בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תשכ"ג.

73

בלתי מוגה

א. בנוגע לענין המרגלים שקורין בפרשת השבוע – הרי זה ככל עניני התורה, מלשון הוראה1, שהיא נצחית2, וכל הוראותי' נצחיים הם, שלכן, גם מפרשת המרגלים יש לימוד והוראה בעבודת כל אחד ואחת מישראל3.

ובהקדמה – שבתורה גופא יש ענינים כלליים וענינים פרטיים, כפי שמצינו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שא' מהם הוא "כלל ופרט"4, ועד"ז במצוות, שבכל מצוה יש כללות המצוה וישנם פרטי הענינים שבמצוה, ובלשון חז"ל5: "כללותיהן ופרטותיהן".

ועד שישנו ענין בתורה שהוא למעלה מהתחלקות דכלל ופרט, שזהו"ע הבלי-גבול שבתורה, והיינו, שגם כפי שהתורה באה למטה ונתלבשה בדברים גשמיים הרי זה למעלה מהתחלקות כו'.

וכפי שמצינו בתוספתא6 לענין "השואל שלא כענין", ש"כל התורה ענין אחד". וכמשנ"ת פעם7 אודות הפתגם8 שכל התורה כולה – מהאות ב' דתיבת "בראשית" שבהתחלת התורה עד האות ל' דתיבת "ישראל" שבסוף התורה – היא תיבה אחת.

וזהו גם מה שמצינו בלימוד התורה ש"כל העוסק בתורת כו' כאילו כו'"9, והיינו, שאין זה כמו במצוות, שהמצוות שתלויים בזמן הנה שלא בזמנם אינם מצוה כלל, משא"כ בתורה, הנה בכל זמן יש מצוה לעסוק בדברי תורה, גם בענין שאינו שייך לזמן זה, והיינו, לפי שהתורה היא למעלה מהתחלקות דזמן ומקום כו'10.

וכהלשון המובא בדרושי חסידות11, שגם כאשר עוסק בחג הפסח

74

בהלכות סוכה, הרי זה נחשב כאילו קיים מצות סוכה – דיש לומר הרמז בזה, שגם בחג הפסח, שענינו יציאת מצרים, שהיא התחלת העבודה, יכולים לבוא למעמד ומצב דחג הסוכות שיש בו גם העילוי דמספר שמונה – שמיני-עצרת, שקשור עם תכלית העלי' דלעתיד לבוא, שאז יהי' כינור של שמונה נימין12.

ובנוגע לעניננו – הנה פרשת המרגלים היא ענין כללי בתורה, כי: (א) המרגלים היו שלוחים של כל בנ"י – "איש אחד איש אחד למטה אבותיו"13, (ב) ושליחותם היתה "לתור את הארץ"14 (כמבואר במדרשי חז"ל15 שזהו מלשון "יתרון", היינו, שעי"ז ניתוסף יתרון בארץ) לצורך כיבוש הארץ, שזהו ענין היותר כללי, שהרי זוהי התכלית דמתן-תורה והתכלית דכל הבריאה כולה. וכמובן גם מגודל הפגם שנעשה ע"י חטא המרגלים, כלשון הגמרא16 שכתוצאה מזה נקבעה "בכי' לדורות".

ומזה מובן, שגם ההוראה שלמדים מפרשת המרגלים – גודל הזהירות שלא לטעות כמותם כו' – היא הוראה כללית.

ב. המשך השיחה – ביאור במאמר הגמרא17 (שלכאורה הוא מאמר תמוה – "אַ מאָדנע גמרא") "אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקב"ה, ופסי שפיסע על מדותיו של הקב"ה" (אף שלכאורה יכולים לפרש שמות שאר המרגלים בהתאם למעשיהם ע"ד הדרוש18) –

75

שהלימוד משמות המרגלים שנוגע לנו19, בעבודתנו בענין המעשה, הו"ע "אחד"20 – שלילת הטעות המשותפת של כל המרגלים בשוה שאין צורך בעבודה בעולם המעשה. וענין זה מרומז ב"סתור", "שסתר מעשיו של הקב"ה" (כתוצאה מזה שהקב"ה "עשה עצמו מך" כביכול – "בן מיכאל", ליתן לאדם בחירה חפשית לעשות היפך רצונו ח"ו), שברא את עולם העשי' כדי שבנ"י יבנוהו לעשותו דירה לו ית'. ומ"מ, "אף אנו נאמר נחבי בן ופסי כו'", שגם אצלנו צ"ל השלילה ד"החביא דבריו של הקב"ה", דבר הוי' שמחי' את הנבראים (כתוצאה מהדילוג על העבודה שמצד המדות, "פיסע על מדותיו של הקב"ה" – "בן ופסי"), שדוקא עי"ז תהי' העבודה דמעשה כדבעי21 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס22 בלקו"ש חי"ח ע' 150 ואילך.

* * *

76

ג. סיום פרשת השבוע (שקשור גם עם התחלת הפרשה, ע"פ הכלל שנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן23) הוא בפרשת ציצית, שזהו ענין כללי שקשור עם כל המצוות, כמ"ש24 "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' גו'", כמובא בפירוש רש"י (מתנחומא25) "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג".

ובהמשך לזה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"26, שבזה נכלל גם שלא לתור אחר תאוות הלב בתענוגי עוה"ז גם בדברים המותרים27, וכפי שמבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה28 – על יסוד הדין בנגלה דתורה ש"זונה" היינו "שבתחלה הי' לה משפיע אחד, ואח"כ מקבלת ממשפיע אחר, משא"כ אם לא הי' לה משפיע בתחלה, דהיינו שהיא פנוי', ומקבלת ממשפיע אחר, אין זה זונה האמורה בתורה לענין איסור לכהונה (כדאיתא בגמרא פ"ו דיבמות)", ועד"ז בנוגע לכנס"י שהיא כמו אשה הנשואה להקב"ה29 – ש"כל מי שנקלט בפנימיותו יותר קרבת אלקים, יותר צריך שלא יהי' כמו זונה אפילו בדקות הענינים, כמו בתאוות היתר", שזהו כללות הציווי

77

"והתקדשתם גו'"30, "קדש עצמך במותר לך"31, כי, מתאוות היתר יכולים לבוא גם לתאוות איסור ח"ו32, וכידוע המובא בחסידות33 בשם ספרי המחקר34 שצריכים להזהר מאה שערים בתאוות היתר כדי שלא להכשל שער אחד בתאוות איסור. וע"ד "עשו משמרת למשמרתי"35.

