בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשכ"ד

302

(הנחה בלתי מוגה)

כימי

צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות1. ואיתא בזהר פ' משפטים2, והאי איהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל3, ובזהר פ' שמות4, ששם מבאר בארוכה פרטי הענינים שיהיו בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו, מסיים, כל אתין ונסין וגבוראן דעבד קוב"ה במצרים יעביד לון לישראל, כד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ומזה משמע שהעיקר הוא היציאה ממצרים, והחידוש הוא שכך יהי' גם בגאולה העתידה. אמנם, במאמר הזהר פ' תצא5 בפירוש אראנו נפלאות, כתב הרמ"ז6, שכוונת הזהר לבאר את העילוי של הגאולה העתידה לגבי גאולת מצרים, שעלי' נאמר אראנו נפלאות, בלשון נסתר (אף שהפסוק מתחיל בלשון נוכח, כימי צאתך), ע"פ הידוע7 שאי אפשר להמשיך אור מפנימיות עתיק (וגם מפנימיות אבא שחשוב כפנימיות עתיק) עד שיבוא המשיח. ולפי שעדיין לא נודע ולא נתגלה, יצדק לומר עליו אראנו בלשון נסתר, שמה שהי' נעלם עד עתה יראה לאותו הדור כו'8. ופירוש זה מתאים גם עם מ"ש הצמח צדק9 מפרי עץ חיים10, שאראנו נפלאות היינו בחי' בינה, אימא עילאה, אלא שביצי"מ הי' זה ע"י המשכה מהבינה במלכות, ולעת"ל שיהי' כנור של שמונה נימין11, יהי' הגילוי מהבינה עצמה. ונמצא, שבפסוק זה יש ב' פירושים שלכאורה הם הפכיים זמ"ז. ויש להוסיף, שעד"ז מצינו בפסוק12 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, שגם בו יש ב' פירושים הפכיים לכאורה13, ושניהם הובאו בתורה אור. פירוש הא', שכל

303

הפסוק קאי בקריעת ים סוף14, שזהו ענין הפך ים ליבשה, כמ"ש15 וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, ואז, בנהר יעברו ברגל, כמ"ש16 ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ולכן, שם (בקי"ס) נשמחה בו. ופירוש הב'17, דמ"ש שם נשמחה בו (שם דייקא, שלכאורה הוא מיותר), שמורה על העלם והסתר וריחוק, היינו, לפי שבקרי"ס הי' הענין דנשמחה בו בהעלם, וענין זה יתגלה לעתיד, כאשר בנהר יעברו ברגל, דקאי על בקיעת הנהר דלעתיד לבוא, כמ"ש18 והניף ידו על הנהר גו' והכהו גו'.

ב) ויובן

כל זה ע"פ המבואר במאמר [שנמצא בביכל שהי' עד עתה בשבי', ונגאל לאחרונה בפדיון שבוים, וכנראה הוא מאמר של רבינו הזקן, שהי' גם אצל הצמח צדק, ורשם עליו הגהותיו כו'] על הפסוק19 ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה20, דפי' ויאר קאי על הענן והחושך, שהחושך האיר את הלילה, וצריך להבין איך החושך יאיר כו'. וממשיך, שיש להקדים הפסוק הפך ים ליבשה גו' שם נשמחה בו, פי' שם לשון נסתר, דהיינו למעלה מעלה, בבחי' ההעלם וההסתר כו'.

ג) וממשיך

במאמר, ולהבין זה, הנה תחלה יש להבין מה שאין שלמי שמחה בשביעי של פסח, דבחג הסוכות שלמי שמחה הם כל ימי החג (כולל גם שמיני עצרת שהוא רגל בפ"ע21), אבל בחג הפסח אין שלמי שמחה רק ביום הא', ושאר ימי החג הן לתשלומין בלבד, ונמצא שאין מקריבים שלמי שמחה בשביעי של פסח22.

ומקדים

לבאר הענין דשלמי שמחה, שקשור עם חיוב השמחה בימים טובים שהם מועדים לשמחה23, ואין שמחה אלא בבשר24, שזהו הבשר דשלמי שמחה. דלכאורה, כיון שענין המועדים הוא כמ"ש25 אלה מועדי הוי' גו' אלה הם מועדי, אינו מובן, איך שייך שהשמחה של מועדי הוי', אלה הם מועדי, תהי' שמחת האדם למטה, ובפרט בהיותו

304

מלובש בגוף ונפש הבהמית שהיא חומרית, ואיך תוכל לקבל שמחה רוחנית כו'. אך הענין הוא, שזה נעשה ע"י אכילת שלמי שמחה לאחרי שהיו מקריבים ע"ג המזבח את החלב והדם כו', שהיו עולים ונכללים באש שלמעלה שהי' יורד ע"ג המזבח26, בחי' ארי' דאכיל קורבנין27, ועי"ז נעשה ריח ניחוח לה'28, ונמשך גם בבשר הבהמה, שלאחרי הקטרת האמורין הי' נקרא בשם בשר קודש, לפי שנמשך בו בחי' קדושה העליונה, ואכילת בשר קודש זה ע"י הבעלים הי' הממוצע שעל ידו יוכל אור השמחה האלקית להתקבל גם בנפש הבהמית, ששרשה מבחי' פני שור שבמרכבה העליונה29, שהוא גם שורש הבהמה הנקרבת ע"ג המזבח.

