בס"ד. שיחת י"ט כסלו, ה'תשכ"ג.

249

בלתי מוגה

א. בנוגע לי"ט כסלו, שהוא יום-טוב של גאולה, שבו יצא רבינו הזקן – בעל התניא והשלחן-ערוך – מ"בית-האסורים" (כפי שנקרא כאן: "פּריזאָן"),

– שחוגגים אותו עתה לא רק אצל חסידים, אלא גם אצל אלו שלעת-עתה הם חסידים נסתרים ("באַהאַלטענע חסידים"), ועדיין צריך לבוא הזמן עד שיבוא בגילוי שגם הם חסידים –

הנה לכל לראש יש לברר מהו ענינו העיקרי של יו"ט זה.

ובמכ"ש וק"ו מכל מאורע שבעולם, שיש בו כל מיני פרטים, חלקים וענינים, עד שלא תמיד ברור מהו העיקר ומהו הטפל ומהו טפל דטפל, ועאכו"כ – במדה גדולה ועמוקה יותר – במאורעות הקשורים עם יהודי כמו רבינו הזקן, שאפילו בימיו, בחיים חיותו בעלמא דין, הי' מנהיג של עשרות אלפי יהודים, ויש סברא שהי' מנהיג של מאות אלפי יהודים (כמובא בספרי דברי הימים ההם1), כך, שהמאסר שלו גרם כו"כ ענינים בלתי-רצויים, וע"י הגאולה שלו נתתקנו כל פרטים אלו – הרי בודאי שלא תמיד יכולים לידע בבירור מהו הענין העיקרי ומהו הענין הטפל.

ומובן, שהמוסמך ביותר להדגיש במה מתבטא עיקר היום-טוב, הוא – רבינו הזקן בעצמו, לא רק בגלל שהוא זה שישב בבית-האסורים ויצא אח"כ לחירות, אלא גם – והוא העיקר – בגלל שהוא ידע והשיג מהותה ותוכנה של הגזירה למטה ולמעלה.

וכמדובר כמ"פ בנוגע לכל מאורע שקורה אצל יהודי למטה – ש"אין אדם (לא רק יהודי, אלא אדם בכלל) נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה" (כלשון הגמרא2), היינו, שהיתה גזירה למעלה, בשמים, שכך יארע לו, ועאכו"כ בנוגע למאורע שקורה למנהיג ונשיא בישראל.

ובנדו"ד: אם ענין המאסר הי' בגלל שהיתה גזירה מלמעלה, הרי

250

מובן, שהגאולה היתה עי"ז שלמעלה שינו וביטלו את הגזירה הקודמת, ופסקו שצריכה להיות הגאולה3.

ולכן, כדי שאנו למטה נדע במה מתבטא היום-טוב של י"ט כסלו – צריכים לשמוע זאת ממי שיודע במה התבטאה הגזירה למעלה ובמה התבטאה הגאולה למעלה. ומובן, שמי שיכול לספר על זה, הוא, בעל השמחה והגאולה בעצמו, רבינו הזקן.

אי לזאת, יש לחפש פתרון הענין – במה מתבטא עיקר ענין הגאולה – בהכתבים של רבינו הזקן בעצמו: בהמכתב, אגרת-הקודש, של רבינו הזקן שכתב בצאתו מן המאסר, כדלקמן.

ב. ובהקדמה – שבהמכתב גופא, שיש בו כו"כ ענינים, כפל לשון ומליצות (ובודאי שאצל רבינו הזקן, גם כפל הלשון הוא מדוייק, ולא רק הכפלת אותו ענין בלשון וסדר שונה) – צריכים לידע מהי הנקודה העיקרית.

ויובן זה ממה שמצינו בהחילוק שבין תושבע"פ לתושב"כ:

בתושבע"פ שכל ענין בא בהרחבת הביאור – הרי לא תמיד ניתן "למשש" מהי הסברא העיקרית, ומהי הסברא המשנית שבאה בדרך טפל;

אבל כאשר תושבע"פ מביאה ראי' מתושב"כ, "מנא הני מילי דאמר קרא", הרי כיון שבתושב"כ בא כל ענין בקיצור, תמצית הענין – נקל יותר לברר מהו העיקר, ומהו הענין המישני שבא בתור מסובב ועלול וטפל לזה.

ובנוגע לעניננו:

במכתבו של רבינו הזקן4 שבו מתאר את הפלא והנס הגדול שהי' בגאולה די"ט כסלו, ש"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ" – יש ענינים שהם בבחי' "תורה שבע"פ"; ונוסף לזה, מובא בו גם פסוק מתורה שבכתב – "פדה בשלום נפשי"5, כפי שכותב רבינו הזקן במכתבו6: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי לשלום".

ומזה יש ללמוד שה"נקודה" של גאולת י"ט כסלו מתבטאת בפסוק הנ"ל, ובזה גופא – לא בסיום הפסוק, "כי ברבים היו עמדי", שזהו

251

נתינת טעם על זה ש"פדה בשלום נפשי", אלא בהתחלת הפסוק – "פדה בשלום נפשי".

והיינו, שעיקר הגאולה די"ט כסלו הוא – פדי' (גאולה) של יהודי, "נפשי", ממעמד ומצב בלתי-רצוי, ופדי' – שיכולה להיות בכמה אופנים – "בשלום" דוקא.

כלומר: הנצחון של י"ט כסלו מתבטא בכך שבעצם אין זה "נצחון", אלא ענין של "שלום", שכן, ענין הנצחון שייך כאשר ישנם שני צדדים – לא רק בתחילת הענין, אלא גם בשעת הנצחון – שהאחד הוא מנצח, והשני הוא מנוצח; ואילו הענין די"ט כסלו אינו ענין של נצחון, אלא ענין של "בשלום".

ועפ"ז מובן – גם בדרך הטבע – הטעם לכך שמשנה לשנה מתפשטת חגיגת י"ט כסלו גם מחוץ לחוגים שהם חסידים בגלוי (כנ"ל ס"א) – כיון שמלכתחילה התבטאה הנקודה של י"ט כסלו – לא לנצח את אלו שאסרו את רבינו הזקן, אלא לפעול עליהם ולשנותם, שגם הם ירצו לעשות שלום, שאז תהי' זו פדי' אמיתית.

וזהו גם מה שמצינו שלאחרי המכתב הנ"ל שכתב רבינו הזקן (להרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב וכו'7), הנה כעבור ימים אחדים כתב מכתב שני – ד"ה קטנתי שנדפס באגה"ק8 – שסיומו וחותמו ("הכל הולך אחר החיתום"9): "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".

ג. והענין בזה:

ענינה של הגזירה שהיתה למעלה – כדברי רבינו הזקן (שהובאו בארוכה בכמה שיחות ומכתבים של כ"ק מו"ח אדמו"ר) שהי' קטרוג למעלה על פירסום סודות התורה באופן שיהיו מובנים בשכל, כך, שיוכלו להבין זאת גם אלו שמצד מעמדם ומצבם בלימוד התורה וקיום המצוות אינם ראויים עדיין ללמוד ולהשיג רזי תורה.

ובהקדמה – שרבינו הזקן קבע סדר זה בהוספה אפילו על המגיד והבעש"ט, שלא זו בלבד שילמדו סודות התורה באופן של "נקודה" בלבד, אלא באופן שיבינו זאת בהבנה והשגה10, ע"ד שמבינים ענין בגליא

252

דתורה, וכפי שרבינו נשיאנו מבאר בארוכה בקונטרס לימוד החסידות11, שהלימוד יכול וצריך ומוכרח להיות באופן שיהי' מובן בשכל דוקא.

וכאשר מדובר אודות לימוד מצד השכל, הרי עתה, בזמן הגלות אין זה קשור עם יראת-שמים דוקא, כך, שיכול להיות מישהו שביראת- שמים חסר לו עדיין, ואעפ"כ, מצד השכל, כיון שיש לו שכל עמוק, ביכלתו להבין סודות התורה, אם רק מגלים אותם בלבוש של שכל.

ובגלל זה הי' קטרוג על רבינו הזקן, ונגזרה גזירה שצריכים לאסרו בכלא – כדי למנוע ח"ו את ההתפשטות של זה שרוצה להפיץ רזין דאורייתא באופן של הבנה והשגה בשכל:

עונשי התורה אינם באופן שמקשרים סתם איזה ענין בלתי-רצוי ("סתם אַזוי צוגעטשעפּעט"), אלא באופן של "מדה כנגד מדה"12.

ולכן, כיון שהטענה היתה שעדיין מוקדם מדי לגלות רזי תורה ברחוב, התבטא העונש על מי שרוצה לגלות אותם, בכך, שיטלו ממנו את האפשריות לגלות אותם ברחוב, עי"ז שיושיבוהו בבית-האסורים, שכן, הישיבה בבית-האסורים אינה פוגעת באברים הגשמיים, וגם לא באברים הרוחניים, אבל מתבטלת הבעלות ("מ'ווערט אויס בעה"ב") על חופש התנועה שיוכל לצאת לרחוב כו'13.

ונמצא שענין זה הוא באופן של "מדה כנגד מדה":

כל זמן שלא פעלו ("מ'האָט נאָך ניט דורכגעבראָכן") למעלה שצריכים ליתן רזי תורה לכל בנ"י באופן של הבנה והשגה – הי' העונש על כך שרוצים לעשות זאת קודם הזמן, שלא תהי' אפשרות לענין של הפצה חוצה.

אבל כאשר למעלה ראו את המס"נ של בנ"י – בראשותו של רבינו הזקן, ראש ונשיא ישראל, שנשמתו כוללת את כל נשמות בנ"י, כמבואר בתניא14 בארוכה – שמסר נפשו לגלות רזי תורה באופן של הבנה והשגה מבלי הבט על הקטרוג למעלה, הנה מס"נ זו גופא פעלה ("דורכגעבראָכן") והוכיחה שכל בנ"י ראויים ומוכנים כבר לקבל רזי תורה בהבנה והשגה.

ובזה מתורצת הקושיא – דלכאורה, ממה-נפשך: אם בתחילה

253

היתה גזירה שלא להפיץ רזי תורה בהבנה והשגה, מדוע ביטלו אח"כ את הגזירה ואמרו שיכולים להפיץ רזי תורה בהבנה והשגה?! – אלא ענין זה נפעל ע"י ענין המס"נ, שכן, מס"נ של יהודי, ובפרט של נשיא בישראל, בכחה להבקיע ולפעול שיקרע הגזר-דין שלמעלה, ועי"ז נעשה סלילת-דרך להתגלות רזי תורה באופן של הבנה והשגה לכל בנ"י, והיינו, לפי ש"כל ישראל חברים"15, קומה אחת שלימה16, ולכן, כאשר יש תוספת חיות ומס"נ בגלוי אצל יהודי, באבר אחד של הקומה שלימה, הרי זה פועל שינוי בכל שאר האברים, בכל בנ"י.

זוהי איפוא הנקודה של י"ט כסלו: הקטרוג למעלה מצד הטענה שאין ראוי להפיץ רזי תורה בחוץ, שמזה נמשך גם למטה כל השתלשלות ענין המאסר, כמבואר בארוכה בסיפורי המאסר של רבינו הזקן; ופעולת רבינו הזקן למעלה שסודות התורה, רזי תורה, יתגלו לכל בנ"י באופן של הבנה והשגה, ועי"ז נפעלה ההכשרה אצל כל בנ"י שיוכלו לקבל זאת, וכך נתקרבו כל בנ"י לכללות ענין החסידות – רזין דאורייתא באופן של הבנה והשגה.

ד. וזהו מ"ש רבינו הזקן בביאור נקודת גאולתו בי"ט כסלו, שזוהי "גאולתנו ופדות נפשנו"17 – "פדה בשלום נפשי":

"נפשי" – גם מלשון רצון, כמו "אין נפשי אל העם הזה"18 – הרצון האמיתי, החיות והלהט ("דער קאָך") של רבינו הזקן, שעל זה מסר את נפשו, הוא – להמשיך ולגלות רזין דאורייתא באופן של הבנה והשגה לכל אחד מישראל, עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

אלא, שענין זה יכול להיות בכמה אופנים – בעל-כרחו או מרצונו הטוב;

והפעולה די"ט כסלו היא – "פדה בשלום נפשי", היינו, שפדיית נפשו של רבינו הזקן – מילוי רצונו – תהי' "בשלום", כך, שמיום ליום ומשנה לשנה הולך ונתפשט לימוד החסידות, לימוד המביא לידי מעשה, בחוגים גדולים ורחבים יותר, עד ל"חוצה" ממש.

ונמצא, שי"ט כסלו הוא חג הגאולה לא רק עבור חוג מסויים, חלק

254

מבנ"י, אלא זהו חג הגאולה עבור כל בנ"י – כפי שמעיד רבינו הזקן: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי לשלום", היינו, שהגאולה (פדי') שלו היתה באופן של שלום, כך, שכל בנ"י מתאחדים ב"נפשי", רצונו של בעל הגאולה, להביא את סודות התורה לכל אחד ואחד מישראל,

כולל גם נשים – ע"פ מ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה סוף פרק ראשון, שאע"פ ש"אשה אינה במצות תלמוד תורה .. מ"מ גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן", וכיון שהחיוב דאמונת ה', אהבת ה', יראת ה' ויחוד ה' הוא אצל אנשים ונשים בשוה, ו"היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם כו'" בגדלות ה' (כמ"ש הרמב"ם19), הרי מובן, שלימוד הענינים שנתבארו בתורת החסידות הוא בשוה אצל אנשים ונשים20.

ה. ומזה באים גם לסיום הפסוק – "כי ברבים היו עמדי":

פסוק זה אמר דוד המלך בעת מלחמתו עם אבשלום. והרי רצונו של דוד הי' – לא לנצח את אבשלום, אלא שגם אבשלום יחזור אליו להיות עמו, וכפי שמצינו שאח"כ העלה אותו דוד ממעמדו ומצבו ועד שהביאו לתכליתו, כדאיתא בגמרא21 "הני תמניא בני למה, שבעה, דאסקי' משבעה מדורי גיהנם, ואידך .. דאייתי' לעלמא דאתי".

ועל זה אמר דוד "כי ברבים היו עמדי", כמבואר בירושלמי22 שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד.

וזהו אמיתית ענין "פדה בשלום נפשי": מבלי הבט על המעמד ומצב הגלוי, אם כבר אוחזים בכך או עדיין לא, הנה בפנימיות הנפש מתפללים אנשי אבשלום על דוד שיקויים אצלו "פדה בשלום נפשי", ועוד לפני שמתגלה סיום הפסוק ("כי ברבים היו עמדי"), נעשית כבר הגאולה באופן ד"פדה בשלום נפשי", עוד לפני שרואים בגלוי מה נעשה אצל אנשי אבשלום בלבם פנימה.

ו. וזהו גם הלימוד עבורנו, עד לדורנו זה:

צריכים לדעת שבנ"י אינם מחולקים לשני חלקים, חסידים ומנגדים; זהו רק פיתוי של היצה"ר, מפני שמתיירא שיהי' שלום בישראל

255

בגלוי, כיון שאז יבוא משיח, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"23, ושוב לא יהי' לו מה לעשות...

אבל האמת לאמיתו, "מדת אמת ליעקב"8, היא – שכל יהודי רוצה לקיים רצון הבורא (כדברי הרמב"ם בהלכות גירושין24), לבוא לאהבתו ויראתו, ובמילא רצונו להתבונן בגדולתו, בהתבוננות מתוך הבנה והשגה, כדי שתומשך באהבה ויראה בגלוי, וא"כ, האמת היא, שעכשיו אין כאלו שהם מנגדים;

החילוק הוא רק בין אלו שכבר יודעים בגלוי הענין ד"פדה בשלום נפשי", ובין אלו שלעת-עתה אינם רואים זאת בגלוי, אלא רק מתפללים בלבם.

ובנוגע לפועל – כציווי בעל הגאולה לדורותיו אחריו – "לבלתי רום לבבם מאחיהם ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו"8, וכפי שמביא רבינו בשיחה25: אפילו לא שריקה ("אַ פייף") של קדושה,

אלא להביא בדרכי נועם ודרכי שלום את לימוד תורת בעל הגאולה – הבנה והשגה בסודות התורה – לכל בנ"י, עד שיגיע "חוצה",

ועי"ז – קא אתי מר, דא מלכא משיחא, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

ז. ע"פ האמור לעיל, יש לבאר גם דרשת חז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי" – שהובאה ברובא דרובא של מאמרי חסידות ד"ה פדה בשלום שנאמרו בי"ט כסלו (אע"פ שיש כו"כ דרשות חז"ל על פסוק זה) – "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"26 (כמבואר בפרש"י ובמהרש"א פרטי הענינים בזה), דלכאורה צריך להבין:

א) סדר היום של יהודי הוא27 – שלכל לראש הולך לבית-הכנסת ומתפלל עם הציבור, ואח"כ הולך "מבית הכנסת לבית המדרש"28 ועוסק בתורה, ואח"כ "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"29, שאז ישנו גם הענין דגמילות חסדים. וא"כ, מדוע במארז"ל זה הסדר הוא "כל העוסק בתורה

256

ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ולא כסדר היום: המתפלל עם הציבור ועוסק בתורה ובגמילות חסדים?

ב) מהו החידוש בהענין ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", שעל זה יש צורך בהבטחה, ש"מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":

לימוד התורה (העוסק בתורה) – הרי זה מצות עשה מן התורה, כמ"ש30 "ודברת בם", בדברי תורה "ולא בדברים בטלים"31, וכפי שמאריך רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה32 שכל אחד מישראל "חייב לקבוע לו עתים לת"ת ביום ובלילה כפי כחו ויכלתו";

גמילות חסדים – הרי איתא בגמרא במסכת סוכה33 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והרי "שקולה צדקה כנגד כל המצוות"34;

וכן תפלה (המתפלל עם הציבור) – הרי היא מצות עשה, אם מן התורה או מדרבנן, אבל בכל אופן הרי זו מצות עשה35.

וא"כ, מהו הצורך לחפש עצה כדי לפעול שיהי' העסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, עי"ז שמבטיחים שיש בזה סגולה מיוחדת – "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"?!

ועכצ"ל, שהכוונה כאן לענין עמוק יותר ב"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" – שלכן נאמרו בסדר שונה מכמו שהם בסדר היום – שכדי לפעול זאת, יש צורך בשכר נוסף.

ח. והביאור בזה:

לימוד התורה – העוסק בתורה – יכול להיות בשני אופנים: (א) לימוד למיגרס, ללא עמקות – שיכול להיות "ברוב עם", (ב) לימוד באופן של העמקה להבין ולהשיג את השכל בעומק יותר – שבדרך כלל הרי המעמד ומצב של "ברוב עם" מפריע להגיע להבנה והשגה בעומק יותר, ומוטב ללמוד בפני עצמו, או עכ"פ "זוגות זוגות", כפי שמצינו בנוגע לסנהדרין בשעה שהיו צריכים לעיין בעומק הדין "כל הלילה" כדי ש"למחרת" יוכלו לפסוק בדיני נפשות36.