ד. ובהמשך לזה – יש לעורר על ענין שנוגע לפועל:

הסדר הוא שבימי הקיץ מתחיל זמן החופש בבתי הספר, ואז נוסעים ל"קאָנטרי" – מקום שיש בו אויר צח ("פרעש איר"), ובו יכולים להנפש ולפרוק את העול מכל הטרדות של כל ימות השנה.

אך לצערנו ישנם כאלו שמנצלים זאת לענין הפכי – שבנסעם ל"קאָנטרי", פורקים מעצמם בכמה ענינים את ה"עול" של השולחן-ערוך, "עול מלכות שמים", ובודאי אינם מתנהגים כמו בשעה שיושבים בכותל המזרחי של "770"!... ובלשון חז"ל36: "ילך למקום שאין מכירין אותו וכו'".

ובעיקר מתבטא הדבר בענין הציצית – שהו"ע הלבושים – שנעשה מצב פרוע בלבישת לבושים שאינם כשרים (אין כוונתי לאיסור שעטנז ח"ו, אלא) מצד ענין הצניעות37.

וענין זה הוא לא רק אצל "נשים (ש)דעתן קלה"38, אלא גם אנשים שאצלם צריך להיות דעת חזק, ואפילו אנשים עטורי זקן, הנה בנסעם ל"קאָנטרי" אינם מקפידים על ענין הצניעות בנוגע ללבושים: מקצרים את הלבושים39 מלמעלה ומלמטה – באמרו שאינו במדריגת "תלמיד חכם" שמחוייב לכסות עד העקב40, ומהעקב מגיעים לארכובה, וגם להשוק והירך... – היפך המפורש בקיצור שולחן ערוך41 בנוגע לחלקי הגוף שצריכים להיות מכוסים.

78

ומובן, שכאשר האנשים מתנהגים כך, הנה הנשים – "אשת חבר הרי היא כחבר"42 – למדין מהם "קל וחומר".

ומענין הלבושים נמשך גם בנוגע לענינים נוספים, ועד שהדבר פועל גם על כללות ההנהגה במשך כל השנה.

ועל זה באה ההוראה מפרשת ציצית – שחיובה תמיד, בכל הזמנים ובכל המקומות – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'".

ה. ואדרבה:

לא זו בלבד שגם כאשר נמצאים ב"קאָנטרי" אסור שתהי' איזו חלישות בקיום התומ"צ, אלא אדרבה – שצ"ל תוספת חיזוק בקיום התומ"צ, דכיון שנמצאים במקום שבו אין את כל הטרדות והקשיים שישנם במשך כל השנה כשנמצאים בעיר, שהרי "ישיבת כרכים קשה"43, ובפרט הנסיון שמצד השכנים שמסביבו שצריך להתחרות עמהם ולהידמות אליהם ("זיי נאָכמאַכן"), שכל ענינים אלו אינם שייכים ב"קאָנטרי", אזי יכולים להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור ללא הפרעות.

וכמו"כ צריכים לנצל את ההזדמנות שנפגשים שם עם הרבה יהודים – לא רק שלא להתבייש מהם, כההוראה בסעיף הראשון של כל ד' חלקי השו"ע: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", אלא אדרבה – לקרב אותם לתומ"צ ולתורת החסידות.

ובנוגע לכללות הנסיעה ל"קאָנטרי", הנה אף שנדמה לו שסיבת הנסיעה היא בשביל אויר צח, צריך לדעת שהאמת היא שזוהי שליחות מלמעלה – כידוע תורת רבינו הזקן44: "מה' מצעדי גבר כוננו45. כאשר יהודי בא למקום מסויים, הרי זה בשביל כוונה לעשות מצוה, הן מצוה שבין אדם למקום והן מצוה שבין אדם לחבירו. יהודי הוא שליח של מעלה" – לעשות מהמקום שבא אליו דירה לו ית'.

צריך לזכור שגם הקב"ה נמצא ב"קאָנטרי", ולכן יש לוודא שה"קאָנטרי" יהי' במעמד ומצב של דירה ראוי' אליו ית'46.

* * *

79

ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' באכלכם מלחם הארץ גו'.

* * *

ז. בהמשך להמדובר לעיל בענין המרגלים – הרי מצינו שחטא המרגלים לא פגע (בנשים47, וגם לא) בטף, כמ"ש בפרשתנו48 "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וגו'", "המה יבואו שמה ולהם אתננה והם ירשוה"49, והיינו, שהם ימלאו וישלימו את הרצון העליון. ומובן, שענין זה נוגע גם ל"טף" שבכל הדורות50.

וכיון שנמצאים כאן כמה כתות של ילדים, אשר, מעלת לימוד התורה שלהם גדולה ביותר, כדברי הגמרא51 "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן .. הבל שאין בו חטא" (כמבואר בתניא בקונטרס אחרון52) – יאמרו לחיים, וינגנו ניגון שיודעים לנגן.

* * *

ח. בהפטרה של פרשת השבוע – שהיא הסיום והחותם של פרשת השבוע (גם מצד תורה שבע"פ, שלפעמים נכללים בה גם ספרי הנביאים והכתובים, נ"ך53), שזהו גם פירוש שם "הפטרה", שבה נפטרים מקריאת התורה54 – מסופר אודות המרגלים ששלח יהושע, שלא היו כמו המרגלים ששלח משה, אלא "הצליחו בשליחותם"55 וכו'56.

וטעם הדבר – לפי ששילוח המרגלים ע"י משה לא הי' ע"פ ציווי ה', אלא לדעתו של משה, כמ"ש57 "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך", ולכן, אע"פ שהמשלח הי' משה רבינו, "נבחר מכל מין האדם"58, מ"מ, כיון ש"אני איני מצוה לך", הי' יכול להסתעף ולצאת מזה ענין בלתי רצוי; ואילו שילוח המרגלים ע"י יהושע הי' ע"פ ציווי ה'.

אמנם, כיון שכל הענינים מקורם בתושב"כ, הרי גם בתושב"כ צריך להיות ענין של שילוח מרגלים שהי' בהצלחה.

80

ואכן מצינו בס"פ חוקת59: "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו גו'", וכפי שמפרש רש"י: "המרגלים לכדוה, אמרו, לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם", והיינו, שכאן הי' שילוח המרגלים באופן שלמעלה מסדר והדרגה, שהריגול והכיבוש הי' בבת אחת60!

אלא שכל זה הי' עדיין בעבר הירדן; ואילו בנוגע לארץ ישראל – הוצרך יהושע לשלוח מרגלים ליריחו שהיתה "מנעולה של ארץ ישראל"61 (לא רק "שקולה כנגד כולם"62, "כנגד" דייקא, אלא היא עצמה חלק מארץ ישראל).

ונמצא, שיש ג' אופנים בשילוח המרגלים:

(א) שילוח המרגלים הראשון ע"י משה שהסתיים באופן בלתי רצוי, (ב) שילוח המרגלים ע"י משה שהצליח באופן שלמעלה מסדר והדרגה [ויש לומר, שזהו ע"ד שאמרו רז"ל63 "אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן"], (ג) שילוח המרגלים ע"י יהושע, ש"הצליחו בשליחותם"55. – אמנם לא באופן שלמעלה מסדר והדרגה (שהרי תחילה הי' הריגול, ואח"כ הוצרך להיות הכיבוש כו'), אבל באופן שבשובם משליחותם אמרו ש"נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו" (כמ"ש בסיום ההפטרה)64.

ט. וכן הוא סדר הדברים בהשליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר65:

הסדר הוא שבתקופת הקיץ שולחים שלוחים למקומות שונים למשך זמן קצר (מפני קוצר הזמן, שהרי תיכף בא משיח), כדי לרגל, לבחון את מעמד ומצב המקום ביחס לעניני יהדות, תורה ומצוותי', ולאחרי כן שולחים לשם שלוחים כדי לפעול ענין של כיבוש כו'.

ובהתאם לכך, הנה כל אלו הנמצאים כאן שעומדים לנסוע בשליחות זו, יאמרו לחיים.

ויה"ר שנסיעתם – "מה' מצעדי גבר כוננו", בשביל כוונה לעשות מצוה כו' (כנ"ל ס"ה) – תהי' בהצלחה, ובאופן ש"דרכו יחפץ"45: דרכו

81

– של הקב"ה, והיינו, שכל מציאותו של השליח שנוסע נעשית מציאות אחת עם הקב"ה (כמו עבד שכל מציאותו היא מציאות האדון66), ו"יחפץ" – חפץ דייקא, שהוא פנימיות הרצון67, מתוך שמחה וטוב לבב68.

* * *

י. דובר כמ"פ שרבינו הזקן כותב בסידורו "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת .. ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ", וביום הש"ק זה – פרק שלישי.

הפרק69 השלישי דאבות מתחיל במשנה: "עקביא בן מהללאל70 אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

ואינו מובן במשנה זו:

א) מדוע מאריך עקביא בן מהללאל ומחלק את מאמרו לג' בבות: תחילה אומר את ההוראה בכללות, שאדם צריך להסתכל ולהתבונן בשלושה דברים, ואז לא יבוא לעבור עבירה; לאחרי כן מונה את שלושת הדברים, באופן של שאלות בלבד, "מאין כו' ולאן כו' ולפני מי כו' דין וחשבון"; ובבבא השלישית מביא שוב אותן שלוש שאלות עם המענה עליהן: "מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". לכאורה, הי' יכול לומר בקיצור: "הסתכל שבאת מטיפה סרוחה, ושאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ושאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואין אתה בא לידי עבירה".

ב) מדוע לא מספיקה ההסתכלות באחד או בשנים משלושת

82

הדברים (והרי אנו יודעים, שהמלאכים, שאצלם שייכת ההתבוננות רק באחד משלושה דברים אלו – ב"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ואעפ"כ "חיל ורעדה יאחזון"71), ומוכרחת להיות ההתבוננות דוקא בכל שלושת הדברים?

ג) מהו דיוק הלשון "ואין אתה בא לידי עבירה": מהלשון "לידי עבירה" משמע, שהתנא לא קאי בשמירה מעבירה ממש – שאז הי' מתאים יותר לומר "ואין אתה בא לעבירה" – אלא הוא נותן עצה כיצד להישמר גם מ"ידי עבירה" – מענינים שעלולים להביא לעבירה72 (בדוגמת בית-יד שבאמצעותה אוחזים את הדבר, וכהלשון73 "ידות נדרים"), ובשביל זה צריכה להיות ההסתכלות בכל השלושה דברים.

ד) אחד החילוקים בין כמה משיטות המוסר לשיטת החסידות היא74: שיטת המוסר היא – שעיקר ההתבוננות היא בשפלותו של האדם, באפסיות של תאוות עוה"ז וכו'. ושיטת החסידות היא – שעיקר ההתבוננות היא בגדלות הבורא; ברוממות של נשמות ישראל, שנשמת כל אחד מישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש"75; שמעלתם של ישראל אינה רק מצד נשמתם, אלא אפילו מצד הגוף – "ובנו בחרת מכל עם ולשון"76; ושעבודתו של איש ישראל [והרי סוף-כל-סוף ישלים כאו"א מישראל את עבודתו] היא לעשות מעצמו ומסביבתו דירה לו יתברך, וכיון שתכליתו היא לעשות דירה למלך מלכי המלכים הקב"ה, הרי מובן מאליו שבדירת המלך אי-אפשר שיהיו לכלוך ופסולת, ובמילא הוא "סור מרע"77 – שנשמר מלעשות עבירה, שהיא רע וכו'78.