ולהבין

זה, מקדים לבאר שרש ענין האכילה. דהנה כתיב30 אכלו רעים שתו ושכרו דודים. ואיתא בזהר31 אכלו רעים לעילא כו' שתו ושכרו דודים לתתא, רעים הם חו"ב דאצילות, שנקראים תרין רעין דלא מתפרשין31, וענין אכלו רעים היינו לפי שאוא"ס מצד עצמותו הוא פשוט בתכלית הפשיטות, כמאמר32 אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו' מבין ולא בבינה ידיעא כו', ומה שנאצל ממנו בחי' חכמה ובינה הרי זה נקרא בשם אכילה, וזהו אכלו רעים, שזהו"ע שאבא יונק ממזל הח' ואימא יונקת ממזל הי"ג33, דפי' יונק הוא מלשון אכילה. ומ"ש שתו ושכרו דודים לתתא קאי על בחי' זו"נ דאצילות, דכשם שענין השתי' כפשוטה היא להוליך את המאכל שיומשך באברי הגוף, והיינו ע"י המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך34, כך גם ענין השתי' למעלה הו"ע המשכת האור מבחי' או"א לבחי' זו"נ, שהן המדות שלמטה מהמוחין, שלכן נקראים בשם מדה, מלשון מדה וגבול (דלא כמו בחי' המוחין, שנקראים חירות35), כי החסד והדין מחלקים את האור, שבמקום החסד אין דין ובמקום הדין אין חסד, ועוד זאת, שהמדות הם מקור לבי"ע, שזהו ע"י צמצום האור באצילות להיות בבחי' מדה וגבול.

אמנם

לעתיד לבוא לא יהי' ענין האכילה כלל, כמארז"ל36 העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כו', והיינו, שגם שרש ענין אכילה

305

ושתי' כפי שהוא למעלה, בחי' אכלו רעים שתו ושכרו דודים, לא יהי' לעתיד לבוא, בגלל עוצם מעלת הגילוי דלעת"ל שיהי' למעלה מבחי' המדות (שתו ושכרו דודים) ולמעלה גם מבחי' המוחין (אכלו רעים).

ד) ועפ"ז

יובן גם בנוגע לשביעי של פסח, שאז הי' הענין דקרי"ס, שגם הוא למעלה מענין האכילה. דהנה, בנוגע להגילוי דקרי"ס אמרו רז"ל37 ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כו'. ולכאורה אינו מובן, היכן נרמז בכתוב שבקרי"ס היתה התגלות אלקות במדריגה נעלית כ"כ. אך הענין יובן ע"פ מ"ש38 ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי גו', ואיתא בזהר39 בעתיקא תליא מילתא, והיינו שהי' אז גילוי אור הכתר שלמעלה מהמוחין, ולכן אמר משה לישראל ואתם תחרישון40, כי, שרש הדיבור (שהו"ע הגילוי אל הזולת) הוא מבחי' המוחין, כמאמר41 אבא (חכמה) יסד ברתא (מלכות, דיבור), שלכן לא ימצא הדיבור בתינוק, אלא רק לאחרי שיבוא בו אור השכל לצרף צירופי אותיות כו'. וכיון שבקרי"ס הי' גילוי אור הכתר שלמעלה מהחכמה, שרש הדיבור, לכן ואתם תחרישון. וכמשל מי שבא לפני מלך גדול, שלא יוכל לדבר כלל מעוצם ביטולו לפני רוממות המלך, וכן אמרו42 שאין החכם יכול לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה. וע"פ האמור לעיל (ס"ג) בפירוש אכלו רעים שגילוי המוחין נקרא בשם אכילה, הרי מובן, שהגילוי דקרי"ס שהוא מבחי' הכתר שלמעלה מהמוחין, הוא למעלה מענין האכילה. וזהו מה שאין שלמי שמחה בשביעי של פסח, שזהו ע"ד שעולם הבא אין בו אכילה כו', אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, וכידוע43 מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בענין זה, דהרמב"ם44 ס"ל דלעתיד יהיו נשמות בלי גופים חומריים, ולכן אין בו אכילה כו', והרמב"ן45 חולק על זה, דא"כ, למה נקרא עולם הבא, הלא גם עכשיו נהנין מזיו השכינה בגן עדן בלי גופים, ולכן ס"ל דעוה"ב יהי' כמו עכשיו, שלאחרי התחי' יהיו הנשמות בגופים, ואעפ"כ לא יצטרכו הגופים לאכו"ש, אלא יקבלו חיותם מזיו השכינה – שזהו ע"ד האמור לעיל

306

(ס"ג) שגם נה"ב היתה יכולה לשמוח במועדי הוי' שהיא שמחה רוחנית, אלא שביו"ט הי' ענין זה באמצעות הקרבת שלמי שמחה, משא"כ לעת"ל, ועד"ז בשש"פ, שאז הי' הגילוי דבחי' עתיק, שלכן ואתם תחרישון, כיון שזהו גילוי שלמעלה גם מבחי' אבא יסד ברתא, שלכן אין צורך אפילו בשרש ענין האכילה, שזהו גילוי בחי' המוחין, אכלו רעים, אלא שם נשמחה בו, פי' שם למעלה מעלה בבחי' ההעלם, שזהו אור הכתר שנקרא עתיק, שהוא למעלה מכל התגלות אור ושפע בעולמות אבי"ע.