257

ומה שאמרו רז"ל37 ש"התורה נקנית .. בדיבוק חברים, בפלפול התלמידים" – הרי זה או לאחרי שכבר התעמק בהענין לעצמו כפי יכלתו, או על מנת שלאחרי הלימוד בדיבוק חברים ופלפול התלמידים יוכל להתעמק בהשכל לעצמו עד שיגיע לתכליתו (כמבואר בארוכה בחסידות38 ובכמה ספרים).

ולאחרי שהאדם מגיע אל עומק השכל ע"י יגיעת עצמו – שהרי אין דרך אחרת, כמארז"ל39 "לא יגעת ומצאת אל תאמין" – הרי בטבע האדם, שכאשר מתייגע על ענין מסויים, לאו דוקא שירצה למסור לחבריו ולתלמידיו ולסביבתו כל מה שהשיג ע"י יגיעתו.

וזהו שמצינו בגמרא במסכת נדרים40, בנוגע לפלפולא דאורייתא, שניתן למשה, ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב41 אומר טוב עין הוא יבורך וגו'" – דכיון שענין הפלפול בא ע"י יגיעה דוקא, הרי אינו מחוייב למסור כל מה שהשיג ע"י יגיעתו אפילו לתלמיד קטן; בשביל זה צריכים להיות "טוב עין".

ועד"ז בנוגע לגמילות חסדים:

בטעם מעלת הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות", מבואר בתניא42 שזהו לפי ש"אין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה .. שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו ("כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן כו'"43), וכשנותנן לצדקה, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'".

ומוסיף: "וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ, הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'".

[ולכן, בדין ש"האשה נקנית .. בפרוטה ובשוה פרוטה"44, אין נפק"מ בנוגע להאיש המקדש, אם הוא יושב-בטל שקיבל את הפרוטה בתורת מתנה, או שהתייגע על הפרוטה, וכמו"כ אין נפק"מ בנוגע לאשה המתקדשת, אם היא במצב שצריכה להתייגע על פרוטה, או שיכולה

258

להשיגה בנקל; – כיון שזוהי פרוטה שבה "יכול לקנות חיי נפשו", הרי היא מקודשת].

ובכן: כאשר יהודי מתייגע ופועל על עצמו לעסוק בגמילות חסדים, עד שהתורה מעידה עליו שהוא "עוסק .. בגמילות חסדים" – יכול לטעון: די בכך שהתייגע ביותר ליתן חיי נפשו לאדם שאינו חייב לו מאומה, ואינו צריך לשתף אחרים בכך.

ט. ועל זה אומרת הגמרא שצריך להיות "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור":

המדובר כאן הוא – לא אודות סדר היום (שכן, סדר היום מתחיל בתפלה, ואח"כ תורה, ואח"כ גמילות חסדים) אלא אודות אופן העבודה בכללות סדר היום – שההתעסקות בתורה ובגמ"ח צריכה להיות באופן ד"מתפלל עם הציבור", היינו, שמשתף את הציבור כולו בהעסק שלו בתורה ובגמ"ח.

כלומר:

לאחרי שיהודי מתייגע בלימוד התורה ובגמילות חסדים, ובאופן ד"העוסק בתורה ובגמ"ח", דהיינו, באותו אופן שעוסק בעניני מסחר, "שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחי' נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא ("עד מיצוי הנפש"45) כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן" (כמ"ש באגה"ק43), ובאופן כזה מתייגע בלימוד התורה, וכמו"כ בגמילות חסדים, שנותן לא רק עניני מותרות, אלא משקיע את כל רכושו בגמ"ח (כמו במסחר),

אזי צריך ליקח התורה והגמ"ח שלו, ובהם ועל ידם – "להתפלל עם הציבור" ("מיט וואָס דאַוונט ער? – מיטן עסק בתורה ובגמ"ח"), היינו, להעלות אותם להקב"ה (ע"י ה"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"46), ולגרום נחת-רוח למעלה (שזהו ענין התפלה) – עי"ז שעבודתו אינה "ביחידות", אלא דוקא "עם הציבור", היינו, שמשתף בעבודתו עוד תשעה יהודים (כך שהעבודה היא בעשרה מישראל, שנקראים "עדה"47, שזה כולל את כל בנ"י), שגם להם יהי' חלק שוה בהעסק שלו בתורה ובגמ"ח.

י. וכאשר העסק בתורה ובגמ"ח הוא באופן ד"מתפלל עם הציבור"

259

(שמשתף בהם את הציבור), אזי "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – שזהו שכר שאינו באופן של סגולה ("גלאַט צוגעטשעפּעט"), אלא "מדה כנגד מדה":

איתא בגמרא במסכת יומא48: "מקדש ראשון .. חרב מפני .. שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים .. אבל מקדש שני .. מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות כו'".

ובהמשך דברי הגמרא: "ראשונים שנתגלה עוונם (לא היו מכסין פשעיהם) – נתגלה קצם (לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם49), אחרונים שלא נתגלה עוונם (רשעים היו בסתר (שהי' להם שנאת חנם בלב, ולפנים כאילו אוהבים כו'50)) – לא נתגלה קיצם", שהרי כבר עברו יותר מאלף ותשע מאות שנה ועדיין נמצאים בגלות!

וכיון שהדבר המונע ומעכב את הגאולה הוא הענין דשנאת חנם, הרי מובן, שהדבר שמבטל את הגלות, ופועל "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", הוא ההיפך דשנאת חנם – אהבת חנם.

מהו הענין דאהבת חנם – הרי תמיד ישנו הציווי51 "ואהבת לרעך כמוך"?!

הרי זה ע"ד המוזכר לעיל (ס"ח) בנוגע לפלפולא דאורייתא, שניתן למשה, ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל":

כיון שנתינת התורה ע"י הקב"ה היתה חלוקה באופן שפלפולא דאורייתא ניתן רק למשה, ואילו לכל בנ"י ניתנה כל שאר התורה – הרי מצד "ואהבת לרעך כמוך" לא הי' משה רבינו מחוייב ליתן לבנ"י פלפולא דאורייתא שניתן לו בלבד; ורק מצד התכונה והעבודה המיוחדת של "טוב עין", נתנה לישראל.

וזהו הענין של אהבת חנם – שגם מה שיהודי משיג ע"י יגיעה בעבודתו, הרי הוא משתף בזה יהודים נוספים, כאמור, שהעבודה ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים" היא באופן ש"מתפלל עם הציבור", והיינו, שתפלתו היא עם העסק בתורה ובגמ"ח, לשתף בזה את הציבור כולו.

260

וע"י העבודה באופן של אהבת חנם, מתבטל ענין הגלות שבא מצד שנאת חנם ("מדה כנגד מדה") – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

יא. וזוהי גם השייכות לי"ט כסלו – כיון שבאופן כזה היתה עבודתו של רבינו הזקן:

"העוסק בתורה" – הי' אצל רבינו הזקן באופן ד"המקיים את התורה מעוני"52, וכידוע הסיפור53 שבהיותו אצל המגיד ממעזריטש (שי"ט כסלו הוא יום ההילולא שלו), הי' במצב של עניות ודחקות איומה, עד כדי כך, שהיתה לו רק כתונת (חולצה) אחת, וכאשר הוצרך לכבסה (בעצמו, כיון שלא הי' לו מעות לכבסה ע"י אחרים – אפילו סכום פעוט שהי' דרוש אז עבור כביסה (כפי שנקרא כאן: "לאָנדרי")), הי' הולך אל הנהר לכבסה, וכדי שיוכל לנצל את הזמן לעסוק בתורה, הנה בשעת מעשה הי' יושב בתוך הנהר מכוסה במים, כיון שלא הי' לו בגד אחר לכסות את עצמו!

ובאופן כזה זכה לקבל תורתו מרבו – עד כמה שהי' צריך לקבל מרבו.

ועד"ז בנוגע להעסק בגמילות חסדים – כפי שמביא רבינו נשיאנו54 מאמר הצ"צ אודות המס"נ של רבינו הזקן לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות באלקות, כדי לעשות טובה ליהודי אפילו בגשמיות.

וכידוע הסיפור55 שרבינו הזקן הפסיק פעם בתפלת יוהכ"פ, והלך לקצה העיירה לבית אשה יולדת שאף א' לא הי' שם להשגיח ולעזור לה להכין דבר מאכל (להיותה במעמד ומצב שהי' מותר לה לאכול ביוהכ"פ), ובשביל זה הפסיק רבינו הזקן באמצע תפלתו, לא רק ביום רגיל בשנה, אלא ביום הכיפורים, כדי לעשות טובה בגשמיות לאשה בישראל – שזהו אמיתית הענין ד"העוסק .. בגמילות חסדים".

וכל זה הי' אצלו באופן ד"טוב עין הוא יבורך כי נתן גו'" – שלא השאיר זאת לעצמו בלבד, ומזה יומשך בדרך ממילא ובדרך מקיף לתלמידיו ולההולכים בעקבותיו, אלא נתן זאת באופן של פנימיות, שיגיע לתלמידיו ותלמידי תלמידיו, לההולכים בעקבותיו, ולכל אחד ואחת מישראל עד סוף כל הדורות, ועד שיגיע גם "חוצה".

261

וזהו הטעם שברובא דרובא של מאמרי י"ט כסלו הובאה דרשת חז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי", "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור וכו'" – כיון שבזה מתבטא ענינו של י"ט כסלו.

יב. וכאשר נזכרים בסיפורים אודות קדושי עליון, נשיאי ישראל – הרי זה ע"ד "הימים האלה נזכרים ונעשים"56, שהכוונה בזה היא כדי שיהיו "נעשים", שכל אחד מאתנו ילמד מזה בנוגע לענינו:

כל אחד מישראל, כל מה שמשיג ע"י עבודתו ויגיעתו – אין לו להסתכל על זה כדבר המיועד אליו בלבד, כך, שיכול "להתפלל" להקב"ה ביחידות, אלא עליו להיות "מתפלל עם הציבור" דוקא,

וכדאיתא בקהלת יעקב57 (לבעל מחבר ספר מלוא הרועים) ש"צבור" ר"ת צדיקים בינונים ורשעים, והיינו, שהוא"ו מחבר את ג' האותיות (ג' סוגים הנ"ל) שלא יהיו אותיות נפרדות, אלא תיבה אחת – "צבור",

וב"צבור" זה – לא רק בהסוג דצדיקים ובינונים, אלא גם בהסוג שנרמז באות ר' – הרי הוא ממשיך את התורה והגמ"ח שהשיג ע"י עבודתו באופן ד"העוסק".

וזוהי ההכנה למעמד ומצב ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – תחילה "כאילו פדאני" (בכ"ף הדמיון), כיון שפועל גאולה פרטית של יהודי זה שכבר הגיע לזה, ואח"כ נמשכת ההשפעה על אלו שנמצאים בסמיכות אליו וגם בריחוק ממנו, ועד שההשפעה מגעת לרוב בנ"י, ועי"ז נעשה לא רק "כאילו פדאני", אלא "פדאני" בפועל – בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יג. אע"פ שתכלית הענין ד"פדה בשלום נפשי" הוא שלא יהי' באופן של נצחון, שאז ישנו "מנצח" ו"מנוצח", אלא באופן של שלום (כנ"ל ס"ב) – הרי ענין ה"שלום" גופא מוכיח שישנם כאן שני ענינים שהם הפכיים זמ"ז:

כאשר ישנם שני דברים שהם בקירוב זה לזה, אזי לא שייך לומר שעושים שלום ביניהם; וגם כאשר ישנם שני דברים שהם בריחוק זה מזה, אבל אינם הפכיים זמ"ז – אזי שייך לומר על זה הלשון קירוב, אבל לא הלשון שלום; ורק בשני דברים הפכיים שייך הלשון "שלום".

262

וכתורת המגיד58 בפירוש מאמר המדרש59 על הפסוק60 "עושה שלום במרומיו", "מיכאל שר של שלג (מים61) וגבריאל שר של אש, ואין מכבים זה את זה", כיון שהקב"ה "עושה שלום במרומיו", וכפי שמביא גם רבינו הזקן באגה"ק62 – שבזה מודגש שענין השלום שייך בדברים הפכיים, כמו שלג ואש או מים ואש.

ומזה מובן, שכן הוא גם בענין ד"פדה בשלום נפשי", שלפני שפועלים ענין השלום, הרי הם דברים הפכיים.

יד. ויובן הביאור בזה – דלכאורה איך שייך שיהי' ענין כזה (דברים הפכיים שצריך לעשות שלום ביניהם) אצל איש ישראל – ממה שמצינו כן למעלה, ומזה מובן גם בנוגע לבנ"י – "עמך כולם צדיקים"63, ו"צדיקים דומים לבוראם"64:

בנוגע למלאכים – הרי מיכאל הוא מלאך של מים ושלג, וגבריאל הוא מלאך של אש, שהם הפכיים זמ"ז, כנ"ל.

ולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם במורה נבוכים65 ש"מלאך" קאי גם על כחות הטבע, והרי גם בכחות הטבע ישנם כוחות הפכיים, ובכללות: הכחות שמביאים לידי חיבור ודיבוק ענינים שונים – נקראים בשם "מים", והכחות שמפרידים ענינים – נקראים בשם "אש", גבורה וצמצום.

וכמו"כ יש אצל בנ"י ב' אופני עבודה: העבודה ד"סור מרע" – לברוח מכל דבר שאינו טוב, שזהו כללות הענין דמצוות לא-תעשה; והעבודה ד"עשה טוב" – לרדוף לעשות כל מה שצריך לעשות, שזהו כללות הענין דמצות עשה.

והרי כל בנ"י חייבים בשני הקוין ד"סור מרע ועשה טוב", הן במצוות עשה והן במצוות לא-תעשה, אלא, שישנו הענין ד"מצוה דהוי זהיר בה טפי"66: יש כאלו שמצד תכונות נפשם יש להם חיות ולהט יותר בענין דעשיית טוב, ויש כאלו שמצד תכונות נפשם יש להם חיות ולהט יותר בענין דסור מרע, שמירת הלא-תעשה.

ולדוגמא: יש אנשים שמטבעם הם שמחים, והם להוטים יותר אחר

263

"עשה טוב"; ויש אנשים שיש להם טבע של מרה-שחורה, והם להוטים יותר אחר "סור מרע".

ומזה נמשך גם בפשטות בנוגע לחיפוש משרה – שפלוני מחפש משרה של "גבאי-צדקה", לחלק צדקה לעניים או גמילות-חסדים גם לעשירים, ופלוני מחפש משרה של "שוטר ב"ד", למלא את הפס"ד של ב"ד ליתן מלקות, או שאר העונשים שפוסק ב"ד בישראל ע"פ תורה; והרי החיוב לדון בדיני עונשין הוא גם ענין בתורה, כמו ענין הצדקה, ואעפ"כ, יש כאלו שמצד תכונות נפשם חפצים הם ב"עשה טוב" ולהקל, ויש כאלו שמצד תכונות נפשם חפצים הם ב"סור מרע" ולהחמיר. – שניהם מקיימים את כל המצוות, אלא החילוק הוא במה הוא עיקר החיות שלהם, ואצל כל אחד הרי זה בגלל רצונו לקיים המצוה שבדבר.

וזהו גם החילוק בין שני הדרכים לבוא להכרה בגדלות השם ושפלות האדם – לימוד המוסר ולימוד החסידות67:

הסדר דלימוד המוסר הוא בענין ד"סור מרע" – כיצד להזהר ולהשמר ממדות בלתי-רצויות והנהגות בלתי-רצויות, ואח"כ גם בנוגע למדות טובות שצריך לדבוק בהם, אבל עיקר ההתעניינות, החיות והלהט הוא – כיצד להזהיר ולשמור יהודי ממדה בלתי-רצוי',

ואכן, "הוכח תוכיח את עמיתך"68 – וכפי שמביא אדמו"ר הזקן בסוף אגה"ק69: "אפילו מאה פעמים"70 – הרי זו מצות עשה מן התורה;

אבל, יש כאלו שעיקר החיות והלהט שלהם הוא בדברי רבינו הזקן בפרק "לב" בתניא בנוגע לקיום מצות אהבת ישראל, ובאופן שגם אם לא יצליח כו', "לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים" – שזוהי מצות עשה: "ואהבת לרעך כמוך", כמו "הוכח תוכיח את עמיתך".

טו. וכיון שב' ענינים הנ"ל, אף ששניהם בקדושה, הרי הם הפכיים זמ"ז – צריך לעשות שלום ביניהם, כשם שהקב"ה "עושה שלום במרומיו", בין מלאך של מים ושלג למלאך של אש, גבורה ודין.

ואופן עשיית השלום ביניהם הוא – ע"י קו האמצעי שהוא נוטה לקו הימין (כלשון הזהר71), היינו, שגוברת ומכרעת הנטי' שעיקר החיות והלהט יהי' ב"עשה טוב", להקל ולהטיב,

264

שאז – כלשון התניא – "לא הפסיד": כאשר עוסק ב"הוכח תוכיח", הנה אם יש בזה ענין בלתי-רצוי, נמצא, שגרם עינוי ליהודי ("געמאַטערט אַ אידן"); אבל כאשר עוסק ב"ואהבת לרעך כמוך", הרי גם אם לא יצליח למלא את תכלית הכוונה בזה, "לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים".

ועפ"ז מובן הענין ד"פדה בשלום נפשי" – ענין של שלום, ושלום בין שני הפכים, וכאמור, שזהו ע"י קו האמצעי, שנוטה כלפי חסד, ועי"ז נעשה ענין של שלום, שהוא "כלי מחזיק ברכה"72 – ברכתו של הקב"ה, שהיא המשכת הענין ד"עשה טוב".

והיינו, שענין השלום הוא באופן שהלכה כבית הלל: אע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"73, ואכן יש ענינים שבהם הלכה כבית שמאי74, מ"מ, ברובא דרובא נפסקת ההלכה כבית הלל – להקל ולהתיר, וכהביאור75 בלשון "היתר", "שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'", אלא יכולים להעלותו לקדושה – בבחינת "מתפלל עם הציבור" (כולל גם האות ר' ד"צבור", כנ"ל סי"ב).

טז. וזהו גם נקודת הלימוד מי"ט כסלו:

הן אמת שלפני זה הי' אופן ומצב של שני הפכים שלא התאחדו ביניהם – פעל י"ט כסלו שיהי' שלום בין מלאך של מים ומלאך של אש, ע"י קו האמצעי שנוטה כלפי חסד.