ולכן גם בתוצאות שני סוגי התבוננות אלו יש חילוק עיקרי: ההתבוננות ע"פ שיטת המוסר מביאה לידי כיווץ ועצבות או עכ"פ לידי מרירות, וההתבוננות ע"פ שיטת החסידות מביאה לידי שמחה וחיות – והרי זהו יסוד בקיום המצוות, שצריך להיות בשמחה79.

83

ולכן הנה אפילו בנוגע לתשובה, מאחר שמצוה היא – ואדרבה, מצוה כללית – צריכה אף היא להיעשות בשמחה80.

ולכן אפילו "מי שחטא ופגם ועבר את הדרך", צריכה תשובתו להיות לא רק מפני ש"רע ומר עזבך את הוי' אלקיך"81, אלא גם מצד ההרגש שבפנימיותו הנה גם עתה ה"אני" האמיתי שבו הוא – הנפש האלקית, ו"אע"פ שחטא ישראל הוא"82, ורק לפי שעה הוריד את נשמתו במקום הקליפות (שענין זה גופא מחזק גם את ההרגש ד"רע ומר גו'", דכיון שהנשמה גם בשעת החטא היא "באמנה אתו יתברך", הרי זה "כמשל האוחז בראשו של מלך כו' וטומן פניו בתוך בית הכסא כו'"83), ואז עושה תשובתו גם מתוך חיות, ומתוך בטחון שיצליח, לפי שאינו צריך לפעול ענין חדש, אלא תשובה – כשמה – לשוב ל"אני" האמיתי שבו84.

ואם זוהי הדרך לתשובה אפילו לאחר שנכשל בחטא – עאכו"כ שהדרך שלא לבוא "לידי עבירה" צריכה להיות ע"י התבוננות במעלת הטוב וכו'. ומדוע אומר התנא שהדרך ל"אין אתה בא לידי עבירה" היא ההסתכלות ב"מאין כו' מטפה וכו'", ולא ההתבוננות במעלת הטוב כו'?

רבנו הזקן מפרש בלקו"ת85, שאכן "שלושה דברים" אלו מורים על ג' מדריגות במעלת הנשמה: "דע מאין באת" – שהנשמה באה מבחינת "אין"86; "ולאן אתה הולך" – שלאחרי עבודת הנשמה למטה עתידה היא לבוא לבחינת "אן", שזהו הגילוי דתחיית המתים; "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – שהנשמה עתידה לבוא לבחינת "מי", בחינת עתיק87.

אבל אינו מובן, כיצד מתאים הדבר עם המפורש במשנה: "מאין באת – מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה"?

יא. מזה שהמשנה מחלקת הוראה זו לג' בבות, מוכח שהם ג' הוראות נפרדות88. בנ"י בכלל נחלקים לג' סוגים: צדיקים, בינונים ורשעים. וכל בבא ממשנה זו היא הוראה לסוג אחר: הבבא הראשונה – לצדיקים, הבבא השני' – לבינונים, והבבא השלישית – לרשעים.

84

החילוק בין צדיקים, בינונים ורשעים הוא:

צדיקים – מצד עצמם אינם שייכים לרע, שהרי "אין לו יצר הרע"89, אלא – תאוות היתר, "ידי עבירה"90. בבינונים – הרי הרע מתאווה גם לתאוות איסור ח"ו, אבל "מיד שנזכר כו'", ומיד מתערב בדבר היצר הטוב, ו"הקב"ה עוזרו"91 – אור ה' מאיר על נפש האלקית, והדבר נעשה מופרך לגמרי אצלו92. העיקר (משא"כ – לעתים כו') הנדרש מהם הוא – להאיר באור ה', "ועשה טוב". ולכן מדובר בב' הבבות הראשונות רק אודות ענינים של טוב, כפירוש אדמו"ר הזקן הנ"ל.

אבל אלו הנמצאים למטה ממדריגת הבינונים – צריך לתת להם הוראה והתבוננות גם בנוגע לקו ד"סור מרע". ולכן מזכיר גם התנא בבבא הג'88: "מטיפה סרוחה" ו"מקום עפר רמה ותולעה" – ענינים של היפך הטוב.

אבל לאמיתו של דבר, כאמור לעיל, אפילו מי שנמצא למטה ממדריגת הבינונים, ואפילו מי שכבר נכשל באיסור וצריך לעשות תשובה על זה – גם ההתבוננות שלו בעיקרה (וכנ"ל שעיקר ההתבוננות ע"פ חסידות) צריכה להיות בענינים של טוב; אלא שלהיותו במצב שפל, הנה התבוננותו בגדלות הבורא והנשמה צריכה להיות בענינים כאלו שגם הוא, במצבו הנוכחי, יכיר וירגיש את הטוב והגדלות שבדבר.

וזהו שמורה להם המשנה בנוגע לההתבוננות ד"ולפני מי אתה עתיד כו'":

בבבא הב' – בינונים – נאמר רק "ולפני מי", שמרמז על בחינת עתיק, כנ"ל; אבל בבבא הג' – רשעים – נכתב גם פירוש הדברים: "לפני ממה"מ הקב"ה", כי:

האדם שאודותיו מדבר התנא בבבא הג' – הענין ד"עתיקא קדישא" לא ישפיע עליו, להיותו נעלה ביותר עבורו, ואין לו בזה תענוג והרגש כלל. ולכן בהכרח להסביר לו שהקב"ה הוא מלך, שבזה גם לו יש הבנה (שהרי הוא רואה את הענין ד"מלך" למטה – מלך בשר ודם, ואפילו באומות העולם); אלא שבענין המלכות גופא – צריכה להיות

85

ההתבוננות בגדלות המלכות שלמעלה, שהקב"ה אינו מלך סתם, אלא הוא מלך על מלכי המלכים93, ומלכותו היא בקדושה ובהבדלה, וביחד עם זה הרי זה נברך ונמשך למטה – "הקדוש ברוך הוא"94.