ה) וממשיך

במאמר46 לבאר עיקר ענין קרי"ס, דלכאורה אינו מובן מ"ש הפך ים ליבשה, הפיכה זאת מה היא, דלכאורה הול"ל בוקע הים, כפשטות הענין שנבקע הים ונעשה בו מסילה לעבור בו, אבל הפך ים ליבשה משמע שנהפך ממהות ים למהות יבשה מלבד מה שנבקע כו', ועל זה לכאורה לא נמצא רמז כלל בתורה. אך הענין הוא, דכתיב47 והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, וכתיב48 נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות גו', ומשמעות פשט כתובים אלה, שמלבד זה שהיתה בקיעה בים להיות מסילה לעבור בו, הנה גם עצם המים נהפכו לחומה כמו אבנים49, שזהו היפך טבע המים דניידי ואזלי, וזהו ענין הפיכת הים ליבשה.

וממשיך

לבאר העילוי שבזה ברוחניות, בהקדם ביאור ענין ים ויבשה למעלה, שהם משפיע ומקבל, וכמו היבשה הגשמית שמקבלת השפע מן הים, וכמ"ש50 כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא גו', לפי שאינם נשארים בתוכו, אלא הם שבים ללכת, שחוזרים ונובעים כו', והיינו כדי להשקות את הארץ שתוציא צמחה בפירות ותבואות כו', וגם העננים שממטירים מטר והרוה את הארץ והולידה והצמיחה51, הנה גם הם מקבלים מי אוקיינוס, לחד מ"ד בגמרא52 דעבים מימי אוקיינוס שותים, ולכל הדעות הנה מי התהום הם מחלחלים ומשקים את הארץ. ומזה מובן גם בבחי' ים ויבשה למעלה, שהם בחי' משפיע ומקבל.

ויש

להוסיף במאמר המוסגר בביאור ענין ים ויבשה בעבודה, דהנה מבואר בשער האמונה53 בענין ההפרש שבין ים ליבשה, ששניהם

307

הם בחי' אור חוזר דמלכות, אלא שים הוא ממלכות דעיגולים, ויבשה היא ממלכות דיושר. ובעבודת ה' הם ב' אופנים בענין הרצוא. דהנה, יש רצוא באופן דצמאה לך נפשי גו' בארץ צי' ועיף בלי מים כן בקודש חזיתיך54, דהיינו, גודל התשוקה להשיג ולראות אור פני מלך, אף שלא יוכל להגיע לזה מפני ריחוקו כו', וכדאיתא בזהר55 דגם מאן דמיכסיף לאסתכלא ולא יכיל לאדבקא כו' עכ"ז שבחא אית לי', להיותו בבחי' תשוקה עכ"פ, וזהו הרצוא שבבחי' או"ח דעיגולים, ים, שכולו נמשך כלפי מעלה ורוצה לצאת ולהכלל כו', אלא שלא יכיל לאדבקא כו'. ויש רצוא באופן שמשתוקק לקבל את ההשפעה מלמעלה שתומשך למטה דוקא, כמו ואל אישך תשוקתך56, שמשתוקקת לקבל שפע הזכר, וזהו הרצוא שבבחי' או"ח דיושר, יבשה. וממשיך לבאר, שהענין דקריעת ים סוף, שבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים, הוא, להגביר את הרצוא דבחי' יושר (יבשה) על הרצוא דבחי' עיגולים (ים), היינו, שהרצוא בהיותו בארץ צי' ועיף בלי מים, יהי' (לא לצאת מעצמו וליכלל למעלה, אלא אדרבה) התשוקה להמשכת אלקות ע"י קיום התומ"צ למטה בארץ דוקא, שזהו תכלית הכוונה. ויש לומר שזהו גם הפירוש בפסוק צמאה לך נפשי גו' כן בקודש חזיתיך, היינו, שאין הכוונה (רק) להמעלה שבעצם ענין הצמאון, גם אם לא יוכל לרוות את הצמאון ע"י קבלת ההשפעה, כנ"ל מדברי הזהר שיש מעלה בעצם הצמאון, אלא הרצוא והצמאון הוא באופן שמבקשים שיהי' בקודש חזיתיך דוקא, שיהי' המשכת וגילוי אלקות למטה בארץ דוקא.

