367

– לה"קאָנווענשאָן" של נשי ובנות חב"ד תחיינה –

בלתי מוגה

א. בפגישתנו1 לפני כמה שנים, שהתקיימה בחדר קטן, היתה התקווה, שבפעם הבאה תתקיים הפגישה בבית-מדרש גדול יותר2, וברכה זו התקיימה כבר בשנה שעברה.

ובהתאם לכך, תקוותי, שלמרות שכבר נפגשים אנו במקום גדול ומרווח, הנה בשנה הבאה יהי' הקהל גדול הרבה יותר, בלי עין הרע, כך, שגם מקום זה יהי' צר...

ועד שנזכה לגאולה מהגלות, ע"י משיח, שאז יתאספו כל בנ"י בירושלים, והרי בירושלים הי' נס – שמבלי הבט על מספר בנ"י הנאספים, ומבלי הבט על גודל המקום שבו נתאספו, הי' המקום מתרחב, עד ש"לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום"3, כיון שבאמת לא הי' המקום צר, אלא מספיק עבור כולם, ועד לאופן של הרחבה.

*

ב. בודאי יודעת כל אחת מכן, שהשנה היא שנת המאה וחמישים להסתלקות – מאז שרבינו הזקן עבר לעולם נעלה יותר.

– אינני רוצה לומר "מאז שעזב את העולם", כי, צדיקים ונשיאים מנהיגי בנ"י אינם עוזבים את צאן מרעיתם4, אלו שהיו קשורים עמהם בהיותם בחיים חיותם בעלמא דין; החילוק הוא רק – שאז נותנים את הסיוע והברכות לבנ"י מעולם נעלה ומואר יותר, אבל, כל זה נמשך לכל אלו שרוצים לקבל את הברכות, וללכת בדרכם. ולכן, הנני משתמש רק בביטוי שהוא נמצא בעולם נעלה ומואר יותר, ומאז שעבר לעולם זה עד לשנה זו, עברו ג' פעמים חמישים שנה: מאה וחמשים שנה.

ולכן, מתאים ביותר לפתוח את מספר המילים שברצוני לומר

1) ראה גם מכתב ל"ג בעומר שנה זו (אג"ק חכ"ב ע' תמד ואילך) – למשתתפות וכו'.

2) ראה שיחת יום א' פ' בהו"ב, כ"א אייר תשכ"א בתחלתה (תו"מ ח"ל ע' 299).

3) אבות פ"ה מ"ה.

4) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' קמא.