200

בלתי מוגה

א. כאשר התורה מספרת שמשה רבינו אסף וקיבץ את בנ"י, נאמר הלשון "ויקהל", ולא "ויאסוף", שזהו לשון הרגיל (שלכן משתמש רש"י בלשון אסיפה, ולא בלשון הקהלה, כיון שהלשון הרגיל הוא אסיפה). וצריך להבין: מדוע נאמר "ויקהל", ולא "ויאסוף"?

ויש להוסיף בזה – בהקדם החילוק שבין הלשון "ויאסוף" ללשון "ויקהל":

"ויאסוף" פירושו – שאוספים ריבוי אנשים למקום אחד, אבל גם לאחרי האסיפה הרי הם נשארים נפרדים זמ"ז, ואין זה אלא שנתאספו כולם למקום אחד בשביל ענין אחד; ואילו "ויקהל" פירושו – שכל המתאספים נעשים קהל אחד, מציאות אחת.

חילוק זה (בין אסיפה, השתתפות אנשים שונים שנשארים נפרדים זמ"ז, להקהלה, שנעשים מציאות אחת) מצינו גם בנגלה:

איתא בגמרא1 ש"קהל גרים לא איקרי קהל". ומזה מובן, ש"קהל" אינו רק אסיפה וקיבוץ של ריבוי אנשים, שהרי ענין זה יכול להיות גם אצל גרים, שיתקבצו ריבוי גרים למקום אחד בשביל ענין אחד, ועכצ"ל, ש"קהל" פירושו שכל המתאספים נעשים מציאות אחת, וענין זה אינו שייך אצל גרים, אלא אצל בני אברהם יצחק ויעקב.

וכן מצינו בענין פר העלם דבר, שזהו קרבן של קהל, והיינו, שאין זה קרבן של ריבוי יחידים (שיש להם קרבן משותף), אלא זהו קרבן של קהל – שלא נשארה בו מציאותו של היחיד, כיון שכל היחידים נתבטלו ממציאותם ונכללו במציאות אחת של "קהל".

וב"קהל" גופא יש כמה מדריגות: ישנו קהל קטן, כמו "שבט אחד איקרי קהל"2, ועד שישנו הקהל דכלל ישראל, היינו, שכל היחידים וכל הקהילות נכללים במציאות של "קהל עדת ישראל".

וזהו מש"נ3 "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – שמשה רבינו הקהיל את כל בנ"י ועשה מהם מציאות אחת של כלל ישראל.

1) יבמות נז, א. עט, ב. וש"נ.

2) פסחים פ, רע"א. הוריות ה, ב.

3) ריש פרשתנו (ויקהל).