בס"ד. מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט (מאמר ג1*), ה'תשכ"ד

14

(הנחה בלתי מוגה)

באתי1

לגני אחותי כלה2, ומבאר בעל ההילולא בההמשך שנתן ליום ההילולא, דאיתא במדרש3 לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, דבתחילה (קודם החטא) היתה השכינה למטה, בגן עדן, ואח"כ הנה ע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו סילקו את השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע השביעי. ואח"כ באו הצדיקים והמשיכו והורידו את השכינה מלמעלה למטה, כל אחד ע"י עבודתו, עד שבא משה רבינו, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין4, והמשיכה מרקיע (הא') לארץ, שזהו עיקר העבודה. וזהו מ"ש5 צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי', היינו, שצדיקיםא ממשיכים בחי' שוכן עד מרום וקדוש6, שיהי' בגילוי למטה. והוא ע"י עבודתם באתכפיא, ומאתכפיא באים לאתהפכא, שעי"ז אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין7, אסתלק דייקא, שהו"ע של גילוי נעלה ביותר8. וזהו כללות הענין דושכנתי בתוכם9, שיש בזה ב' ענינים (פירושים), ושכנתי, היינו, המשכן

15

ומקדש, ששם היתה עיקר שכינה בתחתונים לאחרי בנין המשכן והמקדש, ובתוכם (בתוכו לא נאמר אלא בתוכם), בתוך כל אחד ואחד10, שע"י עבודתו נעשה בו השראת השכינה (וישכנו לעד), נוסף לכך שע"י עבודת כללות ישראל פועלים הענין דושכנתי כפשוטו, במשכן ומקדש. וזהו גם שאחת העבודות העיקריות במשכן הו"ע הקרבנות, דפירוש קרבן הוא הקירוב שבין המטה והמעלה (כמ"ש רבינו בחיי11 בשם הזהר12).

א) נוסף על הצדיקים שבדורות הנ"ל, גם הצדיקים שבכל דור, ועד – עמך כולם צדיקים13.

וממשיך

בהמאמר14, שכללות ענין המשכן הוא כמ"ש15 ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, דשטים הוא מלשון שטות, דשטה פירושו נטי', דהיינו, סטי' מדרך הישר, שזהו מצד השטות דלעו"ז, כמארז"ל16 אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והעבודה היא להפוך ולעשות מזה קרשים למשכן. וזהו גם הדיוק בתיבת קרשים, דקרש הוא אותיות שקר, שזהו ההיפך דאמת הוי' לעולם17, היינו, שצריך להפוך את שקר העולם ולעשות ממנו קרש למשכן ומקדש (משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן18), ועי"ז נעשה משכן לו ית' שבו תהי' השראת השכינה (ושכנתי). והנה, כיון שהעבודה היא לתקן את השטות שלמטה מן השכל, והעבודה צריכה להיות באופן המתאים להענין שצריכים לתקן, הרי מובן שלא מספיק עבודה ע"פ שכל, אלא צריך להיות עבודה שלמעלה מטעם ודעת. ובדוגמת מ"ש הרמב"ם בהל' דעות19 שאף שהדרך הישרה היא מדה בינונית, מ"מ, אם הי' רחוק לקצה האחד, לא מספיק שילך בדרך המיצוע, אלא צריך להרחיק עצמו לקצה השני. ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לשטות דלעו"ז, שקר העולם, שכדי לעשות מזה משכן לו ית', הרי זה דוקא ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד, למעלה אפילו משכל וטו"ד דקדושה, שעל זה איתא בגמרא במסכת כתובות20 אהני לי' שטותי' לסבא. ומזה מובן גם שאלו שיכולים לפעול

16

עבודה זו הם אלו הנקראים בשם צבאות21 הוי'ב, שענינם של אנשי החיל שבצבאג הוא שהולכים במסירת נפש (עבודה שלמעלה מטו"ד) כדי לנצח במלחמה, והיינו, שבאופן אחר אי אפשר להיות ענין הנצחון, אא"כ הולכים במלחמה על מנת למסור נפשו. וזהו ענינו של כאו"א מישראל, שלכן נקראים בשם צבאות הוי', כדאיתא בתניא22 שאפילו קל שבקלים מוכן למסור נפשו על קדושת השם.

ב) שבשם זה נקראו ביצי"מ, שזוהי ההכנה למ"ת, שבו ניתנו ההוראות בנוגע לכל עניני העבודה, שכללותם הו"ע עשיית המשכן.

ג) ככל ג' הפירושים שבצבא23.

וממשיך

לבאר24, שבשביל נצחון המלחמה ישנו ענין האוצר שנותנים מלמעלה. ובדוגמת ענין המלחמה אצל מלך בו"ד, שאפילו האוצרות שלא נגע בהם עד אז, ולא רק האוצרות שלו, אלא גם האוצרות שאצרו אבותיו, שהם יקרים אצלו כל כך עד שאפילו אינו מראה אותם, הנה בשביל ניצוח המלחמהד, הרי הוא מעמיד חיי נפשו, ומבזבז כל האוצרות שלו והאוצרות שאצרו אבותיו, ועי"ז מנצח במלחמה. והענין בזה, שענין הנצחון הוא מצד מדת הנצח, שמגעת בעומק הנפש ביותר. ולכן, הנה ככל שתגדל מעלת האדם יהי' אצלו מדת הנצחון בעומק יותר, וע"ד שאמרו רז"ל25 כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, שזוהי המעלה שבענין הנצחון (אלא שהנקימה והנטירה צריכה להיות לפי התנאים שנתבארו בגמרא ובפוסקים26). ועאכו"כ בנוגע למלך, שענינו הוא שמשכמו ומעלה גבוה מכל העם27, כולל גם השרים, הרי מדת הנצחון אצלו היא בתוקף. ומצד מדת הנצחון, הנה אפילו האוצרות שלא תשורם עין אדם, לא זו בלבד שפותח אותם ונותנם, אלא עוד זאת, שמבזבז אותם, ומחלק אותם ע"י שרי הפקידים שהם פקידי החיל,

17

והכוונה בזה הם אנשי החיל, שהם דוקא עושים את הנצחון, והיינו, שאף שפקידי החיל הם אלו שמונחים ויודעים כל החכמות שבתכסיסי המלחמה, מ"מ, אלו שפועלים את הנצחון הם אנשי החיל שמוסרים נפשם בפועל (כפי שמבאר גם בסיום המשך ההילולא28). ומזה מובן שכדי שבנ"י יוכלו לנצח במלחמה להפוך את שקר העולם ולעשות ממנו קרשים למשכן שבו יהי' הענין דושכנתי, נותנים להם מלמעלה לא רק הענינים שהם בגדר גילוי, אלא גם ענינים כאלו שדוגמתם למטה הו"ע האוצרה, שהוא כמוס וחתום מעין כל רואה מלבד המלך עצמו, והיינו, שזהו"ע שלמעלה מכל ענין של גילוי, אפילו גילוי בדרגא היותר עליונהו.