יב. וכשם שבהתבוננות ד"ולפני מי" הנה גם בבבא הג' מדובר אודות אותו ענין שאודותיו מדובר בבבא הב', רק במדריגות נמוכות יותר – כן הוא גם בההתבוננות ד"מאין באת ולאן אתה הולך", שגם בבבא הג' מדובר אודות מעלתו של איש ישראל, כמו בבבא הב', רק במדריגות נמוכות.

ובהקדמה:

הנקודה העיקרית בהנחה ("אָפּלייג") של איש ישראל צריכה להיות, שהענין שלו הוא – לא מציאות העולם, אלא – קדושה ואלקות. הנחה זו מרוממת אותו ומוציאה אותו מתוך הענינים הגשמיים, ואת כל מעשיו (אפילו בעניני הרשות) עושה "לשם שמים", ופשיטא שלימוד התורה וקיום המצוות שלו אינו "על מנת לקבל פרס"95, בשביל "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"96, אלא בכדי לקשר עי"ז את נפשו עם הקב"ה כו'.

אבל אם חסרה אצלו הנחה זו, והנהגתו היא באופן ש"לתאוה יבקש נפרד"97, שעומד בפירודו וביישותו, ולכן יש לו תענוג והוא רודף אחר התענוג בעניני עולם הזה, ומצד ישותו לומד תורה ומקיים מצוות – אזי "לא זכה" (גם מלשון זכות), וכמו התורה והמצוות של רשע, שלא זו בלבד שאינם מזככים אותו, אלא אדרבה – "נעשית לו סם כו'"98, שעל ידם מוסיף חיות בקליפות99.

ההנחה הראשונה, יסוד כל העבודה, צריכה להיות – "לבחור לו הוי' לחלקו ולגורלו"100.

וכאשר ישנה אצלו ההנחה וההחלטה התקיפה שחלקו וגורלו הוא אלקות – אזי אינו שייך לעבור עבירה101.

יג. בכדי לבוא להנחה זו, צריכה להיות ההסתכלות בכל ג' הענינים. כי, מצד זה שהנשמה מלובשת בגוף ונפש הבהמית, מסתירים הם על יחוד

86

הנשמה עם אלקות, ופועלים הרגש של ישות ופירוד. ובכדי להסיר את הרגש הישות, צריכה להיות התבוננות מכל הצדדים: הן מצד העבר – "מאין באת", הן מצד ההווה – "ולאן אתה הולך" (לשון הווה), והן מצד העתיד – "ולפני מי אתה עתיד כו'", שמכל הצדדים אין מקום כלל לישות. אלא שבבינונים, ההתבוננות בג' ענינים אלו היא ע"י הרגש האור כו', ואצל אלו שלמטה מהם, ההתבוננות היא בזה שעניני הגוף אין להם תפיסת מקום כלל לגבי אדם מישראל, וכל ה"אני" שלו הוא הנשמה:

מצד העבר – הרי הגוף בא "מטיפה סרוחה", וא"כ מובן שהגוף אינו כלום, וכל חיותו היא נשמתו (כי אע"פ שבגילוי ה"ה חי מהנפש הבהמית, מ"מ, החיות האמיתית102 של גוף יהודי היא מנפשו האלקית, אלא שנמשכת דרך הנפש הבהמית). ובמילא צ"ל לימוד התורה וקיום המצוות לא בשביל שכר גופני, אלא כדי לקשר נפשו להוי' כו'.

אך יכול הוא לחשוב לעצמו: הן אמת ששורש חיותו מהנפש האלקית, אבל בפועל הרי הוא חי בחיות בשרי (ואת החיות האלקי – אינו מרגיש), ומצד החיות כפי שהוא בפועל, יכול הוא להתענג בתענוגי עולם הזה ולהתלהב בהם, וגם קיום התורה ומצוות שלו103 יהי' בכדי שיהי' לו טוב יותר בגשמיות.

ועל זה אומרים לו "ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה": אם יתנהג באופן כזה – הרי הוא אמנם "הולך", יש בידו תורה ומצוות, אבל (לפי שעה104) הליכתו היא "למקום עפר רמה ותולעה", שמוסיף חיות בקליפות.

ועדיין עלול הוא לחשוב: כיון שנוגע לו רק חיותו הגשמי – מה איכפת לו שמוסיף חיות בקליפות, ומקבל חיותו מהם, ובלבד שהוא מקבל חיות (ואדרבה – מהקליפות ה"ה מקבל יותר חיות – "נוטל חלק בראש", וכמאמר רז"ל105 "משלות הרשעים").

ועל זה הוא המענה – "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה": סוף-כל-סוף יעמוד כל אחד מישראל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויצטרך ליתן דין וחשבון על כל מעשיו

87

(ואפילו על רצונו לקבל חלק בראש) – וכיון שכן, "הוי106 מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה"107.

יד. ההתבוננות האמורה היא בנוגע לאלו שלמטה מבינונים; אבל בבינונים, ההתבוננות היא מלכתחילה בקו הטוב – בזה שהנשמה נמשכת מבחינת "אין" וכו'. ובצדיקים ההתבוננות היא נעלית עוד יותר – במקום שלמעלה מצדיקים (ע"ד שבשני הסוגים האחרים מסתכל כל אחד בענין שלמעלה ממנו) – למעלה מפרטים והתחלקות: "הסתכל בשלשה דברים" כפי ששלשתם הם ביחד – התורה108, שכוללת109 תורה עבודה וגמ"ח, שלכן ה"תואר" (המעלה) שלה הוא – "אוריין תליתאי"110.

