165

בלתי מוגה

א. דובר אודות מ"ש בהפטרה1 בנוגע לזמן התחלת הגאולה וגמר ההכנות לגאולה השלימה (בדוגמת המדובר בפרשה אודות הזמן שבנ"י עמדו קודם הכניסה לארץ2), "והי'3 שארית יעקב גו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם"4, שעד"ז צ"ל גם בסוף זמן הגלות, שההתעסקות בעניני העולם, "בכל אשר תעשה"5, היא באופן שטבע העולם אינו תופס מקום אצלו כלל, ואינו אלא אמצעי לקיום רצון הבורא (ולדוגמא: "מאמין6 בחי העולמים וזורע"7), ואז, מלבד ענין הבטחון, עניני העולם אינם בסתירה לעניני התומ"צ, אלא כל ענינם הוא עבודת ה', "כל מעשיך יהיו לשם שמים"8 ו"בכל דרכיך דעהו"9 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 293 ואילך.

* * *

ב. בסיום פרשת בלק מסופר אודות המסירת-נפש של פינחס, ובהמשך לזה נאמר בר"פ פינחס10: "הנני נותן לו את בריתי שלום .. ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל".

והנה, על11 הפסוק "ויכפר על בני ישראל", אמרו רז"ל12: "שעד

1) שהיא סיום וחותם הפרשה, שהרי הפירוש של "הפטרה" הוא סיום וחותם, כמו "אין מפטירין אחר הפסח כו'" (ראה אנציק' תלמודית ערך הפטרה בתחלתו (כרך י בתחלתו). וש"נ).

2) נוסף לכך שגם בפרשה מדובר אודות הגאולה השלימה – "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו'" (כד, ז).

3) מיכה ה, ו.

4) וזהו גם המענה לאלו השואלים אודות המעמד ומצב דימינו אלה – דכיון שאין זה באופן ש"לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם", אלא סומכים וזקוקים לבני אדם, ואפילו לאומות העולם, הרי זה גופא ראי' ברורה שלא נמצאים באתחלתא דגאולה, אלא נמצאים עדיין בגלות, ואדרבה – הגלות הוא באופן של חושך כפול ומכופל (ראה גם תו"מ חל"ו ע' 316. וש"נ).

5) פ' ראה טו, יח.

6) תוד"ה אמונת – שבת לא, א.

7) ועד כדי כך, שטבע העולם שזריעה מביאה לידי צמיחה, נרגש אצלו כמו "נסיון" – שלא יתפעל ממנו ולא יתחשב בו, אלא יזרע רק בגלל אמונתו בחי העולמים.

8) אבות פ"ב מי"ב.

9) משלי ג, ו.

10) כה, יב-ג.

11) מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1327 ואילך. ולאח"ז שולב גם עם השיחה הקודמת שנדפסה בלקו"ש חי"ח שם. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

12) ספרי שם. (וכ"ה גם בסנהדרין (פב, ב), אלא ששם הלשון: "וראוי' כפרה זו כו'", ובספרי הרי אומר "עומד ומכפר", היינו שכן הוא בפועל). ועייג"כ תוד"ה מפני – סוטה יד, רע"א: "בכל שנה ושנה .. בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון".