בס"ד. ש"פ קרח, ג' תמוז (מאמר ב), ה'תשכ"ד

165

(הנחה בלתי מוגה)

יהי

הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו1. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר ש(נאמר מכמה שנים לפנ"ז2 ו)יצא לאור בדפוס בשנת תש"י3, שנת ההסתלקות, דצריך להבין תוכן בקשה זו דיהי הוי' אלקינו עמנו כו', ועוד דלאחר שאומר יהי הוי' אלקינו עמנו כו', הרי ע"י העבודה דתפלה ממשיכים זאת, א"כ מהו אומרו אל יעזבנו ואל יטשנו, דמשמע מזה דהגם שפועלים בקשה זו שיהי' הוי' אלקינו עמנו, מ"מ יכול להיות עזיבה ונטישה, ולזאת היא הבקשה דאל יעזבנו ואל יטשנו. וצריך להבין מהו ענינם.

ב) ומבאר

בזה4, דאבותינו הם חו"ב5 (ומוסיף) שבנפש, ומוסיף לבאר שאין הכוונה לחכמה ובינה שבאים ע"י עבודת ויגיעת האדם, שבזה שייך שיהי' ענין של העלם והסתר, אלא לפנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה שהיא בשלימות תמיד – שזהו מה שממשיך בהמאמר דחכמה שבנפש הוא הביטול האמיתי כו' והיא האהבה רבה שבנפש האלקית. וכפי שמביא בהמאמר לפנ"ז6 מ"ש רבינו הזקן בתניא פי"ט שבחינת חכמה הוא הביטול שלמעלה מטעם ודעת שעל זה נאמר7 נר הוי' נשמת אדם, דכמו שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה כו' אף שעי"ז יכבה ויתבטל במציאות, כך נשמת האדם חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי כו', שזוהי בחי' אהבה רבה הכלולה בחכמה שבנפש. ועד"ז בנוגע לבינה, כפי שממשיך בהמאמר דבינה שבנפש הוא ענין ההשגה באלקות

166

שישנו לכל אחד ואחד מישראל, מצד שהוא בעצם נפשו מקושר בעצמות אור א"ס ב"ה.

והענין

בזה, כפי שמבאר בהמאמר8, ששורש הנשמות הוא בבחי' פנימי' ועצמות אוא"ס ב"ה, וכמ"ש9 בנים אתם להוי' אלקיכם, ולזאת הנה בעצם נפשו הוא באמת בבחינת התקשרות תמידי בעצמות אוא"ס ב"ה, וכמאמר10 חבוקה ודבוקה בך, דעצם הנפש הוא תמיד חבוק ודבוק בעצמות אוא"ס. ועל זה נאמר11 שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', ואיתא בזהר12 ארחי' דחותם כיון דאתדבק באתר חד אע"ג דאתעדי מיני' הא אשתאר רשימו בההוא אתר ולא אעדי מיני' [היינו, דדרכו של חותם שכאשר נדבק במקום אחד הנה אע"פ שאח"כ מתפרד ממנו, מ"מ נשאר רושם, ויתירה מזה, לא רושם בעלמא רק במקום אחד, אלא] דכל רשימו וכל דיוקנא דילי' בי' אשתאר, כך אמרה כנס"י הא אתדבקנא בך אע"ג דאתעדי מינך ואזיל בגלותא, מ"מ, הרי דיוקני אשתאר בך, ובמילא הרי דיוקנך אשתאר בי. והיינו, שבחינת עצם נקודת הנשמה היא בבחינת התקשרות תמידי בעצמות אוא"ס. וזהו"ע אבותינו דקאי על חו"ב שבנפש, שזהו הביטול האמיתי והאהבה רבה שמצד עצם הנפש, וכן ההשגה באלקות מצד התקשרות עצם הנפש בעצמות אוא"ס.

ג) אמנם

כל זה הוא מצד הנפש והנשמה, אבל בהתלבשות הנשמה בגוף, הרי ההתלבשות מכסה גם על העין דנפש האלקית שאינו רואה מהות אלקות, אלא ידיעתו והשגתו היא השגת המציאות בלבד, וכן בעניני העבודה הרי העיקר הוא לפעול ביטול הנה"ב ובירור עניני עוה"ז התחתון, שכל זה הוא ע"י ההתבוננות בחו"ב כפי שבאים ע"י עבודת ויגיעת האדם (ולא ע"י חו"ב שבנפש כפי שהם מצד עצם הנשמה). וזוהי תוכן הבקשה יהי הוי' אלקינו עמנו, בעבודתינו בעבודת הבירורים, כאשר הי' עם אבותינו, חו"ב שבנפש כמו שהם מצד עצמם. והיינו, שהבקשה היא שיהי' גילוי אלקות לא רק בכחות העצמיים דחו"ב שמצד עצם הנשמה (עם אבותינו), אלא גם בהכחות הגלויים (עמנו), ועד שהכחות העצמיים יאירו בכחות הגלויים. וממשיך בכתוב אל יעזבנו ואל יטשנו, שזוהי הבקשה על כללות עבודת הבירורים [שזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא ירדה