ד) שזהו תכלית כוונת ורצון המלך, וענין זה נוגע למעלה יותר משכלו, שלכן עושה דברים שאינם ע"פ שכל – לבזבז האוצרות כו'.

ה) והסדר בזה הוא שתחילת ההמשכה היא באופן של נקודה, שהו"ע המס"נ, ואח"כ נמשך באופן של צדקת פרזונו29, שהו"ע דפרזות (כנ"ל30), באופן דופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה31.

ו) ומזה מובן, שגם כאשר העבודה בכל הגילויים שבנפשו היא עד אין קץ ואין תכלית, אין זה מספיק עדיין, שהרי כל זה הו"ע של אור וגילוי, וכיון שמלמעלה נמשך ענין נעלה יותר מאור וגילוי, צריך להיות כן גם למטה, שהרי צדיקים דומים לבוראם32. והענין בזה, שגם במדריגת צדיקים, הנה כאשר העבודה היא ע"פ טו"ד, הרי זה בציור המציאות שלו, שזהו"ע האור, ולכן, לא מספיק העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך33, אלא צ"ל העבודה דבכל מאדך33 (שעבודה זו דוקא נקראת עושין רצונו של מקום34), שהו"ע המסירת נפש. ועוד זאת, שענין זה הוא לא רק בבחינת מהדרין מן המהדרין, אלא שנוגע ודרוש בשביל נצחון המלחמה נגד הלעו"ז, שהרי לולי זאת, יכול להיות ענין של לעו"ז בסוג היותר תחתון, כפי שמבאר בהמאמר (בפי"ג) שאפשר חלילה שבכח התורה אומר דבר הלכה שהוא היפך התורה (היפך הענין דקול מחצצים29, אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור35, אשר, הבחינה על זה הוא הענין דבין משאבים36, ששואבים לאחרים), דכיון שהלימוד הוא אצלו ענין שכלי בלבד, יכול לדייק בשכלו היפך התורה. והנצחון על זה הוא רק ע"י העבודה שלמעלה מהשכל, שהו"ע המס"נ.

18

והנה

הדרגא הכי עליונה בענין הגילוי הוא הגילוי שאין לו סוף ואין לו תכלית. וזהו שמביא בהמאמר37 מ"ש בתיקוני זהר38 שאור א"ס הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. והיינו, שמזה שנקרא בשם אור, מובן, שזהו"ע של גילוי, שהרי גדר האור הוא גילוי, אבל אין זה אור (גילוי) סתם, אלא אור שנקרא בשם א"ס, שהוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. ומסביר גודל הענין שבזה, החל מהביאור בהענין דלמטה עד אין תכליתז, דהיינו עד מדריגה היותר מטה מטה שבסדר השתלשלות, בעוה"ז התחתון שהוא עולם העשי', ובעולם העשי' גופא לא רק עניני קדושה ועניני רשות שבו, אלא גם ענין הקליפות, שגם הם קשורים עם עולם העשי'. ויתירה מזה, אפילו ענינים שהם למטה מהקליפה, כמבואר בתניא39 שהאדם החוטא ועובר על רצונו ית' הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהס"א והקליפה, וכמאמר יתוש קדמך40, כיון שהקליפה ממלאת את התפקיד שלכך נבראה, והיינו, לא רק ענין הקליפה שהיא שומרת להפרי41, אלא גם ענין הקליפה כפי שמסית ומפתה לעבור על רצונו ית', בדוגמת הזונה ששכרה המלך כדי לפתות את בן המלך42, שבזה היא ממלאת את ציווי המלך, משא"כ החוטא ועובר על רצונו ית', הרי הוא למטה מזה. ובזה גופא ישנו אופן שהוא חוטא ופושע בענינים של לעו"ז או בעניני הרשות, אך ישנו גם אופן שלמטה מזה, שמשתמש בעניני קדושה כדי לעשות היפך רצון העליוןח, שזהו כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך כו' (כפי שמסיים

19

בתניא39), שזהו מ"ש בהמאמר43 שבכח התורה אומר דבר הלכה שהוא היפך התורה, שגם זה נכלל בהענין דלמטה מטה (ע"כ הוא המבואר בי"ג פרקים הראשונים).

ז) והיינו, דאף שלשון מאמר הזהר למעלה עד אין קץ (ואח"כ) ולמטה עד אין תכלית, מ"מ, מקדים לבאר הענין דלמטה עד אין תכלית, משום שענין זה נוגע יותר לעבודה. ומביאור העילוי דמטה עד אין תכלית, יובן יותר העילוי דמעלה עד אין קץ, ומזה יובן – במכ"ש – גודל מעלת האוצר שהוא למעלה מענין הגילוי דאור א"ס.

ח) ע"ד הענין דצלם בהיכל.

ב) וממשיך

בפרק י"דט: והנה בכ"ז ואתה מחי' את כולם כתיב44, דהארת אור אלקי הרי נמשך להוות ולהחיות את כל הנבראים מאין ליש, וכדאיתא באגה"ק סי' ך' דהארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כו', שהוא האור והחיות אלקי שנמשך בכל הנבראים, וכמאמר45 הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, דהאור והחיות מאיר ונמשך גם במדרי' היותר תחתונים והיותר שפלים, וכמ"ש46 אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך (עכ"ל). והיינו, דאע"פ שישנם הענינים שהם למטה מטה, כמשנת"ל בארוכה כמה דרגות בזה עד למטה מטה, מ"מ, גם ענינים אלו הם בכלל מ"ש ואתה מחי' את כולם, כולם דייקא, שכולל גם הענינים שהם למטה מטה ביותר, אפילו קליפות, ואפילו הענינים שלמטה מקליפות, שזהו העובר על רצונו ית' (כדלקמן ס"ד-ה).

ט) ולהעיר, שמספר י"ד שייך כבר להעילוי דקיימא סיהרא באשלמותא47, שהרי חודש הלבנה אינו ל' יום שלמים, אלא48 כ"ט יום י"ב שעות תשצ"ג חלקים, ונמצא שמילוי ושלימות הלבנה הוא בין י"ד לט"ו.

ג) והענין

בזה, דהנה, מ"ש ואתה מחי' גו', אין הכוונה להעצמות ממש, וכמ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה49 בפירוש ואתה מחי' את כולם, שתיבת ואתה היינו בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות, והרי העצמות הוא למעלה מענין האותיות, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ50. ואף שאין איזה ענין אחר שמחי' ח"ו מלבד העצמות, וע"ד מארז"ל51 אליו ולא למדותיו, מ"מ, אופן החיות יכול להיות כפי שעצמות הוא כמו שהוא, או כפי שרצון העצמות הוא להעלים ולהסתיר את עצמו באור עליון שקמי' ית' אוכם הוא52. וזהו מ"ש רבינו הזקן שתיבת ואתה קאי על

20

האותיות כו', דהיינו שהמשכת החיות בכל הנבראים היא ע"י התלבשות העצמות להעלים ולהסתיר את עצמו ע"י האותיותי.

