בס"ד. שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ד.

173

בלתי מוגה

א. ביום ג' תמוז בשעה השני' בצהריים1 היתה אתחלתא דגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה והגאולה די"ב-י"ג תמוז.

ואע"פ שהיתה זו רק אתחלתא דגאולה, ועדיין הי' צורך בגאולה אמיתית ושלימה,

– וכמו שרואים בנוגע ליציאת מצרים שהיתה התחלת הגאולה, עד כמה מתייגעים ("מ'מאַטערט זיך") הן למטה והן למעלה כדי לפעול שמהתחלת הגאולה תומשך ותבוא הגאולה האמיתית והשלימה –

הרי התחלת הגאולה כוללת גם את שלימות הגאולה, כידוע2 שיצי"מ (התחלת הגאולה) כוללת גם את שלימות הגאולה העתידה, ועד"ז בעניננו, שהתחלת הגאולה דג' תמוז כוללת גם את הגאולה די"ב תמוז,

ויתירה מזה, שכוללת את שלימות הגאולה ממש – שלא היתה גם בי"ב תמוז:

בנוגע לאיש פרטי, הנה כאשר נגאל ברמ"ח אבריו, הרי זו שלימות הגאולה הפרטית שלו; אבל כאשר מדובר אודות איש כללי, ועאכו"כ נשיא בישראל, ובפרט כאשר כללות ענין המאסר הי' בעיקר בגלל ענינים כלליים, הרי מובן, שכל זמן שלא נגאלו כל השייכים אליו, לא נעשית עדיין שלימות הגאולה הפרטית שלו. שלימות הגאולה שלו היא רק כאשר נגאלים גם כל אלו שהם ניצוצות שלו, שאצל כל אחד מהם לא יהיו מניעות כלל על לימוד התורה וקיום המצוות, שיוכלו לעשות זאת באופן של חירות כו'.

וגם שלימות הגאולה ממש – נכללת כבר באתחלתא דגאולה שבג' תמוז.

ונוסף לזה, יש מעלה באתחלתא דגאולה דוקא, כיון שזוהי שבירת ובקיעת ("דורך-בראָך") כל הענין, שזוהי הסיבה לכך ש"כל התחלות קשות"3.

174

וזוהי המעלה שביציאת מצרים לגבי הגאולה העתידה – שאף שנאמר4 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ואיתא בזהר5, שהגילויים דלעתיד לבוא יהיו באופן של "נפלאות" לגבי הגילויים שביצי"מ, מ"מ נאמר על זה "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי" דייקא, בכ"ף הדמיון, ולא כמו יצי"מ ממש, בגלל שביצי"מ היתה התחלת הגאולה, שבה ישנו החידוש של שבירת ובקיעת ענין הגלות.

והענין בזה:

ענין הגלות אינו דבר טבעי, כיון שע"פ טבע אין מקום שבנ"י יהיו בגלות, שהרי "כי לי בני ישראל עבדים"6, "ולא עבדים לעבדים"7 (לפרעה או לשאר אומות העולם); אלא מצד זה גופא שבנ"י הם עבדים להקב"ה שהוא כל יכול, הנה בכחו הכל יכול הגלה הקב"ה את בנ"י בין אוה"ע, למרות שאין לזה מקום ע"פ טבע.

ועפ"ז מובן גודל החידוש דיצי"מ – שנתבטל ענין הגלות שבא מצד כחו ית' הכל יכול.

ובפרט שבעת יצי"מ היו פרעה ומצרים בתקפם, וכמ"ש8 "אם זרוע כאל לך גו' עדה נא גאון וגובה גו' ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם", ואעפ"כ, מבלי הבט על התוקף כו', היתה שבירת הגלות, ובאופן גלוי, ועד ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"9.

וע"ד מעלת אתחלתא דגאולה שביצי"מ – יש גם מעלה באתחלתא דגאולה דג' תמוז10.

ב. כל עניני בנ"י קשורים עם תורה – תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ומאז התגלות החסידות (וכפי שבעל השמחה והגאולה כותב על זה11 הלשון "חשף הוי' את זרוע קדשו"12) ע"י הבעש"ט, ולאחרי כן התגלות תורת חסידות חב"ד ע"י אדמו"ר הזקן, ממלא מקומו של הבעש"ט – גם עם תורת החסידות.

