בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ג.

251

בלתי מוגה

א. על הפסוק1 "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'", הקשו מפרשי התורה2: "למה היתה הקהלה זאת פה מביתר מצוות ה' אשר דיבר משה אל בני ישראל", שהתורה מלאה בהם, ואעפ"כ לא מצינו שמשה הקהיל את ישראל כדי למסור להם ציוויים אלו?

ותירצו3, שכוונת הכתוב לרמז למאמר המדרש4: "אמר הקב"ה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך (תלמידי-חכמים שב)דורות הבאים (שנקראים בשם משה, כמארז"ל5 "משה שפיר קאמרת") להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה". וכיון שבפרשה זו נאמר הציווי על שמירת שבת, לכן נאמר כאן ציווי זה, לרמז ש"בשבתות .. נקהלים לשמוע הדרשה"6.

ומקשה הצ"צ7 על תירוץ זה: "אך עדיין יקשה, למה עשה כן במה שמצות שבת נאמרה באגב [שהרי בפרשה זו מדובר בעיקר אודות עשיית המשכן, וענין השבת נזכר כאן רק בדרך אגב, "לומר שאינו דוחה את השבת"8], ולא במקום שכל עיקר הפרשה עלי'"?

וכיון ש"ויקהל משה" נאמר בפרשה זו דוקא, הרי מוכח, שזה נוגע (לא לענין השבת, אלא) לענין המשכן.

ב. ובהקדמה:

התכלית ד"ועשו לי מקדש" היא – "ושכנתי בתוכם"9 (לשון רבים), "בתוך כל אחד ואחד מישראל"10, שזהו ענין נעלה יותר מהענין

252

ד"ושכנתי" שבמשכן – ע"ד שמצינו11 שגדלה מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש, לפי שנרות המקדש "כשאין ביהמ"ק קיים .. אף הנרות בטלות", משא"כ נרות חנוכה "לעולם אל פני המנורה יאירו .. אף לאחר חורבן בגלותנו", וזוהי גם מעלת "ושכנתי בתוכם" לגבי המשכן, שהמשכן והמקדש אינם קיימים עתה, ואילו המשכן ומקדש הרוחני שבכאו"א מישראל קיים לעולם.

והענין ד"ושכנתי בתוכם" נעשה ע"י "ועשו לי מקדש": עי"ז שבנ"י בנו את המשכן הגשמי – נמשך המשכן הרוחני שבכאו"א מישראל באופן נצחי.

ומזה מובן, שכל פרטי הענינים שהיו בבנין המקדש הגשמי – ישנם גם בסדר העבודה שבכאו"א מישראל, במשכן הרוחני שלו.

ועד"ז בנוגע להקדמת ענין השבת למלאכת המשכן:

בנין המשכן הגשמי – הי' בחול דוקא, ולא בשבת.

אבל בנוגע למשכן הרוחני, הנעשה ע"י קיום המצוות – הרי אדרבה, ענין זה ישנו בשבת יותר מאשר בימות החול, שהרי בימות החול עסוק האדם ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"12, כמ"ש13 "ששת ימים תעבוד", ואיתא במכילתא14 "זו מצות עשה", וכדי לקיים מצוות עליו להתנתק מעניני מלאכתו, וכדאיתא בתניא15 שזהו ענין של מס"נ כו'; משא"כ ביום השבת, שאין לו עסק עם עובדין דחול, אזי יכול לעסוק הרבה יותר בענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ונמצא, שהקדמת אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן בנוגע למשכן הרוחני, היא (לא באופן שלילי, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת, אלא) חלק מסדר העבודה: לכל לראש צ"ל "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'" כדי להורות על ענין השבת, ולאחרי הקדמה זו יכול להיות "קחו מאתכם תרומה גו'"16 – בנין המשכן, ועד שעי"ז יהי' "וכבוד הוי' מלא את המשכן"17.