י) ועפ"ז מובן מה שצריך להביא ראי' ממ"ש ואתה מחי' את כולם, אף שזה דבר פשוט שאין עוד מלבדו53, כי, הכוונה היא על ענין האור (הארת אור אלקי) שנמשך למטה עד אין תכלית כו'.

ומוסיף

בהמאמר: "דהארת אור אלקי הרי נמשך להוות ולהחיות את כל הנבראים מאין ליש". והיינו, דעם היות שבפסוק נאמר ואתה מחי' את כולם, הרי זה כמ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה49 אל תקרי מחי' אלא מהוה54 דהיינו יש מאין, וכפי שמביא לפנ"ז55 פי' הבעש"ט במ"ש56 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, היינו, שאותיות הדיבור מאל"ף ועד תי"ו שבעשרה מאמרות עומדים בתמידיות, באופן דנצב (כמו אתם נצבים57, מלשון נצב מלך58), שמורה על העדר השינוי, בכל הנבראים להוותם ולקיימם. וזהו שמוסיף בהמאמר, שהאור האלקי נמשך להוות ואח"כ גם להחיות את כל הנבראים. והענין בזה, דהנה, בענין ההתהוות וענין החיותיא יש חילוק בהגילוי שבדבר, כמבואר במק"א59 בארוכה, שבנוגע להתהוות הנבראים רצה הקב"ה שענין ההתהוות יהי' באופן שהמהווה מעלים את עצמו מהמתהווה, עד כדי כך שהרגשתו של היש הנברא היא שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, אלא הוא יש אמיתי, כפי שנראה גם לעיני הזולת. משא"כ בנוגע לענין החיות, הרי בשעה שמתבונן כיצד ואיך הוא חי, אזי בא לידי הבנה ועד שנרגש אצלו שישנו מקור שמחי' אותו (אע"פ שההבנה וההרגש הם במיעוט וצמצום). וכמו

21

לדוגמא במאמר תדשא הארץ דשא60, שיש בזה ב' ענינים, התהוות מציאות הדשא, ופרטי האופנים דקיום וחיות הדשא, שיש מהם הדורשים ריבוי גשמים ויש מהם הדורשים מעט גשמים, ועד"ז יש חילוקים במדת החום הדרושה לכל אחד מהם. וכאשר האדם מתבונן בזה, אזי בא לידיעה והבנה שישנו מי שמשגיח בהשגחה פרטית שיהיו כל הענינים הדרושים באופן המתאים לכל עשב ודשא שיוכל להיות חי. אמנם, ע"י הידיעה וההבנה בהענין דמחי', הרי הוא בא אח"כ לידי הבנה שבהכרח להיות גם מי שמהוה את הדבר, שהרי אין היש עושה את עצמו. וזהו שמש"נ בכתוב בגלוי הוא ואתה מחי' את כולם, ועל זה בא הלימוד דאל תקרי מחי' אלא מהוה, כידוע61 שהלימוד דאל תקרי אינו שולל אלא מוסיף עוד ענין, היינו, שמהענין דמחי' באים לידי הכרה גם בהענין דמהוה. ושני ענינים אלו נכללים באותו פסוק ובאותה התיבה – ואתה מחי' את כולם, שזהו שהארת אור אלקי (אור א"ס) נמשך להוות ולהחיות את כל הנבראים.

יא) ובסגנון אחר: מהות הדבר, דהיינו עצם הוויתו, שהוא מצד ענין ההתהוות, ומציאות הדבר, דהיינו טבעו ותכונותיו כו', שהיא מצד ענין החיות.

ד) והנה

מ"ש ואתה מחי' את כולם הרי זה כולל לא רק את כל העולמות והענינים דקדושה ורשות בלבד (כפי שמצינו כמ"פ שהכוונה בלשון כל היא רק רובו ככולו, ולא כולו ממש62), אלא כולל גם את ענין הקליפות, שהרי בנוגע לכל מציאות שיש בעולם (לא רק רובו ככולו), כולל גם מציאות הקליפה, ישנו הכלל שאין היש עושה את עצמו, ועכצ"ל שגם מציאות זו נכללת במ"ש ואתה מחי' את כולם. ועל זה מביא בהמאמר משארז"ל שהקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים. דהנה, קרני ראמים היינו הבריאה הכי גדולה, וביצי כנים היינו הבריאה הכי קטנה, שכן הוא בגשמיות, וכמו"כ הוא גם ברוחניות הענינים (שהרי הגשמיות משתלשל מן הרוחניות), כדאיתא63 בספר טור ברקת64 (מתלמידי האריז"ל) שקרני ראמים הם סוד עשר קרנות, שהו"ע עשר ספירות דכתר (שהרי ראם הוא גבוה מאד, וענינו בספירות הוא ספירת הכתר, וקרני ראם קאי על הדרגא הכי עליונה שבכתר גופא), תכלית הרוחניות. וביצי כנים היינו בריאה הכי קטנה גם ברוחניות, שהיא קטנה מצד האלקות שיש בה, הו"ע הקליפה, כדאיתא בפע"ח65 בביאור הענין

22

הרוחני דכנים, שכנים בגימטריא ק"כ, ורומז על ק"כ הצירופים דשם אלקים, והיינו, ששם אלקים (בגימטריא הטבע66) נקרא מגן על שם הוי'67, ולכן נקרא בשם כנים, מלשון כינוי, שהכינוי בא במקום השם והוא איבוד השם (כמובא בתשובת מהרי"ק68), וכפירוש הרב המגיד69 בענין נגד שמא אבד שמה70, שכדי להיות נגד שמא, כמארז"ל71 הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה (עד למטה מטה בעולמות התחתונים) לקנות לו שם, הרי זה ע"י אבד שמה, היינו, שנאבד השם ונשאר רק כינוי. ונמצא, ש(ביצי) כנים מורה על ענין הקליפותיב, שגם שם נמשך האור והחיות האלקי. וע"ד מארז"ל72 אין עוד מלבדו53, ואפילו כשפים.

יב) ולכן במצרים הי' מכת כנים, כי, מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא73, ועי"ז הי' יכול להיות יצי"מ, שהו"ע היציאה ממיצרים וגבולים.