וזהו גם מה שבגאולה העתידה נאמר76 "ברחמים גדולים אקבצך" – שגם ענין הרחמים הוא בקו האמצעי, והרי הגאולה העתידה תהי' באופן שלא זו בלבד ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"23; ענין זה יהי' באופן של עראי, ואילו מה שישאר בקביעות הוא – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"77, כמבואר בארוכה באגה"ק78 שלעתיד לבוא תהי' העבודה באופן של עלי' "מחיל אל חיל"79 בקדושה גופא.

ובאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה לזה בימי הגלות – שעיקר ההשתדלות היא בהענין ד"עשה טוב", ואילו הענין ד"הוכח תוכיח" אינו אלא במקום ההכרח כו'.

265

וכאמור, שההלכה היא כבית הלל, "שנוחין ועלובין היו"73, ובהתאם לכך צריכה להיות ההנהגה כמ"ש באגה"ק ד"ה קטנתי8: "לבלתי רום לבבם מאחיהם .. רק להשפיל רוחם .. בנמיכת רוח כו'".

ועי"ז נעשה "הליכות עולם לו"80 – שממשיכים את הקב"ה בעולם, שיהי' ניכר שזהו עולם ש"בעל-הבית" שלו הוא הקב"ה – "מלך שהשלום שלו"81, והוא ממשיך בעולם שלום ושלימות, להתברך בכל המצטרך, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"82.

* * *

יז. כאשר צריכים לפעול שלום ("פדה בשלום נפשי") בין דברים שמצד טבעם הם הפכיים, הרי רואים בפועל, שככל שמקדימים לפעול בזה, אזי הפעולה היא בנקל יותר.

וכמובן גם מהמאמר "הרגל נעשה טבע"83, שכן, ככל שמתרגלים יותר בסדר-חיים מסויים ובהנהגה מסויימת, קשה יותר לפעול שינוי בעצמו, ועאכו"כ להעתיק את עצמו להנהגה הפכית.

ולכן, ביותר וביותר צריכה להיות ההשתדלות בזה בנוגע לתלמידים ומחונכים ומושפעים, שצריכים להעמיד את עצמם ולקבוע את דרכם בחיים, שלכן, החינוך שיעניקו להם יהי' בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו (שיפעל ש)גם כי יזקין לא יסור ממנה"84 (כפי שמתחיל רבינו הזקן את החלק השני של ספר התניא, הנקרא בשם חינוך קטן).

ומזה מובן עד כמה גדולה האחריות והתביעה מאלו שעוסקים בחינוך – שצריך להיות על טהרת הקודש, לא רק בלימודי קודש, אלא גם בלימודי חול, כיון שהלימוד יכול להיות באופן שעי"ז יתוסף אצל הילד הכרה בבורא העולם ובהנהגת העולם בהשגחה פרטית; בקיום הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ושלילת הפכו, "דעלך סני לחברך לא תעביד"85, וכיו"ב – כיון שביכלתם לפעול הענין ד"חנוך לנער גו'" במיעוט יגיעה לגבי מה שדרוש כדי לשנות יהודי בן שמונים שנה.

– גם מי שבמשך שמונים שנה הי' צדוקי, נדרש ממנו להיות צדיק גמור86; אבל אעפ"כ, אין להשוות את העבודה לאחרי שבמשך

266

שמונים שנה הי' צדוקי, רחמנא ליצלן, למעמד ומצב של התחלת החינוך מלכתחילה בדרך של "פדה בשלום נפשי".

ועד"ז בנוגע לתלמידים עצמם:

נוסף על ההשפעה שהתלמידים מקבלים ממוריהם, ישנו גם הענין שהם גם מחנכים את עצמם.

ובפרט במדינת ארצות-הברית, שהילדים הם "בעלי-בתים" על עצמם (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ודי בכך שאינם מעיזים-פנים כנגד הוריהם, ו"כיבוד ההורים" הוא ענין ששומרים במדידה והגבלה... שלא יהי' יתר על המדה ("ניט איבערכאַפּן די מאָס") ח"ו – כפי שהוא ע"פ דין, שהענין דכיבוד אב ואם הוא בממונו של האב, על חשבונו של האב וכו'87.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) דבר זה אסור לספר בארצות-הברית, אבל בלאה"כ כך היא ההנהגה.

ובחינוך זה שהילדים מחנכים את עצמם – עליהם לדרוש מעצמם יותר ממה שיהודי מבוגר ויהודי זקן דורש מעצמו, כיון שאצלם לא קיים הענין ד"הרגל נעשה טבע", ולכן נקל יותר להעמיד את עצמם בדרך הישר והטוב, "ישר יחזו פנימו"88.

וכיון שהם צריכים לדרוש מעצמם יותר, הרי זה גופא ראי' שניתנו להם כחות מרובים יותר שיוכלו להשיג זאת.

יח. וזהו גם א' מעניני י"ט כסלו:

ידוע שרבותינו נשיאינו – החל מהבעש"ט ותלמידיו, ואח"כ רבינו הזקן ורבותינו נשיאנו ממלאי מקומו – השתדלו והתמסרו במיוחד בנוגע לחינוך על טהרת הקודש89,

וכידוע90 שהבעש"ט קודם התגלותו הי' עוזר למלמד, והי' מוליך ילדי ישראל ל"חדר" ומלמדם לומר "אמן יהא שמה רבא", וגם הי' שומר עליהם מפני כלב כפשוטו, שלא יארע להם דבר בלתי-רצוי גם בגשמיות, וכידוע ששיטת הבעש"ט היא לדאוג גם לטובה גשמית עבור יהודי (כנ"ל סי"א),

ועד"ז מצינו אצל רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, ורבותינו

267

נשיאינו ממלאי מקומו, שהתמסרו במיוחד בנוגע לחינוך על טהרת הקודש, וכפי שראינו גם אצל רבינו נשיאנו בבואו לארצות-הברית.

יט. ולכן, תבוא עליהם ברכה – על כל אלו שמתעסקים בחינוך על טהרת הקודש של אחרים, ותבוא עליהם ברכה – על כל אלו שמתעסקים בחינוך על טהרת הקודש של עצמם.

וכמדובר כמ"פ91 שהמושג של "צעיר" אינו נקבע לפי מה שנרשם ב"תעודת-הלידה" שנולד לא מזמן, אלא "צעיר" הוא מי שאינו רוצה להיות "זקן", ובמילא מרגיש את עצמו כ"צעיר", ואז נותן לו הקב"ה כחות שיוכל להיות "צעיר", ובודאי ינצלו "צעירים" אלו את הכחות שהקב"ה נותן להם כדי לחנך את עצמם, את הסביבה, בכל מקום שידם מגעת, בחינוך על טהרת הקודש.

ובלשון הכתוב: "חנוך לנער על פי דרכו" – דקאי על כללות ישראל, "כי נער ישראל ואוהבהו"92, וגם על כל אחד מישראל ביחוד – "גם כי יזקין לא יסור ממנה", לילך במשך שבעים-שמונים שנה בדרך הישר והטוב, בדרך התורה והמצוה.

ועי"ז תומשך הצלחה בכל מעשה ידיהם – שיהיו "זרע ברך הוי'"93, שיגרמו נחת עבור ההורים, נחת עבור המורים, ונחת עבור עצמם, שכל זה נעשה עי"ז שגורמים נחת רוח למעלה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"94.

כ. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כיון שנמצאים כאן תלמידים של "תלמוד תורה", ישיבות קטנות וישיבות גדולות, ו"תלמידים" כאלו שמבלי הבט על מספר שנותיהם לפי "תעודת-הלידה" החליטו בעצמם שהם "צעירים" – יאמרו כולם ביחד "לחיים", וינגנו ביחד ניגון שמח, וילכו כולם יחדיו בדרך הטוב והישר בלימוד תורת החסידות והנהגה בדרכי החסידות, וילכו בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו.

[לאחרי שניגנו ניגון שמחה, והניגון "כי אנו עמך", צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגנו את הניגון החדש – "סטאַוו-יאַ-פּיטו"].

* * *

268

כא. ע"פ האמור לעיל (ס"א) בענין "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", היינו, שכל מאורע למטה הוא בגלל גזירה מלמעלה, ועאכו"כ בנוגע לנשיא בישראל, שאף א' אינו שולט עליו, אא"כ יש גזירה מלמעלה – צריך להבין:

איך יתכן שלמטה האשימו את רבינו הזקן שרצונו להיות קיסר ומלך בישראל, כידוע95 מה שכתבו ב"מסירה" למלכות ע"ד איסוף הכספים עבור כולל חב"ד בארץ ישראל, שרצונו להיות מלך בישראל, ולמטרה זו שולח כספים לארץ ישראל?

כאשר ישנה מסירה כזו למטה, הרי זה סימן שיש ענין כזה גם למעלה, וכאמור לעיל (ס"ג) שאין זה באופן שמחברים סתם ענינים שאין להם שייכות, אלא זהו ענין של "השתלשלות", היינו, שהענין כפי שהוא למעלה, נמשך למטה, וא"כ, מהו פשר הדברים למעלה בנוגע ל"מסירה" זו?!

כב. ויובן בהקדם הענין שנשיא בישראל נקרא בשם ראש ומוחין שבישראל, כאמור לעיל (ס"ג) שכל בנ"י הם כמו גוף אחד, ונשיאי ישראל, מנהיגי העדה, מנהיגי ישראל, הם בדוגמת ה"ראש" של הגוף:

א' החילוקים בין הראש לשאר אברי הגוף הוא – שבראש מרוכזים כל הענינים בחוזק, בה בשעה שבשאר חלקי הגוף נמצאים הם באופן של חלישות ועירוב עם ענינים נוספים.

עיקר החיות, השכל והמחשבה, הראי' ושאר החושים הנעלים, נמצאים בראש, ומהראש פועלים הם על שאר אברי הגוף, אבל, ביד או ברגל ניכרים הם באופן של חלישות בלבד.

ולדוגמא: מכח הכתיבה שביד יכולים גם לידע אם האדם הוא בר-שכל, שלכן כותב בידו עניני שכל, ועד שיכולים לידע זאת גם מכח ההילוך שברגל, שכאשר הולך למקום שצריך לילך, ובורח ממקום שצריך לברוח, הרי זה סימן שהוא אדם שמתנהג ע"פ שכל; אבל, אין זה בדומה לאופן התגלות השכל בראש, לא רק בעינים, אלא בעיקר במוח שבראש, ששם הוא עיקר משכן השכל, ואילו בשאר האברים נמשכת ונשפעת רק הארה באופן של חלישות בלבד.

ומזה מובן גם בנוגע לנשיאי ישראל – שאצלם נרגש בגלוי ובתוקף מה שנדרש מכל אחד מישראל, אלא שאצלו הרי זה יכול להיות

269

באופן שבקושי ניתן להבחין בכך, ורק בזמנים מיוחדים ובפעולות מיוחדות, ואילו אצל נשיא בישראל, שהוא ה"ראש" של ה"גוף" דכל בנ"י, הרי זה ניכר בגלוי ובצורה בולטת.

כג. אחת הנקודות הנדרשות מכל אחד מישראל היא – שלא להתפעל מהעובדה ש"אתם המעט מכל העמים"96, ולהתנהג ע"פ התורה והמצוה אע"פ שכל האומות שמסביב אינם מתנהגים כך.

באים ליהודים בטענה: כיצד הנך יכול לסגור את החנות בשבת, בה בשעה שזהו יום-התשלום, היום שבו משלמים שכר העבודה של כל השבוע, ובו הי' יכול להיות כל הפדיון ("די גאַנצע לייזונג") של החנות, דוקא ביום זה מצַווה עליך השולחן-ערוך לנעול את דלת החנות?!

ועד"ז בנוגע לאכילת כשרות, ובנוגע לכללות שמירת התורה והמצוות – עובדה שמעמידה אותך במצב גרוע בתחרות קשה לגבי שאר האומות שמסביב.

וזהו מה שתובעים מיהודי – שלא יהי' נתון תחת מרותם של האומות שמסביב, אלא שיזכור ש"אתה בחרתנו מכל העמים"97.

כל האומות זקוקים לפתוח את החנות בשבת, ולולי זאת, יחסר להם בפרנסה, ולא עוד אלא ש"עכו"ם ששבת חייב מיתה"98; ואילו אצל בנ"י הרי זה להיפך: אם יהודי אינו שומר שבת ח"ו – דינו כמו "עכו"ם ששבת"; ואילו שמירת שבת, אכילת כשרות ושמירת טהרת המשפחה – מביאה לידי הוספה בפרנסה, ובבריאות הילדים, גם בגשמיות.

בסגנון אחר: יהודי אינו נתון תחת מרותם של חוקי הטבע וחוקי המסחר, אלא הוא נעשה מושל ושולט עליהם.

וזהו תוכן הפתגם המפורסם של רבינו נשיאנו99: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות", וכאשר הנשמה מתנהגת ע"פ התורה והמצוה, אין זה באופן שאינו נוגע לגוף, אלא הנשמה מנהיגה את הגוף באופן שגם הגוף יתנהג ע"פ התורה והמצוה, ועי"ז נגאל גם הגוף מגלות ושעבוד מלכיות.

וענין זה אינו בבחינת "הידור מצוה", אלא כל קיום התורה והמצוה תלוי ב"הנחה" שיהודי אינו נתון תחת המרות של חוקי הטבע; ה"חוקה" שלו היא חוקי התורה, עד לפס"ד השולחן-ערוך.

270

אבל, בשביל זה דרושה הקדמה – שיזכור שהוא בן מלך, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"100, בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אינו נתון תחת מרותם של ע' השרים, מלאכי מרום שמהם נמשכים כל סדרי המלכויות בעולם, ואפילו השר היותר גדול מכל ע' השרים, השר היושב ראשונה במלכות, אינו בעה"ב עליו, כיון שאינו זקוק אליו, אלא הוא הולך ישירות – "ישר יחזו פנימו"88 – אל המלך, להיותו בן מלך, ובנו של מלך אינו צריך משיחה101, כיון שבדרך ממילא הרי הוא ממלא מקומו של אביו [ורק בענין המלוכה למטה אי אפשר שיהיו שני מלכים102, משא"כ למעלה, הרי הקב"ה הוא מלך, והוא אומר שגם כל ישראל מלכים הם (כדאיתא בהקדמת התקו"ז103)].

כד. ובענין זה יש חילוק בין כל אחד מישראל לנשיא בישראל:

אצל כל אחד מישראל – נרגש הדבר בשעה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה בתחלת היום, אבל לאחרי כן, במשך היום, בעסקו בלימוד התורה ואח"כ בגמילות חסדים, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"29 – אזי הקבלת עול מלכות שמים היא בהעלם אצלו.

אבל נשיא בישראל, שהוא כמו ה"ראש" של כל הגוף – שבו נמצא השכל לא רק כמו ברגל, שרק בשעה שמתחיל לילך אזי ניכר אם הליכתו היא ע"פ שכל, ועד"ז בנוגע לכתיבה ביד, אם היד כותבת עניני שכל או שטויות, ואילו בראש נמצא השכל ומשוטט כח המחשבה תמיד – נרגש אצלו הענין דקבלת עול מלכות שמים בתמידות ובתוקף ("אין אַ שטורעם'דיקן אופן") במשך כל היום.

ומזה מובן בנוגע לרבינו הזקן, שבמשך כל היום כולו עמד בדרגא כזו שבנוגע לעניני תומ"צ אין עליו שום שליטה, בידעו שהוא ממלא את השליחות של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ו"שלוחו של אדם כמותו"104, אלא, שבשליחות זו ישנו גם הענין ד"דרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה גו' כי בשלומה יהי' לכם שלום"105, ו"דינא דמלכותא דינא"106, אבל, זהו רק בגלל שכן הוא פס"ד השו"ע, והיינו, שמקיים זאת לא בגלל

271

"דינא דמלכותא", אלא בגלל שפס"ד השו"ע הוא ש"דינא דמלכותא דינא" הוא דין ע"פ תורה.

ונמצא, שמצד למעלה הי' רבינו הזקן מלך באמיתיות, כיון שעבודתו בתמידות היתה בדוגמת מלך ונשיא ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו" (כדברי הגמרא במסכת הוריות107); ומזה היתה יכולה להשתלשל המסירה למטה – באופן ד"ניבא ולא ידע מה ניבא" – שרצונו להיות מלך בישראל, כיון שמצד למעלה אכן הי' מלך ונשיא בישראל, ש"אין על גביו אלא הוי' אלקיו".

כה. ועפ"ז יובן גם סיפור החסידים (ואף שלא שמעתיו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי כיון שכך מספרים חסידים, ודאי יש לזה יסוד)108, בנוגע לה"מסירה" הנ"ל על רבינו הזקן:

כאשר בחנו את רבינו אצל רופא, פרופסור, שיבדוק תכונת ומהלך נפשו (כפי שנקרא כאן: "סייקאָ-אַנאַלעסיס"), הנה לאחרי שהפרופסור פגש את רבינו הזקן ודיבר עמו, מסר דו"ח, באמרו, שזהו אדם שיש לו תאוה גדולה ביותר ("אַ געוואַלדיקע תאוה") שאינו יכול להשיגה.

ומחוות-דעתו של הרופא הביאו ראי' לה"מסירה": מה כבר יכולה להיות התאוה של רבינו הזקן שאינו יכול להשיגה – הרי בודאי אינו להוט אחרי כסף או כבוד וכיו"ב, ועכצ"ל, שיש יסוד ל"מסירה" שרצונו להיות מלך בישראל, וכנראה זוהי ה"תאוה" שאינו יכול להשיגה.

ולאחרי שרבינו הזקן השתחרר מהמאסר, שאלו אותו לפשר הדבר: כיון שזוהי חוות-דעתו של רופא מומחה, הרי יש דברים בגו? והשיב, שזהו מצד עבודתו באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"109, וכפי שמביא הצ"צ בשרש מצות התפלה110, שהי' נשמע הלשון מרבינו הזקן בעת דביקותו: "איך וויל זע גאָר-ניסט, איך וויל ניט דיין גן-עדן (ג"ע התחתון וג"ע העליון), איך וויל ניט דיין עולם-הבא, איך וויל מערניט אַז דיך אַליין", וכיון שהקב"ה הוא אין-סוף ובלי-גבול, הרי זו תאוה שלעולם לא יוכל להשיגה.

ונמצא, שהרופא ניבא ולא ידע מה ניבא: הוא אמר את העובדה כפי שהיא (שיש לו תאוה שאינו יכול להשיגה), אלא שלא ידע במה דברים אמורים.

272

וענין זה – ה"תאוה" ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", אפילו לא ג"ע (התחתון והעליון) ועוה"ב, כי אם "דיך אַליין" – הוא המעמד ומצב ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו"; ומזה נמשך למטה המעמד ומצב של מלך ונשיא בישראל.