ג. בהמשך השיחה – שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א,

253

ונדפסה בלקו"ש חי"א ע' 109 ואילך – נתבאר החילוק שבין תרומת האדנים לתרומת המשכן:

תרומת האדנים – אף שהיתה בסכום שוה לכולם, מחצית השקל18 (שמורה על האחדות שמצד עצם הנשמה), מ"מ, נתחייבו בה רק אנשים בני עשרים ומעלה19 (שלימות העבודה בכחות פנימיים); ואילו תרומת המשכן – אף שהיתה בכל אחד כפי נדבת לבו (מדריגות פרטיות20), השתתפו בה אנשים נשים וטף (כמו ענין שמצד העצם ששוה בכל). ודוגמתם בעבודת האדם: בק"ש ותפלה21 – החיוב הוא רק לאנשים,

254

אבל אצל כולם בנוסח שוה22; ואילו בלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת כל היום – חייבים כולם, אבל יש חילוקים באופן ושיעור החיוב. ולכאורה אחליפו דוכתייהו?

והביאור – שהעבודה דק"ש ותפלה (תרומת האדנים) היא מצד כחות פנימיים, שלכן מוטלת על אנשים דוקא, אלא שהיא חדורה23 בהודאה וביטול שמצד עצם הנשמה (שבאמירת מודה אני24), ולכן היא בנוסח שוה25; ואח"כ באה העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת כל היום בעשיית הדירה בתחתונים (תרומת המשכן) – שעל ידה נעשית המשכת העצמות, שלכן חייב בה כאו"א מבנ"י26, אלא שיש חילוקי מדריגות באופן העבודה.

וכשם שהיסוד וההקדמה לעבודת כל היום היא הביטול וקב"ע שמצד

255

עצם הנשמה שבאמירת מודה אני – הנה גם בעבודת המשכן היתה ההקדמה ד"ויקהל משה27 את כל עדת בני ישראל" (שזהו בדוגמת אמירת מודה אני28), כדי לעורר את עצם הנשמה29 שיש בכאו"א מבנ"י בשוה30, ואח"כ בא הציווי על בנין המשכן: תרומת האדנים – עבודה פנימית31 שנרגש בה הביטול והקב"ע שמצד עצם הנשמה, ותרומת המשכן – דירה בתחתונים32.

* * *

ד. מאמר ד"ה החודש הזה לכם33.

* * *

256

ה. על הפסוק "ויקהל משה", איתא בזהר34 "רבי אבא פתח הקהל35 את העם האנשים והנשים והטף, מה להלן כו' אוף הכא כו'", היינו, שגם כאן הקהיל משה אנשים נשים וטף. ומובן, שעיקר החידוש הוא בנוגע לטף, שהרי בנוגע לאנשים ונשים מפורש להדיא בקרא36 "ויבואו האנשים על הנשים".

ובהתאם לכך, כיון שנמצאים כאן "טף", "תינוקות של בית רבן", שגדלה מעלתם כו', וכדברי הגמרא37 ש"הבל תינוקות של בית רבן" הוא "הבל שאין בו חטא" – יאמרו עתה "לחיים" וינגנו ניגון38.

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוסח הברכה המקובל אצל אחינו בנ"י הספרדים: "יראה כהן בציון"39, במהרה בימינו.

* * *

ו. בהמשך להמדובר לעיל בענין נדבת בנ"י שעי"ז הוקם המשכן – יש להוסיף, שגם בתי-כנסיות ובתי-מדרשות הם דוגמת משכן ומקדש – "מקדש מעט"40.

וכשם שבמשכן, הנה אף שעמד במקום מסויים, מ"מ על ידו נמשכה ונתפשטה קדושה בכל המקומות, כן הוא גם בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שאף שהם עומדים במקום מסויים, מ"מ, צריכה קדושתם להשפיע על איש ישראל (לא רק בשעת התפלה והתורה, אלא) גם בהיותו בביתו, ועד שגם ברחוב צריך להיות ניכר שברחוב זה דר יהודי.

