165

(הנחה בלתי מוגה)

יהי

הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו1. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר ש(נאמר מכמה שנים לפנ"ז2 ו)יצא לאור בדפוס בשנת תש"י3, שנת ההסתלקות, דצריך להבין תוכן בקשה זו דיהי הוי' אלקינו עמנו כו', ועוד דלאחר שאומר יהי הוי' אלקינו עמנו כו', הרי ע"י העבודה דתפלה ממשיכים זאת, א"כ מהו אומרו אל יעזבנו ואל יטשנו, דמשמע מזה דהגם שפועלים בקשה זו שיהי' הוי' אלקינו עמנו, מ"מ יכול להיות עזיבה ונטישה, ולזאת היא הבקשה דאל יעזבנו ואל יטשנו. וצריך להבין מהו ענינם.

ב) ומבאר

בזה4, דאבותינו הם חו"ב5 (ומוסיף) שבנפש, ומוסיף לבאר שאין הכוונה לחכמה ובינה שבאים ע"י עבודת ויגיעת האדם, שבזה שייך שיהי' ענין של העלם והסתר, אלא לפנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה שהיא בשלימות תמיד – שזהו מה שממשיך בהמאמר דחכמה שבנפש הוא הביטול האמיתי כו' והיא האהבה רבה שבנפש האלקית. וכפי שמביא בהמאמר לפנ"ז6 מ"ש רבינו הזקן בתניא פי"ט שבחינת חכמה הוא הביטול שלמעלה מטעם ודעת שעל זה נאמר7 נר הוי' נשמת אדם, דכמו שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה כו' אף שעי"ז יכבה ויתבטל במציאות, כך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי כו', שזוהי בחי' אהבה רבה הכלולה בחכמה שבנפש. ועד"ז בנוגע לבינה, כפי שממשיך בהמאמר דבינה שבנפש הוא ענין ההשגה באלקות

1) מלכים-א ח, נז. – וראה שיחת ג' תמוז תרפ"ז דלקמן ס"ה.

2) בשנת תרצ"ב (נדפס לאח"ז בסה"מ תרצ"ב ע' נה ואילך).

3) סה"מ תש"י ע' 51 ואילך (וראה גם סה"מ תש"ז ע' 153 ואילך). וראה גם סה"מ עת"ר ע' כד ואילך.

4) בסיום המאמר (שם ע' 57).

5) ראה תניא רפ"ג. לקו"ת דרושים לשבת שובה ד"ה שובה (השני) ספ"ג. ובכ"מ. – הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ שם (וראה לקמן ס"ה).

6) סה"מ שם ע' 54.

7) משלי כ, כז.