השבת. וכמ"ש "כל פעל הוי' למענהו"26, "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"27, דהיינו שתכלית כל הענינים – ועד להענין ד"אף עשיתיו", דקאי על "שלשה שפתחו באף כו'"28 – הוא כדי להעלותם בבחי' "לכבודי", שהוא בחי' מלכות דא"ס כמו שהוא קודם הצמצום29, ולמעלה יותר.

ואדרבה: עליית הבירורים של עניני ימות החול ביום השבת היא למעלה יותר גם מבחי' השבת עצמו, וע"ד הידוע בענין "שרה הוסיפה

235

על המאורות"30. וזהו שלעתיד יאמרו ליצחק דוקא "כי31 אתה אבינו"32, שענינו של יצחק הוא "צחוק עשה לי אלקים"33, בחי' התענוג הנעשה ע"י הבירור דשם אלקים דוקא34.

ה. עפ"ז יש לבאר דברי רבנו הזקן בסיום ספר התניא "ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת":

"פנימית השבת" – קאי על עליית הענינים דימות החול ביום השבת, שהיא למעלה מיום השבת עצמו (כנ"ל), ולכן נקראת "פנימית השבת". ובכדי שתוכל להיות עלי' זו שהיא למעלה מבחי' השבת עצמו – הרי זה (לא ע"י יום השבת סתם, אלא בשבת גופא) ע"י "הכוונה בתפלת השבת" דוקא. ומוסיף לאח"ז "ובת"ת" – כי כללות ענין התורה (גם בימות החול) היא דוגמת שבת, כנ"ל.

אמנם, עליית עניני החול ביום השבת היא באופן שמזדככים מגשמיותם, והיינו, שסרה הגשמיות שבהם, ונשארת רק הרוחניות שבהם, ורוחניות זו עולה ביום השבת. וזהו אומרו "כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים". ולכן אינו מזכיר (בכתוב "זה לעומת זה") תיבת "עשה", כי בשבת אין הענין ד"עשה" (ענין הגשמיות), ונשאר רק רוחניות הענינים.

ו. והנה, בדוגמת מעלת עבודת הבירורים דחול לגבי יום השבת – היא גם מעלת בעלי תשובה, שעבודתם בבחי' אתכפיא, על צדיקים, שעבודתם בבחי' אתהפכא:

מבואר בתניא35 על הפסוק36 "ועשה לי מטעמים" – "מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח", שהם העבודה דאתכפיא והעבודה דאתהפכא.

אך יש מעלה בעבודה דאתכפיא (עבודת התשובה) על העבודה דאתהפכא (עבודת הצדיקים) – שהרי במתן-תורה (שהו"ע עבודת הצדיקים) נאמר "אנכי הוי' אלקיך"37, "אנכי" פעם אחת, וכן בקריעת ים-סוף שהיתה הכנה למ"ת נאמר "זה א-לי ואנוהו"38, "זה" פעם אחת;

236

משא"כ בגאולה העתידה (שתהי' ע"י עבודת התשובה) נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם"39, ב"פ "אנכי", וכן "הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"40, ב"פ "זה"41.

וזהו שסיום ספר התניא הוא "כי זה לעומת זה כו'", שמרמז בזה על שני אופני העבודה – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה: "זה" – עבודת התשובה, הוא "לעומת זה" – עבודת הצדיקים. ונמצא שבעבודת התשובה נאמר ב"פ "זה" – "זה לעומת זה".

וזוהי ג"כ השייכות דשיעור זה לערב י"ט כסלו, ערב ראש-השנה לחסידות – כידוע42 בענין החילוק בין חודש סיון לחודש כסלו, שבחודש סיון, שהוא החודש השלישי מניסן שענינו עבודת הצדיקים, ניתנה בגילוי גליא דתורה, ואילו חודש כסלו, שהוא החודש השלישי מתשרי שענינו עבודת בעלי תשובה, הוא מתן-תורה דפנימיות התורה, ונמצא, שכללות הענין די"ט כסלו הו"ע מעלת התשובה43.