כו. וכאמור לעיל (סי"ב) – "הימים האלה נזכרים ונעשים":

מה שנדרש מאלו שמזכירים להם אודות הענין די"ט כסלו הוא – שהסיבה לכך שצריך להיות "דרשו את שלום העיר וגו'" וצריכים לקיים "דינא דמלכותא", היא, בגלל ש"דרשו את שלום העיר וגו'" הוא פסוק בירמי', ו"דינא דמלכותא דינא" הוא פס"ד בחושן-משפט, כמו כל דיני השו"ע, והוא מקיים זאת – לא בגלל שמתיירא מפני מישהו, שכן, "אין על גביו אלא הוי' אלקיו"; הוא ירא רק מהקב"ה, ולכן מקיים ציוויו של הקב"ה, כולל גם הציווי ש"דינא דמלכותא דינא", ו"דרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה גו' כי בשלומה יהי' לכם שלום".

ובמילא מובן, שכאשר מדובר אודות שמירת שבת, טהרת המשפחה, גמילות חסדים, אכילת כשרות ומצות תפלה בכל יום – לא איכפת לו משום דבר; ומתנהג ע"פ ציווי הקב"ה, להיותו בבחינת "מלך" ש"אין על גביו אלא הוי' אלקיו".

וזוהי ההוראה בעבודה לכל אחד ואחת – שכאשר צריכים לעשות או לא לעשות איזה דבר, הנה לכל לראש צריכים לבדוק כיצד צריכה להיות ההנהגה ע"פ שו"ע, ואם ע"פ שו"ע צריך לעשות זאת, הרי ברור הדבר ש"אינו מבקש אלא לפי כחן"111, ונותנים לו את מלוא האפשרות שיוכל למלא רצון ושליחות ה' במילואה, ומתוך שמחה וטוב לבב, "עבדו את ה' בשמחה"112, כדרישת תורת החסידות, ומתוך בריאות הגוף, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ובריאות הנשמה, למטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וניגון אדמו"ר מהר"ש].

* * *

כז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קטנתי מכל החסדים וגו'.

אח"כ צוה לנגן ניגון הצ"צ.

* * *

273

כח. בנוגע לאגה"ק ד"ה קטנתי (הנ"ל במאמר113) – צריך להבין:

לשם מה מבאר אדמו"ר הזקן את הסדר ב"חסד דקליפה" – לכאורה הי' צריך לבאר רק את הסדר ב"בחי' ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר114 ואנכי עפר ואפר", ולסיים, שלכן צריך להיות "משים עצמו כשיריים .. לבלתי רום לבבם מאחיהם .. ומענה רך משיב חימה וכו'"; ולשם מה צריך להזכיר בכלל הסדר "בזלע"ז הוא ישמעאל חסד דקליפה"?

כט. ויש לבאר זה – בהקדמה:

בתורה – יש שתי קצוות:

התורה היא חכמתו של הקב"ה, ועד ש"נעלמה מעיני כל חי"115, ורק "אלקים הבין דרכה"116, כמ"ש117 "ואהי' אצלו גו' שעשועים" – שזה נאמר על כל התורה כולה.

ואח"כ "נסעה וירדה .. ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה .. בצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר" (כמבואר בתניא118), ועד שגם ילד קטן בישראל יכול ללמדה – החל מלימוד "קמץ א אָ", ולאחרי כן לבוא גם להבנה והשגה בתורה לפי ערכו, וגם זה נחשב ללימוד התורה.

[ובפרטיות יותר – כמ"ש רבינו הזקן בתחלת הלכות תלמוד תורה: "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה .. שנאמר119 ולמדתם אותם את בניכם .. משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו'120 .. מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה .. (ו)בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה (הקריאה בנקודות וטעמים) כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה בשנה חמישית, וכשיהי' בן שש או בן שבע .. מוליכו אצל מלמד התינוקות כו'", ונמצא, שמיד כאשר התינוק שייך להבנה והשגה – עוד קודם שהגיע לחינוך – צריך ללמדו תורה, שתהי' אצלו הבנה והשגה בתורה לפי ערכו].

והרי מובן גודל ריחוק הערך בין שתי הקצוות שבתורה: מחד גיסא – התורה כפי שהיא למעלה, כמ"ש121 "ויהי קול מעל לרקיע", ומבאר

274

רבינו הזקן122 שקאי על התורה כפי שהיא "מעל לרקיע", ולמעלה יותר, "ואהי' אצלו גו' שעשועים", ורק "אלקים הבין דרכה"; ולאידך גיסא – הקצה השני, למטה מטה עד אין תכלית – לימוד תורה "מיראת הרצועה"123 אצל ילד קטן שזה-עתה התחיל לדבר.

ל. ומשתי הקצוות בלימוד התורה – נמשך גם בענין המצוות:

בציווי "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"124, הדיבור הראשון מעשרת הדברות (שכוללים כל תרי"ג מצוות, כפי שמבאר ר' סעדי' גאון125), שכולל את כל עשרת הדברות126, כמובן גם מדברי המדרש127 שכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד, שזהו הציווי על אמונת ה' וכו'128 – יש ב' קצוות:

תכלית העילוי – כהפירוש בקבלה וחסידות129 שהו"ע היציאה מכל הענינים ד"מצרים", לא רק מצרים כפשוטו, "ערות הארץ"130, אלא גם "מצרים" מלשון מיצרים וגבולים, והיינו, לצאת מכל המדידות וההגבלות, עד שכל מציאותו אינה אלא אלקות – "אין עוד מלבדו"131.

ולאידך גיסא – הקצה הכי תחתון שאין תחתון למטה הימנו בענין "אנכי הוי' אלקיך" גופא – כמ"ש הראב"ד על דברי הרמב"ם132 שהאומר על הבורא "שהוא גוף ובעל תמונה" נקרא "מין": "כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה",

כלומר: לא רק נער קטן בישראל שלומד מ"ש "יד ה'" "עיני ה'" כפשוטו, הנה אף שלכאורה הרי זה היפך אמונת האחדות, מ"מ, מצד מעמדו ומצבו, הרי גם באופן כזה הרי הוא מקיים מצות אמונת הבורא, אלא יתירה מזה: "בזו המחשבה" של הגשמת הבורא הלכו גם "כמה גדולים וטובים ממנו" (מהרמב"ם), שהיו צדיקים וכו' – לא רק בקיום מצות תפילין, אלא גם במצות האמונה והיחוד.

והרי מובן גודל ריחוק הערך בין תכלית הידיעה באמונת ואחדות

275

ה', באופן ד"תכלית הידיעה שלא נדעך"133, עד שאפילו ע"י חכמה עילאה "לית מחשבה תפיסא בי'"134, ובין תחתית המדרגות באמונת ואחדות ה' באופן של הגשמה.

ועד"ז בשאר המצוות, כמו מצות תפילין – שעל זה אמרו רז"ל135 "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", ד"אמר קרא136 והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך", דקאי ביחוד על מצוות התורה, שהרי מפסוק זה למדים ש"לא הוכשר במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד", "מן המותר בפיך"137 – שגם בה מצינו שתי קצוות:

קיום מצות תפילין בתכלית העילוי – ע"ד סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר138 אודות רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, בעת שהביאו אותו לחקירה ודרישה ב"טיינע-סאָוועט", ששם נחקר ע"י הממשלה להחליט אם מגיע לו עונש מות, רח"ל, שכאשר נכנס לחדר בהיותו מעוטר בתפילין, הנה כל הפקידים שהיו נוכחים בחדר – אותם פקידים שהיו אמורים לחקור ולדרוש אותו – מי שישב לא הי' יכול לעמוד, ומי שעמד לא הי' יכול לישב, מרוב הפחד שנפל עליהם בשעה שהביטו על רבינו הזקן, וכאשר שאלו אח"כ את רבינו הזקן לפשר הדבר, השיב, שמקרא מלא דיבר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"139, ודרשו בגמרא140: "אלו תפילין שבראש", והרי ענין זה הי' מצד מצות הנחת תפילין, שכן, אילו הי' זה בלילה (שאינו זמן תפילין141), או שהתפילין לא היו מונחים על הראש במקום הראוי לקיום המצוה, אזי לא הי' הענין ד"וראו גו' ויראו", וזהו אופן קיום מצות תפילין בתכלית העילוי.

ויש גם קיום מצות תפילין כפשוטה, ועד להמובא בפוסקים מדברי המדרש142 "מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהי' מניח תפילין, כשתבע בו אמר להד"מ, אמר לי' אותו תלמיד, לא לך הפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך", היינו, שמשתמש בתפילין כדי להשיג ממון בדרך של רמאות, היפך התורה והמצוה, היפך השו"ע.

276

ועד שנמשך ב"עקבתא" של המצוות, שזוהי מצות הצדקה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין143: "ואת כל היקום אשר ברגליהם144 .. זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו", והרי עיקר המצוה שבממון היא מצות הצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"34 – שיש בה שתי קצוות: קצה העליון – שמשים עצמו כשיריים ונותן כל אשר לו, והנתינה היא באופן שגם "מפייסו"145; וקצה התחתון – נתינת הצדקה שלא לשמה, בשביל להתייהר, ועד לכשלון בנתינת צדקה ל"בני אדם שאינם מהוגנים"145.

לא. וע"פ מארז"ל146 "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – נמשכים מזה שתי הקצוות גם בעולם:

ידוע מה שסיפר רבינו נשיאנו147 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שפעם הראה לו על ידו, באמרו: ראה עד כמה יקר גופו של יהודי, שבשבילו "שפך" הקב"ה תורה ומצוות!

והגע עצמך: התורה שהיא "נעלמה מעיני כל חי", ורק "אלקים הבין דרכה", "ואהי' אצלו גו' שעשועים" – נתנה הקב"ה עבור הגוף הבשרי והגשמי, שהרי התורה "לא בשמים היא"148, אלא ניתנה למטה בארץ דוקא.

וזהו תכלית העילוי שיש בעוה"ז הגשמי – כדברי שלמה: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה"149 – שזוהי תמיהה קיימת, שכן, ב"בית הזה" נתקיים מש"נ150 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וגם כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו"151, משחרב ביהמ"ק – ניתנו לבנ"י תורה ומצוות בארצות גלותם כדי שיפעלו שם "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד152, עי"ז שיעשה מביתו בית-מקדש לו ית'.

ואדרבה – "קלקלתנו זוהי תקנתנו"153: בזמן שביהמ"ק הי' קיים, היתה עיקר העבודה ע"י קרבנות גשמיים, והיינו, שהיו צריכים להשתדל לעלות לביהמ"ק ולהביא "חטאת שמינה"154, ועד"ז בנוגע לשאר

277

הקרבנות, החל מהקרבת קרבן תמיד, וההקרבה היתה צריכה להיות ע"י כהן, בזמנים הקבועים דוקא, ככל פרטי סדר הקרבת הקרבנות; ואילו בזמן הזה שאין מקריבים קרבנות, פועלים כל זאת – ללא ההגבלות הנ"ל – ע"י התפלות ש"כנגד תמידין תקנום"155.

לב. עפ"ז יש לבאר מ"ש רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי גם אודות "חסד דקליפה":

בענין הצדקה – הרי נתבאר לעיל (ס"ל) שיש אופן נתינת הצדקה שלא לשמה, וכמו "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני", שזהו שלא לשמה, ואעפ"כ, "הרי זה צדיק גמור"156.

וכידוע פתגם הבעש"ט157, שיש שלש מצוות שהפעולה שע"י המצוה היא בשוה בהקיום לשמה או שלא לשמה, וא' מהם היא מצות הצדקה, שכן, בנוגע לעני אין נפק"מ מהי הסיבה שבגללה נתנו לו הסלע, ובלבד שיש לו במה להחיות את נפשו ואת נפשות בני ביתו.

ונמצא, שב"כל החסדים" ישנם שני הקצוות: נתינת צדקה מצד "בחי' ימין .. וחסד לאברהם .. שמשים עצמו כשיריים וכו'", או נתינת צדקה מצד "גובה .. ורוחב לבו", בשביל להתייהר וכיו"ב (כמו "חסד דקליפה"). ושני הקצוות הם בקדושה – שניהם נזכרו ב"אגרת הקודש".

ועל זה אמרו רז"ל158 "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה":

קיום התומ"צ צריך להיות בכל אופן, אפילו שלא לשמה, ובלבד שיתחיל לילך בדרך התורה והמצוה; אבל, אין לשכוח על התכלית – שאין להשאר במעמד ומצב של קיום התומ"צ "שלא לשמה", אלא סוכ"ס צריך לבוא למעמד ומצב של קיום התומ"צ "לשמה".

וענין זה נוגע ביחוד במדינה זו, שנתברכה בענין נתינת הצדקה ועד באופן של הפלגה, אבל, ישנם "בעלי מרה-שחורה" שחושבים שיתכן שזהו מצד סיבות צדדיות; הנה המענה על זה הוא בפתגם הבעש"ט הנ"ל, שבנוגע למקבל אין בכך נפק"מ, כיון שיש לו במה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו, ועוד ועיקר, שגם מצד הנותן, מובטח לו ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"; צריכים רק לעורר ולמשוך אותו ע"י "מצוה גוררת מצוה"159.

278

ולהעיר גם מהפירוש ב"מתוך שלא לשמה בא לשמה"160 – שכיון שמדובר אודות איש ישראל, הרי מבלי הבט על מצבו בחיצוניות, יש בו "תוך", הפנימיות שלו, שבפנימיותו רוצה להתנהג ע"פ רצון ה' (כמ"ש הרמב"ם בהל' גירושין24), ולכן, ה"תוך" שישנו אפילו ב"שלא לשמה", "מתוך שלא לשמה", יביא אותו סוכ"ס למעמד ומצב ד"לשמה", שיקיים מצוות בכלל ומצות הצדקה ביחוד לשמה.

וע"י מצות הצדקה – ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה" (כמ"ש באגה"ק161) – באה הגאולה באופן שנגאלין מיד162, ע"י משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

לג. ידוע מ"ש רבינו הזקן בסיום אגה"ק163: "גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר .. בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל, יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול וכו'".

ובהתאם לכך נקבע המנהג164, שמידי שנה בשנה עורכים בי"ט כסלו חלוקת הש"ס – להתחיל הש"ס עוד הפעם מחדש, על מנת לסיימו לא יאוחר מי"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

וכמבואר בכ"מ165, וביחוד באחרונים166, בנוגע להשתתפות בחלוקת הש"ס הכללית, שכיון שאלו שלוקחים מסכתא, הנה ע"פ רוב אין ביכלתם לסיים את כל הש"ס בלימוד כדבעי במשך שנה אחת, ומוכרחים הם להשתתף עם עוד אחד, או עם עוד כמה, הרי זה ע"ד שמצינו בהלכות שבת, שמלאכה שאי-אפשר לעשותה ביחיד, ועשאוה שנים, שניהם חייבים167, ועד"ז בנדו"ד, שכל אחד מהמשתתפים בלימוד זה הרי הוא חייב וזוכה בלימוד כל הש"ס כולו.

(ואח"כ אמר:) מסתמא יחלקו כאן את הפתקאות, וכל אחד יקח מסכתא וילמדנה מתוך שמחה וטוב לבב במשך השנה, כאמור לעיל, מי"ט כסלו זה עד י"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

* * *

279

לד. סיום הש"ס הוא: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר168 הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".

ומפרש רש"י: "הלכות – משנה וברייתא הלכה למשה מסיני".

וצריך להבין169:

א) מאמר תנא דבי אליהו הנ"ל מובא גם במסכת מגילה170, ושם לא פירש רש"י מאומה, שכן, תיבת "הלכות", שהובאה כמ"פ בש"ס, אינה זקוקה לפירוש, ומדוע צריך רש"י לפרשה בסיום הש"ס?

ב) פירוש רש"י, "משנה וברייתא הלכה למשה מסיני" – שמחלק "הלכה למשה מסיני" בתור סוג בפני עצמו, כשם שמחלק בין "משנה וברייתא" [שהרי ה"משנה" נשנתה בבית מדרשו של רבינו הקדוש, ואילו ה"ברייתא" נשנתה בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא ושאר תלמידי רבינו הקדוש] – הוא דבר-חידוש לגבי כל המקומות שבהם נזכר לשון "הלכה", שקאי על ההלכות שנזכרו במשנה ובברייתא ובתוספתא כו', שביניהם יש גם כו"כ ענינים שהם "הלכה למשה מסיני", אבל לא נזכרו בתור סוג בפני עצמו?

לה. ויש לומר, שכוונת רש"י לתרץ את הקושיא שנתבארה בתוס': מהי השייכות של המאמר ד"תנא דבי אליהו" להסוגיא שבסיום הש"ס שעוסקת בחילוקי הדינים שבין נדה לזבה; וכדרכו של רש"י להבהיר ענינים בלתי-מובנים בקוצר מילין – מבהיר זאת רש"י בהוספת ג' התיבות "הלכה למשה מסיני", בתור סוג נוסף ביחס ל"משנה וברייתא":

בתוס' שם: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות" – "איידי דאיירי לעיל בהלכתא, מייתי לה לסיים בדבר טוב".

אמנם, לא מספיק הטעם "לסיים בדבר טוב" בלבד171, שהרי אי משום הא, אפשר לסיים בכמה ענינים טובים שבעולם,

וכמו הסיום של כללות ששה סדרי משנה בענין השלום, שזהו גם כללות ענין התורה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (מספרי172): "כל

280

התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר173 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום",

וכיון שכאן בוחרת הגמרא לסיים (לא בענין שהוא הנקודה הפנימית של כל התורה כולה, אלא) בענין מיוחד של הלכות, הרי זה מכריח את רש"י להדגיש במיוחד את הענין של "הלכה למשה מסיני", בהתאם להמוזכר בסוגיא שבסיום הש"ס174: "אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני".

לו. ולהעיר, שאף שהמאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" הו"ע של אגדה [ונפק"מ לדינא בנוגע ל"קדיש דרבנן" שאומרים אחר אגדה דוקא, "קדיש דאגדתא"175, שאומרים זאת גם אחר אמירת המאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'"] – הרי אין זה באופן שחלק האגדה שבתורה אינו שייך ח"ו להלכה, שכן, "תורה אחת לכולנה"176, ומצינו שלמדים כמה הלכות מחלק האגדה שבתורה, ורק כאשר יש חילוקי דעות בין חלק האגדה שבתורה לחלק ההלכה שבתורה, אזי נקבע הדין ע"פ חלק ההלכה לגבי חלק האגדה, אבל כאשר אין סתירה וחילוקי דעות, אזי למדים כמה דינים גם מאגדה שבתורה177.