167

אלא כדי לתקן ולברר את הגוף ונפש הבהמית כו'] שתהי' נתינת כח על זה, ושלא יטעה בעניני עבודתו ללכת בדרכי ההפלאה מאתו, וכן לפעמים להיפך שלא יפול רוחו עליו, אשר ב' עניני הטעות הנ"ל הם בהתאם לב' הלשונות שכתוב: אל יעזבנו, שלא יטעה בעניני עבודתו ללכת בדרכי ההפלאה מאתו, ואל יטשנו, שלא יפול רוחו עליו (עד כאן תוכן מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל).

ד) ויש

לקשר זה עם מ"ש התרגום בפירוש ב' הלשונות אל יעזבנו ואל יטשנו (דלכאורה הוא כפל הלשון שהרי תוכנם אחד13), לא ישבקיננא ולא ירחיקננא, שענין זה מתאים להמבואר בהמאמר שב' הלשונות אל יעזבנו ואל יטשנו הם בהתאם לב' עניני הטעות, שלא יטעה בעניני עבודתו ללכת בדרכי ההפלאה מאתו, או להיפך, שלא יפול רוחו עליו. והענין בזה, שסיבת הטעות ללכת בדרכי ההפלאה מאתו, היא, מפני שנקודת האמת נעזבה ממנו, ועל זה היא הבקשה אל יעזבנו. ולמטה מזה הוא הטעות שיפול רוחו עליו, שזהו מתחבולות היצר כדי שלא יתייגע בעבודתו כו', שעי"ז נעשה מרוחק מכללות ענין העבודה (משא"כ כאשר עוסק בעניני העבודה אלא שטועה ללכת בדרכי ההפלאה מאתו, אזי אף שנקודת האמת נעזבה ממנו, מ"מ אינו מרוחק כו'), ועל זה היא הבקשה אל יטשנו, לא ירחיקננא. ויש להוסיף, שב' הענינים דאל יעזבנו ואל יטשנו תלויים זב"ז, כידוע14 בענין בל תוסיף ובל תגרע15, שע"י העדר הזהירות בבל תוסיף יכולים לבוא להעדר הזהירות בבל תגרע, ועד"ז בנדו"ד, שע"י הטעות ללכת בדרכי ההפלאה מאתו (שזהו"ע של הוספה), יכולים לבוא להטעות שיפול רוחו עליו ולא יעסוק בעניני העבודה (שזהו"ע של גרעון), וכידוע בענין אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה16, שתלויים זב"ז.

ה) ועדיין

צריך להבין כללות הענין דיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, דכיון שהכתוב עצמו מדגיש החילוק בינינו ובין אבותינו, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בג' תמוז תרפ"ז17 הגם מיר

168

זאיינען דאָך ניט גלייך צו אבותינו, א"כ, איך יכולים לפעול שאע"פ שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו מ"מ יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו. גם צריך להבין מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר17 בהטעם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו, שזהו לפי שאבותינו היו בעלי מס"נ כו', דלכאורה, ע"פ משנת"ל (ס"ב) שאבותינו קאי על חו"ב [וכמבואר בתניא18 שחב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד, והן הם אב ואם המולידות כו'], הי' מתאים יותר לומר שאבותינו היו בעלי הבנה והשגה כו', ולמה מדגיש ענין המס"נ דוקא. ויתירה מזה, שהרי בענין המס"נ יש מעלה בדורות האחרונים דוקא, וכמבואר במק"א19 בפירוש הכתוב20 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שענוותנותו של משה רבינו היתה לגבי כל בנ"י שבכל הדורות עד לדור האחרון, ואדרבה, עיקר ענוותנותו היתה לגבי דור האחרון, בראותו שאף שאין בהם השגה אלקית, והיינו שההשגה שלהם אינה נחשבת להשגה כלל, ובפרט לגבי ההשגה שהיתה בדורו של משה רבינו, דור דעה21, ועד להשגת משה רבינו בעצמו, מבחר מין האנושי22, שהוא המקבל הראשון דהתורה מהקב"ה23, ומ"מ מקיימים תומ"צ מתוך מסירת נפש, מבלי הבט על כל המניעות ועיכובים והנסיונות שבדור האחרון, דור השמד (משא"כ בדורות הראשונים עד לדורו של משה, שאז לא הי' צורך בענין המס"נ, ומשום זה לא הי' אז כח המס"נ בגילוי). וכיון שמעלת המס"נ היא בדורות האחרונים דוקא, מהו אומרו שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו (לא בענין ההבנה וההשגה, אלא) בענין המס"נ דוקא.

