153

– להמדריכות ד"מחנה אמונה" תחיינה –

בלתי מוגה

א. דובר כמ"פ שמנהג ישראל הוא לקשר כל דבר עם פרשת השבוע.

בפרשת השבוע, לאחרי הסיפור אודות המחלוקת על כהונת אהרן, הנה במענה על טענת בנ"י אודות הקושי בגודל הזהירות בנוגע למשכן ומקדש והעבודה בו1, צוה הקב"ה2 שהכהנים שנבחרו להתעסק בעבודת המשכן (בתור שלוחים של בנ"י, או בתור שלוחים של הקב"ה, כב' הדעות שבגמרא3), ביחד עם כללות שבט לוי הנלווים אליהם, יהיו גם אלו שישמרו ויורו לבנ"י עד היכן מותר להם להתקרב, והיכן מסתיים המקום שממנו והלאה יכול ליגש רק כהן או לוי.

ב. ובהקדם המדובר כמ"פ4 בנוגע לחורבן ביהמ"ק, שהוא רק בנוגע לבנין של אבנים ועצים ושאר דברים גשמיים, אבל ביהמ"ק הרוחני הוא תמיד שלם ונצחי, ותפקידו של כל אחד מישראל הוא – לתרום את חלקו לשמירת קדושת ביהמ"ק, ובאופן שממנו תומשך קדושה ואור מסביבו, עד לד' אמותיו של כל אחד מישראל ומשפחתו.

ובפרטיות יותר:

כל יהודי מורכב משני חלקים: גוף ונשמה. וגם חייו חלוקים בין החלק שבו משתווה לכל העמים, כמו בנוגע לאכילה ושתי' וכיו"ב, שיהודי זקוק להם כמו אינו יהודי, להבדיל, ובין החלק שכולל את הענינים שבהם יהודי הוא שונה לגמרי מאינם-יהודים, שכללותם הו"ע קיום המצוות וכל עניני יהדות.

וישנו הממוצע בין שני הקצוות – שצריך להשתדל שגם בענינים כמו אכילה ושתי', וההתעסקות במסחר לצורך הפרנסה, שבהם משתווים עם אינם-יהודים, תהי' ההתחלה עם ברכה להקב"ה, והיינו, שיהי' ניכר שמקבלים הכל מ"מלך העולם", "אשר קדשנו", אפילו בעניני אכילה ושתי';

1) פרשתנו יז, כז-כח.

2) שם יח, א-ז.

3) יומא יט, סע"א. וש"נ.

4) ראה גם תו"מ חל"ו ע' 369. וש"נ.