ובפרט בנדו"ד, שהענין ד"השונה הלכות בכל יום" נוגע להלכה בפועל בכמה ענינים, ולדוגמא:

א) בדין המקדש את האשה "על מנת שאני שונה", "תנינא"178 – שצריך לבחון אותו לא בפלפולא דאורייתא, אלא בחלק ההלכות שבתורה.

ב) בענין "דאשתמש בתגא חלף"179, ד"תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה, ואמר עולא לשתמש איניש במאן דתני (שלומד משנה, הלכות בלבד) ארבעה, ולא לשתמש במאן דמתני (שלומד גם גמרא, טעמי ונימוקי ההלכות) ארבעה" (כדאיתא במסכת מגילה170) – שהאזהרה שלא להשתמש בת"ח אינה חמורה כ"כ לגבי מי שלומד הלכות בלבד כמו לגבי מי שלומד גם טעמי ונימוקי ההלכות.

281

לז. אך צריך להבין מה שבסיום הש"ס הובא המאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" בתור מילתא דפשיטותא, דלכאורה, יש על זה סתירה ממקום נוסף בש"ס שבו הובא מאמר הנ"ל – במסכת מגילה170:

הגמרא מספרת: "ריש לקיש ספדי' לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל דהוי תנא הלכתא .. אמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה ההוא דהוה תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא, ושכיב. אתו ואמרו לי' לרב נחמן (בר יצחק) ליספדי' מר, אמר היכי נספדי', הי צנא דמלי סיפרי דחסר", ופירש רש"י: "אינו אלא כסל שמילאוהו ספרים ואינו מבין מה בתוכה, אף שונה הלכות ולא שימש ת"ח ללמוד שיבינוהו טעמי משנה, ופעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה, כגון הכא במאי עסקינן, וכגון הא מני רבי פלוני היא, וכגון חיסורי מיחסרא, אינו יודע מה שונה".

[ולהעיר, שבג' דוגמאות אלו, כולל רש"י בקוצר מילין – כדרכו בקודש – את כל אריכות דברי הרמב"ם בהקדמתו למורה נבוכים, ע"ד שבע הסיבות להסתירות או הניגודים המצויים בספרים כו', שכללותם הם ג' הדוגמאות הנ"ל: "הכא במאי עסקינן", "הא מני רבי פלוני היא", ו"חיסורי מחסרא"].

והגמרא מסיימת: "תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל" – שריש לקיש, "תקיפי דארעא דישראל"180, הספיד את ה"צורבא מרבנן .. דהוי תנא הלכתא" וקראו "גברא רבה"; ואילו רב נחמן בר יצחק, שהי' "מחסידי בבל" (כדאיתא במפרשים181 שהצטיין ביראת- שמים, וכמסופר בגמרא במסכת שבת182), קראו "צנא דמלי סיפרי", כיון שהי' רק "שונה הלכות", מבלי ללמוד ולהבין טעמי המשנה.

[ולהעיר, שע"ד פלוגתא הנ"ל בגמרא, מצינו גם פלוגתא בפוסקים בין הרמב"ם להראב"ד ואח"כ גם הרא"ש, אם אפשר לפסוק מהלכות בלבד, ללא ידיעת טעמי ההלכות:

לשיטת הרמב"ם – אפשר לפסוק מהלכות בלבד, שהרי הרמב"ם חיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ועשאו להורות מתוכו לבדו, כמ"ש בהקדמתו "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם

282

בדין מדיני ישראל .. שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".

והשיג עליו הראב"ד183, ואח"כ גם הרא"ש, שכתב בתשובה184 "כל המורים מתוך דברי הרמב"ם כו' טועים כו' סבור שמבין כו' אינו מבין דבר לאשורו כו' אני מבין כו' אינני מבין כו'".

ומבאר בארוכה רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, בקונטרס אחרון להלכות תלמוד תורה185, שענין זה תלוי בשני הטעמים שבפירוש רש"י186 בדברי הגמרא במסכת סוטה187 "התנאים מבלי עולם .. שמורין הלכה מתוך משנתן" (שמבלין עולם בהוראת טעות): (א) "דכיון דאין יודעין טעמי המשנה, פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה", (ב) "ועוד יש משניות הרבה דאמרינן הא מני פלוני הוא, ויחידאה היא ולית הלכתא כוותי', ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי, הלכך מורין הוראות טעות":

הרמב"ם שחיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל188, ועשאו להורות מתוכו לבדו, ס"ל כהטעם השני בפרש"י, דיש משניות הרבה דיחידאה היא ולית הלכתא כו', והרי טעם זה שייך במשניות דוקא, משא"כ חיבורו של הרמב"ם שחיברו מתוך מסקנת התלמוד.

ואילו הרא"ש שכתב ש"כל המורים מתוך דברי הרמב"ם כו' טועים כו'", ס"ל כהטעם הראשון בפרש"י, דכיון דאין יודעין טעמי המשנה, מדמין לה דבר שאינו דומה.

ובסגנון פירוש רש"י במסכת מגילה בביאור הטעם שה"שונה הלכות" ללא הבנת "טעמי משנה" נקרא "צנא דמלי סיפרי", לפי ש"פעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה, כגון הכא במאי עסקינן, וכגון הא מני רבי פלוני היא, וכגון חיסורי מחסרא" – הנה בחיבורו של הרמב"ם שחיברו מתוך מסקנת התלמוד, נשללת רק הטעות מצד ב' הדוגמאות ד"הא מני רבי פלוני היא", ו"חיסורי מחסרא", אבל עדיין יש מקום לטעות מצד הדוגמא ד"הכא במאי עסקינן" (שמדמין דבר שאינו דומה), שלכן חולקים הראב"ד והרא"ש על דברי הרמב"ם].

283

ובנוגע לעניננו:

כיון ש"חסידי בבל" חולקים על "תקיפי דארעא דישראל", הרי זה בדוגמת פלוגתא בין בבלי וירושלמי, שהלכה כבבלי189, והיינו, שהענין ד"שונה הלכות" בלבד אינו מעלה גדולה כ"כ ("עס איז ניט אַזאַ געוואַלדיקע מעלה"), לפי שיכול להיות מעמד ומצב ד"צנא דמלי סיפרי".

ועפ"ז צריך להבין מה שבסוף מסכת נדה (בסיום הש"ס) הובא המאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'" באופן של פשיטות, כאילו אין בזה חילוקי דעות – דלכאורה הרי זה בסתירה להמאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'" כפי שהובא במסכת מגילה, בהמשך להסוגיא הנ"ל שלדעת "חסידי בבל" אין מעלה גדולה כ"כ ב"שונה הלכות" בלבד?

לח. ויש לבאר תחילה מאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" שמדגיש העילוי "שהוא בן עולם הבא" דוקא – דלכאורה, עצם הענין שמקיים מצות תלמוד תורה, שהיא "כנגד כולם"190 (ועלי' נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו'"191), הו"ע נעלה יותר מזה ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא"?

ויובן בהקדם ביאור החילוק שבין עולם הבא לעולם הזה, שהוא ע"ד החילוק שבין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, וע"ד החילוק בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים ולאחר החורבן, כדלקמן.

לט. והענין בזה:

בנוגע למעלת תלמוד ירושלמי – איתא במדרש192 על הפסוק193 "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ ישראל". וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי באריכות באר היטב בשערי אורה194 החילוק שבין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שבתלמוד ירושלמי באים מיד לנקודת הענין, ללא אריכות הפלפול כו', וכפי שנקרא בלשון הקבלה בשם "אור ישר", משא"כ בתלמוד בבלי, כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין195 שעליו נאמר196 "במחשכים הושיבני".

284

ואע"פ שמאז שבירת הלוחות ניתוסף ענין הקושיות שבתורה197, והיינו לפי שלאחרי שבירת הלוחות מוכרח להיות ענין הקושיות גם בתלמוד ירושלמי – הרי אין זה מגיע לריבוי הקושיות שישנם בתלמוד בבלי, שלכן אמרו "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל"195, היינו, שמצד ריבוי החושך אי אפשר לבוא למסקנא האמיתית אלא באופן ד"חריף ומקשה"198, ולא רק ע"י מיעוט קושיות, אלא ע"י ריבוי קושיות דוקא.

גם בזמן התנאים ובארץ ישראל הי' הלימוד באופן של קושיות, כמסופר בגמרא199 בנוגע להחילוק באופן הלימוד דרשב"י ורפב"י בקושיות ותירוצים כפי שהי' קודם הישיבה במערה ולאחרי כן (שעל זה אמר רשב"י לרפב"י "אשריך שראיתני בכך כו'"), וכן בנוגע לריש לקיש, שנקרא "תקיפי דארעא דישראל" (כנ"ל סל"ז), מסופר בגמרא במסכת בבא מציעא200 שהי' שואל כמה קושיות אצל ר' יוחנן; אבל אין זה מגיע לריבוי הקושיות שנעשה לאחרי החורבן, בזמן הגלות, וביחוד בבבל, שאז הי' רוב פלפולא דאורייתא, ואז נתחדשו גם רוב הגזירות201.

ועד"ז הוא כללות החילוק בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים, אפילו בחוץ-לארץ, לזמן שלאחרי חורבן ביהמ"ק, אפילו בארץ-ישראל:

בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' גילוי אלקות. ואע"פ שגם אז היו מנגדים לאלקות, ואדרבה, "יצרא דע"ז" הי' אז בתוקף גדול יותר (עד שנמסר בידי אנשי כנסת הגדולה וביטלוהו)202, אעפ"כ, מי שרצה, הי' רואה אלקות במוחש (אף שהי' צורך בענין של מלחמה, וכאמור, שגם אז הי' ענין הקושיות כו').

אבל משחרב ביהמ"ק נעשה מעמד ומצב ד"מחשכים", שזהו ענין הגלות שנדמה ללילה ונקרא בשם לילה, כמ"ש בישעי'203 "שומר מה מלילה", והיינו, שבחשכת הלילה אין רואים את האמת כו'.

ובדוגמת זה הוא גם החילוק שבין עולם הבא לעולם הזה:

עולם הזה – יש בו מקום לטעות, כמארז"ל204 על הפסוק205 "נעשה

285

אדם", "כתוב, והרוצה לטעות יטעה", וכפי שמביא רבינו הזקן בתניא206 מעץ חיים207 שעולם הזה נקרא "עולם הקליפות וסטרא אחרא", ו"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"; משא"כ עולם הבא הוא עולם שכולו אמת, ולכן נקרא גם בשם "עולם האמת"208, והיינו, ששם רואים מה שייך לקדושה ומה אינו שייך לקדושה כו'.

מ. וזהו גם הטעם לכך שבעוה"ב ישנו רק ענין לימוד התורה [כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא מציעא209: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא", ובכ"מ בזהר, ובפרט בפ' שלח210 (כפי שמביא רבינו הזקן בחלק האחרון של ספר התניא211)], אבל אין בעוה"ב ענין קיום המצוות ששייך רק לעוה"ז הגשמי – כי, החילוק בין מצוות לתורה הוא ע"ד החילוק שבין בבלי לירושלמי, ובין זמן הגלות לזמן הבית:

תורה – אינה שייכת לעולם, אלא רק "נסעה וירדה .. ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים .. בדיו על הספר", "בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה וכו'" (כמבואר בתניא118), אבל גם כאשר התורה נמצאת אצל אדם שצריך טבילה, ולולי זאת הרי הוא במצב של היפך הטהרה (וכדברי רבינו הזקן בתניא212: "בבחי' הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה כו'") – הנה הוא בטומאתו, ואילו דברי תורה שבפיו אינם מקבלים טומאה, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות213: "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר214 הלא כה דברי כאש נאום ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה".

משא"כ מצוות – הרי הם קשורים עם דברים גשמיים דוקא, וקשורים עם ענין המעשה דוקא – מעשה רבה, או לכל-הפחות מצוות שבדיבור, שנקרא "מעשה זוטא"215, ועד שאפילו המצוות שהם חובת הלבבות צריכים להיות נרגשים בבשר הלב, כמבואר בספרי מוסר ובספרי חסידות216 בביאור היטב, שאהבת ה', "ואהבת את הוי' אלקיך"217, צריכה

286

לפעול על בשר הלב הגשמי שיהי' באופן ד"רחב לבבך"218, ועד"ז בנוגע ליראת ה', שהפחד יפעל על בשר הלב שיהי' באופן ד"פחד .. לבבך"218, וכידוע הסיפור219 אודות רבינו הזקן בנוגע לאמירת "ובכן תן פחדך", שאמר "פח... פח... פח..." ונתגלגל על הרצפה, ולא הי' יכול לסיים התיבה, מפני גודל הפחד שנפל עליו, שפעל על כלי הדיבור בגופו הגשמי – שזוהי הוראה שהעבודה צריכה להיות באופן שתפעל על האברים הגשמיים.

וכמבואר בתניא42 פנימיות הטעם בזה – לפי ש"ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד .. כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו'".

ומזה מובן גם שעבודת האדם בבירור העולם היא בכל זמן ומקום לפי המעמד ומצב של הזמן והמקום ההוא, והיינו, שהמקום והזמן משפיעים על האדם, ולכן צריך האדם להשפיע על המקום והזמן באופן המתאים והנוגע אליהם.

מא. דוגמא לדבר – מצינו אצל אברהם אבינו:

על הפסוק220 "ויאמר (אברם) אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו'" (ולכן "אמרי נא אחותי את"221), מביא רש"י "מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה וכו'".

וידועה הקושיא: כיון ש"עד עכשיו לא הכיר בה" – מה נשתנה שעכשיו הכיר בה ואמר "כי אשה יפת מראה את"?

ומבואר בזה222 – דבר מבהיל – שמצד ההכנה לירד לארץ מצרים ("כאשר הקריב לבוא מצרימה"220), שנקראת "ערות הארץ"130, לפי שענין זה הי' הקליפה של ארץ מצרים223, הנה אפילו על אברהם אבינו – ש"אחד הי' אברהם"224, ועבודתו היתה בבחינת "מרכבה", כדאיתא במדרש225 "האבות הן הן המרכבה" – פעל המקום דארץ מצרים, שנחסר אצלו בהענין ד"לא הכיר בה" (אף שבודאי הי' זה באופן של קדושה).

287

מב. וכידוע גם הסיפור (שמביא רבינו נשיאנו בהשיחות226) אודות רבינו הזקן, עם נכדו ר' נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, שקודם חתונתו תפרו לו מלבושי חתונה, וביניהם הי' גם "קאַטינקע" (בגד עליון), שהיו עושים לו צווארון מפרווה מיוחדת, וכאשר רבינו הזקן שאל אותו אם יסכים להסיר את הצווארון, הנה להיותו צעיר לימים (כפי שהי' נהוג אז להתחתן בגיל צעיר ביותר), התווכח על זה כו', עד שרבינו הזקן אמר לו שאם יסכים לכך, ובאמת, "אבטיח לך להיות אתי עמי במחיצתי".

ולכאורה אינו מובן:

ר' נחום הי' אז צעיר לימים, והתחנך בד' אמותיו של רבינו הזקן, בעל התניא, ובודאי הי' במעמד ומצב נעלה ביותר, כמובן גם מזה גופא שרבינו הזקן הבטיח לו, שאם רק יסכים להסיר את צווארון המעיל, יהי' אתו עמו במחיצתו.

וא"כ, מה הי' נוגע כ"כ שלא יהי' לו צווארון יפה וחדש, עד כדי כך, שבשביל זה הבטיח לו רבינו הזקן "להיות אתי עמי במחיצתי" – שזוהי הבטחה נפלאה, שכן, למרות הידיעה שכל אחד מישראל הוא בעל-בחירה, ועל כל אחד מישראל נאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"227, הרי הוא מבטיח לנכדו הצעיר, שאח"כ האריך ימים ביותר, שלאחרי כל משך חייו בעוה"ז, ש"הקליפות גוברים בו", יהי' אתו עמו במחיצתו, ובלבד שיסיר את הצווארון?!

והביאור בזה228 – שבאותה מדינה שבה דר רבינו הזקן היתה התגברות הקליפה בנוגע לענין הלבושים, ולכן הי' נוגע במיוחד להתגבר ולשבור קליפה זו (ואם היו שוברים אותה מתחילתה, הי' זה מועיל על כל השנים הבאים לאח"ז, בנוגע לכל החוגים כו'), עד כדי כך, שבשביל זה הבטיח רבינו הזקן "אתי עמי במחיצתי".

ומזה מוכח, שאע"פ שתורה אחת לכולנה, והתורה היא נצחית229 בכל מקום ובכל זמן, מ"מ, יש ענינים שבהם אינם שוים כל המקומות והזמנים, וע"ד שמצינו בגמרא במסכת סנהדרין230 שבזמנו של מנשה המלך היתה התגברות קליפת עבודה-זרה ביותר, כפי שאמר לרב אשי: "אי הות התם הות נקוט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (היית מגבה

288

שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם, מפני יצר עבודת כוכבים שהי' שולט), ועד"ז יש בכל זמן ובכל מקום קליפה מיוחדת שמשתדלת להתגבר ח"ו, ובענין זה צריכה להיות עיקר העבודה בזמן ומקום זה.

מג. וכללות הענין – שב"עולם הזה" עיקר העבודה היא לשלול את הטעות שיכולה לבוא מהענין ד"נעשה", לשון רבים, שבשביל זה צריך לירד ולהתלבש בלבושי המתברר.

ולכן, בעוה"ז בכלל, ובפרט לאחרי שבירת הלוחות, ובפרט בזמן הגלות – שזהו זמן הגמרא – מוכרח להיות הענין דפלפולא דאורייתא:

כאשר צריכים לפסוק דין בנוגע להנהגתו של יהודי בעוה"ז, הנה כדי לברר את חושך העולם, החל מהחושך שבנפש הבהמית והגוף של האדם הלומד – לא מספיק הלימוד באופן ש"קרא ושנה" (מקרא ומשנה), ולא מספיק ללמוד "הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא" (כפי שמפרטת הגמרא במסכת מגילה170), אלא צריך גם לשמש תלמידי חכמים, "ללמוד שיבינוהו טעמי משנה"231, שעי"ז יוכל לתרץ את הסתירות שבדברי המשנה – "כגון הכא במאי עסקינן, וכגון הא מני רבי פלוני היא, וכגון חיסורי מחסרא", והיינו, שצריכים להתייגע בלימוד התורה באופן של פלפול דוקא, להסיר הקושיות כו', שזהו"ע ההעלם וההסתר שבתורה, ועי"ז מבררים את חושך העולם.