* * *

ז. השיחה בביאור מאמר המגיד ממעזריטש44 בפירוש רש"י45 על הפסוק46 "וישלח יעקב מלאכים", "מלאכים ממש", ששלח לעשו רק את ה"ממש" של המלאכים, אבל הרוחניות נשארה אצלו – שהאפשריות שיש ב"מלאכים ממש" לפעול הבירור דעשו47 היא, כאשר הרוחניות שלהם נשארת דבוקה וקשורה ביעקב; ועד"ז בנוגע לשלוחים ששולחים רבותינו נשיאינו48 להפיץ מעינות החסידות חוצה49, שכדי שה"חוצה" לא

237

יפעול עליו, אלא הוא יהפוך את ה"חוצה", צריכה להיות השליחות באופן שרק ה"ממש" שלהם עסוק בפעולה עם החוצה, אבל הרוחניות שלהם נשארת בהתקשרותה עם המשלח50 – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה51 בלקו"ש ח"י ע' 100 ואילך.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קטנתי מכל החסדים.

* * *

238

ט. כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר אודות המאורע שתפלת יום הש"ק זה לא היתה יכולה להיות באופן של הרחבה (בבית-המדרש הגדול למטה), בגלל שהודיעו שלמטה קר וחשוך52.

והקדים, שכבר אירע כן בעבר, ואז נתפעל מזה כו' – על יסוד תורת הבעש"ט53 שמכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת ה'54,

אבל עתה, כשהדבר חוזר וקורה בפעם השני' – הרי זה ע"ד הסיפור הידוע אודות יהודי פשוט, שואב מים, שבפעם הראשונה ששמע בפרשת השבוע המאורע דמכירת יוסף (שאביו אהב אותו מכל אחיו ועשה לו כתונת פסים, ואחיו קינאו בו וכו', ככל פרטי הסיפור), הצטער מאד ובכה; אבל כשחזרו וקראו זאת בשנה הבאה – אמר, שעכשיו הרי זה אשמתו של יוסף... שכן, לאחרי מה שאירע בשנה שעברה, הי' לו לשמור נפשו ולא לילך עוד הפעם אל אחיו...

ובהמשך לזה דיבר אודות התחלת פרשת וישב שעומדים לקרוא בתפלת מנחה: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", כידוע הפירוש בזה55, שאצל יעקב הי' ענין של התיישבות ("וישב") במקום כזה שיצחק אביו הי' ירא ממנו ("מגורי" מלשון מגור ויראה56),

וקישר זאת עם ענין הפצת תורת החסידות, ע"פ המשל של רבינו הזקן57 משחיקת האבן היקרה שבכתר המלך58.

[מיד אחרי סיום ההתוועדות התפללו תפלת מנחה בבית המדרש הגדול].

______  ______

1) ראה גם תו"מ חל"ב ריש ע' 331.

2) לשון דף השער.

3) ראה בהערות שנדפסו בסוף ס' התניא.

4) קיצורים והערות לספר לקו"א ע' קכג. ולאח"ז באג"ק שלו ח"ד ע' רסה.

5) ראה גם לעיל ע' 179. וש"נ.

6) בהקדמתם לתניא.

7) ראה גם תו"מ חכ"ה ע' 148. וש"נ.

8) ראה גם שיחת י"ט כסלו תשח"י סכ"ג (תו"מ חכ"א ע' 222 ואילך). וש"נ.

9) ראה גם שיחת י"ט כסלו תשט"ז סכ"ד ואילך (תו"מ חט"ו ע' 276 ואילך). התוועדויות תשמ"ב ח"ג ע' 1404 ואילך.

10) קהלת ז, יד.

11) תהלים סט, יד.

12) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ו ח"א ריש ע' קצ, ועל מאמרז"ל ע' שצו (בשם הפרדס). המשך תרס"ו ע' קמא, וסה"מ עת"ר ריש ע' יז (בשם הע"ח). ועוד.

13) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסכ"א. וש"נ.

14) ראה תו"מ סה"מ אלול ע' רסב. וש"נ.

15) ירמי' כג, כט.

16) ברכות כב, א.

17) יומא עב, ב. תענית ז, א. וראה תו"מ ח"ל ס"ע 272. וש"נ.

18) פ"ד ה"ג (ובקו"א סק"א).

19) פתיחתא דאיכ"ר ב. ירושלמי חגיגה פ"א סה"ז.

20) בראשית ב, א.

21) ראה אוה"ת עה"פ (כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, א ואילך).

22) חסר קצת (המו"ל).

23) שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב. וש"נ.

24) ראה רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ז. שו"ע אדה"ז שם ס"ב. תניא פ"ז (יא, ב).

25) ראה תניא שם.

26) משלי טז, ד.

27) ישעי' מג, ז.

28) כ"ה בלקו"ת בלק סט, ד. האזינו עז, ב – ע"פ מדרש אגדה (באָבער) ובמדרש לקח טוב בראשית א, ג. ובב"ר פי"ט, ב: ארבעה.

29) ראה סה"מ אעת"ר ע' עה. המשך תער"ב ע' תתקכד. סה"מ תער"ב ע' סז.

30) ב"ר פנ"ג, ח. וראה אוה"ת בראשית לו, א. ובכ"מ.

31) ישעי' סג, טז.

32) ראה שבת פט, ב.

33) וירא כא, ו.

34) ראה תו"א תולדות יז, ד ואילך. ובכ"מ.

35) פכ"ז (לד, ב).

36) תולדות כז, ד. שם, ז.

37) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

38) בשלח טו, ב.

39) ישעי' נא, יב.

40) שם כה, ט.

41) ראה תו"מ חי"ח ע' 132 ואילך. וש"נ.

42) ראה לעיל ע' 217. וש"נ.

43) ולהעיר גם מהידוע אודות הסיפור שסיפר אדמו"ר האמצעי, שהראו לו בחלומו שעבודתו של רבנו הזקן היא עשיית בעלי תשובה (ראה תו"מ חכ"א ס"ע 322 ואילך. וש"נ).

44) סה"ש תש"ג ע' 155.

45) כידוע שבפרש"י יש גם "יינה של תורה" ("היום יום" כט שבט), סודות התורה, ובנדו"ד – שבפירוש רש"י זה יש הוראה בנוגע לאופן עבודת הבירורים בכל דור, ובפרט בדרא דמשיחא, שצריכים לסיים את הבירורים, ולפעול הגילוי ד"הוי' אחד ושמו אחד" (זכרי' יד, ט).

46) ריש פרשתנו.

47) ובב' קוין: הן בהקו ד"סור מרע" – "מדוע אדום ללבושך גו'" (ישעי' סג, ב), והן בהקו ד"עשה טוב" – "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (פרשתנו לג, יד).

48) שהרי "צדיקים דומים לבוראם" (רות רבה פ"ד, ג), וכשם שהקב"ה שולח שלוחים, שהם המלאכים, שעל ידם נמשכת ההשפעה בעולמות, כמו"כ פועלים רבותינו נשיאינו את העבודה דהפצת המעיינות חוצה ע"י שלוחיהם – "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות לד, ב. וש"נ) – שהם בדוגמת השלוחים ששלח יעקב לברר את עשו, לאהפכא חשוכא לנהורא.

49) החל מהבעש"ט, שחידש דרך עבודה זו בשנת "תבוא עליו ברכה" (ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' רצב), ובאופן שלכל לראש צריכים להשתדל להיטיב את מצבו הגשמי של יהודי, כיון שאהבת ישראל היא כלי לאהבת ה', ויתרה מזו – שהם "כולא חד" (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 3), ויתרה מזו – שאהבת ישראל היא גדולה יותר מאהבת ה', כיון ש"אוהב מה שהאהוב אוהב" ("היום יום" כח ניסן).