והנה, אף שבנדבת המשכן השתתפו כל ישראל, אנשים נשים וטף, מבלי הבדל (כנ"ל ס"ג), מ"מ, כשהוצרכו לבנות את המשכן בפועל, השתתפו בבנייתו רק "כל חכם לב"41. ועד"ז בנוגע לעבודת הקרבנות לאחר שהוקם המשכן, שאף שקרבנות ציבור באו מתרומת כל ישראל, מ"מ, עבודת ההקרבה בפועל היתה ע"י הכהנים בלבד.

ועד"ז בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות:

יש להשתדל ביותר שכאו"א מישראל יבוא להתפלל בבית-הכנסת (ובזמן התפלה לא יישאר אף אחד בביתו), והתפלה תהי' מתוך חיות והתלהבות כו' ("דאַווענען מיט אַ וואַרימקייט"), וכן שכאו"א מישראל תהי' לו קביעות בכל יום ללמוד תורה, לכל-הפחות "פרק אחד שחרית

257

ופרק אחד ערבית"42, וכן שכאו"א מישראל יתמוך בישיבות שבהם לומדים תורה כל היום, ועי"ז תהי' לו שייכות לתורה גם בשאר חלקי היום, בשעה שטרוד בעסקיו ואינו יכול ללמוד.

אך כל זה הוא רק בנוגע להשתתפות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות; אבל כשמדובר בנוגע להנהגת בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות, הישיבות ותלמודי-התורה – הרי זה צריך להיות רק ע"י אלו הראויים לכך.

הגבאי בביהכנ"ס, ובפרט השמש43, שתפקידו להורות תמיד סדרי ההנהגה בביהכנ"ס, והחזן, שליח-הציבור, שצריך להעלות את תפלות כל הציבור (שבמקום קרבנות תקנום44) – צריכים להיות אנשים הראויים לכך.

ובמה מתבטאת העובדה שהם ראויים לכך – לכל לראש בהענין ד"ויקהל משה גו'", הציווי על שמירת שבת:

לדאבוננו, הנה במדינתנו יש צורך להבהיר, שמי שמחלל שבת בפרהסיא, אינו יכול להיות שליח-ציבור.

אין לבזות ח"ו איש ישראל, ואדרבה, יש לקרבו ולהשפיע עליו לבוא לבית-הכנסת ובית-המדרש, מתוך תקוה שמחר יעשה תשובה; אבל אעפ"כ, כיון שלעת-עתה עדיין לא הגיע ה"מחר", הרי הוא במעמד ומצב שאינו ראוי עדיין להנ"ל.

ואין לביישו ח"ו, אבל אפשר להסביר לו, שאף ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"45, וכל אחד נכשל לפעמים כו', מ"מ, יש חילוק במה נכשלים!

ועי"ז – לא זו בלבד שלא ידחו אותו כו', אלא אדרבה – עי"ז יבין בעצמו שהנהגתו אינו כדבעי, ויקדים יותר לעשות תשובה.

וגדולה מעלת שמירת שבת, כמארז"ל46 "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה מיד הי' בן דוד בא"47.

*

258

ז. המאמר ד"ה החודש הזה לכם שנאמר לעיל הוא בעיקרו מאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, אשר, יום ההילולא שלו הוא ב' ניסן.

והנה, "הילולא" הוא מלשון חתונה, שתכליתה הו"ע הזיווג שענינו הוא המשכת כח האין-סוף בענין הלידה (כמשנ"ת במאמר).

ובכן, יה"ר שיהי' ענין של הולדה מיום ב' ניסן זה, והיינו, שההתעוררות שביום זה – החל מהימים שלפניו שבהם מזכירים אודות יום ב' ניסן, ומכ"ש ביום ב' ניסן עצמו – לא תהי' רק על יום זה בלבד, אלא תפעל על משך כל השנה, בנוגע לענין שעליו מסר בעל ההילולא את נפשו – הפצת לימוד החסידות.

וכפי שמבאר בעל ההילולא בארוכה בקונטרס עץ החיים48, שלימוד גליא דתורה אינו מספיק, אלא כאו"א מחוייב ללמוד גם פנימיות התורה, שהיא "עץ החיים" שעל ידו "ואכל וחי לעולם"49.

