134

בלתי מוגה

א. בסיום וסוף המגילה – לאחרי אריכות סיפור כל השתלשלות הדברים עד ש"ונהפוך הוא"1 – מסופר שפעולת הנס באה לידי ביטוי בכך ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"2.

פסוק זה הובא בנוסח ההבדלה (בין הפסוקים שאומרים קודם ברכת "המבדיל בין קודש לחול"), ולאחריו מוסיפים: "כן תהי' לנו".

ולכאורה הרי זה פלא גדול, שמוסיפים זאת בחלק ההבדלה שכולל רק אמירת הפסוקים – דבר שלא מצינו דוגמתו בנוסחאות הקבועות שבתפלה, דלכאורה, כיון שתפלה ענינה בקשה, הרי בכל מקום שמזכירים פסוק של ישועה והצלה, הי' מקום להוסיף "כן תהי' לנו", ואעפ"כ, לא מצינו הוספה כזו בכל הפסוקים שנזכרו בנוסח התפלה, מלבד בפסוק זה.

בפשטות אפשר לומר, שכיון שבפסוק נאמר "ליהודים היתה גו'", בלשון עבר, לכן בהכרח להבהיר מיד שאין זה רק בלשון עבר ח"ו, אלא "כן תהי' לנו", בלשון עתיד, ובשתים: הן בלשון בקשה, והן בלשון הבטחה.

אבל, ביאור זה אינו מספיק, שהרי מצינו עוד כמה פסוקים שתוכנם ישועה והצלה שנאמרים בלשון עבר, כיון שנאמרו בתנ"ך בתור סיפור דברים, ואעפ"כ לא מוסיפים "כן תהי' לנו".

והביאור בזה:

הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" נשתנה מכל הפסוקים בכך שבפסוק עצמו מפורש ש"כן תהי' לנו" – שהרי במגילה נאמר3 "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", וכיון שהסך-הכל וסיום וחותם של "ימי הפורים האלה" הם הענינים ד"אורה ושמחה וששון ויקר", הרי ישנה הבטחה שענינים אלו "לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

ולכן, כשאומרים את הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", מוסיפים בקיצור לשון את תוכן ענין ההבטחה ש"לא יעברו מתוך

1) אסתר ט, א.

2) שם ח, טז.

3) שם ט, כח.