175

ובהתאם לכך, הנה גם ענין אתחלתא דגאולה דג' תמוז קישר בעל השמחה והגאולה עם תורה, באמרו אז13 ענין שיש בו מתורה שבכתב, מתורה שבעל-פה ומתורת החסידות – כמבואר ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר מג' תמוז תרפ"ז, שהוגהה על ידו14, ונדפסה עוד בחיים חיותו של בעל השמחה והגאולה בעלמא דין, שמתחיל בפסוק15 "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו וגו'" – תושב"כ; ומפרש, "הגם שאין אנו דומים לאבותינו", שהמקור לזה הוא מאמר המדרש16 – תושבע"פ – אודות שבחו של המלך שנותן שכר גם ל"פועלים רעים" או "פועלים עצלים" (כב' הגירסאות); וממשיך לבאר ענין מתורת החסידות – החילוק בינינו לבין אבותינו שהיו בעלי מס"נ בפועל.

[המשך השיחה, שדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל נאמרו בשם כל ישראל, שכלל עצמו עמהם, כיון שרצה לפעול ענין הגאולה אצל כל בנ"י (גם פועלים רעים), והימים האלה נזכרים ונעשים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 226 ואילך].

ג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו גו' (א) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

ד. (ואח"כ אמר:)

מספרים17, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' באָטוואָצק או בוואַרשא, הגיע א' החסידים מעיר אחרת בפולין, וביקש מהרבי שיאמר חסידות – הי' זה יום שלישי בשבוע, וכאשר הרבי אמר, שאין זה יום השבת, אמר החסיד אל הרבי: כאשר אני בא אל הרבי, הרי זה אצלי שבת. והרבי אכן אמר מאמר חסידות.

ומכאן רואים, שכאשר בא יהודי ואומר שהוא נמצא במעמד ומצב של שבת, הרי זה פועל גם אצל הזולת שנעשה אצלו מעמד ומצב של שבת, אף שמלכתחילה לא הי' במעמד ומצב כזה.

ועד"ז בנוגע לעניננו: כאשר בא יהודי ואומר שהוא נמצא במעמד

176

ומצב מסויים – ועאכו"כ שעומדים אנו ביום השבת, והוא גם ג' תמוז – הרי זה פועל כו', גם אם מלכתחילה לא עמדו במעמד ומצב זה.

* * *

ה. בפרשת השבוע18 מדובר אודות מחלוקת קרח על משה בג' דברים: כהונת אהרן ("מדוע תתנשאו"19), החיוב דמזוזה בבית מלא ספרים והחיוב דציצית בטלית שכולה תכלת20, כדאיתא בספרים21 שהם ר"ת "אמת" (אהרן מזוזה תכלת), וזהו מ"ש בגמרא22 שבלועי קרח אמרו "משה אמת ותורתו אמת", שהודו שהצדק עם משה רבינו בכל ג' הענינים ד"אמת".

ונתבארו הדברים בהתחלת השבוע23 – לכל לראש בנוגע לבית מלא ספרים, ואח"כ בנוגע לטלית שכולה תכלת.

ומאז הנני ממתין שמישהו ישאל מהו הטעם על סדר הדברים – הרי במדרש הסדר הוא ששאל תחילה על טלית שכולה תכלת ואח"כ על בית מלא ספרים?

ו. גם צריך להבין בנוגע לשאלה אם בית מלא ספרים פטור ממזוזה – הרי הציווי "וכתבתם על מזוזות גו'" נאמר במשנה תורה24, בשנת הארבעים, ואיך יתכן שקרח שאל אודות מצות מזוזה שנאמרה ל"ח שנה לאחרי כן?

ואין לומר שעוד לפנ"ז נצטוו על מזוזה, אלא שאח"כ נאמר עוד הפעם ונכתב במשנה תורה (בדוגמת דברי הגמרא25 "עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה, אלא גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא") – כי, כל זמן שלא נכתב במשנה תורה הרי זה דברים שבעל פה, ו"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"26 במזוזה.

[ואין לומר שהציווי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן

177

בכתב" נתחדש לאחרי כן – שהרי למדים זאת ממש"נ בפ' תשא27 – מיד לאחרי חטא העגל – "כתב לך את הדברים האלה"].

ואין לומר שאע"פ שבפועל לא קיימו מצות מזוזה עד שנת הארבעים (בגלל ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"), מ"מ, הציווי על מזוזה נאמר לפנ"ז, על מנת שיקיימוהו לאח"ז, כמו המצוות שנצטוו לקיימם לאחרי שיכנסו לארץ ("כי תבואו אל ארץ מושבותיכם"28) – כי, בשלמא במצוות התלויות בכניסה לארץ, שייך לומר שנצטוו מתחילה לקיימם לאחרי זמן, אבל במצות מזוזה שאין בה הגבלות (מצד עצמה), אם הי' הציווי מקודם לכן, היו צריכים לקיימה בפועל תיכף ומיד. וכיון שלא יכלו לקיימה קודם שנכתבה במשנה תורה, מוכח, שלפנ"ז לא הי' ציווי זה. וא"כ, אינו מובן: כיצד שאל קרח אודות מצות מזוזה?