ועתה

נחזור לעניננו לבאר הענין דהפך ים ליבשה, שהים שהוא בבחי' משפיע, נהפך להיות בבחי' מקבל כמו יבשה, והיינו, שמצד גודל מעלת הגילוי דקרי"ס (כנ"ל שראתה שפחה על הים כו') מבחי' עתיק (בעתיקא תליא מילתא), שזהו גילוי אור שלמעלה מדרגת המשפיע, נעשה המשפיע בתכלית הביטול כאבן דומם שלא יכול להשפיע (וכנ"ל שאין החכם מדבר לפני מי שגדול ממנו), דאיידי דטריד למיבלע לא פליט57.

ו) ובזה

יובן גם מ"ש ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, דפי' ויאר קאי על החושך, שהוא האיר את הלילה. והענין בזה, דהנה, בתחילת הבריאה כתיב58 ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, ומשמעות

308

פשט הכתובים, שקודם שהבדיל בין האור והחושך היו האור והחושך משתמשים בערבוביא59, והיינו, שאע"פ שכבר נברא מציאות האור, מ"מ, לא נבדל מציאות האור בפני עצמו אלא הי' כלול עם החושך ומתאחד עמו כו', ואח"כ הבדיל אלקים בין האור ובין החושך, ואז דוקא יצא האור לפעול פעולתו להיות אור להאיר. ושרש ענין זה למעלה, הנה ידוע שבחי' חושך למעלה אינו כאפילות החושך למטה, אלא ענינו הוא בחי' העלם והסתר בעצמותו, וכמ"ש60 ישת חושך סתרו, והגילוי מן ההעלם נקרא בשם אור. ולזה הוצרך להיות בחי' הפרסא ומסך המבדיל בין בחי' ההעלם ובחי' הגילוי, ולולי הבדלה זו הי' הכל כלול בבחי' העלם עצמיות המאציל, ולא הי' יכול להיות ענין הגילוי באופן שיהי' מקור להשתלשלות עילה ועלול כו' (וע"ד איידי דטריד למיבלע לא פליט), ורק לאחרי שנתצמצם בחי' העלם העצמיות ע"י מסך ופרסא, אז יכול להאיר בחי' הגילוי להיות ראשית ומקור ההשתלשלות, שזוהי בחי' החכמה שנק' אור, שנבדל מן העלם החושך, וכמ"ש61 והחכמה מאין תמצא, דפי' אין הוא בחי' העלם הכתר, שנקרא חושך, וכמ"ש62 מגלה עמוקות מיני חושך. וכיון שבקרי"ס הי' גילוי בחי' עתיק (כנ"ל), אזי האיר מבחי' ההעלם והחושך שלמעלה מההבדלה שמבדלת בינו לבין גילוי אור החכמה. וזהו ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, שהאיר מבחי' החושך שקדם לאור, ישת חושך סתרו, בבחי' עצמות המאציל. וז"ש63 כיתרון האור מן החושך, היינו, שכאשר מתוך העלם החושך מאיר בבחי' גילוי, יש בזה יתרון אור בכפלי כפלים מעצם הארת האור כו'. וזהו גם טעם הפיכת ים ליבשה, שמבחי' ההעלם נעשה גילוי כו'.

ז) ובזה

יובן גם מ"ש64 ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, דלכאורה, פסוק זה סותר למ"ש הפך ים ליבשה, שהים עצמו נהפך ליבשה, היינו, שבחי' ההעלם בא בגילוי, וכאן נאמר להיפך, שהלכו ביבשה, בחי' הגילוי, אלא שגילוי זה הי' בתוך הים שהוא בחי' ההעלם (ולא כמו כל גילוי שנבדל מן ההעלם). אך הענין יובן בהקדם הפלוגתא שבגמרא65, דלחד מ"ד שמים קדמו לארץ, כמ"ש66 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ולחד מ"ד ארץ קדמה, דכתיב67 ביום עשות ה'

309

אלקים ארץ ושמים. והענין בזה, דיש הפרש בין בחי' מחשבה לבחי' מעשה, דמה שבמחשבה עולה בראשונה, הנה במעשה יבוא באחרונה, וכמ"ש68 סוף מעשה במחשבה תחלה. ומזה מובן, שבבחי' מחשבה הקדומה שלפני ההשתלשלות עלה סוף מעשה בראשונה. ונמצא, שאלו ואלו דברי אלקים חיים69, דשניהם אמת, דאף שבמעשה שמים קדמו, הנה במחשבה ארץ קדמה, דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה70. והנה, בחי' ההעלם (ישת חושך סתרו) שנתגלה בקרי"ס הוא בחי' מחשבה הקדומה. וכיון שבמחשבה ארץ קדמה לשמים, א"כ, בשעה שהלכו בנ"י בים, שזהו גילוי בחי' מחשבה הקדומה, הרי ארץ קדמה לשמים, ויבשה (ארץ) קדמה לים (שמים, כי ים דומה לרקיע71, וגם הים נברא ראשונה במע"ב, כמ"ש72 ורוח אלקים מרחפת על פני המים עד שאמר יקוו המים73). וז"ש ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, פי', שהלכו שם בבחי' יבשה שקדמה לים, דהיינו, כמו שהיבשה היא בבחי' מחשבה הקדומה (ולא כמו שהיבשה היא אחר הבריאה שהמים קדמו לה). ועפ"ז מובן שאין זה בסתירה כלל להפך ים ליבשה, אלא אדרבה, שני הפסוקים הללו הם ענין וכוונה א', דהיינו, שבחי' ההעלם בא לידי גילוי, שזהו גילוי בחי' מחשבה הקדומה, ששם ארץ קדמה, ובמילא הלכו שם בבחי' יבשה שקדמה לים. ופי' ביבשה בתוך הים אינו שהגילוי נכלל בהעלם, אלא הפי' הוא שגילוי זה (יבשה) הוא באופן שנתגלה כמו שהי' בהעלם במחשבה הקדומה, שזה יכול להיות רק עי"ז שהפך ים ליבשה, שההעלם בא בגילוי. ונמצא שהם ענין א', (ומסיים בהמאמר74) וד"ל (ע"כ תוכן המאמר בכללות, ועד"ז מבואר בקיצור בלקוטי תורה ד"ה ששת ימים תאכל מצות75).

