230

ובנוי ומשוכלל לעת"ל (עבודת התשובה שלאחרי הירידה והחורבן, "שדה תחרש"9: ביטול המציאות הקודמת ע"י המרירות10, שתכליתה הזריעה והצמיחה11). וזהו "ויתן לך האלקים" (ולא הוי'12, מקור הברכות13), בה' הידיעה, שהו"ע הידיעה והגילוי שלאחרי ההעלם והצמצום – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 80 ואילך.

* * *

ב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויתן לך האלקים וגו'.

* * *

ג. המאמר דלעיל – מביכל מאמרי אדמו"ר הזקן בכת"י אדמו"ר האמצעי עם הגהות הצ"צ14 – נדפס גם באוה"ת15, ובכותרת המאמר: "מכ"ק אדמו"ר האמצעי", אבל לא נרשם באיזה שנה נאמר מאמר זה. ואילו בביכל הנ"ל נרשם שהוא משנת תקס"ב.

9) מיכה ג, יב.

10) ואף שכל אחד מישראל, גם הפחות שבפחותים, יכול למצוא במה לשמוח (כמבואר בתניא (פל"א ואילך)) – הרי השמחה היא מצד הנשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" (שם רפ"ב); אבל מצד הגוף ונפש הבהמית נרגש ענין החורבן, ולכן הוא בתכלית המרירות.

11) שהרי יכול להיות מעמד ומצב שגם לאחרי שנתעורר במרירות אמיתית, ה"ה נשאר מושקע בעניניו הקודמים – אם באופן ששקוע ("ביז איבערן קאָפּ") במשא ומתן, או אפילו בעניני תומ"צ, אבל רק ע"ד הרגיל (ולא בתנועה של תשובה כו'); כאשר כתוב "כאן כורעים" – ה"ה כורע, ואילו הי' כתוב "כאן בוכים" – הי' גם בוכה... אבל, כללות הנהגתו היא ע"ד הרגיל, ולא כפי שראוי להיות כתוצאה מזה שהענין נגע בפנימיותו ממש. ולכן יש צורך להדגיש שתכלית ההתעוררות של המרירות (חרישה) היא – שתהי' הזריעה והצמיחה כו'.

12) וגם לא העילוי והשלימות דשם הוי' שתהי' לעתיד לבוא, כמ"ש (זכרי' יד, ט) "ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד", כמו שאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א. וש"נ).

13) ואין לתרץ ע"פ מארז"ל (ב"ר פרשתנו פס"ו, ג) "מטל השמים זו מקרא וכו'", דקאי על תורה, ובמ"ת נאמר (יתרו כ, א) "וידבר אלקים" – שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א. וש"נ), שקאי על השפעות גשמיות כו'.

14) נדפס לאח"ז במאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' צה ואילך. והמשכו בד"ה ולהבין שרשן של כל הדברים הנ"ל (שם ע' צט ואילך). וראה גם מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' רלו ואילך.

15) פרשתנו קסא, סע"ב ואילך.