ז. חקירה זו מצינו גם בנוגע למצות תפילין – האם בהיותם במדבר, קודם שנת הארבעים, קיימו בנ"י מצות תפילין, שבה ישנם (לא רק פרשיות קדש והי' כי יביאך, אלא) גם פרשיות שמע והי' אם שמוע, שנאמרו במשנה תורה:

יש אומרים שבמדבר לא הניחו תפילין29. ומ"ש בגמרא30 גבי "ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין", "עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ" – יש לפרש שהכניסה לארץ תהי' (לא בזכות קיום מצות תפילין שכבר היתה בפועל, אלא) בזכות מצות תפילין שיקיימו לאחרי כן, שהרי הקב"ה יודע עתידות כו'.

אבל נשמט מהם מאמר המדרש באלי' רבה31 (שהובא ברבותינו בעלי התוספות בפ' שלח32) בטעם סמיכות פרשת ציצית לפרשת מקושש עצים: "אמר לו הקב"ה למשה: משה, מפני מה חילל זה שבת .. יום חול תפילין בראשו ותפילין בזרועו ורואה וחוזר במעשיו, עכשיו שאין לו תפילין, חילל זה את השבת, באותה שעה אמר הקב"ה למשה: משה, צא וברר להם לישראל .. מצות ציצית כו'" (שקיומה הן בחול והן בשבת) – שמזה מוכח שגם במדבר הניחו תפילין.

ובשו"ת בשמים ראש כסא דהרסנא33 כותב תחילה שבודאי לא היו

178

בתפילין שהניחו בנ"י במדבר אלא הפרשיות קדש והי' כי יביאך (שהרי החיוב דד' פרשיות שלמדים מ"טוטפות"34 נאמר במשנה תורה*), ולבסוף נשאר בצ"ע, כיון שדוחק לומר שלא היו אלא שתי פרשיות.

*) ו"לטוטפות" שנאמר בס"פ בא – הוא בפרשת והי' כי יביאך, שנוסף לכך שהפירוש ד"כי יביאך" – כאן, וגם בפ' קדש (ובשניהם כתוב זה בתחילת הענין) – (לפי' זה) הוא בזכות זה יביאך, לשון עתיד, הנה בפ' שני', סוף הפרשה מדבר בזמן שלאחרי ש"ישאלך בנך מחר" (שם, יד), כדרשת חז"ל (פרש"י עה"פ) "לאחר זמן", דכולל כל הדורות, ולכן אמר כאן "טוטפות" דוקא, "טט באפריקי כו'" (פרש"י עה"פ).

ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שבב' פרשיות אלו (קדש והי' כי יביאך) הסמוכות זל"ז – משנה הלשון: בא' – "לזכרון" (שם, ט), בב' – "לטוטפות".

ובחידושי הרשב"א למנחות35 איתא, שכיון ש"קדש והי' כי יביאך נאמרו בשעת יציאת מצרים, וכתוב בהם והי' לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך, אלמא הזהיר אז הקב"ה על התפילין, והתפילין הם נעשים מארבע פרשיות הללו, א"כ הי' צריך [לומר] שנאמרו אז בשעת יצי"מ" (אלא ששמע והי' אם שמוע נכתבו לאח"ז במשנה תורה). וכדי שלא יוקשה מהא ד"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", יש לתרץ אליבא דמ"ד "תורה חתומה ניתנה"36, והיינו, שנתינת התורה בכתב היתה רק בשנת הארבעים, שאז נחתמה התורה, ונמצא, שמקודם לכן לא הי' כל הגדר דדברים שבכתב ודברים שבע"פ.

ועפ"ז י"ל גם בנוגע למזוזה, שהציווי נאמר כבר לפנ"ז (ובמשנה תורה נאמר עוד הפעם), כך, שגם קודם שנת הארבעים קיימו מצות מזוזה בפועל ממש.

ח. ויש להוסיף, בתור מאמר המוסגר, שע"פ דברי המדרש הנ"ל שקרח שאל בנוגע לחיוב מזוזה בבית מלא ספרים – שמזה מובן שגם קודם שנת הארבעים קיימו מצוה מזוזה – יש לבאר תמיהה בדברי רבינו הזקן בתניא:

בסוף פרק כ"ה כותב רבינו הזקן: "ובזה יובן למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש, והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם

179

יתן ה' וגו'37, אלא משום שקיום התורה ומצותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' וכו'".

ולכאורה: למה צריך רבינו הזקן להאריך כ"כ – ובפרט ע"פ הידוע38 גודל הדיוק של רבינו הזקן בתניא, עד כדי כך, שהתבונן ועיין במשך ששה שבועות אם לכתוב תיבה מסויימת עם או בלי וא"ו החיבור (כמו בריש פמ"א: "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה") – הרי העיקר נוגע כאן הציווי לדור שנכנסו לארץ (שלהם הובטח "פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'"), ולא נוגע מה ש"צוה משה רבינו ע"ה", ו"במשנה תורה"39, וא"כ הול"ל בקיצור: למה נצטוו דור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש כו', ומדוע מאריך רבינו הזקן ש"צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ כו'"?

