290

(הנחה בלתי מוגה)

והריחו

ביראת הוי' גו'1, ומקדים לזה2 ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה וגו', היינו, שמצד זה שתהי' נחה עליו רוח הוי' וגו', תהי' הנהגתו באופן דהריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, כמארז"ל3 דמורח ודאין. וצריך להבין מהו העילוי דהריחו ביראת ה', הריחו דוקא, מורח ודאין, דלכאורה, ענין המשפט צריך להיות ע"פ סדר דוקא, שזהו ע"י מראה עיניו ומשמע אזניו דוקא [ולכן צריך לחדש שלא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח], ומהו העילוי דמורח ודאין. גם צריך להבין הענין דמורח ודאין בשייכות לעבודת כאו"א מישראל, שזהו ע"ד שמצינו בזהר4 שהינוקא הריח בריחא דלבושייכו כו', היינו, הריח של ענין הלבושים, דקאי על מעשה המצוות שנקראים בשם לבושים5.

ב) ויובן

ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן (שהשנה היא שנת המאה וחמשים להסתלקות-הילולא שלו) במאמרו (שנעתק בכתי"ק של ממלא מקומו אדמו"ר האמצעי) ד"ה והריחו ביראת הוי'6, שמביא פירוש חז"ל דמורח ודאין, ומתחיל לבאר, שלהבין ענין זה, צריך להקדים הידוע7 שהחיצוניות של בחי' המקיפים הוא גבוה יותר מהפנימיות של בחי' הפנימיים. והיינו, דעם היות שההשפעה שמבחי' המקיף אינה השפעת המהות עצמו, ואילו ההשפעה הפנימית היא השפעת המהות עצמו, וכמו ההשפעה שעל ידה נעשה ענין ההולדה כו', והרי הבן הוא ממהות האב בעצמו, מ"מ, ההשפעה הפנימית יכולה להיות גם באופן שעי"ז יולד בן שוטה, ואילו השפעת השכל להתלמיד, אף שאינה השפעה פנימית, אלא מבחי' החיצוניות ומבחי' הלבושים, הרי על ידה נעשה התלמיד במדריגת

1) ישעי' יא, ג.

2) שם, ב.

3) סנהדרין צג, ב.

4) ח"ג קפו, א.

5) תניא פ"ה. וראה אגה"ק סכ"ט. תו"א לב, ד ואילך.

6) משבת פ' וירא תקס"ב (המשך לד"ה כל המשמח דיום ה' פ' וירא) – נדפס לאח"ז במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ח"א ע' סב ואילך. וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי דרושי חתונה ע' קכה ואילך.

7) ראה גם לקו"ת שה"ש לז, סע"א ואילך.