ח) והנה

בהמשך הביכל, בד"ה ולהבין כל הנ"ל בתוספת ביאור74, מביא מ"ש בהקדמה לקרי"ס76, ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ומדייק בזה77, דלכאורה אינו מובן, מה איכפת לן אם הי' מלאך האלקים הולך לפני מחנה ישראל. וגם מ"ש78 ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל

310

הלילה, דמשמע דפי' ויבוא קאי על מלאך האלקים ועל הענן שהזכיר קודם, כדי להבדיל בין מצרים לישראל, ועליהם הוא אומר ויהי הענן והחושך גו', שהם האירו את הלילה, ולכאורה, אם הם האירו, הרי לא הי' מסך מבדיל בין ישראל למצרים, אא"כ נאמר שהי' מאיר לישראל בלבד ולא למצרים. וגם, מהו אומרו79 ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן גו'. וגם יש להבין מה שלאחרי הבדלה זאת נאמר80 ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים.

ויובן

כל זה בהקדם מ"ש בעץ חיים81 על מאמר הידוע82 דאפילו אור קדמון אור צח כו' אוכם הוא קדם עילת העילות, שבחי' אור קדמון הוא א"ק, ולגבי עצמיות אור א"ס אוכם הוא, וכמו שרגא בטיהרא כו'83. אמנם, רק לגבי עילת העילות אוכם הוא, אבל לגבי ע"ס וא"א שלמטה הימנו שנמשכים ע"י הפסק הפרסא, נקרא אור צח אור מצוחצח, שהרי ידוע שרק בחינת מלכות דא"ק נעשה מקור לג' רישין דע"י. ונמצא, שככל שהעילה קרובה יותר לעלול, נקרא העלול חושך ולא אור. ועז"נ ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, שנעשה בחי' פרסא להבדיל בין העילה להעלול, כדי שיהא העלול נקרא אור להאיר למטה הימנו (ולא יהי' נכלל ובטל בעילה כשרגא בטיהרא). וזהו ענין הפרסא שבין א"ק לע"י, כדי שלא יהא נק' אוכם אלא רק לגבי עילת העילות שלמעלה מהפרסא, אבל למטה מן הפרסא יהי' נקרא אור, אור צח כו'. ועד"ז יש בחי' פרסא להבדיל בין אור הקו לבחי' א"ק, כדי שיהי' הקו הזה נקרא בשם אור להאיר לא"ק (שהרי לפנ"ז הי' הקו נכלל במקורו בעצמות אור א"ס). וכל זה הוא בסדר ההשתלשלות מעילה לעלול כו'. אבל בשעת קרי"ס הי' הגילוי שלא כסדר ההשתלשלות, כמ"ש ויהי הענן והחושך, והיינו, שהאיר האור העליון של העילה הראשונה כמו שהוא ללא הבדלת הפרסא, כמו שהיא קרובה לעילת העילות, שאז נקרא אוכם, בבחי' א"ק.

ובזה

יובן מ"ש ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וגו'. דהנה, ישראל עלו במחשבה84 הקדומה דא"ק, וכמאמר85 אתם