ו) ויובן

ע"פ משנת"ל בהפירוש שאבותינו קאי על חו"ב, שהכוונה היא לפנימיות חו"ב שמצד עצם הנשמה, דחכמה הוא הביטול האמיתי והאהבה רבה שמצד עצם הנפש, ובינה היא ההשגה באלקות מצד התקשרות עצם הנפש בעצמות אוא"ס. ומזה מובן השייכות דאבותינו לענין המס"נ דוקא, כי, מצד הביטול האמיתי והאהבה רבה והתקשרות עצם הנפש בעצמות אוא"ס ישנו כח המס"נ בכאו"א מישראל, כמבואר בתניא24 שאפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על

169

קדושת ה', מצד בחי' החכמה שבנפש שבה מלובש אור א"ס ב"ה. אמנם, הענין דאבותינו כפי שהוא מצד עצם הנפש יכול להיות בהעלם והסתר כו', ועד שיכול להיות שההנהגה במעשה בפועל תהי' באופן של פועלים עצלים ופועלים רעים [כב' הגירסאות בדברי המדרש25 עה"פ יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, ששבחו של המלך הוא כשישכור פועלים עצלים או פועלים רעים שאין עושין מלאכתן ונותן להם שכרן, וכמשנת"ל26 שזהו המקור לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו], שהחילוק ביניהם הוא, שיש כאלה שמתעצלים (פועלים עצלים) וטוענים שמפני התגברות יצרם כו' קשה להם ואין להם כח למלא את העבודה שהוטלה עליהם, או מפני שיש להם ריבוי טרדות כו', ועד למעמד ומצב שעליו נאמר27 והיית משוגע ממראה עיניך גו', דהנה, האמת היא שהטרדות לא צריכים לבלבל אותו מעבודתו, ועליו לבטוח בהקב"ה שימלא כל צרכיו כו', וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר28 אשר חסיד כדבעי צריך לידע שהוא בהמתו של הקב"ה29, ובמילא עליו למלאות תפקידו (כמו עז שצריכה ליתן חלב, וכיו"ב), ומזונותיו וכל צרכיו הרי הם על בעה"ב שלו שהוא הקב"ה, ומה גם שיודעים שהעבודה הוטלה עליהם ע"י הקב"ה שהוא היוצר יחד לבם גו'30, שבראם עם היצה"ר כו', ובודאי נתן להם את הכחות הדרושים לעבודה זו, שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו31, אבל אעפ"כ מתעצלים הם אפילו להתבונן בזה כו'. ולמטה מזה הם פועלים רעים, שאף שיודעים שבכחם וביכלתם לעבוד עבודתם, מ"מ, אינם עושים זאת מפני שבהפקירא ניחא להו32, או גם להכעיס כו' רח"ל. ועל זה אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו, שאומר זאת בשם כל ישראל, גם אלה שהם במעמד ומצב דפועלים עצלים ועד לפועלים רעים, כיון שגם אצלם צריך לפעול מעמד ומצב של גאולה, ומשום זה כולל עצמו עמהם, כמו שמצינו במשה רבינו שהתפלל אפילו על חוטאי העגל ועד שכלל עצמו עמהם באמרו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת33, ועי"ז פעל שהקב"ה נתרצה ואמר סלחתי

