50

בלתי מוגה

א. ענינו של יום השבת – שכולל את כל ימי השבוע שעבר (שהם הכנה ליום השבת, כמארז"ל1 "מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימי השבוע) יאכל בשבת"), שגם הם מתקדשים בקדושת השבת, ובלשון החסידות2 – שמתבררים ומזדככים ועולים למעלה.

ונוסף לזה, יש מעלה יתירה ביום הש"ק שלאחרי חג השבועות – להיותו גם מימי התשלומין דחג השבועות:

בכל השבתות – נעשית העבודה של כל יום מימי השבוע ביומו, כמאמר3 "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", וביום השבת הרי זה רק נכלל ועולה למעלה; ואילו ביום השבת שלאחרי חג השבועות שהוא מימי התשלומין, הנה לא זו בלבד שהעבודה דחג השבועות עולה למעלה, אלא עוד זאת, שאז יכולה להיעשות גם העבודה דחג השבועות כשלעצמה.

וענין זה הוא בכל שנה ושנה, באיזו קביעות שתהי', דכיון שהתשלומין הם "כל שבעה"4, הרי לעולם יש גם יום השבת ביניהם.

ב. והדברים אמורים בנוגע לכל פרטי הענינים שבחג השבועות:

עיקר ענינו של חג השבועות הוא – מתן תורה.

וכמו"כ ישנו גם הענין ד"חג השבועות" עצמו – שנזכר בנוסח התפלה עוד לפני "זמן מתן תורתנו" – שיש בו כמה פירושים, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"5:

הפירוש הפשוט – ע"ש "שבעה שבועות תספר לך"6, דהיינו, ז' השבועות שסופרים לאחרי הקרבת העומר שבא מן השעורים7, מאכל בהמה8, שמורה9 על בירור וזיכוך כל פרטי ז' המדות דנפש הבהמית, ועי"ז באים בחג השבועות להקרבת שתי הלחם מן החטים, מאכל אדם כו'.

ופירוש נוסף – מלשון שבועה, ושבועות לשון רבים – ב'

1) ע"ז ג, סע"א.

2) ראה לקו"ת בהר מא, א. ובכ"מ.

3) זח"ג צד, ריש ע"ב.

4) חגיגה יז, א. וש"נ.

5) עירובין יג, ב. וש"נ.

6) פ' ראה טז, ט.

7) סוטה רפ"ב. מנחות סח, ב. ועוד.

8) סוטה שם. וראה פסחים ג, סע"ב.

9) ראה לקו"ת אמור לה, ד ואילך. ובכ"מ.