ה) והנה

נתבאר לעיל שההמשכה למטה מטה כוללת גם הענינים שהם למטה מהקליפות, דהיינו מי שעובר על רצון הבורא. וזהו מה שממשיך בהמאמר: "וכמ"ש אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", שהרי ענין השאול הוא העונש לעוברי רצונויג, ועז"נ ואציעה שאול הנך, שגם שם ישנו אור א"ס. והענין בזה, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער הציצית74 מ"ש אם אסק שמים ואציעה שאול שניהם יחד, שכשם שאם אסק שמים שם אתה, כמו כן אציעה שאול הנך, אתה ממש, כמו

23

שנמצא בשמיםיד. וכפי שמבאר בארוכה, שזה לעומת זה עשה האלקים75, ולכן כשם שבתכלית העילוי דקדושה (שזהו"ע קרני ראמים ברוחניות) ישנו ענין שערות הזקן דלמעלה76, כמ"ש77 ועתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא (שהו"ע הטלית וחוטי הציצית78), שזה מורה על גודל ועילוי האור שלמעלה (שזהו עומק רום), שמצד עוצם מעלתו אין בכח לקבלו אלא ע"י צמצומים, שזהו הצמצום שע"י הפסק הגולגולת שלאח"ז נעשית צמיחת השערות, הנה כמו"כ גם בלעו"ז, שבשערהא אחידן79, והיינו, שבמקום שהמשכת אלקות היא בצמצום, הנה כאשר ישנו צמצום נוסף שהו"ע השערות, אזי יש אחיזה ותפיסא ויניקה ללעו"ז. וזהו שמצינו ששער באשה ערוה80, משא"כ בנזיר כתיב81 קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו, והיינו, לפי ששערות דנזיר הם מבחי' שערות דקדושה, משא"כ כאשר השערות הם במקום שיש צמצומים ודינים, אזי נמשך מהם יניקה ללעו"ז (שזהו עומק תחת, שאול). אך עז"נ ואציעה שאול הנך, וכפי שאמר יונה מבטן שאול שועתי82, היינו, שגם מתוך השאול מכיר (דערהערט ער) אלקותטו, ויתירה מזה, כמ"ש83 מוריד שאול ויעל, כמבואר שם שירידה זו היא לצורך עלי', והעלי' (ויעל) היא לפי ערך הירידה (מוריד), והיינו, שמהעונש דמוריד שאול גופא מובן תכלית העילוי שנעשה על ידו, שהרי ידוע84 שעונשי התורה אינם לשם עונש

24

בעלמא ח"ו, שהרי התורה היא תורת חסד, וא"כ, גם העונש שבתורה הו"ע של חסד, שתכליתו הוא שיתתקן ויחזור למוטב, ועד כדי כך הוא העילוי, שבשביל זה כדאי אפילו הענין דמוריד שאול (שזהו למטה יותר מענין הקליפה, כנ"ל), כמארז"ל85 מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי, וכיון שזהו דין קשה ביותר, הרי מובן מעלת התענוג והטובה שמגיעים אליהם. ומכל זה מובן שאפילו למטה מטה ביותר, עד לאדם הפושע, ופושע בתכלית, שבכח התורה אומר דבר הלכה שהוא היפך התורה (היינו שע"י עניני קדושה גופא מוסיפים כח בלעו"ז), הנה גם שם ישנו המשכת אוא"ס, שנמשך למטה עד אין תכלית.

יג) ולכן נברא השאול ביום שני, שבו נבראת מחלוקת86, משא"כ ביום ראשון שנקרא יום אחד87, לפי שהי' הקב"ה יחיד בעולמו88. וזהו גם ענינו של יוהכ"פ, כמארז"ל89 יום אחד זה יום הכפורים, והיינו, לפי שביוהכ"פ אין השטן שולט90.

יד) והיינו, דכשם שאוא"ס הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, כמו"כ גם בעבודת האדם, יש מצב דאם אסק שמים שם אתה (ע"ד למעלה עד אין קץ), ויש מצב דאציעה שאול הנך (ע"ד למטה עד אין תכלית).

טו) אלא, שענין השאול אצל יונה לא הי' ענין בלתי רצוי שנעשה על ידו, ואדרבה, ענין זה הי' מצד ציווי ה' להדג שיבלענו כדי שלא יטבע במי הים91, ולכן אין זה חידוש כ"כ שגם מתוך השאול ה"ה מכיר אלקות. ועיקר החידוש הוא שגם כאשר אציעה שאול, היינו, שהאדם מצד עצמו יורד לשאול ע"י החטא כו', מ"מ, הנך.

ו) וממשיך

בהמאמר: וכ"ז הוא לפי שהאור הוא א"ס בעצם, ע"כ אין סוף ג"כ להתפשטותו, בריבוי המדריגות וההשתל' עד למטה מטה ממש כו', ובכ"מ שהוא נמשך ומתפשט אינו בהתפעלות והשתנות כלל, דאינו כדמיון הנשמה והגוף, דהנשמה הרי מתפעלת ממקרי הגוף, אבל האור האלקי המחי' ומהוה אינו מתפעל ואינו משתנה כלל. ומה שיכול להיות שינוי בהאור ע"י ההתלבשות, והיינו מה שההתלבשות פועל איזה שינוי, הוא רק בהחיות שבבחינת כח, וידוע דחיות שהוא בבחי' כח הוא מהכלים דבי"ע, דכלים דבי"ע ה"ה בבחינת מציאות, וכדאיתא באגה"ק הנ"ל דראשית היש הן כלים דבי"ע, ומשו"ז שייך בהם השינוי וההתפעלות, אבל באור המחי' אין בו שום שינוי והתפעלות כלל וכו' (עכ"ל).

והענין

בזה, כפי שמבאר הצמח צדק בארוכה בדרוש שלש שיטות92 (בשיטה השני'), שאפילו בכלים דאצילות, הנה אף שנקראים בשם כלים, לא שייך בהם ענין של שינוי. ומבאר זה93 על יסוד ביאור אדמו"ר האמצעי94 במאמר הזהר פ' ויצא95 שהקב"ה אומר אפילו במאנין דילי לא אשתמש אלא במאנין דילך, דמאנין הם בחי' הכלים, ופי' מאנין דילי הם בחי' הכלים דאצילות, שנקראים מאנין דילי משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד96, ומאנין דילך הם כלים דבי"ע. וממשיך לבאר שם (וכן הוא גם בביאור ושבתה תקס"ב97 (בהביכל בכתי"ק אדמו"ר האמצעי עם הגהות הצמח צדק)), שענין הכלי הוא בחי' גבול וצמצום להגביל

