336

בלתי מוגה

א. יום הש"ק זה בא לאחרי שביעי של פסח ואחרון של פסח, וכולל אותם, ובאופן שמתעלים לדרגא נעלית יותר, שהרי ענינו של יום השבת הוא "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"1, היינו, שהשמים וכל צבאם, דקאי על ענינים רוחניים, והארץ וכל צבאה, שקאי על ענינים גשמיים, הם באופן של "ויכולו", כפירוש הצ"צ2 שהוא מלשון כליון ותענוג, שזהו"ע "חמדת ימים אותו קראת"3, והיינו, שמתעלים לבחי' התענוג.

ומובן, שאין זה רק ענין של עלי' בלבד ח"ו, אלא כמשנת"ל במאמר דאחרון של פסח4 – מד"ה והריחו גו' לאדמו"ר הזקן5 (ששנה זו היא שנת הק"ן להסתלקות-הילולא שלו) – בענין "ריח ניחוח"6, שלאחרי שישנו ענין הריח שבא מלמטה למעלה, אזי נמשך הענין ד"ניחוח" מלמעלה למטה.

ובפרט כאשר נמצאים ביום השבת לאחר חצות, שאז העלי' וההמשכה הם באופן נעלה ביותר – בחי' רעוא דרעוין7.

וכיון שעיקר ענינו של אחרון של פסח הוא הגילוי דמשיח, שנותן תוקף על כללות העבודה בעולם (כדברי רבינו נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר8), הרי מובן, שזהו גם הענין העיקרי שבו נעשית העלי' וההמשכה ביום הש"ק זה.

ב. והנה, ענינו העיקרי של משיח הוא – "והריחו ביראת ה'"9, "דמורח ודאין (שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב), דכתיב9 ולא למראה עיניו ישפוט (ואפילו הכי) ושפט בצדק דלים" (כגון ע"י הרחה)10.

1) בראשית ב, א.

2) אוה"ת ד"ה ויכולו (בראשית כרך א – מב, ב ואילך. כרך ג – תקח, ב ואילך).

3) נוסח תפלת ש"ק. וראה אוה"ת שם מג, ב ואילך. תקי, ב ואילך.

4) ד"ה והריחו פ"ג ואילך (לעיל ע' 294 ואילך).

5) ס"ב ואילך (נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' סג ואילך).

6) ויקרא א, ט. ועוד.

7) ראה זח"ב פח, סע"ב.

8) ראה שיחת אחש"פ תרצ"ה ס"ב (סה"מ תשי"א ע' 240) – נעתק ב"היום יום" כג ניסן.

9) ישעי' יא, ג.

10) סנהדרין צג, ב (ובפרש"י).