311

קרויין אדם, דהיינו בחינת אדם קדמון. ובחי' מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל היינו בחי' הפרסא המבדלת בין הקו לא"ק שהולך לפני מחנה ישראל, כדי שאוא"ס יהי' נק' בשם אור המאיר לנש"י [ולמטה יותר הו"ע הפרסא שמבדלת בין אצילות לבי"ע86, כדי שמלכות דאצילות תהי' כתר לבריאה, ונק' מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל, דמלכות היא כנסת ישראל כנודע]. וזהו גם ענין עמוד הענן שעומד לפניהם, שהוא בחי' המסך, והיינו מפני שאור ההעלם (החושך) הוא גנוז בלבוש, כמו עד"מ עומק אור השכל של הרב המלובש בדברי משל וחידות כדי שיומשך גם לתלמיד קטן87, וכך הענן הוא לבוש לאור הנעלם. וזהו המשך הפסוקים ויסע מלאך האלקים גו' וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן גו' ויעמוד מאחריהם, פי', שלא הבדיל להם להיות כמו פרסא, ולכן האיר להם בחי' הענן והחושך דוקא, שזהו האור כמו שהוא למעלה מהפרסא, והיינו, שהיתה ההמשכה מבחי' ההעלם דכתר ובחי' עתיק וא"ק עד לאור שלפני הצמצום הראשון, שזהו"ע הפך ים ליבשה, שלכן ראתה שפחה על הים כו' כנ"ל. וממשיך בכתוב ויבוא בין מחנה מצרים וגו', שבזה בא לבאר שבחי' הבדלה זו נעשה למצרים דוקא, ולא לישראל, והיינו לפי ששרש אוה"ע הוא מבחי' הצמצום (שזהו כללות הענין דמצרים כו'), אלא שלמעלה הוא בחי' ההעלם שקדם לבחי' האור, אבל למטה נעשה מזה מסך והבדל גמור להחשיך ולהעלים עליהם באמת, וז"ש ויעמוד מאחריהם להבדיל ולהעלים לגמרי, וכמארז"ל88 שהפרידן מאחדותו. ונמצא, שבחי' אור ההעלם נעשה גילוי אור לישראל ומסך מבדיל למצרים, ולכן לא קרב זה אל זה כל הלילה, לפי שזה בא בתכלית העילוי, וזה בא בתכלית הירידה [עד אשמורת הבוקר, שאז השקיף ה' על מחנה מצרים בעמוד אש גו', ועי"ז נתבטלו ממציאותם, כמ"ש79 ויהם את מחנה מצרים, ולכן אמרו89 אנוסה מפני ישראל]. ואח"כ נאמר ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים גו', שהאיר מבחי' רוח מזרחית עזה בא"ק שנק' קדמון, והיינו, שהאיר בא"ק בחי' אוא"ס שלא ע"י פרסא, ולכן ויבקעו המים, שמבחי' ההעלם נעשה גילוי. אך זהו דוקא לישראל,

312

ולא למצרים, בגלל ההבדלה שנעשית ע"י עמוד הענן, כנ"ל. וזהו סדר הפסוקים, שתחילה נאמר ויסע גו' ויבוא גו', ואח"כ ויט גו', וד"ל.

ט) ומסיים

במאמר90 בביאור שרש ענין העוה"ב שאין בו אכילה כו', ובהקדם מש"נ בתחלת המאמר74 תוספת ביאור בענין אכילת בשר שלמי שמחה, שהוא הממוצע להמשיך בחי' שמחה האלקית גם בנה"ב, ע"פ המבואר בעץ חיים91 בענין תוהו ותיקון, דרפ"ח ניצוצין נפלו מעולם התוהו בעולם הבריאה, ומהם שרש התהוות פני ארי' פני שור כו' בבי"ע, עד התהוות נפש הבהמית הגשמית למטה. והנה ידוע ששרש התוהו גבוה מבחי' התיקון, ולכן יש בכח המאכל להחיות את האדם. וזהו גם מה שכדי שהשמחה דמועדי הוי' תומשך גם בנה"ב הרי זה ע"י בשר שלמים דוקא, כי, לאחרי הקטרת החלב והדם להיות ריח ניחוח להוי', מצד שרשו בבחי' התוהו שלמעלה משם הוי' דתיקון, שלכן נעשה ריח ניחוח להוי', כמו ריח מדבר המבושם ביותר שמשיב את הנפש, אזי נתעלה הבשר בבחי' קדושת אורות העליונים דתוהו, ולכן יש ביכולת אכילת בשר זה להעלות את נה"ב שגם היא תקבל מבחי' השמחה העליונה, כיון שאין זו אכילת בשר סתם, בשר תאוה, בבחי' השבירה, אלא בשר שלמים שנעשה קודש לה'. אמנם, בשביעי של פסח לא היו צריכים לבשר שלמי שמחה, משום שנאמר שם נשמחה בו, כנ"ל (ס"ד). וזהו גם החילוק שבין ימות המשיח לתחיית המתים (עולם הבא), שבימות המשיח יהי' עדיין אכילה ושתי' לגופים, וכמו הסעודה דשור הבר כו'92, וכל המצוות יהיו נעשים בענינים הגשמיים, כמו מצות הקרבנות, כמאמר93 ושם נעשה לפניך כמצות רצונך, ורק עוה"ב אין בו אכילה כו'. וטעם הדבר, לפי שבימות המשיח תהי' עליית המלכות רק בבחינת החכמה (ששם ישנו ענין האכילה, אכלו רעים, כנ"ל ס"ג). אמנם בעוה"ב שהוא אחר התחי', תהי' עלי' גדולה יותר לבחי' המלכות, שתתעלה בבחי' אור הכתר שלמעלה מהחכמה, ולכן לא תהי' אז הגשמה אנושית כלל, שלא תהי' אכילה ושתי', וגם כל המצוות לא יהיו אז בענינים גשמיים, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן (בחי' אור הכתר) בראשיהן ונהנין מזיו האלקי בבחי' הרגשה גופנית, והיינו שיקבלו חיות גשמי