*

ח. יש ענין נוסף שנוגע לימים שלאחרי השבת:

במוצש"ק זה מתקיימת מסיבת "מלוה-מלכה" בנוגע לענין ה"מעמד"50, וכמבואר בכמה מכתבים51 הפירוש ד"מעמד" (שמעמיד כפשוטו כו').

ויה"ר שהתוועדות המלוה-מלכה תהי' כפי שצריכה להיות התוועדות חסידית – שעל ידה יתוסף בלימוד החסידות.

ט. ועוד ענין בנוגע לימים שלאחרי השבת:

כבר נקבע מכמה שנים המנהג לחלק מצה שמורה52, ובודאי ינהגו כן גם בשנה זו, וביתר שאת וביתר עז – שהרי שנה זו היא שנת הק"ן להסתלקות-הילולא של רבנו הזקן, וידוע מ"ש רבנו הזקן53 ש"בכל שנה ושנה יורד .. אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם", ובמילא מובן שבכל שנה צריכים להיות כל הענינים ביתר שאת, ועוד והוא העיקר – שבכל שנה מתקרבים יותר לביאת משיח צדקנו.

ויהי רצון שהמצה – שהיא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא

259

דאסוותא"54 – תביא לידי חיזוק באמונה, ולא באופן של מקיף סתם, אלא באופן ד"ורעה אמונה"55, שהאמונה תאיר בפנימיות56.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______  ______

1) ריש פרשתנו (ויקהל).

2) אלשיך עה"פ. ועד"ז באוה"ח עה"פ.

3) ראה אלשיך שם. בעה"ט עה"פ.

4) יל"ש עה"פ (רמז תח). וראה תו"ש עה"פ (אות ה). וש"נ.

5) שבת קא, ב. וש"נ.

6) לשון בעה"ט שם.

7) אוה"ת פרשתנו (ויקהל) ע' ב'קטז. וכ"ה באלשיך שם.

8) פרש"י שם, ב.

9) תרומה כה, ח.

10) אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.

11) ראה רמב"ן ר"פ בהעלותך.

12) ברכות לה, ב.

13) יתרו כ, ט.

14) הובאה בדרשות ר' יהושע אבן שועב פ' וישב ובס' מנחה בלולה. וראה תו"מ חכ"ב ע' 117 הערה 7. וש"נ.

15) ספכ"ה. פמ"א (נח, סע"א).

16) פרשתנו (ויקהל) לה, ד.

17) פרשתנו (פקודי) מ, לה.

18) ולדעת הרמב"ן (תשא ל, טו) – המביא יותר ממחצית השקל עובר בלאו.

19) ואילו הנשים והפחותים מבן עשרים (גם אלו שלאחרי י"ג שנה, שחייבים בכל מצוות התורה) – לא זו בלבד שאינם חייבים, אלא אסור להם ליתן מחצית השקל*, שהרי אילו היו מיתוספים עוד חצאי שקלים על המנין, הי' הדבר מבלבל להענין ד"כי תשא את ראש בני ישראל" (ר"פ תשא) – הן בנוגע לענין המספר כפשוטו, והן (ובמילא) בנוגע לפירוש הפנימי (שהרי שני הפירושים תלויים זב"ז, שע"י ענין המספר נעשה הענין הפנימי ד"כי תשא") – הרמת ראשם של בנ"י.

*
) דלא כמ"ע שהזמ"ג, שאף שנשים פטורות מהם, מ"מ קיי"ל ש"נשים סומכות רשות" (עירובין צו, ב. וש"נ), ועד שלדעת ר"ת וכמה שיטות (עירובין שם ע"א תוד"ה דילמא. ובכ"מ) מותרות אף לברך על מ"ע שהזמ"ג. ועד"ז קטנים, שאף שאין עליהם חיוב (כי אם מצד חינוך), מ"מ ה"ה שייכים במצוות.