ואלו הם ג' ההוראות הכלליות – בסדר מלמעלה למטה111 – עבור שלושה סוגים אלו שבישראל112.

טו. [בסיום השיחה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

ולאחרי כל הפרק, מסיימים – כמו בכל פרק – במאמר113 "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות",

והיינו114, שלפי שישנם ריבוי סוגים בבנ"י, לכן ישנו ריבוי של תומ"צ, כדי שכל אחד ימצא את המצוה השייכת אליו במיוחד, וכיון ש"מצוה גוררת מצוה"115, הנה עי"ז יבוא לקיום כל תרי"ג המצוות,

ועד ל"יגדיל תורה ויאדיר"116 (כסיום המאמר), שהו"ע "דרוש וקבל

88

שכר"117, וכמו לעת"ל "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"118, כיון שאז לא יהי' ענין קיום המצוות, כי אם לייחד יחודים ע"י התורה.

______  ______

1) ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). זח"ג נג, ב. ועוד.

2) תניא רפי"ז. ובכ"מ.

3) ראה גם לקו"ש חי"ג ע' 39 ואילך.

4) תו"כ ר"פ ויקרא.

5) ראה חגיגה ו, סע"א ואילך. וש"נ. תו"כ ופרש"י ר"פ בהר.

6) סנהדרין ספ"ז. וראה צפע"נ מהד"ת כח, ב. מד, ב. שו"ת צפע"נ (דווינסק) ח"ב סל"ב. מפענח צפונות פ"ג. וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 415 ובהערה 51. וש"נ.

7) תו"מ חכ"ו ע' 113 ואילך.

8) תו"מ – רשימת היומן ע' תג. וש"נ.

9) מנחות בסופה.

10) ראה לקו"ת במדבר יג, א-ב. ובכ"מ.

11) ראה סה"מ תרל"ח ס"ע שלד. וש"נ.

12) ערכין יג, ב. וראה גם תו"מ סה"מ תשרי ס"ע קצג. ועוד.

13) פרשתנו יג, ב.

14) שם, טז.

15) ראה שהש"ר פ"א, ז. קה"ר פ"א, לב. וראה אוה"ת פרשתנו ס"ע תמה ואילך. ס"ע תנו ואילך. ועוד.

16) תענית כט, א. וש"נ.

17) סוטה לד, ב.

18) ע"פ כללי התורה בנוגע לחלק הדרוש שבתורה [לא כמו אלו שמחברים ומדביקים ענינים שונים שאין להם קשר ושייכות כלל ("מ'שטעלט צו אַ וואַנט צו אַ וואַנט"), באמרם, שבכתבי האריז"ל (שעה"פ שמות א, יד. ועוד) איתא ש"אין משיבין על הדרוש"...], ששונים אמנם מהכללים שבשאר חלקי התורה [ולדוגמא: בחלק הפשט בהכרח שתהי' ההלכה כדעה אחת, ואילו בחלק הדרוש יכולה להיות ההלכה כב' הדעות ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"* (עירובין יג, ב. וש"נ. וראה גם תו"מ חל"ה ע' 336. וש"נ)], אבל אעפ"כ, צריכים להיות מתאימים ומכוונים גם לשאר חלקי התורה.

*
) אף שהכלל "אלו ואלו דברי אלקים חיים" הוא גם בנוגע לחלק הפשט, ולכן מצינו בכ"מ ש"דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד" (ברכות כז, סע"א).

19) וכמו בענין הנבואה, שאף שהיו ריבוי נבואות, שהרי "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים", וכל נבואה של נביא אמת היא באופן ש"רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני" (שמואל-ב כג, ב), מ"מ, לא נכתבו כל הנבואות, אלא רק "נבואה שהוצרכה לדורות" (מגילה יד, א).

20) ומ"מ, גם אופן עבודת "אבותינו" – מצד המוחין, שלכן הי' נוגע להם הלימוד דשלילת הפסק בין המוחין למעשה כפי שהוא בפרטיות אצל כל י"ב המרגלים – הוא "בידינו" באופן של "מסורת", בכללות ובהעלם. והמשל לזה – מחכם גדול שמבין את השכל לאשורו, לארכו ולרחבו ולעמקו, ואילו לתלמיד קטן ה"ה מלמד רק את נקודת הענין, פסק ההלכה, אלא שבזה כלול בהעלם כל עומק השגת הרב*.

*
) ולהעיר מדברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה (רפ"ב בקו"א) אודות פלוגתת הרמב"ם והרא"ש אם אפשר להורות הלכה מלימוד פסקי הלכות ללא לימוד טעמי ההלכות, שבזה יש צורך בזהירות גדולה שלא לדמות לה דבר שאינו דומה כו'.

21) ובפרטיות יותר – שהאפשרות להנהגה באופן ד"סתר מעשיו של הקב"ה" היא מפני "שהחביא דבריו של הקב"ה":

ובהקדמה – שאף שמצד הקב"ה ש"עשה עצמו מך" ניתנת לאדם בחירה חפשית, עדיין אינו מובן איך יתכן מצד האדם עצמו שיבחר ברע, הן מצד הנשמה ש"טהורה היא", גם בירידתה למטה לאחרי ריבוי הצמצומים והשתלשלות המדריגות, והן מצד הגוף, שהרי גם גופו של איש ישראל קדוש הוא (כפי שמבאר רבינו הזקן בשו"ע בדיני נט"י – או"ח מהדו"ת סוס"ד); ואפילו מצד הענין ד"שד משדין יהודאין" (תניא פ"ח) – הרי זה יכול להיות רק בענין ששייך לקליפת נוגה, אבל לא לג' קליפות הטמאות. וא"כ, איך שייך שיהודי יעבור עבירה ח"ו?

