181

(הנחה בלתי מוגה)

ויענך

וירעיבך ויאכילך את המן גו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם1. ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו ד"ה זה דשנת תרע"ה2, דהמשמעות מאומרו ויענך וירעיבך ויאכילך גו', היא, שהמן גופא הוא בחי' וירעיבך. וכן איתא במד"ר3 וכי מאכל של רעבון נתן להם הקב"ה. וצריך להבין הענין בזה, דכיון שזהו ענין של אכילה, א"כ, איך הוא ענין של רעבון. גם צריך להבין מ"ש למען הודיעך וגו', דלכאורה, איך נעשית ידיעה זו ע"י מן, שגם הוא נקרא לחם, יותר מאשר ע"י לחם ע"ד הרגיל. וגם צריך להבין מהו ענין מוצא פי הוי' גו'.

ב) ויש

להקדים תחילה מ"ש4 הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, היינו שירידת המן היתה דבר יום ביומו דוקא. דהנה, יש אופן השפעה שבזמן א' נמשך על ריבוי זמן, וכפי שמצינו באליהו דכתיב בי'5 ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה [והיינו, שענין זה לא הי' כמו במשה דכתיב בי'6 ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, שלא הי' זה ע"י הקדמת אכילה שתספיק לזמן שלאח"ז (ולהעיר, שיש דעה7 שמשה רבינו הצטער מהעדר האכילה והשתי' במשך ארבעים יום). משא"כ באליהו דכתיב בי'8 קום אכול כי רב ממך הדרך גו'], ומבואר במק"א9 שנזדמן לו ניצוץ גדול שבכח זה הלך ארבעים יום כו'. וא"כ, גם ההשפעה שע"י ירידת המן היתה יכולה להיות באופן כזה, ולמה הוצרכה להיות באופן דדבר יום ביומו דוקא.

1) פרשתנו ח, ג.

2) המשך תער"ב ח"ב ע' א'צג ואילך.

3) קה"ר פ"ה, יו"ד.

4) בשלח טז, ד.

5) מלכים-א יט, ח.

6) תשא לד, כח.

7) שמו"ר פמ"ז, ז.

8) מ"א שם, ז.

9) ראה סה"מ תרל"ב ח"א ע' קנה. ע' קסא.