86

בלתי מוגה

א. נתבאר מארז"ל עה"פ1 "וישמע יתרו גו'", "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" – בהקדם ביאור שם יתרו: "יתר", ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה, ו"יתרו", ע"ש שיתר במעשים טובים, שהו"ע הפיכת השלימות בב' הקוין ד"חכמה" ו"מעשה" דלעו"ז – לקדושה, כהכנה למ"ת. ולזה הוצרך לצאת מהמדידות וההגבלות שלו ולבוא למדבר – שזהו "מה שמועה שמע ובא (ולא "ונתגייר", כי הגיור הי' בגלל ששמע "את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו"), קריעת ים סוף (ביטול ההגבלות והמחיצות דים ויבשה, העלם וגילוי2) ומלחמת

1) מכילתא ופרש"י ריש פרשתנו.

2) ובהקדם ביאור הצורך בנס דקריעת ים סוף – שהרי "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" (ראה דרשות הר"ן דרוש ח. ועוד) – דלכאורה: אם בשביל טביעת המצרים – הרי ידוע מאמר רז"ל (שמו"ר פכ"ב, א) "שגררן הקב"ה לחרבו של ים", וא"כ, הי' יכול לגוררם ולהטביעם בים (עד לאופן ד"לא נשאר בהם עד אחד" (בשלח יד, כח)) גם מבלי לקרוע את הים, ואדרבה כו'; ואם בשביל הצלת ישראל – הרי הצלתם היתה עי"ז שהמצרים טבעו בים ולא המשיכו לרדוף אחריהם, וטביעת המצרים בים היתה יכולה להיות גם בלא קרי"ס (כנ"ל). ובפרט לדעת התוס' (ד"ה כשם – ערכין טו, א) שבאותו צד שירדו באותו צד עלו.

אך הענין הוא – שקרי"ס היתה הכנה למ"ת, שענינו ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ע"י ההקדמה דקרי"ס שענינו ביטול ההגבלות והמחיצות שבין העלם וגילוי, ים ויבשה (ראה לקו"ש שבפנים ע' 202. וש"נ):

"ים" – ענינו העלם. וכפי שרואים גם בגשמיות, שהברואים שבים אין מציאותם נראית כלל, ונראים רק המים המכסים עליהם. וטעם הדבר – לפי שהברואים שבים בטלים למקור חיותם, ונרגש בהם שאינם מציאות לעצמם, אלא כל מציאותם הוא מציאות הים שהוא מקור חיותם (ולכן אינם חוצצים במקוה (דעת רשב"ג – מקואות פ"ו מ"ז)); ורק כאשר שולים אותם מן הים – שאז נפרדים הם ממקור חיותם (שהרי כשפורשים מן הים מיד מתים (ראה ע"ז ג, ב)) – אזי נראית מציאותם בגלוי; משא"כ הברואים שביבשה – הרי הם נראים למציאות בפני עצמם, כיון שכל חיותם הוא דוקא כשהם נפרדים ממקורם (שהרי אם יקברו ויטמנו אדם בארץ – יופסק חיותו).

וזהו הענין דקריעת ים סוף – ביטול המחיצה בין ים (העלם) ליבשה (גילוי), דהיינו שנתבטלו כל הגבלות הטבע, ומהעלם נעשה גילוי, ומגילוי – העלם.

ובזה גופא יש ב' דעות – אם הענין דקרי"ס הי' באופן דהעלאה מלמטה למעלה, שעלמא דאתגליא נתעלה לעלמא דאתכסיא, או שהי' באופן דהמשכה מלמעלה למטה, שעלמא דאתכסיא נמשך בעלמא דאתגליא (כמבואר בהמשך והחרים תרל"א בתחלתו (סה"מ תרל"א ח"א ע' רס ואילך)).