וזהו גם מ"ש בכתבי האריז"ל232 ש"מרוב חריפותו הי' (האריז"ל) מעיין ו' דרכים בהלכה, כנגד ו' ימי המעשה", ו"הי' מקשה בכח עד שנלאה מאד ומזיע זיעה גדולה .. כי עסק ההלכה כדי לשבר הקליפה .. סוד הקושיא .. זה צריך טורח מאד וכו'" (כמבואר בארוכה באגה"ק233 שע"י בירור הלכה מעלים ניצוצות מבחי' החכמה העליונה מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה כו').

ובהקדמה:

הענין ד"זיעה של מצוה" – מצינו בכמה מקומות234, אבל ענין הזיעה בלימוד התורה – מודגש במיוחד בנוגע לאופן הלימוד של האריז"ל.

289

והנה, אע"פ שהאריז"ל הי' למדן גם בנגלה דתורה235, וכידוע שהי' תלמיד של ה"שיטה מקובצת", וכפי שהובאו גם תשובות מהאריז"ל וכו'236, מ"מ, עיקר ענינו הי' לימוד וגילוי פנימיות התורה, והרי בנוגע לפנימיות התורה איתא ברע"מ237 (והובא ונתבאר בארוכה ע"י רבינו הזקן באגה"ק238) ש"לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו'", שזהו היפך ענין היגיעה. ולכן, אצל האריז"ל גופא הי' ענין היגיעה בלימוד נגלה דתורה דוקא.

אך הענין הוא, שנתינת פנימיות התורה למטה, היא בדוגמת נתינת פנימיות הנשמה בכללות הנשמה שירדה לעולם ונתלבשה בנפש הבהמית ובגוף, כדי לתקן את הגוף ונה"ב, חלקו בעולם וכללות העולם (שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל וכו'", כנ"ל ס"מ), ובשביל זה צריכה להיות גם היגיעה בנגלה דתורה, להסיר את ההעלם של הקושיות כו', ועי"ז מסירים את החושך, ההעלם וההסתר של העולם, הגוף ונפש הבהמית.

מד. עפ"ז מובן, שהמאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'", במעלת ה"שונה הלכות", אינו בסתירה לכך שמאמר זה בא בהמשך לסוגיא שבא נתבאר החסרון שבלימוד הלכות בלבד, שיכול להיות בבחינת "צנא דמלי סיפרי" – כי:

תוכן המאמר דתנא דבי אליהו בנוגע למעלת ה"שונה הלכות" היא – "מובטח לו שהוא בן עולם הבא"; ואילו החסרון שבלימוד הלכות בלבד הוא – כאשר מדובר אודות הצורך לפסוק הלכה בעולם הזה239.

ולא עוד אלא שבעולם הזה גופא יש חילוק בין ארץ ישראל לבבל – החילוק בין דברי ריש לקיש, "תקיפי דארעא דישראל", על "ההוא צורבא מרבנן דהוי תני הלכתא", שהוא "גברא רבה", ובין דברי רב נחמן בר יצחק, "חסודי בבל", שהוא "צנא דמלי סיפרי", והיינו, לפי שעיקר הענין דבירור העולם ע"י היגיעה בפלפולא דאורייתא הוא בבבל ("במחשכים") דוקא.

מה. ויש לבאר גם הקשר להתחלת הש"ס, כמנהג ישראל לקשר

290

הסיום עם ההתחלה240, כמ"ש בספר יצירה241 "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן":

התחלת הש"ס היא – "מאימתי קורין את שמע", וטעם הדבר – כמ"ש ר' ישעי' אחרון242: "ראשית חכמה יראת ה'243, על כן הי' סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות כו'".

ובקריאת שמע גופא יש ב' ענינים: "קורין את שמע בערבית", ו"קורין את שמע בשחרית",

[וההתחלה היא ב"קורין את שמע בערבית", לפי ש"זו מצוה ראשונה שמתחייב בה האדם כשנעשה בן י"ג שנה ויום א', שהוא תחלת הלילה משנה י"ד"244. והענין בזה: כיון שהיצה"ר אקדמי' טעניתא245, והוא "מלך זקן וכסיל"246, הרי מיד בהתחלת העבודה נמצא האדם במצב של חושך – "בערבית", ובמצב זה צריך להתחיל הענין ד"קורין את שמע", שהו"ע אמונת ויחוד ה', אהבת ה', וכל שאר הענינים הנכללים בק"ש],

שהם שתי מצוות נפרדות, כדמוכח מדברי השאגת ארי'247 שק"ש היא מצות עשה שהזמן גרמא – לא רק בגלל שיש הפסק בזמן בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית ("דאע"ג דק"ש של ערבית זמנה כל הלילה .. מ"מ, ק"ש של יום אין זמנה אלא עד הנץ החמה לר' אלעזר, ועד ג' שעות לר' יהושע"), אלא גם "כיון דשל יום אין זמנה בלילה ושל לילה אין זמנה כל היום".

והחילוק בין מצות ק"ש בערבית למצות ק"ש בשחרית – שלכאורה היא בשוה "בשכבך ובקומך"30 – יובן מברכות ק"ש, שבזה יש חילוק בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית, שבק"ש של שחרית יש ג' ברכות: "שתים לפני' ואחת לאחרי'", ובק"ש של ערבית יש ד' ברכות: "שתים לפני' ושתים לאחרי'"248 (וכדאיתא בירושלמי249 ששבע הברכות דק"ש הם "ע"ש שבע250 ביום הללתיך על משפטי צדקך").

291

ובביאור הטעם שבברכות ק"ש בלילה יש ברכה נוספת – איתא ברוקח251 "לפי שבשחר יש מצות ציצית, משא"כ בערב", והיינו, שכדי להשלים החסרון דמצות ציצית, מוסיפים ברכה רביעית.

ולכאורה אין זה מובן כלל: פרשת ציצית – אומרים גם בק"ש של ערבית, ואילו בברכות ק"ש מוסיפים ברכה רביעית בגלל שמצות ציצית עצמה אינו נוהגת בלילה?

והביאור בזה:

ענינה של מצות ציצית הוא – כמ"ש252 "וראיתם אותו וזכרתם גו'", וכדאיתא בגמרא במסכת מנחות253: "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד", ונמצא, שה"תכלת מזכיר היושב על כסא"254 – מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ומצות ציצית נוהגת ביום בלבד, כדברי המשנה במסכת ברכות255: "ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד", "דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה"256, והיינו, שענין הראי' – ראי' של מצוה ("וראיתם אותו"), שזוהי ראי' ע"פ תורה, וממנה נלקח ענין הראי' בעולם – הוא ביום, היינו, כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שמאיר אצלו "שמש (ומגן) הוי' (אלקים)"257, שאז הרי הוא רואה מה שצריך לראות; משא"כ כאשר נמצא במעמד ומצב של לילה, "במחשכים הושיבני", שאינו רואה את ה"אמת הוי' לעולם"258.

אמנם, אף שמצות ציצית נוהגת ביום בלבד, מ"מ, פרשת ציצית אומרים גם בק"ש של ערבית, והיינו, שגם בלילה ישנו ענין הציצית כפי שהוא בתורה – כי, התורה מצד עצמה היא למעלה מזמן ומקום, היינו, למעלה מהגבלת העולם, ואינה מקבלת טומאה מהעולם (כנ"ל ס"מ), ולכן, גם בלילה יכולים לומר פרשת ציצית שבתורה.

ומ"מ, כיון שמצות ציצית בצמר גשמי אינה נוהגת אלא ביום בלבד, נמצא, שבלילה חסר הענין ד"ראיתם אותו", היינו, שחסרה הראי'

292

באלקות, ולכן יש צורך בהשתדלות מיוחדת שגם בלילה יהי' הענין דקבלת עול מלכות שמים.

ובהקדמה – שגם ביום יש צורך בהשתדלות ויגיעה, כיון שגם אז ישנו קושי והעלם והסתר, וע"ד משנת"ל (סל"ט) שגם בתלמוד ירושלמי יש קושיות, וכנ"ל שגם ריש לקיש, "תקיפא דארעא דישראל", הקשה קושיות, וכהכלל "לא יגעת ומצאת אל תאמין"39, שנאמר גם בנוגע לתורת ארץ ישראל ואפילו כפי שהיתה בזמן שביהמ"ק הי' קיים, וכדאיתא בגמרא במסכת תמורה259 שכאשר נשתכחו הלכות בימי אבלו של משה, "אמרו לו ליהושע שאל, א"ל, לא בשמים היא", והיינו, שצריכים ללמוד ולהתייגע לבד; אבל אעפ"כ, אין זה מגיע להשתדלות הנדרשת במעמד ומצב ד"במחשכים הושיבני" שב"ערבית".

וזהו מה שבלילה ניתוסף בברכת ק"ש ברכת השכיבנו:

ברכת "גאל ישראל" ישנה הן ביום והן בלילה, אבל ברכת "השכיבנו" היא בלילה דוקא, "בשכבך".

והענין בזה:

המצב של שכיבה בגשמיות הוא באופן שהראש והרגל הם בשוה, והיינו, שלא נראה העילוי של הראש לגבי הרגל, מעלת הרוחניות על הגשמיות, אלא צריך להתייגע כדי להבחין בכך; משא"כ "בקומך", שאז הראש הוא למעלה והרגל היא למטה, היינו, שהרוחניות היא למעלה והגשמיות היא למטה260.

ובמצב כזה יש צורך בברכה מיוחדת: "השכיבנו אבינו לשלום", היינו, שגם השכיבה תהי' מצד הקב"ה, שאז יהי' זה "לשלום"; ולאחרי כל הזהירות כו', יש עדיין צורך בשמירה, שלכן מסיימים: "שומר את עמו ישראל לעד", או כפי שמסיימים בשבת ויו"ט: "הפורש סוכת שלום", שהו"ע המגן שמגין בעד חושך העולם.

ונמצא, שהחילוק בין "קורין את שמע בערבית" ל"קורין את שמע בשחרית", הוא ע"ד ב' המצבים שבעולם הזה, שאף שבכללות הנה "כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו", הרי בזמן שביהמ"ק קיים הי' אלקות בגלוי, משא"כ לאחר החורבן, שאז נעשה מעמד ומצב של לילה, "שומר מה מלילה"203, שבזה תלוי גם החילוק באופן לימוד

293

התורה, אם די בהלכות בלבד או שמוכרח להיות גם הפלפול בטעמי ההלכות, כנ"ל בארוכה.

מו. וענין זה קשור עם המדובר בהסוגיא שבסיום מסכת נדה ע"ד טומאת נדה וטומאת זיבה:

כבר דובר פעם בארוכה261 אודות החילוק שבין טומאת נדה לטומאת זיבה, שטומאת נדה הו"ע שבדרך הטבע, ואילו טומאת זיבה הו"ע של חולי, היינו, שנעשה קלקול הטבע.

ולהעיר, שגם הטבע דטומאת נדה הו"ע שנעשה לאחרי חטא עה"ד דוקא, כדאיתא בגמרא במסכת עירובין262 "עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב263 אל האשה אמר הרבה ארבה .. אחת דם נדה וכו'",

– וע"ד האמור לעיל שגם בזמן שביהמ"ק הי' קיים הוצרך להיות ענין של עבודה ויגיעה, שהרי "לא יגעת ומצאת אל תאמין", וע"ד שגם בתלמוד ירושלמי יש קושיות כו', שזהו מצד העלם והסתר שישנו בטבע העולם לאחרי חטא עה"ד (ובפרט לאחרי שבירת הלוחות) –

ונוסף לזה ישנה טומאת זיבה, שהו"ע של חולי גם ביחס לטבע הנ"ל, וע"ד המגרה יצה"ר על עצמו, בדבר שאפילו היצה"ר מצד עצמו לא הי' חפץ, וזהו כללות המעמד ומצב שלאחרי החורבן.

מז. ועפ"ז יובן גם מ"ש במדרש264 על הפסוק265 "ה' מתיר אסורים", "אין איסור גדול מן הנדה כו' ולע"ל הוא מתירה כו'" – דלכאורה אינו מובן266: (א) כיון שדם נדות נעשה ע"י החטא, הרי זה צריך להתבטל לגמרי (כמו קודם החטא), ולא רק שיתירוהו? (ב) מדוע נזכר רק שלע"ל יותר איסור נדה, ולא איסור זבה?

והביאור בזה:

יש חילוק בין לע"ל לקודם החטא – שלע"ל יהי' עילוי גדול יותר גם לגבי קודם החטא, שהרי הירידה שע"י החטא היא צורך עלי', ואם תהי' העלי' רק עד למקום שמשם היתה הירידה, מהו הריוח שע"י הירידה? – ועכצ"ל שהעלי' היא למעלה יותר מהמעמד ומצב שקודם הירידה.

294

ובדוגמת עבודת בעלי-תשובה, שעל זה אמרו רז"ל267 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", כי, "להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות", "וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי'", הנה דוקא עי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות"268; ואילו אצל צדיק לא שייך כלל מציאות כזו.

וכן הוא בכללות הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"269, לאחרי הירידה למטה – שנעשה עילוי גם לגבי המעמד ומצב שקודם הירידה, שהיתה הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד270.

ובנוגע לעניננו:

לעתיד לבוא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"23, לא יהי' ענין של חולאת שהוא היפך הטבע, אפילו כפי שהטבע הוא לאחרי חטא עה"ד. ולכן לא נאמר שלע"ל יטהר דם זיבה, כי, דם זיבה הו"ע של חולי, ולע"ל לא יהי' ענין של חולי.

ואילו העילוי דלע"ל לגבי קודם החטא (מצד הענין דירידה צורך עלי') יתבטא בענין דם נדה (שלאחרי החטא נעשה ענין טבעי) – שעז"נ "ה' מתיר אסורים", ש"לע"ל הוא מתירה", שזהו ע"ד "זדונות נעשו לו כזכיות", ועד"ז בנוגע לנדה – נד ה', "נד ה' מאתראה" (שנדד ממקומו)271 – שענין זה גופא יהי' היתר. וע"ד מארז"ל (הובא בבחיי272 ובכ"מ273) "למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב"ה להחזירו לנו".

מח. וכנגד ב' הענינים דטומאת זיבה וטומאת נדה שצריכים לנצחם ולתקנם – ישנם ב' האופנים בעבודה דקבלת עול מלכות שמים, בק"ש של ערבית וק"ש של שחרית:

בשחרית – יש ג"כ צורך בענין העבודה, שהרי נמצאים בעולם שבו "אתם המעט מכל העמים"96, וכיון ש"הרוצה לטעות יטעה", הרי עלול לפגוש במי ש"רוצה לטעות", וירצה להסיר גם אותו מן הדרך; אבל אעפ"כ, כיון שישנו אור היום, אזי העבודה היא בנקל, ויכולים להסתפק בג' ברכות דק"ש (שתים לפני' ואחת לאחרי'), כיון שביום נוהגת מצות

295

ציצית, היינו, שישנו הענין ד"ראיתם גו' וזכרתם", כנ"ל (סמ"ה) "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד", ועד לאדם העליון "היושב על הכסא".

ולכן, ק"ש של שחרית היא התיקון לענין טומאת נדה, שמורה על טבע העולם כפי שהוא לאחרי חטא עה"ד, אבל עדיין הרי זה מעמד ומצב של יום;

ואילו ק"ש של ערבית – שאז יכולים אמנם לומר פרשת ציצית כפי שהיא בתורה, אבל כדי לקיים מצות ציצית, "וראיתם גו' וזכרתם", צריך להמתין עד שיאיר היום ("שמש הוי'"), כיון שעדיין נמצאים בחשכת הלילה, "שומר מה מלילה"203 – מורה על העבודה בחושך הגלות, הן חושך הגלות הכללי והן חושך הגלות הפרטי (כמובן מהמבואר באגה"ק274 בענין גאולה כללית וגאולה פרטית), שזהו התיקון לענין טומאת זיבה.

מט. וזהו גם החילוק שבין הסוגיא במגילה להסוגיא בסוף מסכת נדה ביחס למאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'":

בהסוגיא דמגילה, שבה הובא מאמר זה בהמשך להשקו"ט אם יכולים להסתפק בלימוד הלכות בלבד, מבלי להבין טעמי המשנה – אוחזים עדיין במעמד ומצב שצריך לפסוק הלכה בנוגע לקיום המצוות בעוה"ז, ובשביל זה צריך להיות הלימוד באופן של יגיעה (זיעה של תורה) בפלפולא דאורייתא כדי לברר ההלכה ע"י הסרת העלם הקושיות ד"במחשכים הושיבני";

אבל בהסוגיא שבסוף מסכת נדה – שזהו סיום לימוד תורה שבעל-פה, סיום תלמוד בבלי, וגם הסיום של כל הלכות נדה, שאז באים למעמד ומצב ד"ה' מתיר אסורים", כאשר יקויים היעוד275 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו", שזהו המעמד ומצב ד"עולם הבא" – אזי מודגשת רק המעלה של "שונה הלכות",

– לא רק "הלכה למשה מסיני", שבה לא שייך ענין של מחלוקת (כמ"ש הרמב"ם276), אלא גם "משנה וברייתא", שבהם הובאה גם דעת היחיד (כדברי המשנה במסכת עדיות277), כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"73 –

296

והמעלה היא – ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", והיינו, שע"י מעשינו ועבודתנו בלימוד ההלכות בעולם הזה, עולם השקר, שעי"ז ממשיכים אלקות בעולם הזה – הנה "שכר מצוה מצוה"159, שעי"ז בוראים עולמות, בריאת חלקו בגן-עדן וחלקו בעולם-הבא, באופן ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].

* * *

נ. כשם שרבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, תיקן "לגמור כל הש"ס .. לחלק המסכתות" (כנ"ל סל"ג), וכפי שהונהג לחלק את הש"ס ולסיימו מי"ט כסלו לי"ט כסלו – כמו"כ הנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לחלק את ספר התניא, על מנת להתחילו בי"ט כסלו ולסיימו בח"י כסלו הבע"ל.

ובהתאם לכך, דובר אתמול, ביום הש"ק278, בנוגע לסיום התניא; והיום, י"ט כסלו, מתחילים לימוד התניא מתחילתו, החל מדף-השער (שהשורות האחדות שבו הם הנוסח של רבינו הזקן בעצמו279), כפי שקבע כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם הוא נכלל בהלימוד.

ועתה נתעכב על דבר פלא בפרק ראשון בתניא, שלא ראיתי בה"כתבים" שמתעכבים על זה.

נא. ובהקדמה:

כללות ענין ספר התניא הוא – כפי שכותב רבינו הזקן בהקדמה – "תשובות על שאלות .. אשר שואלין .. בעבודת ה'".