170

כדברך34. והכח לפעול ענין זה הוא ע"י העבודה דתפלה דוקא (שהרי המאמר יהי הוי' אלקינו עמנו גו' הו"ע של תפלה ובקשה), כידוע35 החילוק שבין ברכה לתפלה, שברכה ענינה המשכה מהשורש ומקור בלבד, משא"כ תפלה פועלת להיות המשכה חדשה שלמעלה מהשורש ומקור כו', ולכן ע"י התפלה ממשיכים להיות יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו גם אצל פועלים עצלים ואפילו פועלים רעים, החל מעבודת התשובה כפשוטה, ועד לשלימות ענין התשובה, כמ"ש36 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שהעבודה בכחות הגלויים תהי' קשורה עם עצם הנשמה. ועפ"ז יובן מה שמדגיש בהתדמות לאבותינו את מעלת המס"נ דוקא, ולא ענין ההבנה וההשגה, דכיון שאומר זאת בשם כל ישראל, אי אפשר לתבוע מכאו"א מישראל ענין ההבנה וההשגה, משא"כ ענין המס"נ שתובעים מכאו"א מישראל, שגם מי שנמצא בקצה היותר תחתון תובעים ממנו ענין המס"נ בנוגע לקיום התומ"צ במעשה בפועל, שהמעשה הוא העיקר37, ולענין המעשה שייך גם איש פשוט, וכן לאידך גיסא, שגם מי שנמצא בקצה היותר עליון, תובעים ממנו שעבודתו תהי' מצד ענין האמונה ומס"נ שלמעלה מהבנה והשגה, וכמארז"ל38 יאמין לכל דבר39, זה משה.

ז) וזהו

יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו, שגם בעניני העבודה כפי שהם בכחות הגלויים (עמנו), יומשך ויאיר הגילוי דכחות העצמיים כפי שהם בעצם הנפש (אבותינו), וגילוי זה יהי' לא רק בכללות הכחות הגלויים, אלא גם בכל פרט ופרט שבהם. ויש לקשר זה עם המבואר במדרשי חז"ל על פרשת השבוע שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית40, היינו, שהענין דטלית שכולה תכלת שמורה על מעמד ומצב של כליון וביטול41 מצד גילוי אור הנשמה ע"י אמונה פשוטה וקבלת עול, צריך להיות נמשך וחודר בכל כנף וכנף, אין יעדער ווינקעלע42, ובאופן דוראיתם אותו43, ראי' דוקא, כידוע44 מעלת הראי' על

171

השמיעה, שבשמיעה לוקחים תחילה את הפרטים ומהפרטים באים להעצם, משא"כ בראי' שלוקחים תחילה את העצם ומהעצם באים גם הפרטים כו'45, וכפי שממשיך בכתוב43 וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו וגו', ככל פרטי הענינים דהמשכת המקיף בפנימי שמבאר אדמו"ר הזקן46 בכתובים אלה כמשנ"ת במאמר שלפנ"ז47, ועד להסיום אני הוי' אלקיכם48, שזהו כמש"נ כאן יהי הוי' אלקינו, דיש לומר49 שזהו ע"ד מ"ש50 ושבתי בשלום אל בית אבי והי' הוי' לי לאלקים, שהגילוי שהי' עד עתה בבחי' שם הוי', סוכ"ע, יהי' בבחי' שם אלקים, ממכ"ע, ויומשך שם הוי' נעלה יותר וכו'51, ועד שלא יכנף עוד מוריך, שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש, והיו עיניך רואות את מוריך52.

וכל

זה נמשך ומתגלה אלינו, יהי הוי' אלקינו עמנו, בדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, שזהו גם הטעם לגילוי פנימיות התורה ע"י תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא, שהרי בדורות שהיו לפנים היתה תורת החסידות בהעלם, ותחילת התגלותה הי' ע"י הבעש"ט, ואח"כ ע"י רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד, בהבנה והשגה דוקא, וע"י רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר שעל ידו נתגלתה תורת החסידות גם בשבעים לשון, כדי שגם אלה שאינם מבינים לשון הקודש, בהיותם במעמדם ומצבם עוד לפני שמתעלים לדרגא נעלית יותר, יוכלו ללמוד תורת החסידות, רזין ורזין דרזין שבתורה. והיינו, דאף שאכשור דרא בתמי'53, מ"מ, להיותו דור האחרון לגלות, ודור הראשון שיזכה בקרוב לאתחלתא דגאולה ותיכף לאח"ז לגאולה השלימה, בודאי צריכה להתקיים בו ההבטחה דיהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו (כמשנת"ל26 שזהו לשון בקשה וגם לשון הבטחה).

והימים

האלה נזכרים ונעשים גו'54, שחוזרים ונמשכים הענינים שהיו בפעם הראשונה55, ובתוספת אור חדש, ע"ד המבואר באגה"ק56

172

שיורד ומאיר אור חדש עליון יותר כו', והיינו, שבג' תמוז בכל שנה חוזרים ונמשכים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, הגם שאין אנו דומין לאבותינו, ועד שגם אלה שהם בבחינת פועלים עצלים ופועלים רעים שאין עושין מלאכתן, מקדים הקב"ה ונותן להם שכרם [ונתינת השכר מעוררת ופועלת עליהם שיעשו את מלאכתן, וכפתגם רבינו הזקן57 שכאשר הקב"ה יתן לבנ"י כל צרכיהם אזי יראו מה שיש בכחם וביכלתם לפעול ולעשות], וכדברי המדרש שבזה דוקא הוא שבחו של המלך.