313

מבחי' האור האלקי כמו המזון הגשמי עכשיו. ומסיים בהמאמר94, ושרש הדברים, כי בחי' המלכות כלולה מעשר ספירות, ויש בה עשר עליות עד בחי' עלי' היותר עליונה, היינו בחי' עליית אור הכתר שבה, והוא בעוה"ב, אבל בימות המשיח אין העלי' רק בבחינת החכמה שבה בלבד, והמשכיל יבין, וד"ל. ובהגהת הצ"צ שם94: וזהו שלימות המשיח יהי' הכנור של שמונה נימין ולעתיד לבוא יהי' של עשרה נימין11 (והיינו, דשמונה נימין קאי על הספירה השמינית שהיא ספירת הבינה, שכוללת גם חכמה, דחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, אבל לעוה"ב יהיו עשר נימין, כיון שיהי' גילוי בחי' הכתר95).

י) וזהו

ענין שביעי של פסח שבו הי' הגילוי דקרי"ס, כמ"ש הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, כמשנת"ל שאז האיר בחי' עתיק כו', וזהו שם נשמחה בו, שם דייקא, למעלה מעלה בבחי' ההעלם כו', ולכן אין צורך באכילת בשר שלמי שמחה כו'. אמנם, אף שבקרי"ס הי' הענין דשם נשמחה בו (כפי' הא'), במהותו ועצמותו ממש, והוא בחי' שמחה של מצוה96, מ"מ, עיקר הגילוי יהי' לעתיד לבוא, כאשר בנהר יעברו ברגל, כמ"ש והניף ידו על הנהר גו', ושם דייקא נשמחה בו (כפי' הב'), שאז תהי' השגת הוי' דלעילא, משא"כ עתה שאינו אלא בבחי' אמונה (וקבלת עול), כמבואר בתו"א17 בפירוש מ"ש97 וייראו העם את הוי' ויאמינו בהוי', דמ"ש וייראו העם את הוי' היינו בחי' הוי' דלתתא, עלמא דאתגלייא, שהוא בבחי' השגה, ושייך בו לשון יראה, יראה בושת, כמשל הרואה את המלך כו', ומ"ש ויאמינו בהוי' היינו בחי' הוי' דלעילא, עלמא דאתכסייא, שאינו נראה ומושג, ולא שייך בו בחי' יראה, כי אם אמונה. וזהו גם מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כי ביצי"מ הי' זה בבחי' אמונה, ולעתיד לבוא אראנו נפלאות, באופן של ראי'. ובזה גופא הנה תחילה יהיו ימות המשיח, שאז יהי' שייך הענין דאכילה ושתי', כמו ביצי"מ, ואדרבה, ביצי"מ הי' באופן נעלה יותר (כפי' הא'), שהי' אז הגילוי דקרי"ס שראתה שפחה כו', שלכן אין צורך באכילת בשר שלמי שמחה. אבל אח"כ, בעוה"ב שלאחר התחי', יהי' עיקר הגילוי באופן נעלה יותר באין ערוך (לא רק כינור של שמונה נימין, אלא של עשרה נימין), שלגבי גילוי זה הנה הגילוי דיצי"מ הוא

314

בדרך טפל בלבד (כפי' הב'). וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות98, שעי"ז באים לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר99, אראנו נפלאות, באופן דראי' מוחשית100, שזוהי המעלה דמתן תורה101, והי' גם ביצי"מ ובקרי"ס, אבל בעיקר יהי' לעתיד לבוא100, בניסן עתידין להגאל, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

______  ______

1) מיכה ז, טו.

2) קכ, א.

3) ר"ה יא, א. שמו"ר פט"ו, יא.

4) ט, א.

5) רעו, ע"ב.

6) הובא גם באוה"ת נ"ך ח"א עה"פ (ע' תפו).

7) ראה שער הכוונות ענין כוונת ק"ש דרוש ב.

8) ראה גם ד"ה והי' ביום ההוא תשכ"ב (סה"מ תשכ"ב ס"ע רכז ואילך).

9) שם (ע' תפז).

10) שער חג המצות פ"ו* ד"ה "מהר"י ז"ל".

*
) כ"ה באוה"ת. ובדפוסים שלפנינו הוא בפ"ז.

11) ערכין יג, ב.

12) תהלים סו, ו.

13) ראה גם רד"ה הפך ים ליבשה תשכ"ז (סה"מ תשכ"ז ע' רב).

14) תו"א בשלח סב, ד. סד, סע"ב ואילך.

15) בשלח יד, כא.

16) שם, כב.

17) תו"א שם סב, א.

18) ישעי' יא, טו.

19) בשלח יד, כ.

20) נדפס לאח"ז במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ח ח"א ע' קעא ואילך. ועם הוספות וביאורים – מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' קכא ואילך. ע' קל ואילך. וראה גם לקו"ת צו טו, ב ואילך (נוסח אחר ממאמר הנ"ל לאדה"ז). ובתוס' הגהות – אוה"ת ויקרא ח"ד ע' תתקצד ואילך.

21) סוכה מח, א. וש"נ.