אך הענין הוא – שההתחלה היא מזה ש"החביא דבריו של הקב"ה":

כאשר יהודי יודע ומכיר בכך שמציאותו של כל דבר שבעולם היא דבר הוי', אזי מאבד את התענוג ("געשמאַק") שבדברים הגשמיים, ולדוגמא: כשאוכל פרוסת לחם, הנה בידעו שמציאותו האמיתית של הלחם הוא הניצוץ האלקי שבו, אזי לא נוח לו ("עס ווערט אים ניט באַקוועם") לאכול לתיאבון וליהנות מהטעם הגשמי. ועד"ז בנוגע לשאר עניני העולם, שכולם נעשים באופן ד"על כרחך אתה חי" (אבות ספ"ד); אבל כאשר "החביא דבריו של הקב"ה", היינו, שדבר הוי' שבכל עניני העולם הוא בהעלם והסתר, שאינו נרגש ומאיר אצלו, ובמילא נרגשת אצלו ה"מציאות" של כל עניני העולם – אזי העסק בעניני העולם הוא באופן של תאוה, אם כי תאוות היתר בלבד (ובלשון המדינה: "האָבן אַ גוט טיים"...), באופן שחסר אצלו הענין ד"בכל דרכיך דעהו" "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (משלי ג, ו. אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג).

אמנם, אף שלעת-עתה ה"ה רק מחביא דבריו של הקב"ה – דבריו דייקא, ולא מעשיו, היינו, שבענין המעשה אין אצלו חסרון, אלא שאינו רוצה להרגיש את האור האלקי – הנה מזה יכול לבוא גם למעמד ומצב שסותר מעשיו של הקב"ה.

ויש להוסיף ולהעיר בזה ע"ד הקבלה: דיבור – קאי על ספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מקבלת מז"א, מדות. אבל כאשר יש פרסא בין ז"א למלכות, היינו, שהמדות הם בהעלם ("פיסע על מדותיו של הקב"ה") ואינם מאירים בהדיבור, אזי נעשה ירידה בבחי' המלכות – ש"רגלי' יורדות מות" (משלי ה, ה. וראה אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' תקסד ואילך)).

22) בשילוב שיחת ש"פ קרח תשכ"ח.

23) ספר יצירה פ"א מ"ז.

24) טו, לט.

25) ראה בהנסמן בתורה שלמה עה"פ (אות רסז).

26) בענין זה נזכר גם מארז"ל (ברכות יב, ב) "אחרי לבבכם זו מינות .. אחרי עיניכם זה הרהור עבירה .. אתם זונים זה הרהור עבודה זרה" – שזהו ענין היותר כללי, ע"ד "שיקבלו את מלכותי" שצ"ל לפני ש"קבלו גזרותי" (מכילתא יתרו כ, ג. ועוד).

27) ראה לקו"ת פרשתנו מה, סע"א ואילך. אוה"ת שם בהוספות ע' 105. ועוד.

28) קרח נג, ג.

29) בענין זה נזכר גם מארז"ל (סוטה ג, א) על הפסוק (נשא ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וכמבואר בתניא (פכ"ד) ש"אפילו אשה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאותה לולי רוח שטות שבה כו'"; אלא צ"ל בבחי' "אשה כשרה שעושה רצון בעלה" (תדבא"ר פ"ט).

30) שמיני יא, מד. קדושים כ, ז.

31) יבמות כ, א.

32) וע"ד משנת"ל (הערה 21) שמהענין ד"החביא דבריו של הקב"ה" יכולים לבוא לענין ד"סתר מעשיו של הקב"ה".

33) ראה קונטרס "חנוך לנער" ס"ע 41.

34) ראה פלא יועץ (לר"א פאפו) ערך תוספת שבת. ועוד. וראה חובת הלבבות שער התשובה פ"ה. הובא בראשית חכמה שער הקדושה בתחלתו וברפט"ו. של"ה עד, ריש ע"ב. שעג, א. וראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשט"ז ס"ח (תו"מ חי"ז ריש ע' 18). וש"נ.

35) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

36) שם יז, א. וש"נ.

37) ראה גם תו"מ ח"כ ע' 143.

38) שבת לג, ב. וש"נ.

39) וכלשון המדינה: "שאָרטס" (מכנסיים קצרות), ובאמת הרי זה מורה על הקוצר ("שאָרט") בשכל ודעת!...

40) ב"ב נז, ב. רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ט.

41) רס"ג.

42) שבועות ל, ב. וש"נ.

43) כתובות קי, ב.

44) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' קג (נעתק ב"היום יום" י תמוז). וראה שם ח"ג ע' תקסא (נעתק ב"היום יום" יד חשון). ועוד.

45) תהלים לז, כג.

46) חסר הסיום (המו"ל).

47) ראה במדב"ר פכ"א, יו"ד. תנחומא פינחס ז. וראה גם תו"מ חל"ד ע' 63. וש"נ.

48) יד, לא.

49) דברים א, לט.

50) ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשכ"א סי"ב ואילך (תו"מ חל"א ע' 77 ואילך).

51) שבת קיט, ב.

52) ד"ה להבין מ"ש בשער היחודים בסופו (קנה, א).

53) ראה הל' ת"ת לאדה"ז בתחלתו בקו"א א.

54) אבודרהם בסדר שחרית של שבת.

55) תנחומא ריש פרשתנו.

56) ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשי"ט בתחלתה (תו"מ חכ"ו ע' 51 ואילך). וש"נ.

57) ריש פרשתנו ובפרש"י.

58) פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"י, יסוד ז.

59) כא, לב.

60) ראה גם תו"מ חל"א ע' 127.

61) רד"ק יהושע כד, יא. וראה תנחומא בהעלותך יו"ד. במדב"ר פט"ו, טו. ועוד.

62) יל"ש ס"פ עקב (רמז תתעה). יהושע רמז ח.

63) גיטין מג, א. וראה שבת קיט, סע"ב ואילך.

64) יהושע ב, כד.

65) ראה סה"ש תש"ט ע' 324, ובהערה 61 שם. וראה גם תו"מ חל"ד ע' 180. וש"נ.

66) ראה חי' הרשב"א קידושין כג, ב. המשך תרס"ו ע' שט ואילך.