______  ______

1) מלכים-א ח, נז. – וראה שיחת ג' תמוז תרפ"ז דלקמן ס"ה.

2) בשנת תרצ"ב (נדפס לאח"ז בסה"מ תרצ"ב ע' נה ואילך).

3) סה"מ תש"י ע' 51 ואילך (וראה גם סה"מ תש"ז ע' 153 ואילך). וראה גם סה"מ עת"ר ע' כד ואילך.

4) בסיום המאמר (שם ע' 57).

5) ראה תניא רפ"ג. לקו"ת דרושים לשבת שובה ד"ה שובה (השני) ספ"ג. ובכ"מ. – הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א בסה"מ שם (וראה לקמן ס"ה).

6) סה"מ שם ע' 54.

7) משלי כ, כז.

8) סה"מ שם ע' 55.

9) פ' ראה יד, א.

10) נוסח הושענות יום ג' דסוכות.

11) שה"ש ח, ו.

12) ח"א רמד, סע"ב ואילך.

13) ראה גם מצו"צ עה"פ: "יטשנו ענין עזיבה וכפל הדבר".

14) ראה לקו"ש חכ"ב ע' 288. חכ"ד ע' 601 ואילך. ועוד.

15) ואתחנן ד, ב. פ' ראה יג, א. וראה לקו"ש חי"ד ע' 179 הערה 6.

16) קהלת ז, טז-יז. וראה שיחת ש"פ שמיני סי"ח ואילך (תו"מ חל"ט ע' 389 ואילך).

17) נדפס בסה"מ קונטרסים ח"א קעה, ב ואילך. לקו"ד ח"ד תרצא, ב ואילך. סה"מ תרפ"ז ס"ע קצה ואילך. ספר השיחות תרפ"ז ע' 169. וש"נ.

18) פ"ג.

19) ראה תו"ח שמות סד, ב. סה"מ עטר"ת ע' תסד. תרפ"ט ס"ע 215 ואילך. וש"נ.

20) בהעלותך יב, ג.

21) ראה ויק"ר פ"ט, א. במדב"ר פי"ט, ג. זח"ב סב, א. לקו"ת שלח לז, ב. ועוד.

22) פירוש המשניות להרמב"ם סנהדרין הקדמה לפרק חלק – "היסוד השביעי".

23) אבות רפ"א.

24) פי"ח.

25) מדרש תהלים כו, ובהוצאת באָבער שם.

26) בד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו הא' בתחלתו (לעיל ע' 159).

27) תבוא כח, לד.

28) ראה אג"ק ח"ז ע' קיא. תו"מ ח"ג ע' 46.

29) להעיר מתניא ספמ"ו ושם פי"ח (אג"ק שם).

30) תהלים לג, טו.

31) ע"ז ג, א.

32) ראה גיטין יג, א.

33) תשא לב, לב.

34) תנחומא פקודי יא. פרש"י תשא לג, יא. עקב ט, יח. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10.

35) לקו"ת פ' ראה יט, רע"א. סה"מ תרכ"ט ע' ב ואילך. ובכ"מ.

36) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו.

37) אבות פ"א מי"ז.

38) שמו"ר פ"ג, א.

39) משלי יד, טו.

40) במדב"ר פי"ח, ג. פרש"י פרשתנו טז, א. ועוד.

41) ראה לקו"ת נשא כ, ג. שלח מה, א ואילך. ובכ"מ.

42) ראה גם בהשיחה ס"י (לקמן ע' 182).

43) שלח טו, לט.

44) ראה אוה"ת בראשית כרך ו תתרלח, א ואילך. סה"מ תרס"ח ע' ריא. ובכ"מ.

45) חסר קצת (המו"ל).

46) ד"ה למען תזכרו במאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ח ח"א ע' של ואילך; אוה"ת שלח ע' תתרכו ואילך.

47) ד"ה למען תזכרו דש"פ שלח, מבה"ח תמוז (לעיל ע' 123 ואילך).

48) שם, מא.

49) ראה גם סד"ה למען תזכרו הנ"ל.

50) ויצא כח, כא.

51) ראה לקו"ת שלח מט, סע"א ואילך.

52) ישעי' ל, כ. תניא פל"ו. וש"נ.

53) יבמות לט, ב ובפרש"י.

54) לשון הכתוב – אסתר ט, כח.

55) ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

56) סימן יד.

57) ראה גם ספר השיחות תש"ח ע' 189. ועוד.