וכללות הענין בזה – שהעבודה נעשית ע"י נפש האלקית, אבל עבודת נפש האלקית אינה כפי שהיא לעצמה, אלא עבודתה היא בהגוף ונפש הבהמית (כנ"ל ס"מ), ועד לאופן שהשכל של נה"ב יהי' ממולא בשכל התורה, ורמ"ח האברים ושס"ה גידים שבגוף יהיו ממולאים ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

ובזה גופא – עיקר העבודה לפעול על הגוף מוכרחת להיות באמצעות נפש הבהמית, והיינו, שנפש האלקית אינה פועלת ישירות על הגוף, אלא ע"י הממוצע של נפש הבהמית.

297

ובענין זה מתחיל רבינו הזקן לבאר, ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב280 ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות וכו'".

ולכאורה אינו מובן: לאחרי שרבינו הזקן אומר ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות", ומביא הפסוק "ונשמות אני עשיתי" – מה מוסיף באמרו "שהן שתי נפשות"281?

נב. ובהקדמה – שאין לומר ש"נשמות" ו"נפשות" הם שני תוארים על אותו ענין, שכן, נוסף לכך שלפי זה אין צורך בשני תוארים, ויכולים תמיד להשתמש באותו לשון, הרי בתורה, שהיא בתכלית הדיוק, לא שייך שיהיו שני תוארים על ענין אחד; כאשר יש שינוי בתואר – שהוא בלשון הקודש, שאינו לשון הסכמי282 – הרי זו הוכחה שנשתנה גם התוכן.

ובפרטיות יותר:

איתא במדרש283: "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חי' יחידה", ומבואר בקבלה וחסידות שהם חמשה מדריגות. ונחלקים בכללות לשתי סוגים: חי' יחידה – הם הכחות המקיפים שבנשמה, והיינו, שאין זה כפי שהנשמה באה באברי הגוף באופן של כניסה והתלבשות בפנימיות, אלא רק באופן שמקיף על הגוף מבחוץ ושומר אותו; ונפש רוח ונשמה – הם המתלבשים בגוף, וזהו מה שנוגע לעבודת האדם, שעיקרה הוא לפעול על נפש הבהמית והגוף.

ובנוגע לפרטי המדריגות דנפש (רוח) ונשמה – הנה:

בהלכות יסודי התורה284 כותב הרמב"ם: "הדעה (ש)היא צורת הנפש .. ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח". וממשיך: "צורת הנפש הזאת .. אינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף .. לפיכך כשיפרד הגולם, שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה, מפני שאינה מצוי' אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשי', לא תכרת הצורה הזאת וכו'".

כלומר: לפי דברי הרמב"ם – "נפש" ו"רוח" הם למעלה מ"נשמה", כי, הנשמה "אינה מצוי' אלא עם הגוף וצריכה לגוף" [וכדמוכח גם מהשם

298

"נשמה", מלשון נשימה, כפי שמשמע מדברי המדרש283 על הפסוק285 "כל הנשמה תהלל י-ה", "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא", והרי נשימה קשורה במיוחד עם הגוף], ולכן, כשיפרד הגוף ויחזור ליסודות שממנו הורכב, "תאבד הנשמה"; משא"כ הנפש ורוח.

אבל, ע"פ המבואר בקבלה ובחסידות בדברי המדרש הנ"ל "חמשה שמות נקראו לה כו'", הרי סדר ג' השמות (השייכים לגוף) מלמעלה למטה הוא: נשמה רוח ונפש, והיינו, שהחלק הכי עליון נקרא בשם "נשמה", ולאח"ז בא החלק שנקרא בשם "רוח", ורק לאח"ז בא החלק שנקרא בשם "נפש".

וראי' לדבר – ממ"ש286 "כי נפש הבשר בדם היא", היינו, שהחלק היותר תחתון הקשור עם הדם, נקרא בשם "נפש"; ואילו בנוגע ל"נשמה" – כתיב287 "נשמת שד-י תבינם", היינו, ש"נשמה" היא החלק הכי עליון – שכל, חב"ד שבמוחין.

נג. ועפ"ז יש לבאר את דברי רבינו הזקן ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות" – שכותב ענין זה בסדר דמלמעלה למטה:

ובהקדמה – שלכל לראש ישנה מציאות העולם כפי שהיא בתורה, כמאמר146 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכדאיתא במדרש288 על הפסוק117 "ואהי' אצלו אמון", "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות יש לו .. כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", והיינו, שכאשר הקב"ה ראה שבתורה נאמר289 "ויאמר אלקים יהי אור", אמר "יהי אור", ונברא האור290, ועד"ז בנוגע לכל הענינים שבעולם.

ואין הכוונה שענין האור כפי שהוא בתורה הוא ענין אחר, אלא אדרבה: אמיתית ענין האור הוא בהיותו למעלה (כפי שמבאר השל"ה291), ויתירה מזה – כפי שהוא בתורה, ומזה נמשך ונשתלשל האור למטה, אור כפשוטו בעוה"ז.

299

ומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים שבעבודת האדם – שישנם תחילה כפי שהם בתורה,

– ולכן ישנו גם דין בנגלה דתורה: "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"292, והיינו, לפי שגם בתורה ישנו ענין ה"עולה" כמו שהוא בגשמיות, אלא שזהו "כאילו", בכ"ף הדמיון, אבל בכל זאת יש לזה דמיון –

ועד"ז בנוגע לחלקי הנשמה, ובנדו"ד, נשמה ונפש – שקודם שנמשכים בעוה"ז, בגוף האדם, ישנם תחילה בתורה.

ובתורה גופא ישנו החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, אשר, החילוק שביניהם הוא גם בנוגע לענין הקושיות שבתורה שנתבאר לעיל (סל"ט), שכן, בתורה שבכתב, שהעיקר בה הוא הקריאה בתורה אפילו ללא הבנה והשגה, שהרי גם עם-הארץ שלא ידע מאי קאמר, עולה לתורה ומברך ברכת התורה (כמ"ש המג"א293, והביאו רבינו הזקן294, בנוגע לחילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ), הכל מדוד ומוגבל, ולא שייך לשאול קושיות וסתירות, שכן, אם שואלים שאלה בתורה שבכתב, מפסוק אחד על חבירו, "שני כתובים המכחישים זה את זה", הרי זה גופא הו"ע של תורה שבע"פ.

נד. ובהתאם לכך, מתחיל רבינו הזקן לבאר עבודת האדם – "שלכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות" – מלמעלה למטה:

אצל איש ישראל הסדר אינו מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה – שהרי מקומו העצמי של איש ישראל הוא למעלה, וכפי שממשיך רבינו הזקן לבאר295 מ"ש "בני בכורי ישראל"296, "בנים אתם לה' אלקיכם"297, שזהו "כמו שהבן נמשך ממוח האב כו'", כך, שמקומו העצמי הוא – תחת כסא הכבוד270, ויתירה מזה, שנקרא "אדם"298, ע"ש "אדמה לעליון"299, ועד שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד300; ומשם נמשך למטה כו'.

300

וזהו "שלכל איש ישראל .. יש שתי נשמות" – שזהו כפי שכל איש ישראל הוא למעלה מעלה.

וממשיך: "דכתיב ונשמות אני עשיתי" – שזהו כפי שנמשך במדידה והגבלה של כתיבה בתורה ("דכתיב"), אשר, עם היותה מדידה והגבלה של תורה, שעדיין אינה קשורה עם נפש הבהמית והגוף [וכאמור לעיל (ס"מ) שאפילו כאשר לומד התורה הוא במצב של היפך הטהרה, ונקראת "תורתו"301, הנה בשעת מעשה נאמר על זה "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"], מ"מ, הרי זו מדידה והגבלה, שבא בכתיבה בציור אותיות – שלכן נאמר "(ונשמות אני) עשיתי", כיון שיש כבר צורה כו'; אבל, כיון שהגבלה זו היא בתורה, לכן נאמר "ונשמות אני עשיתי", היינו, שנקרא עדיין בשם "נשמה", שזהו בבחי' "ראש" לגבי ההמשכה וההתלבשות בגוף, בחי' "רגל".

ולאח"ז נמשכת הנשמה ומתלבשת בגוף – שזהו אומרו "שהן שתי נפשות"302, שזהו חלק הנשמה שנקרא בשם "נפש".

[ומ"ש במדרש "חמשה שמות נקראו לה" – כפי שבאה למטה ומתלבשת בנפש הבהמית ובגוף – הרי זה ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל303 שבבחי' נפש גופא ישנם כל החמשה שמות: נפש שבנפש כו' נשמה שבנפש, וכן חי' יחידה שבנפש, והיינו, שכל החמשה שמות שנקראו לה לאחרי ההתלבשות בנה"ב וגוף הם בחלק הנשמה שנקרא בשם "נפש"].

נה. וזהו גם מה שממשיך: "נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא כו'" – "נפש" דייקא, ולא "נשמה", שכן, להיותה "מצד הקליפה וסטרא אחרא", אי אפשר לקרותה בשם "נשמה", כי אם בשם "נפש" בלבד.

ומ"ש בתחלה "שתי נשמות", ששתיהם (גם נפש הבהמית) נקראות בשם "נשמה" – הרי זה בשרש הענינים למעלה, ועד לשם הוי' ושם אלקים, כדאיתא בקבלה וחסידות304, שנפש האלקית שרשה משם הוי',

301

ונפש הטבעית שרשה משם אלקים, בגימטריא הטבע305, ומשם נמשכה הנפש ש"מצד הקליפה וסטרא אחרא" – אע"פ שגם שם אלקים הוא מז' שמות שאין נמחקים306.

וע"ד מארז"ל307 "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", וכפי שמבאר רבינו הזקן308 ש"שרש התחלת הסיגים והקליפות אינו רע גמור .. אמנם מה שמשתלשל למטה מטה נעשה סיגים קשים יותר ומקטריגים ממש", והיינו, שבשרשם למעלה הו"ע גבורות דקדושה, ואח"כ נשתלשל כו' עד שנעשה ענין הפכי.

[דוגמא לדבר:

מצוה על בית-דין לדון ולהעניש כו'309. ואעפ"כ, כדי שיומשך במעשה בפועל, הרי רואים במוחש ששליח ב"ד להלקות ולהמית, אינו יכול להיות רך לב,

ובמכ"ש מענין השחיטה, שאף שזוהי מצוה, כמ"ש310 "וזבחת גו'", ומברכים עלי' בשם ומלכות, מ"מ, לא תועיל לו היראת-שמים שיוכל לפעול על עצמו שלא יתעלף... הוא אמנם יהודי דתי ("אַ פרומער איד"), ואעפ"כ אינו יכול לעשות פעולת השחיטה בבהמה. ועאכו"כ בנוגע לבן-אדם,

אלא צריך להיות קשה לב דוקא, ורק אז יכול לבוא ענין הדין כפשוטו בפועל].

נו. וזהו סדר ההשתלשלות שמבאר רבינו הזקן בנוגע לנשמת האדם:

לכל לראש – "לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות", שזהו כפי שהנשמה היא במקורה למעלה (בשם הוי' ושם אלקים, כנ"ל), למעלה מכל מדידה והגבלה, למעלה אפילו מהמדידה וההגבלה של כתיבה בתורה.

ולאחרי כן – "דכתיב ונשמות אני עשיתי", היינו, כפי שהם בתורה, אבל עדיין לא כפי שהם מצד עצמם.

ואח"כ נמשך למטה – "שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא .. ונפש השנית .. חלק אלקה ממעל ממש".

302

וכאן מתחיל הביאור בנוגע לכללות ענין העבודה – כי, הנפש שמצד הקליפה "אקדמי' טעניתא", ונקראת בשם "זקן (וכסיל)", כיון שתיכף משנולד ניתן בו יצה"ר, ואילו "נפש השנית בישראל", הרי "גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים"311 (ורק "תחלת כניסת נפש זו הקדושה" היא לפנ"ז311, אבל היא עדיין בהעלם והסתר), ואז מתחילה לעבוד עבודתה בהענין ד"קורין את שמע בערבית" (כנ"ל סמ"ה).

נז. וההתחלה על כל זה היא – "תניא"312:

ידוע הביאור (המובא בשם חסידים313) על זה שרבינו הזקן דייק להתחיל ספרו בתיבת "תניא", אף ש"בספ"ג דנדה"314 הלשון הוא "דרש ר' שמלאי", ולא "תניא"315 – ע"פ מ"ש בספרי קבלה316 ש"תניא" גימטריא ב' פעמים "קליפה" עם הכולל, ולאידך גיסא, "תניא" אותיות "איתן" (כדאיתא בתקו"ז317), שעי"ז לוחמים ומבטלים ומאבדים את הקליפה.

והענין בזה:

לכאורה נשאלת השאלה: כיצד יכולים להלחם ולנצח את הנפש שמצד הקליפה וסטרא אחרא, בה בשעה ש"אקדמי' טעניתא", ומקרא מלא דיבר הכתוב318 "צדיק הראשון בריבו"?

והמענה על זה – שישנו ה"איתן" שבנשמה, ככל ג' הפירושים במאמר של רבינו הזקן319 בענין "משכיל לאיתן האזרחי"320, שהו"ע החוזק ותוקף ויושן, ומצד זה לא מתפעלים מכל הטענות השכליות, "אקדמי' טעניתא", "צדיק הראשון בריבו", וכו' וכו', אלא הולכים בחוזק ותוקף שמצד ה"איתן" שבנשמה ש"כן יקום"!

וממשיכים זאת בה"שתי נשמות", ואח"כ ב"דכתיב ונשמות אני עשיתי", ואח"כ ב"שתי נפשות" – שבשתיהם יהי' הענין דק"ש, "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"321, ובאופן שיומשך "בכל לבבך"322, "בשני יצריך"323, בה"שתי נשמות" ו"שתי נפשות", ועל ידם – בחלקו בעולם,

303

בעולם הזה ובעולם הבא, ובאופן שמתאחדים יחד ע"י "השונה הלכות בכל יום" בעולם הזה, שאז "מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ופועלים ש"אין324 עולם אלא אחד".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן (בבא הרביעית – פ"א). והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

נח. הנקודה325 העיקרית של השיחות היא – שצריכים ללמוד חסידות בשופי, בהתמדה ושקידה.

לא רק אלו ש"תורתם אומנתם" (עד כמה שישנו המושג של "תורתם אומנתם" בזמן הזה326), יושבי אוהל, ובפרט תלמידי הישיבות, אלא גם בעלי עסק, שרוב זמנם עסוקים הם – ברשות התורה – בענינים אחרים, הנה השעות הפנויות שלהם צריכות להיות מוצפות ומוטבעות בלימוד התורה בכלל, ולימוד פנימיות התורה, חסידות, בפרט.

פעמים רבות מדברים אודות גודל המעלה של עבודת הצדקה327 ואהבת ישראל328, ע"י הפצת המעיינות חוצה; אבל לא צריכים לשכוח על ענין לימוד החסידות.

ישנו לשון המורגל בשיחות329 ש"נחלש ענין העבודה"; ובימינו אלו, יכולים לומר, שנחלש גם לימוד התורה, ובפרט לימוד החסידות330.

304

יהודי צריך להרשות לעצמו ("זיך פאַרגינען"331) להיות בקי בתורה אור, לקוטי תורה – ואין צריך לומר בנוגע לתניא – המשכים, מאמרים, וכן הלאה, "וכל המוסיף מוסיפין לו"332. – להיות בקי באותיות, הרי זה דורש זמן רב; אבל יכולים להיות בקי בתוכן הענינים.

כוונתי היא בפשטות ביותר: יש להוסיף בשקידה והתמדה בלימוד החסידות. הלימוד יבוא במילא לידי מעשה, אבל דיבורי עתה – ופי ולבי שוין: התמדה ושקידה בלימוד החסידות. וההוספה בשמן דתורה (רזין דרזין) ויין דתורה (רזין) – תוסיף גם בהבנה והשגה דלחם ומים דתורה (נגלה)333.

ויהי רצון, שהחל מהלילה, או מחר בבוקר, יתרבו לומדי תורת החסידות ועוסקים בה על מנת להבינה ולהשיגה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים334.

[ואח"כ אמר: כיון שנמצא כאן אברך335 שביקשו ממנו פעמיים להרעיש, והצליח בכך – ינסה עתה להרעיש, מתוך ניגון שמחה, בנוגע ללימוד החסידות336.

ואח"כ הוסיף ואמר: עכשיו היו צריכים ליתן לכל אחד מהקהל כוס חלב... שהוא משקה המשכר337, ולצבוט את הלחיים עד שיאדימו, ואז תהי' שמחה גדולה...

נערכו "שבע ברכות" של אחד מהתלמידים, ואח"כ ניגנו "עוד ישמע", ואח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אני מאמין", וטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "ופרצת"].

______  ______

1) ראה רשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ חוברת ו (קה"ת, תשס"ט) ע' 18. וש"נ.

2) חולין ז, ב.

3) ראה בית רבי ח"א פט"ז. וראה גם תו"מ חל"ב ע' 367. וש"נ.

4) נדפס באג"ק שלו ע' רלא ואילך. וש"נ.

5) תהלים נה, יט.

6) נעתק גם ב"היום יום" יט כסלו.

7) ראה גם המכתב לר"ב ממעזבוז – אג"ק שם ע' רלב.

8) ס"ב.

9) ברכות יב, א.

10) ראה גם לקו"ש ח"ל ע' 174.

11) פי"א ואילך (ולאח"ז באג"ק שלו ח"ג ע' שמט ואילך).

12) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

13) ראה גם תו"מ חכ"ג ס"ע 103.

14) פ"ב.

15) ע"פ ס' שופטים כ, יא. וראה חגיגה כו, א. ירושלמי שם פ"ג סה"ו. תניא אגה"ק סוסכ"ב.

16) לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

17) ראה תניא אגה"ק סוס"ד. אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א ע' רנט ואילך. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תקמט ואילך.

18) ירמי' טו, א. וראה תו"מ ח"ב ע' 72 הערה 35. וש"נ.

19) הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב.

20) ראה גם ספר המנהגים חב"ד ע' 84. תו"מ חי"ד ע' 132. וש"נ.

21) סוטה יו"ד, ב.

22) סוטה פ"א סה"ח.

23) זכרי' יג, ב.

24) ספ"ב.

25) שיחת ליל י"ט כסלו תרצ"ג ס"י (לקו"ד ח"א כ, ב).

26) ברכות ח, רע"א.

27) ראה גם לקו"ש ח"ה ע' 438.

28) ברכות בסופה.

29) שם לה, ב.

30) ואתחנן ו, ז.

31) ראה יומא יט, ב. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ה. וש"נ.

32) שם ה"ד.

33) מט, ב.

34) ב"ב ט, א.

35) ראה לעיל ע' 118. וש"נ.

36) סנהדרין מ, א (במשנה).

37) אבות פ"ו מ"ו.

38) ראה גם תו"מ סה"מ אדר ע' צ ואילך. וש"נ.

39) מגילה ו, ריש ע"ב.

40) לח, א.