ויובן ע"פ דברי המדרש הנ"ל בנוגע לשאלת קרח אודות החיוב דמזוזה, שמזה מוכח שהציווי על מזוזה – ובמילא גם על קריאת שמע, שהרי הפרשיות דק"ש כתובות במזוזה – הי' עוד מקודם לכן, ובמשנה תורה חזר ונכפל (כנ"ל בארוכה), וכמו שמצינו עד"ז בכו"כ ציוויים.

ועפ"ז מובן שרבינו הזקן אינו יכול לכתוב: למה נצטוו דור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש – כיון שאין זה מדוייק, שהרי הציווי על ק"ש הי' כבר לפנ"ז; אלא שאלת רבינו הזקן היא: כאשר משה רבינו חזר עוה"פ על ציוויי התורה במשנה תורה בשביל הדור שנכנסו לארץ – למה חזר גם על הציווי דק"ש.

ט. בנוגע להמדובר תחילה אודות בית מלא ספרים ואח"כ אודות טלית שכולה תכלת – הרי זה על יסוד משמעות הדברים במדרש משלי40, שבשאלתו "בית מלא ספרים כו'" רצה להוכיח לענין טלית שכולה תכלת, שעפ"ז נמצא שסברתו במזוזה היא היסוד לסברתו לחלוק על התכלת, ונמצא שבמחשבה והגיון חלק תחלה על מזוזה41 (אף שבפועל שאל תחילה על טלית שכולה תכלת ואח"כ על בית מלא ספרים).

והענין בזה:

בדרושי חסידות שבפרשיות שלח וקרח42 מבואר באריכות בענין

180

תורה ומצוות, שבכל אחד מהם יש מעלה: מעלת התורה – כמארז"ל43 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ומעלת המצוות – כמארז"ל44 על הפסוק45 "וכל חפציך לא ישוו בה", "הא חפצי שמים ישוו בה", שתלמוד תורה נדחית מפני מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.

ופנימיות הענין בזה – שיש חילוק בין הענינים כפי שהם בשרשם וכפי שבאים בגילוי: בשרשם – מצוות קדמו, כי מצוות הם בבחי' גלגלתא, רצון, ותורה היא בחי' חכמה, והרי רצון קודם לחכמה (וכן הוא הסדר בעבודת האדם מצד כחות מקיפים – שמצוות קדמו, שזהו"ע הקדמת נעשה לנשמע). אבל כפי שנמשך בכחות הגלויים (הפנימיים) הרי זה כחותם המתהפך – שתורה קדמה למצוות, שע"י התורה יודעים אודות המצוות (וכן הוא הסדר בעבודת האדם מצד כחות הפנימיים – שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה).

וזהו גם ב' הסדרים שמצינו בטענותיו של קרח:

בנוגע לפועל – היתה תחילה השאלה אודות טלית שכולה תכלת (מצוות), ואח"כ השאלה אודות בית מלא ספרים (תורה), כי מצד כללות הענינים קדמו מצוות לתורה.

– וסדר הטענות הוא כפי סדר ההשתלשלות מלמעלה למטה: הטענה הראשונה היתה אודות טלית שכולה תכלת – מצוות, בחי' גלגלתא, מקיף שלמעלה מחכמה; אח"כ היתה הטענה אודות בית מלא ספרים שיהא פטור ממזוזה – שזהו"ע הקשור עם אורות פנימיים, עשר ספירות, החל מחכמה כו' עד מלכות, שזהו ענין המזוזה שקובעים על פתח הבית, בחי' מלכות46; ואח"כ היתה הטענה אודות נגעים (כדאיתא בירושלמי פ' חלק47 שקרח טען איך יתכן שבהרת כגריס טמא, ופרחה בכולו טהור) – שענינם הוא מחוץ לכל המחנות, שזהו בחי' הקליפות שלמטה מעולמות דקדושה, שלכן, בהיות בנ"י במדבר, תחת ענני הכבוד, לא הי' כל הדין של נגעים. –

181

אבל בנוגע לשכל והסברת השאלות – באה תחילה (י"ל בהגיון וי"ל גם באמירה) ההסברה דבית מלא ספרים, ואח"כ ההסברה דטלית שכולה תכלת, כי, מצד התגלות והבנת הענינים קודמת תורה למצוות*. ולכן, כאשר דובר אודות הסברת הטענות, נתבארה תחילה הטענה בנוגע לבית מלא ספרים.