25

ולצמצם את האור, אמנם, למעלה באצילות לא יתכן לומר שהכלי יגביל ממש את האור, שהרי הכל שם בבחי' אלקות, וא"כ אי אפשר לומר שהכלים עצמם הם בבחי' גבול, דח"ו לומר כן באלקות. אך הענין הוא, שכדי שיוכל להיות ענין ההגבלה להגביל ענין אחר, ומבחוץ לעולם האצילות, הרי זה נפעל ע"י (כללות הענין דעשר ספירות דאצילות, ובפרטיות) הכלים דאצילות (שנקראים בשם מאנין), אבל הכלים דאצילות עצמם הם בלי גבול. והדוגמא לזה באדם התחתון (שהוא אדמה לעליון98), שכאשר כח הכתיבה שביד נמשך ע"י התחלקות האצבעות לכתוב אות אחת, הרי כח הכתיבה גופא, הנה גם בשעה שכותב אות אחת יש בכחו לכתוב כו"כ עד לריבוי אותיות, אלא שמגביל שמה שיבוא עתה בדיו על הקלף יהי' רק אות אחת. ומבאר, שלא רחוק לומר כן בעולם האצילות (אף שלכאורה איך שייך באצילות ענין של גבול, אפילו להגביל מה שחוץ הימנו), במכ"ש מדעת הרמב"ם99 שהוא וחכמתו אחד, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד, ואם הרמב"ם אומר זאת בנוגע לעצם הבורא, הרי לפחות שייך לומר כן בע"ס דאצילות. אך עדיין צריך להבין איך נעשה ענין ההגבלה במאנין דילי, דבשלמא באדם, הנה אע"פ שעצם הנפש היא למעלה מכל הגבלה, מ"מ יכולה להיות הגבלה בכח הכתיבה, כיון שעובר ע"י היד ואצבעות היד, אבל למעלה באצילות לא שייך לומר כן, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף100. אך הביאור בזה, כי הוא ית' כל יכול, ומצד זה יש בו גם כח הגבולטז, ולכן יכול לפעול ענין ההגבלה גם ללא הכלים שמחוץ לאצילות. ועפ"ז מבאר אדמו"ר מהר"ש101 ענין התהוות מציאות הרע, כמ"ש102 ובורא רע, אע"פ שבאצילות כתיב103 לא יגורך רע, דכיון שהוא ית' עם היותו א"ס יש בו ג"כ הכח להאיר ולהשפיע בבחי' גבול, א"כ מזה נמשך ג"כ בחי' ובורא

26

רע, והיינו הך, כי המקור לרע הוא מצד מדידה והגבלה וצמצום. ומכל זה מובן שאפילו בכלים דאצילות לא שייך שינוי והתפעלות, שהרי הם מאנין דילי, והם למעלה מהגבלה, אלא שזהו הכח להגביל מחוץ לאצילות.

טז) וכמ"ש בעבוה"ק104 שאם תאמר שיש לו כח בבלתי בע"ג ואין לו כח בגבול, אתה מחסר שלימותו.

ז) ויש

להוסיף, שענין זה שבאצילות לא שייך שינוי והתפעלות, מצינו גם בנוגע להנהגה בפועל. דהנה, ידוע החילוק שבין יוסף להשבטים105, שביוסף כתיב106 ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, למיבדק בכתבי חושבני'107, ואח"כ נעשה משנה למלך108, ועד שבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים109, ואעפ"כ עמד על עמדו בעבודת ה' בדרגת העבודה שבעולם האצילות. ואילו השבטים, עליהם נאמר110 והם לא הכירוהו, שמצד מעמדם של השבטים בעבודת הבורא באופן שרועי צאן היו עבדיך111, שהיו בהתבודדות מחוץ לעיר, כדי שעניני העיר לא יבלבלו אותם לעבודת הבורא, לא היתה להם הכרה באופן עבודתו של יוסף, שבהיותו במעמד ומצב שעל ידו נעשים כל פרטי הענינים דארץ מצרים, ערות הארץ112, היתה עבודתו כאופן העבודה בעולם האצילות. וטעם הדבר, לפי שדרגת השבטים היא בעולם הבריאה, ואילו דרגתו של יוסף היא בעולם האצילות (כמבואר בארוכה בתו"א113), וזהו שאמר יוסף לאחיו התחת אלקים אני114, פי', הרי אני למעלה מבחי' שם אלקים, מלכות דאצילות (המקור דעולמות בי"ע), ולא תחת שם אלקים כמו אתם. וכיון שיוסף הי' מבחי' האצילות, לכן לא היתה המחשבה מדברי העולם מבלבלת אותו כלל, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש115.

ובזה

מבאר116 גם לשון רז"ל117 גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם, ידוע דייקא, שידוע לפניו ממילא ואינו בבחי' התלבשות בבחי' המחשבה. ומבאר שזהו מ"ש הרמב"ם99 הוא היודע והוא הידוע, דהנה,

27

יש ב' בחי' בענין הדעת שלמעלה, דעת תחתון ודעת עליון. דעת תחתון הוא באופן שהוא היודע, שהוא באופן של התלבשות כביכול, ומצד זה יש שינוי בין קודם הידיעה בשעת הידיעה ולאחרי הידיעה. ודעת עליון הוא באופן שהוא הידוע, היינו שידוע לפניו ממילא, לא בבחי' התלבשות. אך גם בבחי' דעת עליון ידוע לפניו הכל בפרטיות, וכמארז"ל118 בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (שנמנים אחד אחד), וכולן נסקרין בסקירה אחת (ואע"פ שעוברין זה אחר זה119), שזהו הענין דהשגחה פרטית על כל פרט ופרט שנמצא למטה, ועד שאמרו רז"ל120 עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם גלוי וידוע לפניו ית', אלא שזהו בדרך גלוי וידוע לפניו, שאינו מתלבש כלל בידיעה זו, רק שהוא ידוע מאליו וממילא. ובזה מתרץ רבינו הזקן121 מה שלכאורה הידיעה שמבין מחשבת כל הנבראים הוא למעלה כמו מחשבות זרות ודברי הבאי, כיון שאין זו בחי' התלבשות המחשבה כלל, כי אם שהוא בדרך גלוי וידוע, בדרך ממילא, כמו שלגבי יוסף לא היו מבלבלים המחשבות מדברי העולם.

ומוסיף

שם, שמצינו כן אצל נשיאי ישראל גם בדורות שלאח"ז, שזהו שפעל הבעש"ט ז"ל שאף שהי' למטה בעוה"ז הגשמי, לא יהי' לו שום סתירה כלל להיות ג"כ בעולמות העליונים. וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי122 מה שהבעש"ט התפלל כמה תפלות שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו כו', והיינו, דעם היות שכדי להשיב לשואלו בעניני עוה"ז צריך להשיב לפי פרטי השאלה והשואל, מ"מ, בשעת מעשה עומד הוא בעבודתו ובמדריגתו כמו בעולם העליון. ומסיים שם, שבליל ש"ק הי' הבעש"ט ב' שליש למעלה ושליש א' למטה, ובשאר ימי החול בהיפוך (שליש א' למעלה וב' שליש למטה). והיינו, שעילוי זה שעניני החול לא בילבלו אותו מעבודתו, אינו מצד מעלת השבת, אלא מצד ענינו הוא, שלכן מסיים שעד"ז הי' גם בשאר ימות החול, כמו שלגבי יוסף לא היו מבלבלים המחשבות מדברי העולם, והיינו, לפי שהוא ע"ד הענין דגלוי וידוע, ועד"ז בצדיקים שדומים לבוראם32, שלכן גם כאשר משיב לפי פרטי הענין והשואל, אינו מתפעל ואינו משתנה כו'.