22) נתבאר בארוכה בהשיחה שלאחרי המאמר (ס"מ ואילך – לקמן ס"ע 345 ואילך).

23) נוסח התפלה וקידוש דיו"ט.

24) פסחים קט, א.

25) אמור כג, ב.

26) יומא כא, ב.

27) ראה זהר ח"א ו, ב. ח"ג לב, ב. ועוד.

28) ויקרא א, ט. ועוד.

29) ראה טעמי המצוות להרח"ו פ' ויקרא (ד"ה מצות קרבנות). אור החיים עה"ת אחרי יז, יד.

30) שה"ש ה, א.

31) ח"ג ד, א.

32) תקו"ז בהקדמה (יז, א).

33) עץ חיים שער יג (שער א"א) ספ"ט. שער יד (שער או"א) פ"ג. ועוד.

34) ראה תענית ז, א.

35) ראה מאורי אור ב, כד.

36) ברכות יז, א.

37) מכילתא בשלח טו, ב.

38) בשלח יד, טו.

39) ח"ב מח, א.

40) שם, יד.

41) זח"ג (רע"מ) רמח, א. רנו, סע"ב. רנח, א. תקו"ז תכ"א (סא, ב). תס"ט (קה, ב). אגה"ק ס"ה (קז, א).

42) ראה אבות פ"ה מ"ז.

43) ראה גם אג"ק ח"ב ע' עו הערה 23.

44) הל' תשובה פ"ח ה"ב. פירוש המשניות סנהדרין ר"פ חלק.

45) בסוף שער הגמול (ע' שט – בהוצאת שאוועל).

46) מאמרי אדה"ז תקס"ח שם (ע' קעד).

47) בשלח יד, כב. שם, כט.

48) שם טו, ח.

49) ראה גם תניא שער היחוד והאמונה פ"ב (עז, ב).

50) קהלת א, ז ובפרש"י.

51) ע"פ ישעי' נה, י.

52) תענית ט, ב.

53) פמ"א (סז, ב ואילך).

54) תהלים סג, ב-ג. ולהעיר שע"פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (ראה סה"מ י"א ניסן ח"א ע' 1 ואילך. וש"נ) – בי"א ניסן שנה זו (תשכ"ד), הותחל אמירת מזמור זה.

55) כ"ה בשער האמונה שם. וראה זח"א סט, ב.

56) בראשית ג, טז.

57) ראה חולין קח, סע"ב.

58) בראשית א, ד.

59) פרש"י עה"פ.

60) תהלים יח, יב.

61) איוב כח, יב.

62) שם יב, כב.

63) קהלת ב, יג.

64) בשלח יד, כט. טו, יט.

65) חגיגה יב, א.

66) בראשית א, א.

67) שם ב, ד.

68) פיוט לכה דודי.

69) עירובין יג, ב. וש"נ.

70) ראה גם תו"א ותו"ח ר"פ ויגש. ובכ"מ.

71) חולין פט, א.

72) בראשית שם, ב.

73) שם, ט.

74) מאמרי אדה"ז שם ע' קעח.

75) הנ"ל הערה 20.

76) בשלח יד, יט.

77) שם ע' קעט.

78) בשלח שם, יט-כ.

79) שם, כד.

80) שם, כא.

81) כ"ה בשם העץ חיים במאמרי אדה"ז תקס"ח שם. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא שם (ע' קעו). סה"מ תרל"ב ח"ב ס"ע תרכה. וראה גם סה"מ עת"ר ע' מה.

82) תקו"ז ת"ע (קלה, ריש ע"ב).

83) חולין ס, ב.

84) ב"ר פ"א, ד.

85) יבמות סא, רע"א.

86) ראה עץ חיים שער מב (שער דרושי אבי"ע) פי"ג-יד. שער מז (שער סדר אבי"ע) פ"א. ובכ"מ.

87) ראה גם תו"א לך יב, ד. סהמ"צ להצ"צ ז, א. ובכ"מ.

88) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתכב: "אשר חלק ה' אלקיך [אותם] לכל העמים כו' [ואתחנן ד, יט] וארז"ל [ע"ז נה, א] שהחליקן בדברים כו' כלומר שהפרידן מאחדותו ית' כו' וכמ"ש במ"א". וראה גם מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' עד. לקו"ש ח"ט ע' 112. ועוד.

89) בשלח יד, כה.

90) מאמרי אדה"ז שם ע' קפ ואילך.

91) ראה עץ חיים שער הכללים פ"א-ב. ובכ"מ.

92) ראה ויק"ר פי"ג, ג. תנחומא שמיני ז. ועוד.

93) בתפלת המוספין דיו"ט.

94) מאמרי אדה"ז שם ע' קפא.

95) ראה אוה"ת בראשית ח"ב שכה, ב. שמות ע' פו. תהלים (יהל אור) ע' עב-עג.

96) תו"א בשלח סד, סע"ב.

97) בשלח יד, לא.

98) ראה תניא רפל"ז.

99) ישעי' מ, ה.

100) לקו"ת צו יז, ב. שער האמונה פנ"ט ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' רא. ובכ"מ.

101) ראה תניא פל"ו (מו, א).