*) ועפ"ז יובן גם טעם הפשיטות (הן אצל משה והן אצל קרח) בענין בית מלא ספרים יותר מבענין טלית שכולה תכלת, שההוכחה על טלית שכולה תכלת היתה מבית מלא ספרים – כי, תורה (בית מלא ספרים) שענינה פנימיות, הבנה, צריכה להיות באופן המתאים ("אויסגעהאַלטן") ע"פ הבנה48, משא"כ מצוות (טלית שכולה תכלת) שענינם רצון, הרי הרצון אינו מוכרח שיהי' ע"פ הבנה (דהבנה היא ירידת הרצון), ואדרבה, מצוות הם חוקים, ורק מפני שהענינים שבמצוות משתלשלים (בגילוי) מהענינים שבתורה, וגדול תלמוד כו', נשתלשלה בהם גם ההבנה.

י. וכבר נתבאר לעיל תוכן ענין שאלות אלו בעבודת האדם49:

ענין התכלת הוא – כשמה – מלשון כליון וביטול50, כי, תכלת דומה לים וכו' (עד) לכסא הכבוד51, ועי"ז נזכר על היושב על הכסא, ועי"ז נעשה אצלו כליון וביטול, היינו, שלא יעמוד בתנועה של ישות, אלא יתמסר לקיום המצוות. וזהו גם מ"ש52 "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'".

וזהו שטען קרח שמספיק טלית שכולה תכלת: כאשר יהודי קם בבוקר ואומר "מודה אני", הנה הקבלת-עול והמסירה ונתינה שבתחילת היום מספיקה עבורו.

ועל זה השיב לו משה, שלא די בכך, אלא צריך להיות חוט של תכלת על כל כנף וכנף, היינו, שבכל פינה ("אין יעדער ווינקעלע"), בכל מעשה ומעשה, צריך להיות ניכר ונרגש הענין דקבלת-עול.

ועד"ז בנוגע לבית מלא ספרים:

המשמעות של בית מלא ספרים בעבודת האדם היא – שהראש מלא בתורה, ובלשון חז"ל53: "צנא דמלי סיפרי" – שאין זה לשבח (כטעות העולם)54, אלא כפירוש רש"י ש"אינו אלא כסל שמילאוהו

182

ספרים, ואין מבין מה בתוכה"; הוא אמנם מלא ספרים, אבל אין קשר ביניהם, הסל אינו יודע אודות הספרים, והספרים אינם יודעים אודות הסל, והיינו, שהסל נשאר כמו שהי' קודם שמילאוהו ספרים.

וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר55 בשם הרביים שלפניו, שכאשר שיבחו מישהו שלמד את כל (או חלקים מסויימים מ)התורה, הי' המענה על זה: אבל מה לימדה התורה אותו?!...

ולכן לא די בבית מלא ספרים, אלא יש צורך גם במזוזה – שיהי' ניכר שזהו בית יהודי, וצריך להיות ניכר לא רק בספרים, אלא בכל כלי הבית, שכולם חדורים ב"אחד".

ואח"כ באה השאלה אודות נגעים, איך יתכן שבהרת כגריס טמא ופרחה בכולו טהור. והביאור בזה – כמבואר במאמר דפ' קרח תרכ"ט56, שנגעים הו"ע הקליפות (כנ"ל ס"ט), ולכן, כאשר פרחה בכולו, ואין לו מקום לטעות שעודנו ביהדותו כו'57, אזי שב בתשובה ונעשה טהור; משא"כ בבהרת כגריס, הרי כיון שיש לו מקום לטעות, אזי אין תשובתו שלימה (וע"ד מ"ש רבינו יונה58 בביאור הטעם שחטאת בת דנקא ואשם בת שתים, כיון שבאשם תלוי אין תשובתו שלימה, לפי שיכול לחשוב ששומן הי', משא"כ בחטא ודאי59).

ועפ"ז יש לבאר מאמר רז"ל60 ש"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" – דלכאורה, בשלמא דור שכולו זכאי, הרי זו סיבה לביאת המשיח, אבל כיצד פועל דור שכולו חייב ביאת המשיח? – אך הענין הוא, שכאשר יהודי יודע שכולו חייב, הרי זה מעורר אותו לשוב בתשובה מיד, והתשובה מביאה את הגאולה.

יא. עבודת התשובה היא נעלית יותר מעבודת הצדיקים, כמארז"ל61 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו". וע"פ ביאור רבינו הזקן באגה"ת62, הנה העילוי דבעלי תשובה לגבי צדיקים הוא בתשובה עילאה – התשובה ד"הרוח תשוב

183

אל האלקים אשר נתנה"63 (כמבואר בלקו"ת פ' האזינו64), שהיא בשמחה65.