28

ח) וממשיך

בהמאמר, שהטעם לכך שהאור המחי' אין בו שום שינוי והתפעלות כלל, הוא, "לפי שאינו מתערב". והענין בזה, דהנה, ריחוק הערך והשייכות בין האוא"ס להמטה מטה, אינו טעם מספיק שלא יתפעל ולא ישתנה, וראי' לדבר מהתלבשות הנשמה בגוף, שלמרות ריחוק הערך שביניהם להיותם הפכים, והתקשרותם אינה אלא בכח המפליא לעשות (כמ"ש הרמ"א בשו"ע123), הרי לאחרי ההתלבשות מתפעלת הנשמה ממקרי הגוף, ואילו האור האלקי המהוה ומחי' אינו מתפעל ואינו משתנה, והיינו לפי שאינו מתערב. וכפי שממשיך בהמאמר: וכמ"ש124 אין קדוש כהוי', ואיתא בזהר125 כמה קדישין אינון ולית קדוש כהוי', דקדוש הוי' אינו כמו כמה קדישין דסדר השתלשלות, דקדישין שבסדר השתל' הוא דקדוש ומובדל וקדושתם הוא שאינם באים בהתלבשות, אבל כאשר מתלבשים ה"ה בבחי' תפיסא, ותפיסא פועל שינוי, משא"כ קדוש הוי' שהוא בחינת האור, אינו דומה להקדישין דס' השתל', והוא מה דאינו מתלבש, וכאשר בא בהתלבשות הרי אינו בבחינת תפיסא, לפי שאינו מתערב, והוא כדוגמת האור למטה שמאיר, ומ"מ אינו מתערב, וכמו עד"מ האור שמאיר דרך הזכוכית, ויש זכוכית אדומה ירוקה ולבנה [ומה126 שתפס אדומה ירוקה ולבנה, י"ל מפני שהם בג' הקוין (שזהו כללות סדר ההשתלשלות), אדומה (דין) קו השמאל, ירוקה קו האמצעי, ולבנה קו החסד], דיש חילוקים במראות אלו, אבל האור ה"ה פשוט ובלתי יש בו שום מראה כלל ממראות הזכוכית, לפי שהוא רק מה שמאיר על ידם, וגם אם מאיר על ידם בהתלבשות [שהרי לאחרי שהאור עובר דרך הזכוכית אינו נראה אור פשוט, אלא אדום או ירוק כו', והיינו, שהאור בא באופן שיש לו ערך עם הזכוכית, ובנמשל הו"ע התלבשות האור להוות ולהחיות], מ"מ אין האור נתפס, לפי שאינו מתערב. וכמו"כ יובן דרך דוגמא בהאור וחיות אלקי המחי', שאינו משתנה כלל, ואין בו שום שינוי והתפעלות, וכ"ז הוא לפי שהאור הוא אין סוף בעצם, ע"כ הנה גם התפשטותו הוא בבחינת א"ס, שנמשך בכל המדרי' עד המדרי' היותר אחרונות והיותר תחתונות, ובכ"מ שהוא נמשך אינו מתפעל ואינו משתנה, אלא הוא בבחינת פשיטות בעצם (עכ"ל).

29

והענין

בזה, כפי שמבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בארוכה127 החילוק שבין אור לכח, דהנה, גם הענין הכי עליון שבאדם, ענין השכל, שהוא ראשית הגילוי מעצם הנפש, אינו באופן של אור פשוט, אלא הוא באופן של כח, שענינו הוא ששייך בו שינוי והתפעלות. וזהו גם שבשכל יש חילוקי דרגות, שיש שכל פנימי ושכל חיצוני, שכל עמוק ושכל שטחי, וענין זה הוא לא רק מצד השינוי בבירור וזיכוך כלי המוח של האדם המשכיל, שמי שכלי מוחו מבוררים ומזוככים יותר יכול לקבל שכל עמוק, ואם לאו, יכול לקבל רק שכל חיצוני או שכל שטחייז, כי, אם נאמר שזהו רק מצד בירור וזיכוך כלי המוח, לא הי' אפשר להיות מציאות שהאדם ישיג תחילה שכל פנימי ואח"כ שכל חיצוני, שהרי מצד בירור וזיכוך כלי המוח הסדר הוא שככל שהאדם עובד יותר עם כלי המוח ומשכיל יותר, צריך לקבל יותר אור, ובמילא לא יתכן סדר הפוך, שישיג תחילה שכל פנימי, ואח"כ ישיג שכל שטחי וחיצוני. ואין לומר שהסיבה לכך שמשיג תחילה שכל פנימי ואח"כ שכל חיצוני, היא, לפי שעתה קאי בהאי מסכתא שאלי' שייך השכל פנימי, ואינו עוסק במסכתא אחריתא שאלי' שייך השכל החיצוני, שהרי אנו רואים לפעמים שגם באותו ענין שכלי ישיג תחילה את הפרטים הפנימיים שבשכל ורק אח"כ ישיג את הפרטים החיצוניים שבשכל זה גופא. וא"כ, בהכרח לומר שהשינוי בקבלת השכל אינו רק מצד בירור וזיכוך כלי המוח, אלא שיש גם שינויים בהשכל עצמו, שלכן נקרא כח השכל ולא אור השכל. משא"כ בענין האור, הנה אף שיש שינוי בין אור השמש אור הלבנה ואור הנר והאבוקה, אין זה כמו השינוי דשכל פנימי ושכל חיצוני, כיון שהשינוי אינו בהאור גופא, כי אם מפני שאור זה שייך למאור הגדול זה השמש, ואור זה שייך למאור הקטן זו הלבנה, ואור זה שייך לנר ולאבוקה, ובגלל זה חלוקים הם ומשתנים זה מזה, אבל אין זה שינוי בהאור גופא. וממשיך שם, שמה שלמטה אין אור השמש מאיר כ"כ כמו למעלה, הרי זה לפי שהשמש הוא ג"כ נברא ובע"גיח. אבל כאן מדובר אודות אור שהוא אין

30

סוף בעצם, ולכן, גם כאשר נמשך למטה מטה הרי הוא באופן דאין תכלית, שאינו מתערב, אינו מתפעל ואינו משתנה.

יז) ולהעיר מהמשך תרס"ו127: ואם כי אפ"ל כך, אבל אין האמת כן כו'.

יח) ועוד זאת, שמה שאינו מאיר כ"כ למטה, אין זה מצד האור, כי אם מצד העכרורית שבהאויר שיש למטה, וכידוע דמצד גשם הנמצאים שלמטה נעשה עפרורית ועכרורית בהאויר, ומשו"ז אין בו האור כל כך.

