418

בלתי מוגה

א. על הפסוק1 "אמור גו' ואמרת", דרשו רז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" – כדאיתא בתו"כ, ובאריכות יותר – בגמרא2, ועד לפס"ד בשו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' גשם.

ונתבאר בהתוועדות שלפנ"ז3 שהענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" – ככל עניני התורה – ישנו הן בכללות והן בפרטיות: בכללות ישראל – הרי זה כפשוטו, שהגדולים שבישראל, שכבר נעשו בני י"ג שנה, צריכים להשגיח על הקטנים; ובכל אחד מישראל בפרטיות – שה"גדול" שבאדם, כח השכל, צריך להשגיח על הכחות התחתונים שבו ולהנהיג אותם, שזהו כללות הענין ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"4.

ובנוגע לב' ענינים אלו, הרי מובן שיכולים ללמוד מא' על חבירו – כבכל עניני התורה שלמדים מענין לענין, אפילו בענינים שונים, ומכ"ש בנוגע לב' פרטים בענין אחד, כדלקמן.

ב. בענין "להזהיר גדולים על הקטנים" כפי שהוא בכל אחד מישראל גופא, שכח השכל צריך להתעסק עם כח המעשה – הרי ידוע שע"י ירידת השכל לפעול במעשה ניתוסף עילוי גם בהשכל:

אמרו רז"ל5 "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ולכאורה אינו מובן: בירור ההלכה שייך לשכל, ושכל ומעשה הם ב' דברים נפרדים, וא"כ, מדוע בירור ההלכה תלוי במעשה? – ומבואר בהמשך תרס"ו6, שזהו לפי שכאשר הדבר נוגע למעשה, הרי זה מעורר את האדם להתייגע בהשכל עוד יותר.

– אמנם גם כאשר אין הדבר נוגע למעשה יכול האדם להתייגע בהשכל, אבל, אין זה דומה לאופן היגיעה וההשתדלות שמתעוררים אצלו כאשר הדבר נוגע למעשה. –

1) ריש פרשתנו.

2) יבמות קיד, סע"א.

3) שיחת ש"פ אחו"ק בסופה (לעיל ע' 411). וש"נ.

4) קידושין מ, ב. וש"נ.

5) ב"ב קל, ב. וראה גם לעיל ע' 162.

6) ס"ע שצ ואילך.