וזוהי גם מעלת בני קרח שעשו תשובה66, ועי"ז זכו להיות מן המשוררים67 – לשמח את בנ"י (שזהו"ע תשובה בשמחה), והשירה שלהם היא בנוגע לב' ענינים: ענין הגלות וענין הגאולה, וכנ"ל שהתשובה מביאה את הגאולה.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהי הוי' אלקינו עמנו גו' (ב).

* * *

יג. דובר אודות מ"ש בסיום פרשת קרח: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו", שיש בו ב' לימודים: (א) בגמרא68: "לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה", (ב) בספרי: "אם הפרשתם אותו שלא מן המובחר אתם בנשיאת עון"69, והשקו"ט אם פליגי או לא (דאפושי מחלוקת לא מפשינן)70, ונתבאר שמאמר הספרי הוא המקור לדברי אדה"ז71 בשו"ע72 ש"האוכל והשותה (אחר כוס ד') אין עליו כלום, אלא שנמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין, ועובר על דברי חכמים73 שאמרו74 לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס75 בלקו"ש חל"ג ע' 120 ואילך.

184

יד. ועפ"ז יש לקשר הסיום דפרשת קרח לפרשת חוקת:

התחלת פרשת חוקת היא: "זאת חוקת התורה" – שכללות התורה נקראת בשם חוקת, והיינו, שגם העדות והמשפטים שבתורה, שיש עליהם טעם שכלי, ועד ש"אילמלא לא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למידין צניעות מחתול וכו'"76 – צריכים לקיימם מצד קבלת עול, מפני ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"77.

כשם שמצות פרה אדומה היא למעלה מהשכל, למעלה גם מחכמת שלמה המלך שהיא תכלית החכמה, כמ"ש שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"78, ואפילו משה רבינו, שכל ענינו הי' חכמה, אמר לו הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה"79, היינו, שהקב"ה הוצרך לגלות לו, אבל מעצמו לא הי' יכול להשיג זאת – כך גם בנוגע לכל המצוות, שטעמי מצוות לא נתגלו80, ומה שנתגלה אינו אלא מקצת מן המקצת, אבל עיקר הטעם לא נתגלה, ולכן, קיום כל המצוות צריך להיות מצד קבלת עול, כמו מצות פרה אדומה.

וע"פ דברי הגמרא81 שכל חוקה עיכובא הוא, מובן, שכאשר חסר בענין ד"חוקה", קבלת עול, אלא קיום המצוות הוא מצד השכל, הרי זה לעיכובא (ולא באופן של "מהיכי תיתי" בלבד).

ולכאורה, כיון שמקיים המצוה במעשה, ו"המעשה הוא העיקר"82 – מה נוגע כ"כ אם הקיום הוא מצד קבלת עול או מצד השכל, העיקר הוא שישנו המעשה?

אך הענין הוא – כפי שלמדים מסוף פרשת קרח, שממנה באים לפרשת חוקת – שגם כאשר מקיימים מצוה, אבל הקיום אינו בהידור, יש בזה ענין של נשיאת עון, כנ"ל.

טו. תוכן מאמר הספרי שצריך לתרום מן המובחר מתבטא בכללות העבודה בענין ד"כל חלב לה'"83, שבנוגע לכל עניני התומ"צ צריכים ליתן את הנאה והטוב – את הכחות היותר נעלים ועמוקים; צריכים להיות מונחים בעניני התומ"צ יותר ממה שמונחים בענינים האישיים.

185

וזהו מה שתבע כ"ק מו"ח אדמו"ר – להתמסר תוך כדי ניצול הכחות הכי גדולים והשתדלות הכי גדולה עבור הפצת התורה, גליא דתורה ופנימיות התורה, והידור בקיום המצוות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר תבע זאת עוד יותר ממה שתבעו רבותינו נשיאינו שלפניו, ואצלו גופא היתה תביעה זו בשנים האחרונות יותר מאשר בשנים שלפנ"ז.

ומצד זה, ישנם הטועים וטוענים, שכיון שבשנים שלפנ"ז הי' יכול להתנהג באופן אחר – מבלי להשקיע השתדלות יתירה בהפצת התורה כו' – ולהיות "צדיק גמור" או "בעל תשובה גמור", הנה גם עתה יכול להתנהג כן.

ועל זה אומרים לו: עכשיו תובעים יותר! אלא מאי, יש לו קושיא: מהו החילוק? – עליו לקיים זאת מתוך קבלת עול, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי".

כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר נתמנה לנשיא הדור, והוא תובע הנהגה זו – הרי מזה גופא מוכח שהשעה צריכה לכך. ואם יש לו קושיא – יתייגע לתרץ הקושיא, אבל, אין זמן להמתין עד שיבין; בינתיים עליו למלא את תביעתו של הרבי מתוך קבלת עול, "חוקה חקקתי", וכאמור, שאין זה באופן ד"מהיכי תיתי", אלא – חוקה לעיכובא.