50) ובפרטיות יותר:

הן אמת ש"שלוחו של אדם כמותו", מ"מ, מצד הגוף החומרי, אם תהי' ההנהגה ע"פ הגבלות הגוף כו', הרי יתכן שלא זו בלבד שלא יעלה את ה"חוצה", אלא אדרבה – שה"חוצה" יוריד גם אותו, ולכן, בכדי שישלים את שליחותו צריך להיות בבחי' "מלאכים ממש"*.

אמנם, לאחרי כל זה, הנה ככל שיזכך את עצמו, הרי הוא בכל זאת מלובש בגוף...

וכידוע הסיפור (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תנד ואילך. וש"נ) אודות המחזה כו', שאפילו בנוגע לאברהם, הנה מצד הגוף, נאמר בו (לך לך יז, יז) "ויפול גו' ויצחק". ועאכו"כ כשמדובר בבני אדם סתם, שהם למטה הרבה ממדריגת האבות.

ולכן, כדי שלא יהי' בבחי' נפילה ח"ו, אלא אדרבה, שיהפוך את החוצה כו', העצה היא – להיות בהתקשרות עם המשלח, וכאשר מקושרים למעלה, לא נופלים למטה – כהסיפור הידוע אודות הרה"צ ר' מאיר מפּרעמישלאַן (ראה תו"מ – רשימת היומן ע' רסה. וש"נ).

כלומר: אין מקום לטענה שלא רוצים לירד למטה; מוכרחים לירד למטה, אל תחתית ההר, ששם נמצא ה"מקוה טהרה", שהו"ע "וזרקתי עליכם מים טהורים גו'" (יחזקאל לו, כה), ובכדי להגיע אל ה"מקוה טהרה" – מוכרחים לצאת "חוצה" דוקא; אלא שמכיון שהדרך היא חלקלקה – "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) – הרי העצה לזה היא להיות מקושרים למעלה, ואז, לא נופלים למטה.

*
) ולהעיר, שמחד גיסא, גדולה מעלת בנ"י יותר ממעלת המלאכים, שהרי המלאכים כשירדו למטה נפלו ממדריגתם כו', ואילו בנ"י, בהיותם למטה יכולים הם להפוך גשמיות לרוחניות. ולכן מצינו שהמלאכים זקוקים לעבודת בנ"י, כמאמר רז"ל (דב"ר פ"ב, יד) "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה .. הקב"ה אומר להם .. אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה" (וע"ד מארז"ל (ב"מ נט, ב) "נצחוני בני נצחוני"); אבל לאידך גיסא, בהיותם למטה, זקוקים בנ"י לסיוע של המלאכים, שהם מעלים את התפלה והתומ"צ של בנ"י שמלובשים בגשמיות, כמאמר (ראה זהר ח"א כג, א. ח"ב רא, ב) "גפיף להון ומנשק להון". וכמו"כ צריך האדם לזכך את עצמו שלא יהי' שקוע בג' הדברים שבהם דומה למי שלמטה ממנו, אלא בג' הדברים שבהם הוא דומה למלאך (חגיגה טז, א), ועד לבחי' "מלאכים ממש".

51) בשילוב עם שיחת י"ט כסלו תשכ"ה.

52) בגלל קלקול במערכת החשמל (המו"ל).

53) ראה כתר שם טוב בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ט אייר).

54) ראה שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (התוועדות א) תשח"י ס"ז ואילך (תו"מ חכ"א ע' 134 ואילך).

55) ראה סה"ש תש"ד ע' 50. וראה גם תו"מ חכ"ד ע' 301. וש"נ.

56) ראה זח"א קפ, א. וראה גם או"ת להמגיד ר"פ וישב (יז, ב).

57) "התמים" ח"ב ע' מט. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.

58) אולי הכוונה, שאף שזהו ענין שיש להתיירא ממנו, מ"מ, הי' זה אצלו באופן של התיישבות כו' (המו"ל).