20) ובאופן שחלוקים זמ"ז מן הקצה אל הקצה – כמו דל ועשיר, ועד לחילוק שבין כללות ישראל להנשיאים, כפי שמצינו שגם לאחרי שהעידה תורה (פרשתנו (ויקהל) לו, ז) "והמלאכה היתה דים גו' והותר", עדיין לא היו אבנים טובות, אבני השהם ואבני המילואים, שאותם הביאו הנשיאים דוקא (שם לה, כז ובפרש"י), כיון שזהו"ע שלמעלה אפילו מה"והותר" של כללות ישראל.

ויש להוסיף בביאור ריחוק הערך דנדבת הנשיאים לגבי נדבת כללות ישראל, בהקדמת פירוש הב' עה"פ "והנשיאים הביאו גו'" – "עננים היו" (יומא עה, א ובפרש"י. תיב"ע עה"פ), וע"פ משנ"ת כמ"פ (ראה גם לעיל ס"ע 38. וש"נ) שכל הפירושים שבתורה בפסוק אחד (ובפרט בתיבה אחת) שייכים זה לזה, יש לבאר השייכות ד"נשיאים" ל"עננים":

בנשיא ומלך ישנם ב' מדריגות: (א) היותו מלך על עם, שזוהי הבחי' תחתונה שבו, שיש לו שייכות אל העם אלא שהוא נשיא ומלך עליהם, (ב) היותו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל-א ט, ב), שזהו ענינו של המלך כמו שהוא לעצמו, למעלה מענין המלוכה על עם (ודוגמתם למעלה – שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א) – שורש הנאצלים, ובחי' התחתונה שבמאציל).

ועפ"ז י"ל, שהבאת האבנים הטובות ע"י הנשיאים הוצרכה להיות מבחי' ה"עננים", "ענני שמיא" (דניאל ז, יג), בחי' העליונה שבהם, שבאין-ערוך לגמרי לגבי העם, אפילו לא בערך ושייכות בחי' מלוכה על עם לגבי העם, אלא מבחי' נבדלת לגמרי, בחי' "ענני שמיא" שלמעלה לגמרי מהארץ.

21) ובפרטיות יותר – החל מברכות השחר, "יפנה ויטול כו'" (ברכות טו, רע"א), ועד שבאים לק"ש ושמו"ע*, שהיא תכלית העילוי בהעבודה דכחות פנימיים – בחי' ביטול במציאות, "כעבדא קמי' מרי'" (שבת יו"ד, א), וכמשנת"ל במאמר (ד"ה ראשית גוים פ"ו (לעיל ע' 195)) שכל מציאותו של העבד היא מציאות האדון, ולכן הרצון והתענוג של האדון נעשים הרצון והתענוג שלו.

*
) שהם עיקר ענין התפלה. וכידוע שיש ב' סוגי דרושים: יש דרושים שבהם מבואר שהעיקר הוא שמו"ע, ואילו ק"ש היא הכנה לתפלה, ויש דרושים שבהם מבואר שהעיקר הוא ק"ש, ואילו שמו"ע היא התוצאה דק"ש (ראה "רשימות" חוברת קנח ע' 8 ואילך. וש"נ).

22) לא רק בק"ש, ש"צריך לדקדק באותיותי'", "שלא ידגיש הרפה ולא ירפה הדגש כו'" (שו"ע אדה"ז או"ח סס"ב ס"א. סס"א סכ"ב. וש"נ), אלא אפילו בתפלה, שעלי' אמרו במשנה (אבות פ"ב מי"ג) "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים כו'" – הרי מבואר ברמב"ם (ריש הלכות תפלה) שכל המחוייבים בתפלה חייבים להתפלל בנוסח שתקנו אנשי כנסת הגדולה.

23) כלומר: אין הכוונה לעבודה בבחי' הכחות כפי שהם כלולים בהעצם; העבודה היא בהכחות כפי שהם במקומם הם, אלא שהעצם נמשך בהם והם חדורים בהעצם.

24) שלא נזכר בה שם, להיותה למעלה מענין השמות: ז' שמות – כנגד שבעת ימי הבנין, או עשרה שמות – כנגד עשר ספירות.