67) ראה לקו"ת שה"ש כח, ריש ע"ד. ובכ"מ.

68) כ"ק אדמו"ר שליט"א חזר והזכיר אודות הנוסעים ל"קאָנטרי" – נסיעה שחייבת בתפלת הדרך – באמרו שיאמרו לחיים, אבל העיקר ("איך בין ניט אויסן זיי זאָלן טרינקען די ביסל בראָנפן"...) – שצריכים לזכור שהכוונה האמיתית של הנסיעה היא כתורת אדה"ז הנ"ל עה"פ "מה' מצעדי גבר כוננו".

69) מכאן עד סוסי"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1202 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

70) להעיר מהפירוש בשמו (סה"ש תש"ב ע' 43. נתבאר באג"ק ח"א ע' רפז ואילך): "אַ פּיאַטע פון אַ מהלל" – עקבו של מי שאומר תהלות הוי' (מהנחה בלתי מוגה).

71) נוסח תפלת "ונתנה תוקף" לימים נוראים.

72) כן פי' גם במדרש שמואל במקומו.

73) נדרים ב, ב.

74) ראה קונטרס תורת החסידות (נדפס באג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שיב ואילך). וראה גם תו"מ חל"ה ע' 263. וש"נ.

75) תניא רפ"ב.

76) תניא פמ"ט (סט, סע"ב ואילך).

77) ראה לקו"ת בלק ע, ג. ובכ"מ.

78) אבל אין מתבוננים בהפסולת עצמה ("מ'פאַרקוקט זיך ניט אין בלאָטע"), אלא עיקר ההדגשה היא ב"ועשה טוב" (מהנחה בלתי מוגה).

79) וכידוע פי' האריז"ל עה"פ (תבוא כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב". וראה של"ה תושב"כ פ' תבוא. תניא פכ"ו. רמב"ם סוף הל' לולב. ר' יונה ברכות רפ"ה.

80) ראה תו"מ חכ"ד ע' 15. וש"נ.

81) ירמי' ב, יט.

82) סנהדרין מד, רע"א.

83) תניא ספכ"ד.

84) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 981.

85) בחוקותי נ, ד.

86) ושם: "כי אין הוא חכמה, כמ"ש (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא" (מהנחה בלתי מוגה).

87) והיינו, שאין זה באופן של שאלה (דלא קיימא לשאלה – ראה זח"א א, ב. לקו"ת פ' ראה כו, ד. ובכ"מ), אלא בניחותא (מהנחה בלתי מוגה).

88) ראה שער מרז"ל – להאריז"ל – על משנה זו.

89) תניא פ"א (ה, ב).

90) וענין ה"עבירה" אצל צדיק הוא ע"ד מ"ש (קהלת ז, כ) "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – "חטא" מלשון חסרון (לקו"ת מטות פב, א. ובכ"מ). – וראה גם שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" (לקו"ד ח"א קמו, א ואילך). – מהנחה בלתי מוגה.

91) סוכה נב, ריש ע"ב. וש"נ.

92) תניא פי"ב-ג.

93) עייג"כ לקו"ת צו יג, ד.

94) לקו"ת תזריע כב, ג. ובכ"מ.

95) אבות פ"א מ"ג.

96) ר"פ בחוקותי.

97) משלי יח, א. וראה תו"א שמות נא, ב. לקו"ת חוקת סה, רע"ג. ובכ"מ.

98) יומא עב, ב. קונטרס עץ החיים פי"ב.

99) תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג.

100) תניא פי"ט (כה, א).

101) וכמ"ש בתניא שם, שכשמעורר את בחינת החכמה שבנפשו, כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו.

102) ראה ג"כ קונטרס ומעין מאמר ז.

103) שהרי באיזה מעמד ומצב שיהי' – "ישראל הוא", ולא עוד אלא שהוא מלא מצוות, כמארז"ל (ראה חגיגה בסופה. וש"נ) אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (מהנחה בלתי מוגה).

104) שהרי סופו לעשות תשובה, כי "לא ידח ממנו נדח" (ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא והל' ת"ת שבהערה 99). – מהנחה בלתי מוגה.

105) אבות פ"ד מט"ו. וראה אגה"ת פ"ו.

106) אבות פ"ב מ"א.

107) ולאידך, אי אפשר להסתפק רק בהתבוננות ד"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'" – כי יתכן שהתבוננות זו לבדה לא תפעל עליו, כיון שזהו דבר שיהי' רק בעתיד, ואילו עכשיו, ילך בשרירות לבו "לחטוף" ("אַריינכאַפּן") ככל האפשרי וליהנות מהעולם הזה ("האָבן אַ גוד טיים"), מבלי לחשוב מה יהי' מחר!... ולכן צ"ל ההתבוננות גם מצד העבר ("מאין באת") ומצד ההוה ("לאן אתה הולך"), כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

108) בחי' קו האמצעי, שמגיע בהעצמות (מהנחה בלתי מוגה).

109) שלכן יכולה (לגלות ו)להביא לידי מעשה דתורה עבודה וגמ"ח.

110) שבת פח, א.

111) שהרי התורה ענינה המשכה מלמעלה למטה. ולכן מבארת תחלה את מדריגת הצדיקים – שזהו סדר ההנהגה שמצד "האלקים עשה את האדם ישר" (קהלת ז, כט), ולאח"ז את המדריגות התחתונות יותר (מהנחה בלתי מוגה).

112) כללות ההוראה הסתכל כו' ואין אתה בא כו' – מכוונת לענין התשובה לאחרי שבא כו', אשר ג' תשובות הן: סו"מ, עשה טוב, בקש שלום (תורה) – כמבואר בלקו"ת ד"ה מה טובו (בלק עג, א ואילך).

113) מכות כג, ריש ע"ב (במשנה).

114) ראה גם תו"מ חל"ג ע' 476. וש"נ.

115) אבות פ"ד מ"ב.

116) ישעי' מב, כא.

117) סוטה מד, א. וש"נ.

118) קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.