וכאמור לעיל שההתעסקות בזה צריכה להיות מן המובחר, והיינו, שיש להשקיע את ההשתדלות והכחות הכי גדולים בעניני תומ"צ; בזה צריכים להיות מונחים וזה צריך להיות נוגע יותר מעניני פרנסה ובריאות הגוף.

ולא כמו אלו שבגלל עשירית המעלה חום ("אַ צענטל דיגרי היץ") ממעטים בעניני תומ"צ – היפך דין מפורש בשו"ע84 שאפילו זקן חולה ובעל יסורים חייבים בתלמוד תורה במשך כ"ד שעות המעת-לעת, ובפרט שלא תובעים התעסקות במשך כ"ד שעות, כי אם, לעסוק בהפצת התורה מחצית השעה יותר ממה שמונחים בענינים האישיים, ואם לא מחצית השעה – לכל הפחות רביע השעה.

גם אם חסר, רח"ל, בבריאות או בפרנסה – אין זה שייך לעניני התומ"צ!

ועאכו"כ כשהטענה היא (לא מצד חסרון בבריאות או בפרנסה,

186

אלא) רק ש"אין לו מצב רוח"... ולכן יוצא ידי-חובתו בלימוד שורות אחדות בגמרא, שורות אחדות במאמר חסידות, ומילים ספורות ("אַ פּאָר ווערטער") עם הזולת כדי לצאת י"ח "הוכח תוכיח את עמיתך"85.

– זה לא מה שהרבי תובע; הרבי תובע שיהי' מן המובחר!

וכאשר לא יתחשב עם עצמו, ויתמסר לעניני התומ"צ – אזי יתן לו השי"ת כל המצטרך לו בעניניו הגשמיים, וכפסק הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו כו' הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהי' הוי' חלקו ונחלתו לעולם כו', ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים, הרי דוד ע"ה אומר86 (שיהי') ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

______  ______

1) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ריש ע' סה.

2) ראה תו"מ חכ"ח ע' 51. וש"נ.

3) מכילתא ופרש"י יתרו יט, ה.

4) מיכה ז, טו.

5) ראה זח"א רסא, ב. וראה גם פע"ח שער חהמ"צ פ"ו. הובא באוה"ת נ"ך עה"פ (ע' תפז).

6) בהר כה, נה.

7) קידושין כב, ב. וש"נ.

8) איוב מ, ט-יב. וראה תו"מ חי"ג ע' 334. חי"ט ע' 155. חל"ג ע' 244. וש"נ.

9) בשלח יד, ח.

10) ראה גם שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשח"י בתחלתה (תו"מ חכ"ג ע' 103 ואילך).

11) בקונטרס תורת החסידות פ"א (ע' 5). ולאח"ז באג"ק שלו ח"ד ע' שיג.

12) ישעי' נב, יו"ד.

13) שיחת ג' תמוז תרפ"ז – נדפסה בלקו"ד ח"ד תרצא ב, ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך. וש"נ.

14) ראה סה"ש שם בשוה"ג.

15) מלכים-א ח, נז.

16) מדרש תהלים כו, ג-ד.

17) ראה גם תו"מ ח"ז ס"ע 279 ואילך. וש"נ.

18) נתבארה גם השאלה למה נקראת הפרשה על שם קרח, אף שהי' רשע שלא שב בתשובה – ראה לקו"ש ח"ח ע' 114 ואילך (גם משיחה זו). וראה גם לקו"ש חי"ח ע' 191. וש"נ. לקמן ע' 261.

19) פרשתנו טז, ג.

20) במדב"ר פי"ח, ג. תנחומא פרשתנו ב. יל"ש ריש פרשתנו. ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א.

21) ראה גם שיחת ש"פ קרח תשי"ז ס"ט (תו"מ ח"כ ע' 88).

22) ב"ב עד, א. וש"נ.

23) שיחת יום א' פ' קרח, כ"ז סיון – לנשי ובנות חב"ד ס"ג ואילך (לעיל ס"ע 146 ואילך).

24) ואתחנן ו, ט. עקב יא, כ.

25) סנהדרין כב, סע"ב.

26) גיטין ס, ב.

27) לד, כז.

28) שלח טו, ב.

29) ראה בהנסמן בתו"ש חי"ב ע' רמט.

30) קידושין לז, סע"ב.

31) פכ"ו.

32) טו, לב.

33) סכ"ד.

34) ואתחנן ו, ח. עקב יא, יח.

35) לד, א.

36) גיטין ס, א.

37) ס"פ עקב.

38) ראה תו"מ – רשימת היומן ע' רלו. וש"נ.