ט) וסיום

הפרק הוא: וזהו למטה מטה עד אין תכלית, שהוא בהתפשטות ובגילוי עד גם במדרי' היותר שפלים בתכלית. ובפרקים שלאח"ז מסיים ביאור הענין דאור א"ס למעלה עד אין קץ, שגם שם הוא באופן כזה, שבכל מקום שנמצא הרי הוא באופן דאין קץ. אמנם, ב' ענינים אלו (למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית) נקראים בשם אור, שענינו גילוי, עם היותו באופן שלמעלה מהנבראים, שלכן גם בהמשכתו למטה מטה אינו מתערב, אינו מתפעל ואינו משתנה. ועדיין אין זה ענין האוצר, שהו"ע הסתום, ולא ענין של גילוי כלל.

והנה

אוצר זה נותנים ליהודי, בגלל היותו צבאות הוי', כדי שילך למלחמה בעולם, החל מהמלחמה עם האל זר אשר בקרבך זה יצה"ר128, ובאופן דהנצח זו (בנין) ירושלים (כדאיתא בגמרא129), היינו, לבנות את הירושלים שבו, יראה שלם130, וענין זה נעשה ע"י עבודתו באופן של מסירת נפש, שלמעלה אפילו מכח השכל בדרגא הכי עליונה בשכל, שזהו"ע אוצר של יראת שמים131 שיש בכאו"א מישראל, מצד היותו חלק אלקה ממעל ממש132, בחי' היחידה, ע"ש שמקבלת מיחיד133, יחידו של עולם. וכאשר יהודי לוקח אוצר זה ומבזבזו בעבודה במס"נ, אזי מנצח במלחמה, ואז פועל שמבזבזים את האוצרות שלמעלהיט

31

ונותנים לו כל הון יקר, שהוא נעלה יותר אפילו מאור א"ס שהוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

יט) ויש להוסיף, שבענין האוצרות דלמעלה נכלל גם כללות הענין דהתגלות אלקות ע"י צדיקים134, ובפרט ע"י נשיא הדור, אשר, בתר רישא גופא אזיל135, וגם כאשר מתעלה בעילוי אחר עילוי עד לעילוי שבאין ערוך, מ"מ, לא יעזוב צאן מרעיתו136, ומה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש137, וממשיך כל הענינים בגילוי, בטוב הנראה והנגלה (ופשיטא ללא צער ויסורים), ועד שרואים במוחש גילוי אוא"ס באופן דושכנתי, כמ"ש138 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'.

וזהו

גם כללות הענין דאיתא במדרש139 משל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואיפרכין כו', חד אמר אנא נסיב דוכסין לגבי וחד אמר אנא נסיב איפרכין לגבי כו', הי' שם פקח אחד אמר אנא נסיב מלכא. וכפי שמצינו בעבודתו של רבינו הזקן, שאמר, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ140, זע איך וויל ניט דיין ג"ע התחתון, איך וויל ניט דיין ג"ע העליון, איך וויל מער ניט אַז דיך אליין (כמ"ש הצ"צ, ונתפרסם גם בדפוס)141. וענין זה נדרש מכאו"א, שיהי' תאב למלכא, היינו, שירצה העצמות בלבד, שלמעלה גם מהבחי' דאור א"ס שלמעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. וענין זה פועל יהודי בעבודתו שאינו מתפעל משקר העולם, ואדרבה, ע"י עבודתו במס"נ, שטות דקדושה, מהפכו להיות ממנו קרש להמשכן לו ית', שעי"ז פועל הענין דושכנתי בתוכם, דירה לו ית' בתחתונים, שענין הדירה הוא142 שבה נמצא עצמות המלך כמו שהוא, ונמצא שם בגילוי, וענין זה נפעל ע"י ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד.

______  ______

1) *) ב' המאמרים שלפנ"ז – ד"ה באתי לגני דליל ש"ק, וד"ה צדקת פרזונו דיום ש"ק – לא הגיעו לידינו*, מלבד הענינים שבהם היו שינויים בין מאמר הא' למאמר הב', ושולבו במאמר זה ובשוה"ג (בהערות ע"ס הא"ב).

*
) מלבד התחלת המאמר ד"ה צדקת פרזונו (עד לביאור הענין דבאתי לגני), שנדפס לעיל ע' 4 ואילך.

1) מאמר זה מיוסד בעיקרו על פרק הארבעה-עשר* מהמשך באתי לגני ה'שי"ת.

*
) הפרק השייך לשנה זו ראה תו"מ סה"מ באתי לגני ח"א ע' V. וש"נ.

2) שה"ש ה, א.

3) שהש"ר עה"פ.

4) ויק"ר פכ"ט, יא.

5) תהלים לז, כט.

6) ע"פ נוסח התפלה – שחרית דשבת ויו"ט. ובשהש"ר שם: שוכן עד וקדוש שמו (ישעי' נז, טו).

7) בתניא פכ"ז (לד, א) ובלקו"ת ר"פ פקודי מציין לזהר ח"ב קכח, ב (ובלקו"ת שם מציין גם לזהר שם סז, ב. וראה גם שם קפד, א). וראה גם תו"א ויקהל פט, ד. לקו"ת חוקת סה, ג.

8) ראה תו"א ויקהל שם.

9) תרומה כה, ח.

10) הובא בשם רז"ל בלקו"ת ר"פ נשא כ, סע"ב. ובכ"מ. וראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים). אלשיך עה"פ תרומה שם ("שמעתי לומדים"). של"ה סט, א. רא, א. חלק תושב"כ תרומה שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 173 הערה 45.

11) ויקרא א, ט.

12) ח"ג ה, רע"א (הובא בשל"ה ריא, ב). ספר הבהיר סי' מו (קט). (הובא ברקנטי בראשית ד, ג. תצוה כח, יח. של"ה שם).

13) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק (צ, א).

14) פרק ג.

15) תרומה כו, טו.

16) סוטה ג, א.

17) תהלים קיז, ב.

18) עירובין ב, א.

19) פ"ב ה"ב.

20) יז, א.

21) בא יב, מא.

22) פרק יח.

23) ראה בההמשך פרק י (סה"מ ה'שי"ת ע' 125).

24) פרק יא (שם ס"ע 131 ואילך).

25) יומא כב, סע"ב ואילך.

26) ראה יומא שם. רמב"ם הל' ת"ת בסופן, ובכס"מ ולח"מ שם.

27) שמואל-א ט, ב. ונתבאר באוה"ת וירא כרך ד תשסד, ב. שה"ש כרך ב ע' תיד ואילך.

28) פרק יט (שם ע' 154).

29) ספר שופטים ה, יא.

30) רד"ה צדקת פרזונו דיום ש"ק (לעיל ע' 4).

31) ויצא כח, יד.

32) ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה.

33) ואתחנן ו, ה.

