187

גם

צריך להבין מה שהעינוי דיום הכיפורים למדין11 מעינוי הנאמר גבי מן, נאמר כאן עינוי (ועניתם את נפשותיכם12) ונאמר להלן עינוי (ויענך וירעיבך) מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. וצריך ביאור, שעינוי רעבון דמן הוא שאכילת המן לא השביעה אותם ככל הדרוש [כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו11 (והמן הי' דבר13 יום ביומו14) ואינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל11 (ובהמן היו טועמים כל המינים ולא ראו אלא מן14)], ומזה שמדמין עינוי רעבון דמן לעינוי רעבון דיוהכ"פ, משמע, שעינוי רעבון דמן הוא (לא שאכילת המן לא השביעה כאכילה ע"ד הרגיל, אלא) כמו שלא אכל15. ולהעיר, שעפ"ז צריך להבין עוד יותר שהנוסח דברכת הזן הוא על המן. גם צריך להבין16, דעכשיו (לאחרי שנפסק המן), כל הברכות דברכת המזון הם לכאורה על לחם מן הארץ, ואעפ"כ הנוסח דברכת הזן הוא הנוסח שתיקן משה על המן.

ב) ויובן

זה בהקדים דאיתא במדרש17 שהמן הי' מאכל רעבון. דפירוש וירעיבך גו' את המן הוא ש"וירעיבך" קאי על "את המן", שהמן הרעיב אותך. והענין הוא, דמן רומז לאגדה [כמ"ש18 והוא כזרע גד לבן ואיתא במכילתא כאגדה שמושכת לבו של אדם], שהוא19 פנימיות התורה. וכמבואר בכ"מ20 דלחם מן הארץ הוא גליא דתורה, ולחם מן השמים (מן) הוא פנימיות התורה. וכיון שבפנימיות התורה הוא רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות21, לכן, הלימוד דפנימיות התורה קשור ברעבון (ע"ד הרעב לשמוע את דבר ה'22) להשיג המהות23.

11) יומא שם.

12) אחרי טז, לא.

13) לשון הכתוב – בשלח טז, ד.

14) פרש"י ליומא שם.

15) ואף שהשיעור באכילת יוהכ"פ הוא ככותבת – הרי ענין העינוי ביוהכ"פ שולל גם אכילה בפחות מככותבת, ראה שו"ת הצ"צ או"ח סל"ו.

16) כמו שמדייק בלקו"ת שם (יד, ב).

17) קה"ר ה, יו"ד.

18) בשלח יז, לא.

19) ראה אגה"ק סימן כג (קלז, א).

20) ראה לקו"ש חכ"ו ע' 112. וש"נ.

21) ראה בארוכה לקו"ת ויקרא ה, א.

22) עמוס ח, יא. וראה אוה"ת שבהערה הבאה.

23) אוה"ת פרשתנו (כרך ה) ד"ה ויענך וירעיבך ע' ב'כג. וראה עד"ז ד"ה זה תרע"ה בסופו (המשך תער"ב ח"ב ס"ע א'צט).