41) משלי כב, ט.

42) פל"ז (מח, ב).

43) תניא אגה"ק ס"ד (קו, א).

44) ריש קידושין.

45) ספרי ואתחנן ו, ה.

46) ויצא כח, יב.

47) ברכות כא, ב. וש"נ.

48) ט, ב (ובפרש"י).

49) ירמי' כט, יו"ד.

50) חדא"ג מהרש"א שם.

51) קדושים יט, יח.

52) אבות פ"ד מ"ט.

53) ראה סה"ש תרפ"ז ע' 111. וראה גם שיחת י"ט כסלו דאשתקד ס"ח (תו"מ חל"ב ע' 268).

54) שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ג סי"ז (לקו"ד ח"א מה, א).

55) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' שסא. וש"נ.

56) אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

57) ערך שליח ציבור (השני). וראה גם שיחת י"ט כסלו תש"כ ס"ל (תו"מ חכ"ז ע' 196). וש"נ.

58) ראה מגיד דבריו ליעקב בהוספות סכ"ט. וש"נ.

59) במדב"ר פי"ב, ח. וש"נ.

60) איוב כה, ב.

61) כ"ה בתניא שבהערה הבאה. וראה תנחומא ויגש ו.

62) סי"ב.

63) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

64) רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. ועוד.

65) ח"ב פ"ו ואילך.

66) שבת קיח, סע"ב.

67) ראה גם תו"מ חי"ט ע' 310. וש"נ.

68) קדושים יט, יז.

69) קסב, ב.

70) ב"מ לא, א. וראה סמ"ג עשה יא.

71) ראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' עב ואילך. וש"נ.

72) עוקצין בסופה.

73) עירובין יג, ב. וש"נ.

74) ראה ברכות נב, ב.

75) תניא פ"ז (יב, רע"א).

76) ישעי' נד, ז.

77) שם מ, ה.

78) סוסכ"ו.

79) תהלים פד, ח.

80) חבקוק ג, ו.

81) שהש"ר פ"ג, יא (א). ועוד.

82) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.

83) ראה שבילי אמונה נ"ד ש"ב. שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו. תניא ספי"ד. פט"ו (כא, א). פמ"ד (סג, ב).

84) משלי כב, ו.

85) שבת לא, א.

86) ע"ד לשון הגמרא – ברכות כט, א. וש"נ.

87) ראה טושו"ע יו"ד סר"מ ס"ה, ובנ"כ.

88) תהלים יא, ז.

89) ראה גם תו"מ חל"ג ע' 185. וש"נ.

90) ראה כתר שם טוב בהוספות סרפ"ח ואילך. וש"נ.

91) ראה גם תו"מ ח"ל ע' 171. וש"נ.

92) הושע יא, א.

93) ישעי' סא, ט.

94) תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. ספרי ופרש"י פינחס כח, ח. ועוד.

95) ראה בית רבי ח"א רפט"ו. ספר התולדות אדה"ז (כפ"ח, תשמ"ו) ח"ג ע' 662. וראה גם תו"מ חל"ד ע' 267. וש"נ.

96) ואתחנן ז, ז.

97) נוסח תפלת יו"ט.

98) סנהדרין נח, סע"ב.

99) סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.

100) שבת סז, א. וש"נ.

101) רמב"ם הל' מלכים ספ"א.

102) ראה חולין ס, ריש ע"ב.

103) א, ריש ע"ב.

104) ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ.

105) ירמי' כט, ז.

106) גיטין יו"ד, ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד סשס"ט. וראה אנציק' תלמודית בערכו (כרך ז ס"ע רצה ואילך). וש"נ.

107) ט, ריש ע"ב. יו"ד, א. יא, ריש ע"ב.

108) ראה הנדפס לאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 111. וש"נ.

109) תהלים עג, כה.

110) פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

111) ראה תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.

112) תהלים ק, ב.

113) לעיל ע' 240 ואילך.

114) וירא יח, כז.

115) איוב כח, כא.

116) שם, כג.

117) משלי ח, ל.

118) פ"ד (ח, ב).

119) עקב יא, יט.

120) ברכה לג, ד.

121) יחזקאל א, כה.

122) ראה מאמרי אדה"ז נביאים ס"ע רלב ואילך.

123) תניא קו"א קנה, א.

124) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

125) פרש"י משפטים כד, יב.

126) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 382.

127) מכילתא ופרש"י יתרו כ, א. במדב"ר פי"א, ז.

128) חינוך מצוה כה. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע א.

129) ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. ובכ"מ.

130) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

131) ואתחנן ד, לה.

132) הל' תשובה פ"ג ה"ז.

133) ראה בחינות עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב ספ"ל. של"ה קצא, ב.

134) תקו"ז בהקדמה (יז, א).

135) קידושין לה, א. וש"נ.

136) בא יג, ט.

137) שבת כח, ריש ע"ב. וש"נ.

138) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' שכב. וש"נ. וראה גם שיחת י"ט כסלו תש"כ סס"ו (תו"מ חכ"ז ע' 229). וש"נ.

139) תבוא כח, יו"ד.

140) ברכות ו, א. וש"נ.

141) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רס"ל. וש"נ.

142) הובא בתוד"ה כאלישע – שבת מט, א. וראה פס"ר פכ"ב. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג.

143) קי, א. וש"נ.

144) עקב יא, ו ובפרש"י.

145) ראה ב"ב ט, ב.

146) זח"ב קסא, ריש ע"ב.

147) ראה תו"מ – רשימת היומן ס"ע רנט. וש"נ.

148) נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב.

149) מלכים-א ח, כז.

150) תרומה כה, ח.

151) נוסח תפלת מוסף דיו"ט.

152) ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.

153) ע"ד שבת פ, ב (ועוד): קילקולו זהו תיקונו.

154) שם יב, ב.

155) ברכות כו, ב.

156) פסחים ח, סע"א ואילך. וש"נ.

157) ראה תו"מ חכ"ז ריש ע' 391. וש"נ.

158) שם נ, ב. וש"נ.

159) אבות פ"ד מ"ב.

160) ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 50. ועוד.

161) ס"ט (קיד, א).

162) ראה ב"ב יו"ד, א.

163) קסג, א.

164) ראה גם שיחת יט"כ דאשתקד ס"ל (תו"מ חל"ב ס"ע 287 ואילך). וש"נ.

165) ראה גם שיחת יט"כ תשי"ט סי"ד (תו"מ חכ"ד ס"ע 261 ואילך). וש"נ.

166) נסמנו באג"ק ח"ד ע' קכז בהערה.

167) ראה שבת צג, א.

168) חבקוק ג, ו.

169) ראה גם שיחת יט"כ תשכ"א סי"ט ואילך (תו"מ חכ"ט ע' 244 ואילך).

170) כח, סע"ב (ובפרש"י).

171) ראה גם חדא"ג מהרש"א שם.

172) נשא ו, כו. וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ.

173) משלי ג, יז.

174) עב, ב.

175) ראה אנציק' תלמודית ערך אגדה ס"ב (כרך א ע' קלא). וש"נ.

176) ראה תניא רפמ"ד. ספמ"ו.

177) ראה תו"מ חל"ג ס"ע 63. וש"נ.

178) קידושין מט, סע"א ואילך.

179) אבות פ"א מי"ג.

180) ראה פרש"י שם – מיומא ט, ב.

181) ראה פרש"י שם – מסוף סוטה.

182) קנו, ב.

183) בהקדמת הרמב"ם לספר הי"ד.

184) כלל ל"א סימן ט'.

185) רפ"ב.

186) וכאמור לעיל שבפירוש רש"י נכלל בקוצר מילין כמה ענינים שבאים אח"כ באריכות הביאור.

187) כב, א.

188) מלבד מקומות ספורים, מיעוטי דמיעוטי, שמביא טעם או פסוק כו'.

189) ראה אנציק' תלמודית ערך הלכה ס"ד (כרך ט ע' רנ). וש"נ.

190) פאה פ"א מ"א.

191) עקב יא, כא.

192) ב"ר פט"ז, ד.

193) בראשית ב, יב.

194) שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך.

195) כד, א.

196) איכה ג, ו.

197) ראה עירובין נד, א. נדרים כב, ב. שמו"ר רפמ"ו. המשך תרס"ו ע' פז ואילך (בהוצאה החדשה ע' קטו ואילך). סה"מ תש"ו ע' 35 ואילך. לקו"ש חי"ד ע' 159 ואילך.

198) הוריות בסופה.

199) שבת לג, סע"ב.

200) פד, סע"א.

201) ראה לקו"ת מטות פה, א. דרושי ר"ה נז, ג.

202) יומא סט, ב. וש"נ.

203) כא, יא. וראה זח"ג רלח, ב.

204) ב"ר פ"ח, ח.

205) בראשית א, כו.

206) פ"ו.

207) שמ"ב ספ"ד.

208) ראה ויק"ר פכ"ו, ז. זח"א קצב, ב.

209) פו, א.

210) זח"ג קסב, א. קסג, א. קסט, ב. קעג, א-ב.

211) אגה"ק סי"ז.

212) ספ"ז.

213) כב, א.

214) ירמי' כג, כט.

215) סנהדרין סה, א. וש"נ.

216) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב רצ, ב ואילך. סה"מ ה'ש"ת ס"ע 112 ואילך.

217) ואתחנן ו, ה.

218) ישעי' ס, ה.

219) ראה גם תו"מ ח"ב ע' 89. חי"ח ע' 111 הערה 41.

220) לך לך יב, יא.

221) שם, יג.

222) ראה מאור עינים ס"פ שמות (ד"ה וזהו רבות מחשבות). הובא בלקו"ש ח"ה ע' 60.

223) ראה פרש"י שם, יט.

224) יחזקאל לג, כד.

225) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.

226) שיחת ליל יט"כ תרצ"ג ס"ה (לקו"ד ח"א טו, א-ב).

227) אבות פ"ב מ"ד.

228) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' וישב, כ"ף כסלו תשי"ז ס"מ (תו"מ חי"ח ע' 285). וש"נ.

229) ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.

230) קב, ב (ובפרש"י).

231) פרש"י מגילה שם. וראה גם פרש"י ברכות מז, ב. סוטה כב, רע"א.

232) טעהמ"צ פ' ואתחנן (סוד העיון).

233) סכ"ו (קמד, ב).

234) ראה – לדוגמא – לקו"ד ח"א קכה, סע"ב ואילך.

235) ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 292.

236) ראה שה"ג (להחיד"א) בערכו.

237) זח"ג קכד, ב.

238) רסכ"ו.

239) לשלימות הענין – ראה גם לקמן סמ"ט.

240) ראה גם שיחת י"ט כסלו תשכ"א סכ"ז (תו"מ חכ"ט ע' 252). וש"נ.

241) פ"א מ"ז.

242) פסקי ריא"ז לברכות בתחלתם (הועתק גם בהגהה בהקדמת פיהמ"ש להרמב"ם). וראה גם מאירי בפתיחתו (קרוב לסופה) ובריש מס' ברכות.

243) תהלים קיא, יו"ד.

244) חידושי הרי"ם ריש ברכות.

245) ראה זח"א קעט, א-ב.

246) קהלת ד, יג ובפרש"י. וראה זהר שם.

247) סי' יב. הובא בלקו"ש חי"ד ע' 21 הערה 4.

248) ברכות יא, סע"א (במשנה).

249) שם פ"א ריש ה"ה.

250) תהלים קיט, קסד.

251) הל' ברכות סי' שיט – בשם ר"ת.

252) שלח טו, לט.

253) מג, ב.

254) פרש"י שם.

255) רפ"ב.

256) פרש"י שם – משבת כז, ב.

257) תהלים פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א רפ"ד. לקו"ש חי"ח ע' 310. וש"נ.

258) שם קיז, ב.

259) טז, א.

260) ראה גם תו"מ חכ"ט ס"ע 54 ואילך.

261) ראה "סיום הש"ס, תרצ"ג" ס"ט ואילך ("רשימות" חוברת יב ע' 21 ואילך). שיחת כ"ד טבת תש"ד ס"ג ואילך (קה"ת תשנ"ד, ע' 6 ואילך). שיחת י"ט כסלו תשט"ו סל"ג (תו"מ חי"ג ע' 152 ואילך). מכתב ח' אלול תש"כ (אג"ק חי"ט ע' תכד ואילך).

262) ק, ב.

263) בראשית ג, טז.

264) מדרש תהלים (קמו [ד]).

265) תהלים קמו, ז.

266) ראה גם ביאוה"ז להצ"צ אמור ריש ע' תתקמה. אוה"ת בראשית נא, א.

267) ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

268) יומא פו, ב. תניא פ"ז.

269) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

270) זח"ג כט, ריש ע"ב. וראה הנסמן בנצו"ז לזח"א קיג, א.

271) זח"ג רכו, א (ברע"מ). אוה"ת וביאוה"ז שם (ע' תתקמד – בשם הרמ"ז).

272) שמיני יא, ז.

273) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ט ע' 128 הערה 58 בשוה"ג.

274) ס"ד.

275) ישעי' מ, ה.

276) ראה הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש (ד"ה וכאשר מת יהושע). אנציק' תלמודית ערך הלכה למשה מסיני ס"ב (כרך ט ע' שע). וש"נ.

277) פ"א מ"ה-ו.

278) שיחת ש"פ וישלח, ח"י כסלו בתחלתה (לעיל ע' 231 ואילך).

279) ראה גם שיחת י"ט כסלו תש"כ סכ"ו (תו"מ חכ"ז ע' 192). וש"נ.

280) ישעי' נז, טז.

281) ראה גם ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" וב"לקוטי פירושים" לתניא שם (ע' כח). וש"נ.

282) ראה פרדס (שכ"ב פ"א) ושל"ה (יא, א) – הובא בתו"א משפטים עח, רע"א. וראה גם אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ב ע' תתטז ואילך.

283) ב"ר פי"ד, ט. וש"נ.

284) פ"ד ה"ח-ט.

285) תהלים קנ, ו.

286) אחרי יז, יא. וראה סה"מ תרל"ב ח"ב ע' תריח.

287) איוב לב, ח.

288) ב"ר בתחלתו.

289) בראשית א, ג.

290) זח"ב קסא, סע"א.

291) יג, ב ואילך. וראה גם קסא, א ואילך.

292) מנחות בסופה.

293) או"ח ס"נ סק"ב.

294) הל' ת"ת ספ"ב.

295) תניא רפ"ב.

296) שמות ד, כב.

297) פ' ראה יד, א.

298) יבמות סא, רע"א. וש"נ.

299) ראה של"ה ג, רע"א. ועוד.

300) ראה זח"ג עג, א.

301) תהלים א, ב. וראה ע"ז יט, א.

302) ראה גם מכתב עש"ק פ' תולדות שנה זו (אג"ק חכ"ב ע' שס) בהערה: "למעלה, בבחי' אני עשיתי – נשמות. בירידתן למטה להתלבש בגוף – נפשות. וראה זח"ב צד, סע"ב".

303) ראה ספר הגלגולים פ"א. פ"ו. וראה גם תו"מ – מנחם ציון ח"ב ע' 388.

304) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' לו. אוה"ת בראשית (כרך ג) תקכב, ב. קיצורים והערות לתניא ע' פא. – כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר גם חידושי אגדות מהרש"א (וראה חדא"ג מהרש"א ברכות ס, ב. שבת לב, א. פסחים סח, ב (הובא בסה"ש ה'ש"ת קיץ ע' 111)).

305) פרדס שי"ב פ"ב. ראשית חכמה שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

306) שבועות לה, סע"א. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.

307) ב"ב טז, א.

308) לקו"ת מטות פז, א. וראה שם חוקת סב, א. ובכ"מ.

309) סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעו. רמב"ם ריש הל' סנהדרין. חינוך מצוה תצא. ועוד.

310) פ' ראה יב, כא.

311) שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"ד.

312) ראה גם תו"מ ח"י ע' 276 ואילך. וש"נ.

313) בית רבי ח"א פכ"ז.

314) ל, ב.

315) אף שמצינו גם גירסא כזו – ראה יבמות עא, ריש ע"ב.

316) הובא באור הגנוז ח"ב פי"ט (בשם האריז"ל).

317) תכ"א (מד, רע"א).

318) משלי יח, יז.

319) ראה סה"מ תרפ"ח ע' קכא. סה"ש תש"ג ע' 135. קונטרס לימוד החסידות פ"ג (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שלה).

320) תהלים פט, א.

321) ואתחנן ו, ד.

322) שם, ה.

323) ברכות רפ"ט. ספרי ופרש"י עה"פ.

324) לשון חז"ל – ברכות שם.

325) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ד ע' 1369. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

326) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סק"ו ס"ד.

327) כמבואר בארוכה באגה"ק (ס"ט) "איך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה .. ולא אמרו רז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמ"ח אלא בימיהם כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

328) וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר תורת הבעש"ט (ראה כתר שם טוב בהוספות סק"י. וש"נ) על מאמר המשנה (אבות פ"ב מ"ב) "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה", ש"מלאכה" קאי על אהבת ישראל, שצריכה להיות יחד עם התורה (מהנחה בלתי מוגה).

329) ראה גם סה"ש תורת שלום ע' 153 ואילך. ועוד.

330) וזאת – למרות העובדה שהמעיינות נמצאים באופן של הפצה: אין צורך ללמוד דוקא מתוך "כתב" שבקושי ניתן ללמדו ולהבינו, ויש בו שגיאות וכו' וכו'; יש מספיק מהנדפסים ומוגהים וכו' וכו'. – צריכים רק לשבת וללמוד.

וישנה ההבטחה שתהי' יד כל מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ס"ע רסד ואילך), שהכוונה בזה היא לא רק לגבי אלו שנמצאים "מבחוץ", אלא גם – ובעיקר – לגבי העיכוב על לימוד "אילנא דחיי", פנימיות התורה, תורת החסידות, שישנו מ"בפנים" (מהנחה בלתי מוגה).

331) נוסף לכך שזוהי מצוה וזכות וחובה, וחוב קדוש – ככל התוארים שיכולים לומר על זה (מהנחה בלתי מוגה).

332) ע"פ לשון חז"ל – תענית בסופה.

333) ראה אמ"ב שער הק"ש ספנ"ג ואילך.

334) נוסח ברכות ק"ש.

335) הכוונה להרה"ת ר' משה יצחק העכט, שדיבר בכינוס של "התאחדות היהודית האורטודוקסית" ובכינוס של "ישראל הצעיר", אודות חוו"ד כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוגע לתמיכת הממשלה, ובנוגע לתפלה רבתי בבתי-ספר הממשלתיים (המו"ל).

336) לא' המסובים צוה לנגן הניגון שמנגנים בישיבות – "אחד החופר בור".

337) ראה יומא עו, סע"א.