34) ראה חדא"ג מהרש"א ברכות לה, ב. אור תורה להרב המגיד סימן קסו. לקו"ת שלח מב, ג.

35) תדבא"ר פ"י. וראה ד"ה א"ר אושעיא כו' צדקת פרזונו תרפ"ט פ"ג (סה"מ תרפ"ט ע' 116 ואילך).

36) תדבא"ר שם.

37) פרק יב (שם ע' 132).

38) סוף תיקון נז. זהר חדש יתרו לד, סע"ג. וראה גם תיקוני זהר תיקון יט.

39) פכ"ד.

40) סנהדרין לח, א.

41) של"ה יט, ב. הובא באוה"ת נ"ך כרך ב ס"ע תתלד ואילך. סה"מ תרנ"ט ע' קעו. תש"ד ע' 139 ואילך. ועוד.

42) זח"ב קסג, א. תניא ספ"ט. ספכ"ט.

43) פרק יג (שם ע' 134).

44) ראה זח"א קנ, א. רכה, ב.

45) ב"י או"ח סתכ"ו.

46) נחמי' ט, ו.

47) ספרי – הובא בפרדס שער לב (שער הכוונה) פ"ב.

48) ראה תקו"ז תיקון ע קרוב לסופו (קלה, ב).

49) ראה ע"ז ג, ב.

50) תהלים קלט, ח.

51) פ"ב.

52) לקו"ת פינחס פ, ב.

53) ואתחנן ד, לה.

54) ראה פרדס שער ו (שער סדר עמידתן) פ"ח.

55) שעהיוה"א פ"א.

56) תהלים קיט, פט.

57) ר"פ נצבים.

58) מלכים-א כב, מח. אוה"ת נצבים ע' א'רא ואילך.

59) ראה סה"ש תורת שלום ע' 121 ואילך.

60) בראשית א, יא.

61) הליכות אלי ס"ג. לקו"ש חכ"א ע' 24 הערה 27. וש"נ.

62) ראה ט"ז או"ח סתקפ"ב סק"ג.

63) בהבא לקמן – ראה אוה"ת חיי שרה קכד, סע"ב ואילך. כרך ב תמד, א ואילך.

64) סו"ס תרנב.

65) שער חג המצות פ"ז.

66) פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. שח, ב. שו"ת חכם צבי סי"ח. תניא שעהיוה"א רפ"ו. לקו"ת פ' ראה כב, ריש ע"ג.

67) תהלים פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א פ"ד. אוה"ת (יהל אור) לתהלים עה"פ.

68) שרש קסב.

69) לקוטי אמרים סימן רב. אור תורה סימן שצ.

70) אבות פ"א מי"ג.

71) קה"ר פ"ז, א (ב).

72) חולין ז, ב.

73) סנהדרין לט, ב. הובא בתניא פל"א.

74) פכ"ב-כג.

75) קהלת ז, יד.

76) ראה לקו"ת אמור לא, ד ואילך. סהמ"צ להצ"צ קד, סע"ב ואילך. ובכ"מ.

77) דניאל ז, ט.

78) ראה גם לקו"ת ר"פ קרח.

79) זח"ג ס, ב.

80) ברכות כד, א.

81) נשא ו, ה.

82) יונה ב, ג.

83) שמואל-א ב, ו.

84) ראה לקו"ש חכ"ב ע' 71. ובכ"מ.

85) חגיגה טו, ב.

86) ב"ר פ"ד, ו.

87) בראשית א, ה.

88) פרש"י עה"פ (מב"ר פ"ג, ח).

89) ב"ר שם.

90) יומא כ, א.

91) מצו"ד שם, א.

92) נדפס באוה"ת ענינים ע' רנח ואילך.

93) פ"י ואילך (ע' רעג ואילך).

94) ביאוה"ז קלד, ד ואילך.

95) קמח, ב.

96) תקו"ז בהקדמה (ג, סע"ב).

97) מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' קפח ואילך.

98) לשון הכתוב – ישעי' יד, יד. ספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. של"ה ג, א. כ, ב. ועוד.

99) הל' יסודי התורה פ"ב ה"י. הל' תשובה פ"ה ה"ה. סוף שמונה פרקים להרמב"ם.

100) פיוט יגדל – ע"פ פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פרק חלק – היסוד השלישי.

101) ד"ה חייב אדם לברך תרל"ח פ"ל- לא (סה"מ תרל"ח ע' קסז ואילך).

102) ישעי' מה, ז.

103) תהלים ה, ה. לקו"ת במדבר ג, ג ואילך.

104) ח"א רפ"ח.

105) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' קצב ואילך. תו"ח ויחי רמג, ב ואילך. אוה"ת מקץ כרך ו תתשב, א ואילך. סה"מ תרל"ג ח"א ע' סג ואילך. עזר"ת ע' קג ואילך. תרפ"ח ע' כג ואילך.

106) וישב לט, יא.

107) תרגום אונקלוס עה"פ.

108) ראה מקץ מא, מ. שם, מג. פרקי דר"א פי"א.

109) מקץ שם, מד.

110) שם מב, ח.

111) ויגש מז, ג.

112) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד (בסופו).

113) קג, סע"א ואילך.

114) ויחי נ, יט.

115) סה"מ תרכ"ז (קה"ת, תש"ס) ע' שכג.

116) שם ע' שכב.

117) עירובין יג, ב.

118) ר"ה יח, א.

119) פרש"י שם.

120) ב"ר פ"ט, ג.

121) מאמרי אדה"ז תקס"ה שבהערה 105. וראה גם תו"ח, אוה"ת וסה"מ שם.

122) תו"ח שם רמט, ג. וראה גם מאמרי אדה"ז, אוה"ת וסה"מ שם.

123) או"ח ס"ו ס"א.

124) שמואל-א ב, ב.

125) ח"ג מד, א.

126) ראה הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בהמאמר (פרק יד).

127) ד"ה אין עומדין תרס"ז (המשך תרס"ו ע' תעז ואילך).

128) שבת קה, ב.

129) ברכות נח, א.

130) ראה ב"ר פנ"ו, י. לקו"ת פקודי ד, א.

131) ראה ברכות לג, ב.

132) תניא רפ"ב.

133) ראה לקו"ת פ' ראה כה, א. סה"מ תרצ"ו ע' 57. וש"נ.

134) תניא שעהיוה"א פ"ה.

135) עירובין מא, א.

136) ראה אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' קמא.

137) סוטה יג, ב.

138) ישעי' מ, ה.

139) איכ"ר פ"ג, ח.

140) תהלים עג, כה.

141) סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). נעתק ב"היום יום" יח כסלו.

142) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תפט (ועם הגהות – אוה"ת שה"ש כרך ב ע' תרעט ואילך). אוה"ת בלק ע' תתקצז. תרל"ה ח"ב ריש ע' שנג. המשך תרס"ו ס"ע ג.