25) כלומר: בנוגע לעיקר הק"ש ותפלה, בדיבור ובמעשה – כולם בשוה; אבל מצד כחות הגלויים יש כו"כ חילוקי מדריגות: בק"ש – "בכל לבבך" ועד "בכל מאדך" (ואתחנן ו, ה), מאד שלך (ראה תו"א מקץ לט, רע"ד. ובכ"מ), וכן בתפלה שיש בה כו"כ חילוקי מדריגות, ולא רק בין אחד לחבירו, אלא גם באותו אדם עצמו, כמארז"ל (ברכות לא, א) "כך הי' מנהגו של רבי עקיבא, כשהי' מתפלל עם הציבור הי' מקצר .. וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו וכו'", והיינו שאצל ר"ע גופא היו ב' מדריגות*.

*
) ע"ד ב' המדריגות שנת"ל (הערה 20) בענין נשיא: כשהי' מתפלל בציבור בחי' נשיא השייך לעם, וכשהי' מתפלל לעצמו בחי' העליונה שבו.

26) גם איש פשוט, ואדרבה – יש מעלה יתירה באנשים פשוטים (אף שגם מי שאינו איש פשוט יש בו עצם הנשמה), כידוע מאמר הבעש"ט (ראה כתר שם טוב בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ) שפשיטות העצמות קשורה עם הפשיטות דאיש פשוט. וכמבואר בד"ה ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (סה"מ אידיש ע' 138 ואילך. וראה כש"ט שם) אודות הנהגת הבעש"ט, שהי' מעורר אצל בנ"י, אנשים נשים וטף, את "תהלות ישראל" (תהלים כב, ד) – שיהללו את הקב"ה באמירת "געלויבט דער אויבערשטער", "ברוך השם", "אמן יהא שמי' רבא" וכו'.

27) וזהו ג"כ המבואר בתו"א פרשתנו (ויקהל פח, ג ואילך) בענין "ויקהל משה גו'", שהו"ע המשכת בחי' הרצון – שהכוונה בזה היא לרצון שאינו ע"פ שכל, ע"ד הרצון שבנצח, שבחי' הנצח מגעת בעצם הנפש ובשבילה מבזבזים את כל האוצרות, כמדובר בההתוועדות דפורים סי"ב (לעיל ע' 213), ומבואר בארוכה בהמשך ההילולא (פי"א ואילך – סה"מ ה'שי"ת ע' 131 ואילך).

28) והיינו, שגם אלו שנמצאים לאחר השינה, שהיא "אחד מששים למיתה" (ברכות נז, ב), דהיינו שהיו שקועים רח"ל בקליפה שנקראת מיתה – מעוררים נשיאי ישראל את עצם נשמתם.

29) ולכן לכל לראש אמר להם הציווי דשבת, כי, ענין השבת אינו נעשה ע"י עבודת האדם, אלא "שבת מקדשא וקיימא" (ביצה יז, א), ולכן, השייכות דשבת לבנ"י – כמארז"ל (ב"ר פי"א, ח) "אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך" – היא בכאו"א בשוה, מצד עצם נשמתו.

30) וכפי שהדבר מתבטא גם בנוגע לגוף – שהגוף דכאו"א מישראל הוא גוף קדוש, מצד "כניסת נפש זו הקדושה", שתחלתה "במצות מילה", ש"לכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו" (שו"ע אדה"ז מהדו"ת או"ח סוס"ד).

31) ולכן, אף שבמעשה בפועל השתוו כולם בנתינת מחצית השקל, מ"מ, מדגיש הכתוב חילוק התוארים דעשיר ודל ("העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (תשא ל, טו)), היינו, שיש מי שמצד הכחות הפנימיים ה"ה בבחי' "דל" ברוחניות, עד כדי כך שחסר אצלו כללות הענין ד"נדבת לבו" רח"ל, ובודאי אינו דומה מחצית השקל שנתן נושא פסל מיכה למחצית השקל (עשר גרה) שנתנו נשיאי ישראל; אלא שמצד העצם משתווים כולם בנוגע לעיקר הנתינה במעשה בפועל.