39) ראה גם תו"מ ח"ט ע' 144 הערה 8. וש"נ.

40) באבער – פי"א.

41) ראה לקו"ש ח"ח ע' 103 הערה 8 (משיחה זו).

42) ראה לקו"ת שלח לז, סע"א ואילך. לט, א ואילך. מז, סע"א ואילך. מט, ג ואילך. ריש פרשתנו. ד"ה למען תזכרו דש"פ שלח תקס"ח (סה"מ תקס"ח ח"א ע' שלד ואילך). אוה"ת שלח ע' תרלד ואילך. ד"ה חביב אדם תרל"ה (סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שדמ ואילך). ד"ה והי' לכם לציצית דש"פ שלח עטר"ת פ"ד, וד"ה ויקח קרח דש"פ קרח עטר"ת פ"ד (סה"מ עטר"ת ע' תצ וע' תק). ד"ה והי' לכם לציצית דש"פ שלח תש"ב (סה"מ תש"ב ע' 119 ואילך). ועוד.

43) קידושין מ, ב. וש"נ.

44) מו"ק ט, ריש ע"ב.

45) משלי ג, טו.

46) ראה מאו"א וקה"י ערך דלת. לקו"ת שה"ש טו, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ט ריש ע' סג. ועוד.

47) שבהערה 20.

48) ראה גם לקו"ש שם ע' 112 הערה *75.

49) ראה גם לקו"ש שם ע' 111.

50) ראה לקו"ת פרשתנו נג, ג ואילך. ובכ"מ.

51) סוטה יז, סע"א. וש"נ.

52) שלח טו, לט.

53) מגילה כח, ב.

54) ראה גם תו"מ חט"ו ס"ע 77 ואילך.

55) ראה לעיל ע' 110. וש"נ.

56) סה"מ תרכ"ט ס"ע רנז ואילך.

57) ראה תניא פי"ד.

58) ברכות א, ב (ד"ה והא דאמרינן). וראה שו"ע אדה"ז או"ח סוסתר"ג.

59) ראה תו"מ חל"ח ס"ע 106. וש"נ.

60) סנהדרין צח, א. וראה גם לקו"ש חל"ב ע' 82.

61) ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

62) ספ"ח.

63) קהלת יב, ז.

64) עא, ג ואילך.

65) אגה"ת פי"א.

66) סנהדרין קי, א.

67) דברי הימים-א ו, טז-כב טו, יט. פרש"י והראב"ע תהלים פח, א. ועוד.

68) יבמות פט, ריש ע"ב. וש"נ.

69) ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 26 הערה 49.

70) והטעם שבגמרא מדובר אודות רעה ויפה, ובספרי אודות מובחר – מובן בפשטות: בגמרא מדובר אודות בדיעבד, שגם כאשר תורם שלא כדבעי, תרומתו תרומה, ולכן נקט קצה היותר תחתון – מן הרעה על היפה, וכ"ש בתורם מן היפה, אע"פ שאינו מובחר; ואילו בספרי, שהתורם שלא כדבעי הוא בנשיאת עון – נקט קצה היותר עליון, שתורם מן היפה אלא שאינו מובחר, וכ"ש בתורם מן הרעה.

71) ולהעיר, שמצינו שלמדים גם מענין שאינו שייך לדבר הנלמד (כבנדו"ד, שלמדים דין בהלכות פסח מדרשת הספרי בענין תרומה), ובדוגמת האמור לעיל (ס"ח) אודות הביאור בתניא ספכ"ה ע"פ מאמר המדרש בר"פ קרח.

72) או"ח סתפ"א ס"א.

73) שיש בזה חומר לגבי העובר על דברי תורה, שהרי חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה (ראה סנהדרין פח, ב (במשנה). ועוד).

74) ברכות מט, סע"ב.

75) בשילוב שיחת כ"ף מנ"א תשמ"ה.

76) עירובין ק, סע"ב (וראה תו"מ – רשימת היומן ע' שלז. וש"נ).

77) במדב"ר ר"פ חוקת. תנחומא שם ג.

78) קהלת ז, כג. וראה במדב"ר שם, ג (בסופו). תנחומא שם ו.

79) במדב"ר שם, ו. תנחומא שם ח.

80) תניא אגה"ק סי"ט (קכח, א).

81) קידושין יד, א ובפרש"י.

82) אבות פ"א מי"ז.

83) ויקרא ג, טז. רמב"ם סוף הל' איסורי מזבח. וראה לקו"ש שבפנים ע' 124 ואילך.

84) טושו"ע יו"ד רסרמ"ו. הל' ת"ת להרמב"ם פ"א ה"ח. לאדה"ז פ"ג ה"ד-ה.

85) קדושים יט, יז.

86) תהלים טז, ה.