32) ו"נעוץ תחלתן בסופן" (ספר יצירה פ"א מ"ז): התחלת הפרשה, "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו'", כל בני ישראל בשוה, ההקהלה שמעוררת את עצם הנשמה של כאו"א מישראל – נעוצה (לאחרי האמצעות דתרומת האדנים – עבודה פנימית) בסופן, בכללות העבודה דנדבת כללות המשכן, והיינו, שמצד עצם הנשמה נותן כאו"א מישראל "תרומה להוי'" ו"תרומת הוי'" (כמבואר בתו"א פרשתנו (ויקהל) פח, ד ואילך, ובהוספות קטו, ג ואילך), שעי"ז נעשה "וכבוד הוי' מלא את המשכן" (סוף הפרשה – כשויקהל-פקודי מחוברין). ועד"ז בעבודת כל יום, שהתחלת היום באמירת "מודה אני" (שהיא בדוגמת פעולת משה לעורר בחי' העצם), נעוצה (לאחרי האמצעות דק"ש ותפלה – עבודה פנימית) בסופן, בעבודת כל היום שפועלת הדירה בתחתונים.

33) לע"ע לא הגיע לידינו. וראה ב"פתח דבר" למאמר ד"ה החודש תרנ"ד (י"ל ב' ניסן ה'תשכ"ג), ש"המאמר שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמרו בעת ההתוועדות דש"פ ויק"פ, פרשת החדש, מבה"ח ניסן השתא – הוא מאמר ד"ה החדש הזה לכם אשר לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע .. מש"פ בא רנ"ד" (עם שינויים). וראה גם לקמן ריש ע' 258.

34) ח"ב קצה, א.

35) וילך לא, יב.

36) פרשתנו (ויקהל) לה, כב.

37) שבת קיט, ב.

38) ראה גם לעיל ע' 184.

39) ראה גם תו"מ ח"ג ע' 106. וש"נ.

40) יחזקאל יא, טז. וראה מגילה כט, א.

41) פרשתנו (ויקהל) לו, ח.

42) מנחות צט, ב.

43) להעיר מסה"ש תרפ"ט ס"ע 60 ואילך. וש"נ.

44) ברכות כו, ב.

45) קהלת ז, כ.

46) ירושלמי תענית פ"א סה"א. וראה שבת קיח, ב. לקו"ת בהר מא, א.

47) חסר קצת. נזכר גם שהתחלת הלקו"ת (שעליו התייגע הצ"צ במשך עשרים שנה עד שנדפס בשנת תר"ח (ראה תו"מ – רשימת היומן ריש ע' רלד. וש"נ)) – הוא בד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת (ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 386 ואילך). – המו"ל.

48) פי"ג ואילך.

49) בראשית ג, כב.

50) ראה גם שיחת ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן דאשתקד בסופה (תו"מ חל"ג ע' 260). וש"נ.

51) ראה גם אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ס"ע נב ואילך.

52) ראה שיחה הנ"ל סט"ז (תו"מ שם ע' 259). וש"נ.

53) תניא אגה"ק סי"ד (קכ, ב).

54) זח"ב קפג, ב.

55) תהלים לז, ג. וראה לקו"ש חט"ז ע' 16. וש"נ.

56) נזכר גם הענין ד"מאמין בחי העולמים וזורע" (תוד"ה אמונת – שבת לא, א) – בפנימיות.

בא' מסיומי השיחות נזכר גם הפסוק (ישעי' מ, ה) "ונגלה גו' וראו כל בשר", בשר דייקא, היינו, שהגילוי יהי' אפילו בבשר הגשמי, וכדאיתא במדרשי רז"ל (ראה תענית יא, א. וראה גם ירושלמי ע"ז פ"ד ה"ז) שלעתיד לבוא קורות ביתו מעידין עליו כו', ועד"ז בנדו"ד – שאפילו הדומם הגשמי יכריז ש"אין עוד מלבדו" (ואתחנן ד, לה).